הערותיי לראיון תמרי – גיל דוד

כבר כתבתי לפני כשנה על השתלחותו של תמרי בחיל הרגלים של צה"ל (ראה מאמר ברוטרנט) ואינני עושה זאת, האמינו לי מלוקל-פטריוטיזם של הצנחנים. צריכה להיות לו ולברן עזות מצח שאין נמוכה ממנה, לטעון "שהצנחנים וחי"ר צה"ל באו לא מוכנים למלחמת יוה"כ, אלא למלחמה אחרת אליה התאמנו, והיא פשיטות מדויקות נקודתיות על מטרות נבחרות". ציטוט.

מהי האמת? אוגדה 162 בפיקוד אדן את תמרי, הייתה אוגדת גייסות השיריון, אוגדת הדגל של צה"ל. גייסות השיריון באותם ימים הייתה אז, מה שהיום קרוי: "מפקדת זרוע היבשה" או מז"י. גייסות השיריון (הגיס, להלן) הן, ורק הן, היו אחראיות לתורת הלחימה של חילות היבשה, שבהן היווה חיל השיריון מרכיב בלעדי, יחיד ומיוחד, בתולדות הצבאות, לפחות בשנות השבעים של המאה הקודמת.

תפיסת העולם של ראשי הגיס לאור "לקחי מלחמת ששת הימים" הייתה, ששריון הטנק, מקלעיו ותותחו – הם שיכריעו את המלחמה הבאה, משום שהערבים לא יתאוששו במהרה ממפלתם, ולא יוכלו לנצח את השיריון וגם את חיל האוויר של ישראל.

כתוצאה מכך בוססה תורת הלחימה הצהלית על עוצבות שריון שהודרכו, הצטיידו ונבנו על חשבון מרכיבים חיוניים אחרים של שאר חילות היבשה: חיל הרגלים, הארטילריה, ההנדסה, חימוש ואחזקה – ובצורה לא מאוזנת לחלוטין.

מי שראה את נתוני הרכש וההצטיידות של צהל 1968 – 1973 היה נוכח לדעת בבירור – [בניגוד להתפארות ששמעתי לא פעם מאברהם אדן בכנסי מליוה"כ] - שהצבא נבנה בצורה ביותר שניתן להעלות על הדעת.

חיל הרגלים של צה"ל אז, התבסס על מפקדה הדרכתית שנקראה מקצח"ר. היא פעלה בנפרד מהגיס המשוריין, ואיש לא רצה לשמוע אז על הקרב המשולב – אפילו לא בהדרכה משולבת.

כל מפקדה חילית רצתה לקבל מה שיותר משאבים ויוקרה, ועל כך שילמנו מחיר יקר – כולל היום, כשעדיין אין די חיבור בין השיריון לחי"ר לארטילריה ולהנדסה. צהל הוא גם הצבא היחיד בעולם שאין לזרוע היבשה שלו, עדיין, מפקד ברמה האופרטיבית – מפקד מז"י הוא בעל אחריות מוגבלת לכל מכלול ההדרכה וההצטיידות – אבל לא במלחמה ולא במבצעים

אחרים.

יש מפקדי גיס (קורפוס, אגד של כמה אוגדות) יש אלופי פיקודים, ותפקודם של כל אלה בכפיפות למי שאמור להיות מפקד זרוע היבשה בפועל – הרמטכ"ל, הוא שערורייתי לכשעצמו, וצריך להוות נושא לדיון נפרד)

ולעצם דבריו של תמרי – מי שלא בא באמת מוכן למלחמה, מי שלא הבין אותה אז, וגם היום אין לו הפנמה ותובנה של מה שקרה, היא הגברדיה הוותיקה - הקצונה הבכירה של מליוה"כ וזו המהווה לצערנו, גם את צמרת המשטר במדינת ישראל.

לו למדו ה"ה: אברהם אדן, דוד אלעזר, בר-לב, יצחק חופי, גורודיש, ישראל טל, ואפילו אריק שרון את לקחי מלחמת העולם השנייה, היו למדים מה עוללו גיסותיו של רומל לחיל השיריון הבריטי – "לעכברי המדבר" הבריטיים המהוללים, עם טנקי הפנצרים ותותח הנ"מ – נ"ט מקוטר 88 מ"מ. טנקים אינם יכולים לפעול לבדם, הם זקוקים לחרמ"ש מיומן, לארטילריה אחזקה והנדסה קרבית. טנקים אינם יכולים לשרוד בהתקפה על מתחמים מבוצרים בהם לאויב יש יתרון בנשק נ"ט ובייחוד לא בשטחי מידבר מישוריים.

הרוסים והערבים השתמשו בסאגרים בתותחי נ"ט 100 מ"מ, ובמטולי ארפיג'י כדי להביס את חיל השיריון של צה"ל.

מה שעוללו המצרים בפתיחת המלחמה בסיני לגדוד שיריון 9 של יומטוב תמיר היה מיקרוקוסמוס של מה שקרה בכל מהלחמה הזו. משעה 2 בצהריים ועד לרדת החשיכה, השמיד הכוח הצולח את הגדוד ששעט למעוזים לפי תוכנית קטסטרופלית שנקראה "שובך יונים".

יתירה מכך, שבירת התקפת הנגד של 8 לאוקטובר, שהחוד שלה היה אוגדה 162 בגיזרה המרכזית, הוכיחה לכוח האוגדתי הרענן שהגיע לחזית - שכל מה שלמדו תמרי ואדן היה "שווה לבית הקברות".

אז אימרו מעתה: לא החי"ר הגיע בלתי מוכן למלחמה – חיל השיריון של אדן, בר-לב, תמרי, טליק, דדו אלעזר וכל שאר הגברדיה משכתבת ההיסטוריה הזו. שמעתי מפיו של עומר בר-לב, מפקד סיירת מטכל לשעבר, ובנו של חיים בר-לב, "שתוכנית שובך יונים הייתה תוכנית מצויינת והיא לא נכשלה אלא בגלל שלא היגיעו כל הכוחות שהיו אמורי להשתתף בה, וגם משום שלא הייתה התראה, והכוחות לא נפרסו לעזרת המעוזים".

(הרשו לעצמכם לשער, שאם כל צה"ל היה מגיע אז לתעלה ונפרס בה – כל הכוח הזה היה סופג אבידות כבדות בסדר גודל, ממנו ספק אם היה מסוגל להתאושש)

לעומת זאת, החרמ"ש של אברהם אדן במסגרת תו"ל הגיס היה כוח מנוון שהורכב במילואים לפחות, מגו'בניקים שהוסבו לשמירה על חניוני הטנקים, העברת דרגים ותו לא.

חרמש של צבאות מודרניים הוא כוח היודע להילחם כחיל רגלים יחד עם עוצבות השיריון.

תמרי לא הסביר בראיון למה החרמש שלו סרב לפרוץ את המעברים והצירים לשריון, ועל כן הצנחנים - הם שנאלצו לבצע את המשימה הזו "כשהם באים לא מוכנים למלחמה" כהשמצתו של תמרי.

מאז מפלת אוגדה 162 של ברן ותמרי – הכוח הזה סבל לא רק מבעיית מנהיגות, הוא סבל מאובדן הביטחון העצמי של החיילים והמפקדים, ממורל ירוד, וכל הגורמים הללו יצרו תופעה של תפקוד בעייתי ביותר ברמת המנהיגות והפיקוד של האוגדה, לאורך כל המלחמה. האוגדה על 3 חטיבותיה, פחדה להיכנס לקרבות לאחר ה- 8 באוקטובר, וניהלה אותם בהססנות ובחוסר תפקוד צבאי ראוי.

תמרי פשוט מסלף ביודעין את עובדות המלחמה:

1. הוא טען בראיון שהאוגדה היה "מין צינור ניקוז", כדבריו, "של ציוד צליחה שהיה צריך לשמש את אוגדה 143 של שרון, וכי היא לא תוכננה להלחם" – זהו שקר גס. הפקודה הצהלית שאושרה במבצע "אבירי לב" הייתה: שאוגדת שרון צולחת ומבקיעה, אוגדת ברן עוברת דרכה, וממשיכה דרומה לכיוון העיר סואץ. הטענה של תמרי שאוגדת דגל של צהל לא יועדה במלחמה לתפקיד קרבי אלא להובלת אספקה, צריכה לעורר צחוק מר.

2. תמרי שיקר שאמר בראיון שהוא לא היה אחראי בקבוצת הפקודות של 17 אוקטובר, לשליחת 890 לחווה הסינית – ברן לא היה בקבוצת פקודות – הוא שהה בקרון האוגדונר שלו, (כמו בשאר הקרבות של ,162 כשהוא לא השפיע עליהם, והיה מרוחק ממקום התרחשות הקרב – כך בהתקפת הנגד המצרית על אוגדתו, בשעות אחר הצהרים של 8 לחודש, כך בקרב ההסתבכות של אוגדתו וצנחני 55 וחיסדאי בעיר סואץ. לדעתי הקרב בסואץ ניתן לו "כסוכריה" על ידי בר-לב ואורי בן ארי, כדי "לספק לו יוקרה" שאבדה לו במחדליו הקשים.

3. ציר עכביש היה פתוח כל זמן הצליחה – 18 שעות בוזבזו על ידי אוגדה 162 שיכולה הייתה לחבור ל- 143 כבר בבוקר הצליחה ולהכריע את הקרב. בר-לב ודדו יחד עם דיין וטליק טענו: "שכל מה שעומד בין המצרים לתל אביב היא 3 אוגדות, ועל כן אסור לסכן אותן בלא שיובטח ראש גשר. 2 מפקדים בחזית הבינו ובצורה נכונה את תמונת המערכה האמיתית בסיני: אריאל שרון ושאזלי – הרמטכ"ל המצרי (קראו זיכרונותיו) שני המפקדים הללו הבינו שכל ניסיון מצרי לעבור את 220 הק"מ מהתעלה לקו הירוק בנסיבות בהן לחיל אוויר המצרי אין מטריית נ"מ היא התאבדות. לצה"ל היה די כוחות כדי להביס הבקעה מצרית אפילו קרוב למילתה ולגידי. לסאדאת הספיקה ההבקעה המצרית לטוח 20 ק"מ כדי לזכות במלחמה - הרמה המדינית שלה – כלך הוא קיבל את כל סיני 4 שנים מאוחר יותר. זה מוכיח כי לישראל אין מצביאים – יש טכנוקרטים צבאיים העורכים טקטיזציה של האסטרטגיה בלא הבנה של תורת המלחמה והמדינאות – אחותה הבכירה.

4. גדוד 890 הוקרב למולך כדי לחפות בגופם של חייליו, על ציוד הצליחה וכוחות אוגדה ,162 שלא רצו להיכנס לציר עכביש בלי שכוח החי"ר יחפה עליהם. הצורה שבה נשלח הכוח מוכיח שמדובר במפקדים מתקרנפים, חדלי אישים ושחצנים חסרי בושה.

5. חיל הרגלים הפך ללהיט של אוגדה 162 – חטיבות השיריון של 162 לא זזו מהמקום עד שפלוגות הצנחנים של חטיבת דני מט (623 או 55 הישנה) או 35 של יאירי פתחו להם צירים וצמתים.

6. תמרי הוא אדם חסר מצפון אנושי, ואין לו אףשמץ של בושה כשהוא מתגולל על חיל הרגלים של צהל באותה מלחמה, וטוען בניגוד לעובדות, שהוא לא היה מוכן למלחמה. תפקודה של חטיבה 80 הוכיח שדווקא כוח רגלי מוצנח, הנעזר במסוקים בחיל האוויר, הנדסה וארטילריה, בשילוב קרבי מלא, מסוגל להכריע מערכה אסטרטגית מרכזית. גדוד וחצי שהונחת בפסגת החרמון הביא הכרעה בגזרה חיונית של מדינת ישראל באתה מלחמה. נכון! קרב גולני לכיבוש החרמון, לאחר שכבר נכבש בידי הצנחנים בשעה 4 לפנות בוקר בקרב למופת עם 2 אבדות בלבד,הוכיח ששימוש לא נכון בחיל רגלים, למטרות של יוקרה אישית של אלוף הפיקוד ושל מפקד חטיבת גולני נותן תוצאות קטלניות. מלחמת יום הכיפורים הייתה מלחמת הטוראים והפיקוד הזוטר של המלחמה שהציל את מדינת ישראל מאסון נגד כל הסיכויים ובנסיבות הגרועות ביותר אליהן הוביל המנהיגות הצבאית והאזרחית הבכירה את מדינת ישראל.

יוסי בלום הלוי

יום הכיפורים תשס"ה