בעניין:	דן תיכון ע"י עוה"ד גרין ושמואלי
		התובע
	- נ ג ד -
	1 . צבא הגנה לישראל - יחידת גלי צה"ל 2 . ד"ר זאב דרורי 3 . רביב דרוקר 4 . גולן יוכפז ע"י עוה"ד פודמסקי וקידר - פרקליטות מחוז ת"א (אזרחי)
		הנתבעים

החלטה

הקדמה

1. התובע כהן כיו"ר הכנסת הארבע עשרה, החל מיום 17.6.96 ועד לפיזורה ביום 7.6.99. תביעה זו, שעילתה פרסומים שיש בהם, על פי הטענה, משום לשון הרע, הוגשה בעקבות שידורים שהתקיימו ביום 24.8.99 בתחנת השידור הצבאית - גלי צה"ל (להלן - "גל"צ"). הנתבע מס' 2, אל"מ במילואים ד"ר זאב דרורי, כהן כמפקד גל"צ במועד הרלבנטי. הנתבע מס' 3, מר רביב דרוקר, (להלן - "דרוקר"), הוא עיתונאי שהועסק ע"י גל"צ ואשר השידורים נשוא התובענה היו פרי תחקיר שערך. הנתבע מס' 4, מר גולן יוכפז, ערך והגיש חלק מהשידורים הנדונים (להלן - "יוכפז").

2. נושא כתבת התחקיר שנערך ע"י דרוקר היה, כפי שהוא מוגדר ע"י דרוקר בתצהיר עדותו הראשית: "אי תשלום מס הכנסה על ידי חברי הכנסת בגין מוצרים ברי קיימא שהכנסת רכשה עבורם מתקציב 'קשר עם הציבור' ללא תשלום מס הכנסה". תחקיר זה "היווה ביקורת ציבורית על פעילות הכנסת וחבריה, לרבות היו"ר מר דן תיכון".

לטענת התובע, הוא הוצג בכתבת התחקיר כמי שיזם את אותו פטור מתשלום מס על המוצרים האמורים; כמי שפטר את חברי הכנסת מתשלום המס וכמי שבעצמו נהנה מהפטור האמור. התובע טוען, כי לא היו דברים מעולם וכי הפרסומים הנוגעים לו מהווים לשון הרע כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ד-1965 (להלן - "החוק").

3. בהסכמה, נדונה תחילה סוגיית החבות ובכך עוסקת ההחלטה דנן. בגדר דיון זה, ומאחר ועצם הפרסום לא היה במחלוקת, נשמעה תחילה עדות התובע, לאחריה עדויות הגנה (עדי ההגנה כללו את דרוקר, ד"ר זאב דרורי, ח"כ רפאל פנחסי, ח"כ אלי גולדשמידט, ח"כ חגי מירום, השר (דאז) ראובן ריבלין, נציב מס הכנסה לשעבר מר דורון לוי וחשב הכנסת לשעבר מר אביעד קמארה). בתום פרשת ההגנה בחר התובע להביא "ראיות סותרות" (סעיף 18 לחוק), ובגדר כך שוב נשמעה עדות התובע, כמו גם עדויותיהם של ח"כ רפי אלול, עו"ד משה ליפקה, דובר הכנסת מר גיורא פורדס ומנהלת ועדת הכנסת הגב' אתי בן-יוסף.

4. כדי להבין את פשר המחלוקת שבין הצדדים, אקדים מספר מילים באשר לאותו תקציב "קשר עם הציבור", המצוי במוקד ההתדיינות. כפי שעולה מעדותו של התובע, מדובר בהקצבה הניתנת לחברי כנסת, מתוך תקציב הכנסת, שכונתה בעבר "תקציב דף לבוחר". על פי עדותו של חשב הכנסת, מר קמארה, ראשית הדברים בשנת 1992 כשהוקצב לחברי הכנסת "סכום מצחיק" לצורך רכישת ציוד שיאפשר להם לשמור על הקשר בינם לבין בוחריהם, כגון חומרי כתיבה ואיגרות (עמ' 317 ש' 15 לפרוטוקול). נכון למועד עדותו של מר קמארה תפח התקציב, ששינה שמו ל"קשר עם הציבור", ועמד על כ-100,000 ש"ח לשנה לכל חבר כנסת (שם, שורה 17).

ההגדלה המשמעותית של התקציב הנדון נעשתה בשנת 1996 (עדות קמארה, עמ' 329 לפרוטוקול).

לגירסת התובע, במהלך כהונת הכנסת ה-13, הוקמה ועדה ציבורית בראשות פרופ' רוזן-צבי המנוח, שהגישה מסקנותיה בשנת 1995. ועדה זו המליצה לעגן את הנושא הנדון בהחלטות ועדת הכנסת.

כאמור, במהלך השנים הלך התקציב ותפח, ובתקופה הרלבנטית עמד על עשרות אלפי שקלים לשנה, לכל חבר כנסת, כאשר באמצעותו רכשו חברי הכנסת גם מוצרים ברי-קיימא, כגון מחשבים, מכשירי פקסימיליה, מזגנים ועוד.

כפי שיפורט בהמשך, נראה כי התפתחה פרקטיקה לפיה נותר הציוד בידי חברי כנסת גם לאחר סיום כהונתם וועדת הכנסת עסקה בסוגיה מספר פעמים, בנסיון למצוא פתרון למצב לפיו "נהנים" חברי הכנסת מהטבה משמעותית, בעלת ערך כספי ניכר, מבלי שהנושא מוסדר בצורה מלאה.

מבין הדיונים שנערכו בנדון בועדת הכנסת נזכיר כבר בשלב זה שלושה: האחד התקיים בתאריכים 6.5.96 ו- 13.6.96, בימיה האחרונים של הכנסת ה-13, כשבראשות ועדת הכנסת עמד ח"כ אלי גולדשמידט. בעקבות דיונים אלה התקבלה החלטה שהציוד הנרכש במסגרת תקציב "קשר עם הציבור" יירשם על שם הכנסת. החלטה זו עוגנה בהחלטת שכר חברי הכנסת (קשר עם הציבור) (תיקון), תשנ"ו-1996, ותכונה להלן - "החלטת גולדשמידט".

הדיון השני התקיים ביום 9.2.98, כאשר בראשות ועדת הכנסת עמד ח"כ רפאל פנחסי. בדיון זה בוטלה החלטת גולדשמידט (החלטת הביטול תכונה להלן - "החלטת פנחסי"). כפי שניווכח בהמשך, טענת הנתבעים היא, שמשמעות החלטת פנחסי היא מתן פטור לחברי הכנסת מתשלום מס על המוצרים הנרכשים עבורם מתקציב "קשר עם הציבור".

הדיון השלישי התקיים ביום 24.3.98. במהלכו נדונה בקשת ח"כ גולדשמידט לשנות את החלטת פנחסי. בקשה זו נדחתה וההחלטה מיום 9.2.98 נכנסה לתוקף, כאשר ביטויה הפורמלי היה בכך שנמחקה מהחלטת שכר חברי הכנסת (קשר עם הציבור) (תיקון) תשנ"ו-1996 אותה הוראה, שמקורה בהחלטת גולדשמידט, לפיה הציוד יירשם על שם הכנסת.

5. כאמור, לגישתו של דרוקר, גישה שגיבש לאחר שערך תחקיר ממושך ביותר שנמשך מספר חודשים, "סידרו" חברי הכנסת לעצמם את קבלת ההטבה האמורה, מבלי ששולם בגינה מס כחוק, וזאת ביזמתו של התובע.

מנגד, טענת התובע, בתמצית, היא, שהוא לא יזם כל מהלך שהוא בנוגע להטבה האמורה, כי ודאי שלא יזם פטור ממס על ההטבה ולא פעל להשגת פטור זה, שמעולם לא ניתן.

הנתבעים מעלים בהגנתם שורה ארוכה של טענות הגנה: כי הפרסום כלל אינו בגדר "לשון הרע", כי מדובר ב"פרסום מותר" כהגדרתו בסעיפי משנה 1, 9, 10 ו-11 של סעיף 13 לחוק, כי הדברים שפורסמו הם אמת לאמיתה, וכי הם פעלו בתום לב ונהנים מההגנות המפורטות בסעיפי משנה 2, 4 ו-6 של סעיף 15 לחוק.

כדי שניתן יהיה לעמוד על מהלך העניינים, יהיה צורך לבחון את מכלול הראיות שהונחו לפני בית המשפט, ובכללן העדויות הרבות, כמו גם פרוטוקולים מישיבות ועדת הכנסת. בטרם נפנה למלאכה זו, מן הראוי להקדים ולתאר את הפרסום נשוא ההליך, שכן בין יתר טענות הנתבעים נטענה גם הטענה שפירסום זה אינו בגדר "לשון הרע", כמובנו של ביטוי זה בחוק.

6. הואיל והתובע כיהן בתפקיד ממלכתי בכיר ביותר והפרסום נעשה ע"י תחנת שידור המהווה חלק מצבא ההגנה לישראל, ראיתי חשיבות מרובה להביא את הצדדים לכלל פשרה. בגדר כך הופנו בעלי הדין, בהסכמתם, לגישור, אך הליך זה לא צלח, לצערי.

הפרסום

7. לכתב התביעה ולתצהיר עדותו הראשית של התובע צורפו חמישה תמלילים, המשקפים חלק מהנאמר בשידורים שהתקיימו ביום 24.8.99, אשר כוללים, על פי הטענה, פרסומים המהווים לשון הרע. אמנם בהמשך הוגש נוסח נוסף של תמליל השידורים מיום 24.8.99 (מוצג ת/7) ויתכן שמדובר בנוסח מלא יותר, ואולם לצורך החלטה זו יש להתייחס אך ורק לפרסום כפי שהוגדר בכתב התביעה, מה גם שהנתבעים הדגישו פעם אחר פעם שהם מתנגדים לכל שינוי חזית.

8. נספח א(1) לתביעה הוא תמליל שידור שתחילתו בשעה 07:20 וששודר במסגרת התוכנית "בוקר טוב ישראל". הדוברים הם מגיש התוכנית יוכפז ומי שהיה יו"ר ועדת הכנסת, מר רפאל פנחסי (להלן - "פנחסי"). יוכפז שואל את פנחסי על דיון בועדת הכנסת שהתקיים בסוף מארס 1998 (אח"כ הוברר שדרוקר לא הבחין בין הדיון שהתקיים ביום 9.2.98 לבין הדיון מיום 24.3.98) "שאתה ודן תיכון מכנסים". להלן תשובת פנחסי:

"לפני שהדיון היה בועדת הכנסת היה דיון בלשכתו של יו"ר הכנסת [התובע, צ.ז.] בענין רכישות של הח"כים, מה צריך לעשות עם זה, הנוהל היה שחברי הכנסת חייבים להחזיר, ואכן כמה חברי כנסת שפרשו החזירו את הציוד. עובדי הכנסת טענו שאין להם מספיק מקום לאחסן את זה ולא יודעים מה לעשות עם זה. ואז יו"ר הכנסת הראה לנו שיש לו תרשומת בישיבה שהתקיימה בינו לבין נציב מס הכנסה דאז [מר דורון לוי, צ.ז.], שנאמר שחברי הכנסת הם במצב שלא ברור אם הם עצמאים או שכירים, ולכן אין לו התנגדות שהמצב ישאר כזה ולא יחזירו את הציוד ולא ישלמו על זה גילום מס".

יוכפז חוזר על דברי פנחסי, לצורך הבהרה והדגשה, כדלהלן:

"כלומר, אם אני מבין אותך נכון, בעצם היתה סוג של תרשומת, תרשומת של ממש בין דן תיכון לבין נציב מס הכנסה אז דורון לוי, שקובעת מפורשות, אליבא ד-דורון לוי, שבעצם לא צריך לשלם מס הכנסה על אותם מוצרים שאתם חברי הכנסת מקבלים מהכנסת".

פנחסי מאשר את הדברים וחוזר על כך שאת אותה "תרשומת" הראה לו התובע. כפי שיפורט בהמשך, "תרשומת" זו הינה, ככל הנראה, פרוטוקול מדיון שנערך ביום 12.10.97 בלשכת יו"ר הכנסת, שנטלו בו חלק, פרט ליו"ר הכנסת (התובע), גם מר דורון לוי, נציב מס הכנסה, וחשב הכנסת, מר קמארה (נספח דת/3 לתצהיר התובע ומוצג ת/1 שהוא פענוח מלא יותר של הפרוטוקול שנערך בכתב יד קשה לקריאה).

בהמשך הראיון נשאל פנחסי מה היה "הניסוח של דורון לוי", והוא משיב שאינו זוכר במדויק "אבל התוכן היה שאכן לא חייבים לשלם על זה מס".

כאשר פנחסי מעומת עם הכחשת מר לוי, לפיה לא טען מעולם שההטבה האמורה פטורה ממס, הוא משיב, כי מי שמנחה בעניין זה הוא היועץ המשפטי של הכנסת וכי לנוכח ה"תרשומת" הנ"ל: "כולם השתכנעו שאם יש הסכמה כזאת, הבנה כזאת בין יו"ר הכנסת לנציב מס הכנסה דאז, כך צריך לנהוג".

יוכפז מכנה את ההסדר האמור כ"קצת מסריח, ואני אומר את זה בהגדרה מאוד מאוד עדינה, ויכול להיות שבכלל לא חוקי". המשך הראיון עוסק ברכישותיו של מר פנחסי מתקציב "קשר עם הציבור", תוך הזכרת שמו של התובע, בצידו של פנחסי, כמי שעמדו לפרוש מהכנסת וכמי ש"איפשרו" לחברי כנסת שהיה ברור שהם מסיימים את כהונתם "לקבל כמו שצריך את המתנות האלה וכמובן להמנע מתשלום מס הכנסה".

הראיון שנערך עם פנחסי מסתיים בדבריו הבאים של יוכפז: "ולהזכיר שוב את תגובתו של יו"ר הכנסת לשעבר, דן תיכון, קישקוש מקושקש".

9. לרקע האמור לעיל, אקדים את המאוחר, ואציין, בשלב זה בתמצית בלבד, כי על פי הראיות הוברר כי פנחסי ויוכפז לא דייקו במספר עניינים:

א. ישיבת ועדת הכנסת, אשר בה הציג פנחסי את ה"תרשומת" שנערכה במהלך הדיון בו השתתפו התובע ונציב מס הכנסה, לא התקיימה בחודש מארס 1998, אלא ביום 9.2.98, ובה לא השתתף התובע. כאמור, בישיבה מיום 9.2.98 התקבלה החלטה שביטלה החלטה קודמת של ועדת הכנסת (מיום 13.6.96, בשלהי כהונת הכנסת ה-13, כאשר ח"כ אלי גולדשמידט היה יו"ר הועדה, היא "החלטת גולדשמידט"), שעל פיה הציוד שנרכש במסגרת תקציב "קשר עם הציבור" יירשם על שם הכנסת. ביום 9.2.98 בוטלה החלטה זו, וביום 24.3.98, בישיבה אחרת של ועדת הכנסת, נדונה בקשת ח"כ גולדשמידט לערוך רביזיה של ההחלטה מיום 9.2.98. לאחר דיון, הוחלט שלא לשנות את ההחלטה מיום 9.2.98.

ב. עיון בפרוטוקול הפגישה שנערכה בלשכת יו"ר הכנסת ביום 12.10.97 עם דורון לוי, נציב מס הכנסה (ת/1), מעלה, כי לא נאמר בו במפורש שחברי הכנסת פטורים מתשלום מס על המוצרים הנרכשים מתקציב "קשר עם הציבור". לשאלה, האם ניתן היה להבין מהנאמר בדיון הנ"ל שכך הם פני הדברים, נשוב בהמשך.

10. התמליל נספח א(2) לכתב התביעה כולל, בעיקרו, את דברי יוכפז שנאמרו בשעה 08:00 במסגרת חדשות גל"צ, המתייחסים ל"חשיפה" לפיה:

"חברי הכנסת יצרו לעצמם מעמד מיוחד שבמסגרתו הם אינם משלמים מס הכנסה על מוצרים שהכנסת רכשה עבורם, גם אם אותם מוצרים נשארים ברשותם לאחר תום כהונתם. כתבנו רביב דרוקר דיווח הבוקר כי המעמד החריג הזה, שאינו קיים באף מגזר אחר במשק, אושר בועדת הכנסת הקודמת ביוזמת מי שהיה יו"ר הבית דן תיכון. תיכון אמר לחברי הועדה שהמהלך זוכה לאישורו של נציב מס הכנסה" (ההדגשה אינה במקור).

בהמשך מובא קטע מדברי פנחסי שנכללו בראיון הנ"ל ושוב מוזכרת תגובת התובע "הכל קשקוש". שידור זה מסתיים בציטוט דברי ח"כ סאלח טאריף, שאותה עת כהן כיו"ר ועדת הכנסת, לפיהם "מדובר בשערוריה".

יצויין, כפי שכבר הוזכר, שהתובע כלל לא היה נוכח בישיבת ועדת הכנסת מיום 9.2.98, שבה בוטלה ההחלטה לרשום את הציוד על שם הכנסת, ולפיכך, על פני הדברים, אין ממש במילים "תיכון אמר לחברי הועדה... וגו'".

11. נספח א(3) לכתב התביעה הוא תמליל משידור שהחל בשעה 08:12 במסגרת תוכנית "הבוקר".

בתחילת השידור משוחח דרוקר עם מגישת התוכנית, הגב' אילנה דיין, ולשאלתה, האם חבר כנסת אמור להחזיר את המוצרים שרכש, הוא משיב:

"שום דבר, הוא יכול לקחת הביתה, להשתמש בו לביתו, והוא לא צריך לשלם על זה אגורה מס, וזאת כמובן בהבדל גדול מאדם רגיל מהציבור שצריך לשלם מס על כך. מדובר באלפי שקלים על כל מוצר כזה".

דרוקר נשאל ע"י אילנה דיין של מי היוזמה "לקביעת המעמד המיסויי המיוחד של חברי כנסת בכל הנוגע למכשירים שהם לוקחים אליהם הביתה", ותשובתו היא כדלהלן:

"הוא בעקרון היה יוזמה של יו"ר הכנסת היוצא דן תיכון. מכיוון שברגע שבוטלה התקנה שחייבה את חברי הכנסת להחזיר את הציוד הזה לכנסת בתום הכהונה שלהם, עלתה השאלה מה באמת קורה עם המס. יו"ר הכנסת היוצא כינס ישיבה באותו זמן, זה היה לפני כשנה וחצי, עם נציב מס הכנסה... מהישיבה הוא יצא עם בשורה, אישרו לי לא לשלם מס, מכיוון שאנחנו חברי הכנסת אנחנו נבחרי ציבור, אנחנו לא כמו אזרחים מן השורה. אנחנו לא שכירים, אנחנו לא עצמאים, אנחנו מעמד מיוחד. הוא מכנס ישיבה של ועדת הכנסת ביחד עם יו"ר ועדת הכנסת דאז רפאל פנחסי. בישיבה זו יש שני מתנגדים, חגי מירום ואלי גולדשמידט. למרות ההתנגדות חברי הכנסת מחליטים לאשר את זה. אגב, אחד הנימוקים הוא... שאין מקום בכנסת לאחסן הציוד".

יצויין, כי, כאמור לעיל, ישיבת ועדת הכנסת שביטלה את ההחלטה לפיה יירשם הציוד על שם הכנסת (ובכך, לכאורה, "פטרה" את חברי הכנסת מתשלום מס) נערכה ביום 9.2.98, שלא בנוכחות התובע. זאת ועוד, בישיבה זו לא נכחו חברי הכנסת מירום וגולדשמידט, כך שלא היו יכולים להתנגד להחלטה.

בהמשך השיחה בין דרוקר לבין אילנה דיין מוזכרים דברי דורון לוי, נציב מס הכנסה, המכחיש כי ניתן "אישור" שלא לשלם מס, ומובאים פרטים שונים על רכישות מוצרים שביצעו חברי כנסת אחדים. בשלב זה עולה לשידור ח"כ איתן כבל, שלדבריו ה"סיפור חדש לו", והוא מוצא עצמו צריך לתת הסברים "בשם יו"ר הכנסת הקודם". לדבריו, כששאל מה גורל הציוד נאמר לו שהציוד שייך לו, "אלה הכללים כך קבעה הוועדה".

במהלך הראיון עם ח"כ כבל, נוצר קשר עם ד"ר אבי אלתר, שכיהן כיועץ המשפטי של נציבות מס הכנסה. ד"ר אלתר מסביר מדוע מדובר בהטבה החייבת במס, גם אם אין בין חברי הכנסת לבין הכנסת יחסי עובד-מעביד במשמעותם הרגילה.

הגב' דיין מפנה לד"ר אלתר שאלה, האם אותם חברי כנסת שרכשו ציוד ולא החזירו, מבלי לשלם מס (ובכללם מוזכר שמו של התובע), הם כולם "עברייני מס". ד"ר אלתר משיב כי "בהגדרה הטכנית הדבר הוא נכון".

במשך השידור, חוזר דרוקר על דברי יו"ר ועדת הכנסת ח"כ סאלח טאריף, לפיהם מדובר "בשערוריה" ושבכוונתו לזמן דיון דחוף כדי לבטל את ההסדר.

בסיום השיחה, שואלת הגב' דיין את דרוקר לעמדת התובע כמי "שטוען שהכל נעשה תחת אישור... ובלגיטימציה גמורה של נציב מס הכנסה". דרוקר משיב כי תגובת התובע היא "קשקוש מקושקש, ניפגש בבית המשפט".

12. בהמשך תוכנית "הבוקר", בהגשת אילנה דיין, נערך ראיון עם חבר הכנסת לשעבר חגי מירום (נספח א(4) לכתב התביעה). מירום מציין, כי הוא עצמו סבר שיש לשלם מס על ההטבה:

"אלא שיו"ר הכנסת דאז, דן תיכון, הוא הביא לפנינו אינפורמציה על כי נפגש עם דורון לוי ושוחח איתו על הענין. הוא טען ששניהם היו במבוכה לא קטנה מפני שמדובר פה באיזה עופות מוזרים, שזה חברי כנסת, שאין ביניהם לבין הכנסת יחסי עובד-מעביד מחד, ומצד שני הרכישות שלהם הם רכישות ראויות למטרות שירות הציבור. ולכן הוא אמר שלדעתו, כך דן [התובע, צ.ז] גם הציג בזמנו, שהכנסת לא יכולה ולא תרצה ואין לה את הכלים לקחת את המכשירים הללו בחזרה אליה".

מר מירום מציין, כי סבר ש"הסידור" שהתקבל בועדת הכנסת "לא עולה על הדעת", "אבל משנתקבלה החלטה, נתקבלה החלטה".

בהמשך השידור, מתנהלת בין הגב' דיין לבין דרוקר שיחה על הרכישות שביצע התובע במסגרת תקציב ה"קשר עם הציבור", בעת שכבר ידע שהוא לא יכהן בכנסת הבאה. דרוקר מציין, כי "הרכישות [של התובע, צ.ז] היו בערך כולל של 100 אלף שקלים. דן תיכון כרגע לא צריך לשלם עליהם אפילו אגורה אחת". לעניין זה העיד התובע, כי בסופו של דבר דיווח לשלטונות המס על ההטבה האמורה.

13. התמליל האחרון שצורף לכתב התביעה (נספח א(5)) הוא תימלול של שידור במסגרת התוכנית "עושים צהריים", בשעה 12:30, גם הוא ביום 24.8.99. באולפן נמצאים מנחה (כנראה הגב' ליפקין-שחק) והכתב דרוקר. השניים מראיינים את ח"כ מאיר שטרית. ח"כ שטרית מתאר את הצעתו לפתרון הבעיה (הצעה שלא התקבלה ושהוצגה במהלך הדיון בועדת הכנסת מיום 9.2.98) לפיה יוחל פחת "מואץ" על הציוד, של 33% בשנה, כך שבסיום קדנציה מלאה יוותר הציוד חסר ערך. לדברי שטרית, "מס הכנסה לא היה חד משמעי בקביעה שצריך לשלם על זה מס".

ח"כ שיטרית מאשר את דברי דרוקר, לפיהם התובע הציג לועדת הכנסת מצג לפיו נציבות מס הכנסה לא היתה חד משמעית בגישתה.

הפרסום - האם מהווה "לשון הרע"?

14. לטענת הנתבעים, כמפורט בסעיפים 46-49 לסיכומיהם, הפרסומים אינם בגדר "לשון הרע", שכן מדובר בתחקיר שמטרתו להביא "ביקורת ציבורית על התנהלות הרשות המחוקקת", תחקיר שלא עסק בתובע או בפועלו האישי. נטען כי מדובר ב"לשון הרע על ציבור", במובן הוראת סעיף 4 לחוק וכי, בכל הנוגע לסוגיית הפטור ממס, "מדובר באמירה כללית המתייחסת לכלל חברי הכנסת", והתובע, בהתייחס לאמירה זו, כלל אינו "מושפל", "מבוזה" או "נפגע" באופן אישי.

בתמצית הסיכומים, שהוצגה בעל פה, הוסיפה עו"ד פודמסקי, כי לא מדובר ב"לשון הרע", הואיל ומדובר "בפרסום שנוגע להחלטה של הכנסת ולפיכך גם אם יש בציבור עמדות מוסריות שונות באשר להחלטה הזו, אמירה שפלוני נטל חלק ביוזמתה, אינה מהווה, כשלעצמה, לשון הרע, למרות שחלקים מהציבור יכולים לראות זאת כך" (עמ' 575, ש' 20-24 לפרוטוקול).

15. לדידי, לא יכול להיות ספק שהפרסום הוא בגדר "לשון הרע" כמשמעות מונח זה בסעיף 1 לחוק. להלן טעמי למסקנה זו.

בפסק הדין בע"א 1104/00 אפל נ' חסון ואח', פ"ד נו (2) 607, עמד בית המשפט העליון, מפי כב' השופטת ביניש, על המבחנים לקביעת היותו של "פרסום" בגדר "לשון הרע". בית המשפט עמד על כך שהחלופה הראשונה שבסעיף 1 לחוק ("להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז, או ללעג מצידם"), היא "מעין חלופת סל רחבת היקף. יש בה כדי לתאר את מהותה של לשון הרע כפרסום העלול לפגוע בשמו הטוב של אדם בעיני אחרים ולפגום בהערכתו בעיני הבריות" (שם, עמ' 616). עוד נפסק, בעקבות פסיקה קודמת, כי השאלה, האם טמון בפרסום כלשהו לשון הרע, היא שאלה פרשנית:

"פרשנות הפרסום תעשה על ידי בית המשפט תוך עיון בפרסום עצמו, בלא להיזקק בדרך כלל לעדויות ולראיות בשאלת משמעות הפרסום. כבר נקבע בפסיקתנו כי המבחן בענין זה הוא אוביקטיבי: מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, והאם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך בה הובן הפרסום על ידי הטוען לפגיעה בו (...).

ככלל, על מנת לקבוע האם יש בפרסום לשון הרע, יפרש בית המשפט את הפרסום על פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו. עם זאת, לעיתים לשון הרע שבפרסום אינה נובעת מן המשמעות הפשוטה של מילותיו אלא דווקא מן הנרמז או המשתמע 'מבין השורות' של הפרסום לפי הבנת האדם הסביר.

...

הדעה המקובלת היא כי על מנת לקבוע את משמעותו הפשוטה או המשתמעת של פרסום בעיני האדם הסביר ורגיל, יש לתת את הדעת להקשר בו הובאו הדברים הנטענים להיות לשון הרע" (שם, בעמ' 617).

עוד יש לציין את ההלכה, כפי שסוכמה בע"א (מחוזי-י-ם) 6437/99 סיטון נ' רשות השידור ואח', דינים-מחוזי, כרך לב (10), 85, לפיה:

"כאשר פרסום אחד ניתן להבנה בדרכים שונות על ידי אנשים סבירים שונים, באופן שאדם עלול להפגע ממנו גם כאשר רק חלק מהציבור - ואפילו חלק קטן - יבין את הפרסום בדרך הפוגעת בו, יכול הפרסום להתפרש בדרך בה יובן על ידי חלק מן הציבור ואין הכרח להבנתו על ידי הציבור בכללותו" (סימן 15 לפסה"ד).

לרקע הלכות אלה, נשוב ונבחן את הפרסום בו אנו עוסקים.

16. קריאת התמלילים שצורפו לכתב התביעה, בכללותם, לא יכולה שלא להוליך למסקנה, כי בכוונת המפרסמים היה להציג את חברי הכנסת, שהובילו את המהלך שהביא, על פי הפרסום, למתן "פטור" מתשלום מס על מוצרים שנרכשו מתקציב "קשר עם הציבור", באור שלילי ביותר. העולה מן הפרסום הוא, שהמהלך הוצג כמעין "חגיגית רכישות" על חשבון הקופה הציבורית, במובן זה שבעוד שכלל הציבור היה ממוסה על הטבה ממין זה, הרי שנבחרי הציבור יצרו לעצמם מעמד מיוחד. "איש הבשורה" בענין זה היה התובע ("הוא יצא עם בשורה, אישרו לי לא לשלם מס, מכיוון שאנחנו חברי הכנסת אנחנו נבחרי ציבור, אנחנו לא כמו אזרחים מן השורה", דברי דרוקר בנספח א(3) לכתב התביעה).

ודוק - בשלב זה אין אנו עוסקים בשאלת אמיתות או אי אמיתות הפרסום, או בשאלה האם מדובר בהבעת דעה שנעשתה בתום לב. כפי שנפסק: "ההגדרה בסעיף 1 לחוק אינה מתנה קיומה של לשון הרע באי אמיתות הפרסום. לפיכך, עשוי פרסום להיות אמת, ובכל זאת להיחשב לשון הרע (אם כי לא תוטל בגינו אחריות, במידה ותוכח אחת מן ההגנות הקבועות בחוק)" (ענין אפל נ' חסון הנ"ל, עמ' 617).

חברי הכנסת שהובילו את המהלך שהביא לכך שחברי הכנסת יוכלו לרכוש מוצרים בעשרות אלפי שקלים, על חשבון תקציב הכנסת וללא תשלום מס, וביניהם התובע, הוצגו כמי שנוהגים שלא על פי נורמות ראויות, וזאת בלשון המעטה. בכך יש בפרסום כדי להשפיל את מי שהיו נשואי הפרסום. גם אם עשויה להיות דעה שפטור זה, בהתחשב במעמד של חברי הכנסת ובפועלם הציבורי, יכול להיות מוצדק, הרי אופן הצגת הדברים מצביע בבירור על כך שהפרסום שלל אפשרות זו, והציג את המעשה כמעשה בלתי חוקי (ראו השיחה עם ד"ר אלתר, כמצוטט לעיל, תוך שימוש בביטוי "עברייני מס"). יודגש, כי נקודת המוצא של הפרסום לא היתה שאכן נעשה מעשה שיש לו גיבוי חוקי, אלא שאותו "פטור" מנוגד לדין הכללי. בענין זה גם הודגשה עמדתו של נציב מס הכנסה לשעבר, לפיה לא ניתן על ידו כל "אישור" לאי תשלום מס.

במילים אחרות - הפרסום לא היה ביקורת על מהלך חקיקתי או רגולטיבי זה או אחר, אלא על מהלך שהוא, לדעת עורכי ומפרסמי התחקיר, מהלך המנוגד לחוק.

מעבר לאמור לעיל, נראה כי הפרסום כולל התבטאויות שיש בהן כדי "להשפיל", "לבזות" או "לפגוע" בתובע. יוכפז מכנה את ההסדר, שלגרסתו יזם התובע, "קצת מסריח", בלשון המעטה, ו"יכול להיות שבכלל לא חוקי". מיוחסת לתובע פעולה בלתי כשרה במפגיע. ההטבות מכונות "מתנות" שהמקבלים אותן נמנעים, שלא כדין, מתשלום מס עליהן, והכל "ביוזמת" התובע. כלומר, התובע יזם חלוקת "מתנות" לחברי הכנסת בפטור ממס, בניגוד לחוק. פעמיים לפחות נזכרת בשידורים התיחסותו של ח"כ טאריף לענין כאל "שערוריה" וחברי הכנסת שרכשו מוצרים על פי ההסדר האמור, ובכללם התובע שהוזכר בשמו, הם "עבריני מס". עוד צויין, כי התובע רכש מוצרים בערך של 100,000 ש"ח מבלי לשלם מס (על אף החובה לשלמו).

אין ספק, שלפחות בקרב אותו חלק של הציבור שומר החוק, הרואה בקבלת טובות הנאה מבלי לשלם מס (בניגוד לחוק) משום מעשה פסול, היה בפרסום משום "לשון הרע" על התובע.

17. אינני מקבל את טענת הנתבעים, כי לא מדובר בייחוס מעשה ספציפי לתובע, אלא בביקורת על כלל ציבור חברי הכנסת. נדמה, כי די בהתבטאויות שפורטו לעיל כדי להצביע על כך.

יתרה מזאת, התברר כי דרוקר "עלה" על נושא התחקיר כאשר ערך תחקירים אחרים בעניינו של התובע דווקא. תחקיר אחד (בענין נסיעות התובע לחו"ל) לא פורסם בסופו של דבר ותחקיר אחר שודר ביום 12.8.99 (שעיקרו עסק בשיפוצים בדירת התובע). אין ספק שהתובע היה "על הכוונת" והצגת הדברים כביקורת על מעשיו של ציבור שלם היא תיאור חלקי בלבד של הפרסום. לתובע נשמר "מקום של כבוד", כמי שיזם את המהלך והשיג את אותו "הישג", מפוקפק ובלתי חוקי, בפגישתו עם נציב מס הכנסה, תוך עיוות עמדתו של הנציב, אשר הכחיש קיומו של הסדר כאמור.

בהקשר זה מעניינת התבטאותו של רפאל פנחסי, בעת עדותו בבית המשפט, כאשר הוא נשאל על שיחה מקדימה שהיתה לו עם אנשי גל"צ לפני שרואיין:

"...כשהיו צריכים לשדר אז צילצלו בערב או בבוקר, אמרו לי אתה צריך להכנס לשידור להגיב על הכתבה הזו והזו נגד דן תיכון ואז התראיינתי באותו בוקר" (עמ' 208, שורות 11-13 לפרוטוקול, ההדגשה אינה במקור).

כמשיח לפי תומו מספר לנו מר פנחסי כיצד הוצגה הכתבה ע"י אנשי תחנת השידור, ככתבה "נגד דן תיכון".

18. העולה מהאמור עד כה: הפרסום כלל דברי "לשון הרע" כנגד התובע ואין לקבל את טענת הנתבעים לפיה כלל לא מדובר בפרסום מסוג זה.

האם הפרסום הוא "פרסום מותר"?

19. בהקשר הנדון מן הראוי להתייחס לטענה נוספת של הנתבעים, לפיה מדובר ב"פרסום מותר", כמשמעות מונח זה בסעיף 13 לחוק.

סעיף 13 לחוק קובע רשימה של "פרסומים מותרים" שלא ישמשו עילה "למשפט פלילי או אזרחי". אין מדובר בהגנה, כגון ההגנות שבסעיפים 14 ו-15 לחוק, אלא נקבע כלל המונע הסתמכות על פרסומים אלה כעילה לתביעה אזרחית או לאישום פלילי. החוק אינו שולל מהפרסומים האמורים את טבעם כלשון הרע, אלא מבקש למנוע את האפשרות לנקוט הליכים משפטיים בגינם.

ואלו הן טענות הנתבעים בנדון:

א. נטען, כי מדובר בפרסום מותר על פי סעיף 13(1) לחוק, שהוא: "פרסום לפי סעיף 28 לחוק יסוד: הכנסת, או פרסום המוגן לפי סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי"א-1951".

סעיף 28 לחוק יסוד: חברי הכנסת עוסק ב"הליכים בישיבת הכנסת והדברים שנאמרו בה".

הפרסום שסעיף 13(1) לחוק דן בו הוא, כהגדרת המלומד א' שנהר, בספרו דיני לשון הרע, תשנ"ז (להלן - "שנהר"), "פרסום ראשוני" (שנהר, סעיף 16.1.6, בעמ' 193-194). דהיינו - הכוונה לפרסום שנעשה "במסגרת הפעולות של רשויות הממשל השונות" (שם, שם).

פשיטא שהפרסום הנדון אינו שייך לקטגורית הפרסומים האמורה, שכין אין מדובר בפרסום שנעשה "בישיבת הכנסת", כאמור בסעיף 28 לחוק יסוד: הכנסת (ראו: שנהר, עמ' 194-195).

ב. עוד נטען בכתב ההגנה, כי מדובר בפרסום מותר לפי סעיף 13(9) לחוק, הוא פרסום "שהמפרסם חייב לעשותו על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור". טענה זו נזנחה בסיכומי הנתבעים, ולא בכדי, שכן ודאי שאין הפרסום הנדון בגדר פרסום כאמור בסעיף 13(9) לחוק (ראו: שנהר, עמ' 203-204).

ג. לטענת הנתבעים מדובר ב"פרסום מותר" גם על פי הוראות סעיפים 13(10) ו-13(11) לחוק. מדובר ב"פרסום חוזר" (לעומת "פרסום ראשוני" שנדון לעיל). ההגיון שביסוד ההוראות הנ"ל, המתירות פרסום שהוא "העתק או תמצית נכונה והוגנת ממרשם המתנהל על פי חיקוק או ממסמך אחר הפתוחים על פי חיקוק לעיון כל דורש" (סעיף 13(10)) ופרסום "נכון והוגן - מלא, חלקי או תמציתי - של מה שפורסם קודם לכן בנסיבות האמורות בפסקאות (1)... או (10)..." (סעיף 13(11)), הוא, שכרגיל אין הטענה שהפרסום אינו אלא חזרה על מה שכבר פורסם מקימה הגנה בפני תביעת לשון הרע. בנסיבות מסוימות, כמפורט בסעיף 13, תעמוד למי שחזר על פרסום קודם מסוים, הגנה, במובן זה שהפרסום ייחשב מותר.

בכל מקרה, תנאי הוא שהפרסום החוזר יהיה "נכון והוגן". בענייננו לא כלל הפרסום חזרה על דברים שנאמרו בישיבות הכנסת, אלא, דיווח כוללני, רצוף טעויות שבעובדה (שעל חלקן כבר עמדנו לעיל ועל חלק נעמוד להלן). זאת ועוד, כפי שנפסק:

"מפרסם המבקש להסתמך על ההגנות שבסעיפים דנן חייב להבהיר בפרסום כי אין הוא מתאר עובדות אלא פרסום קודם, וההגנה המוחלטת תישלל מהמפרסם אם ייצור את הרושם שאימת את הטענות שהועלו בפרסום הקודם. זאת ועוד: המפרסם חייב להבהיר בצורה מדוייקת את מהות המקור שעליו הוא מסתמך, שכן הקורא הסביר יוכל להעריך את מהימנות הפרסום רק אם ידע את הפרטים המלאים בנוגע למקור, לרבות הפרטים היוצרים ספק בדבר מהימנותו" (שנהר, עמ' 204-205).

בידענו כי דרוקר אישר בעדותו שכלל לא עיין בפרוטוקולים של ישיבות ועדת הכנסת בטרם פרסם את הדברים ובידענו כי חלק ממקורותיו של דרוקר נותרו חסויים מכח החסיון העיתונאי, מאליו יובן שהנתבעים אינם יכולים להסתמך על הפטור האמור בסעיפים הנדונים. כלל לא מדובר ב"פרסום חוזר" במובנו הנכון, ולא מן הראוי היה להעלות טענות אלה שאין בהן כל ממש.

נמצא, כי דין טענות הנתבעים, לפיהן היה מדובר ב"פרסום מותר", כמשמעותו בסעיף 13 לחוק, להידחות.

הבעת דעה או ציון עובדה?

20. משקבענו כי הפרסום הוא "לשון הרע" וכי אין הוא "פרסום מותר" יש לבחון את טענות ההגנה שהועלו. לצורך כך, מן הראוי, תחילה, לסווג את הפרסום, האם הוא בגדר "הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד... רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי..." (בלשון סעיף 15(4) לחוק, עליו מסתמכים הנתבעים), או בגדר קביעת עובדה המשקפת "אמת" (לענין הגנת "אמת בפרסום", הכלולה בסעיף 14 לחוק, שגם עליה מסתמכים הנתבעים).

מי שמבקש ליהנות מההגנות המפורטות בסעיף 15 לחוק "צריך תחילה להצביע על כך שהפרסום המשמיץ אכן מהווה 'הבעת דעה'" (שנהר, עמ' 307).

נמצא, כי אם יתברר שהפרסום הנדון, בחלקיו המשמיצים, כלל אינו מהווה "הבעת דעה", לא יוכלו הנתבעים להסתמך על ההגנות שמקורן בהוראת סעיף 15 לחוק. מאידך גיסא, אם לפנינו "הבעת דעה", אין מקום לדון בהגנת "אמת בפרסום", המבוססת על הוראת סעיף 14 לחוק.

בענין זה הורה אותנו כב' השופט מצא, בפסק הדין בע"א 323/98 שרון נ' בנזימן ואח', פ"ד נו(3) 245, (להלן - "ענין שרון"), כי אל לו לבית המשפט להזקק לבחינת טענת אמת בפרסום, כאשר מסקנתו העיקרית היתה שעומדת למפרסם הגנת תום לב לפי סעיף 15 לחוק:

"...שהלוא ההכרעה בתובענה כלל לא הצריכה דיון בשאלת אמת הפרסום. לפיכך, שגה בית המשפט המחוזי, לטעמי, כשחרף הערותיו המקדימות, התפתה להכריע - 'לחלופין' בלבד ולמעלה מן הצורך - בשאלת אמיתות הפרסום" (עמ' 258-259).

על פי אותו הגיון, אם ייקבע שהפרסום כולל קביעה עובדתית ולא הבעת דעה, לא יהיה מקום לדון בטענות ההגנה שמקורן בסעיף 15 לחוק.

נראה, לפיכך, כי מן הראוי להקדים תחילה ולבחון את השאלה, האם הפרסום האמור אינו אלא "הבעת דעה", או שמא יש בו משום קביעת עובדה. על פי המסקנה ייקבע המשך הדרך ויוחלט באילו מבין ההגנות שהעלו הנתבעים יש לדון.

21. פסק הדין בענין שרון מהווה ציון דרך בכל הנוגע לבחינת השאלה, הלא קלה, כיצד ייסווג פרסום, האם כהבעת דעה והאם כציון עובדה. לפחות מבחינה אחת, יש לפסק הדין הנ"ל נפקות ישירה לענייננו, שכן כאן, כמו שם, הנפגע הוא אישיות ציבורית מהדרגה הגבוהה ביותר. עובדה זו הביאה את בית המשפט העליון, בענין שרון, לפרט את השיקולים המשפטיים שביסוד התהליך הפרשני והמסווג שנועד לקבוע אם מדובר בהבעת דעה או בהצגת עובדה, כאשר מדובר בתביעות שענינן פרסום בנוגע לאנשי ציבור. ההכרעה בשאלת הסיווג נסמכה, בין היתר, על השיקול שמדובר בפרסום שמתח ביקורת על מהלכיו של שר (שר הבטחון דאז, מר אריאל שרון) במילוי תפקידו הציבורי, ועל הקביעה, שבמצב כזה יש ליתן משקל יתר לעקרון חופש הביטוי. גישה זו באה לידי ביטוי גם בפסק דינה של כב' השופטת ביניש, בפרשת אפל נ' חסון שכבר הוזכרה, כלדהלן:

"במסגרת פרשנות ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע ויישומן בכל מקרה לגופו, עשויה מלאכת האיזון השיפוטית להיות מושפעת, בין היתר, מן השאלות הבאות: עד כמה עוסק הפרסום בדמות ציבורית ובקשר לנושא המעורר עניין ציבורי, מהי התועלת הציבורית שבפרסום, עד כמה הפרסום ברבים תוך פגיעה בשמו הטוב של הנפגע היו רלונטיים ונחוצים להשגת התועלת הציבורית, והאם התועלת שבפרסום גוברת על הנזק הצפוי לשמו הטוב של הנפגע ( ... ). במקרים מתאימים בהם הפרסום נוגע לדמות ציבורית בקשר לענייני ציבור ובנסיבות בהן התועלת הציבורית מן הפרסום היא משמעותית וחשובה, יש ליתן משקל מיוחד ונכבד (אף כי לא בהכרח מכריע) לחופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת וזאת במסגרת פרשנות ההגנות בחוק ויישומן. בדרך כלל, ההתחשבות בזהות הנפגע, בנושא הפרסום ובתועלתו הציבורית, אינה באה לידי ביטוי בהגדרת לשון הרע בסעיף 1 לחוק, כי אם בהוראות החוק האחרות ובכללן ההגנות הקבועות בחוק. דומה כי בגישה זו יש כדי להתחשב בזכותו של איש הציבור לשם טוב, שכן ניתנה לו האפשרות להיכנס מבעד לפתחו של חוק איסור לשון הרע. אולם במקביל, ניתן משקל נכבד לחופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת במסגרת פרשנות ההגנות" (עמ' 623).

ובלשונו של כב' השופט מצא בענין שרון:

"ביסוד השיקול הראשון ניצבת ההשקפה, שכאשר הנפגע מפרסום לשון הרע הוא איש ציבור, והפרסום נוגע לנושא הכרוך בעיסוקיו הציבוריים ושהוא מעניינו של הציבור, הרי שבפרשנות משמעותו של הפרסום, לענין תחולתה על המפרסם של איזו מההגנות הנתונות לו לפי החוק, יש להעדיף את הנוסחה הפרשנית המתיישבת עם עקרון חופש הביטוי על פני הנוסחה הפרשנית המייחסת את עיקר המשקל לזכותו של הנפגע להגנת שמו הטוב" (עמ' 266).

על יסוד שיקול זה ועל יסוד שיקול נוסף (שעניינו בכך שהמחלוקת בדבר אמיתות הפרסום בענין שרון התייחסה לאירוע היסטורי, שבית המשפט נעדר את הכלים הדרושים לבירורו), הגיע כב' השופט מצא לכלל מסקנה, כי הפרסום שנדון בענין שרון, אף שעל פניו הוא נחזה להיות קביעת עובדה, צריך להיות מסווג כהבעת דעה. כב' השופט מצא הדגיש, בענין שרון, כי סיווג האמירה כ"הבעת דעה" או כ"קביעה עובדתית", סיווג המתבסס על שיקולי מדיניות משפטית, אינו משמיע לנו כי "האמירה אכן משתייכת רק לאחת משתי הקטיגוריות האמורות, אלא שלצרכים משפטיים יש להתייחס אליה כמשתייכת לאותה קטיגוריה" (סימן 21 לפסה"ד).

כידוע, "הנטל הרובץ על המפרסם, הנתבע בתביעת לשון הרע, להוכיח את אמיתות הפרסום, אינו ענין של מה בכך" (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' קראוס ואח' פ"ד נב(3), 1, בעמ' 40, להלן - "עניין קראוס"). הגנת האמת בפרסום היא, על פי רוב, הגנה "מחמירה יותר מנקודת מבטו של המפרסם" מהגנת תום הלב (שם, עמ' 39). והנה, משראה בית המשפט העליון לנכון ליתן משקל יתר לעקרון חופש הביטוי, ככל שמדובר בפרסום שעניינו התנהגותו של איש ציבור במסגרת עיסוקיו הציבוריים, אך מובן הוא שהועדף סיווג הפרסום כהבעת דעה, כשסיווג זה מקנה למפרסם את האפשרות להסתמך על הגנת תום הלב, שהיא הגנה "קלה" יותר (בכפוף להוכחת תום ליבו של המפרסם).

22. ואולם, כב' השופט מצא סייג את האמור בסייגים אחדים. ראשית, הודגש בענין שרון, כי "שני שיקולים אלה של מדיניות משפטית [היות נשוא הפרסום איש ציבור והיות הפרסום בענין אירוע היסטורי, צ.ז.] עשויים להיות מופעלים רק כאשר ההבחנה הנדרשת, לענין סיווגה של אמירה כהבעת דעה או כקביעה עובדתית, איננה חד משמעית" (ענין שרון בעמ' 268).

שנית, כפי שכבר הוזכר, סיווג הפרסום בפרשת שרון כהבעת דעה, נעשה גם על יסוד העובדה שהיה מדובר בפרסום אודות אירוע היסטורי, שלגביו: "נטייתו... של בית המשפט להמנע מהכרעה עובדתית בנושא כזה, מהווה מדיניות מוסדית לגיטימית" (ענין שרון, עמ' 268).

23. הנה כי כן, בית המשפט העליון, איזן, בפרשת שרון, בין השיקולים הנוגדים, כאשר מדובר בלשון הרע בעניינו של איש ציבור בקשר עם פעילותו הציבורית, באופן המעדיף במשהו את עקרון חופש הביטוי על פני השמירה על השם הטוב של הנפגע. עם זאת, אין פירוש הדברים שהזכות לשם הטוב נסוגה לחלוטין. האיזון האמור מושג כאשר ניתן לסווג את הפרסום כהבעת דעה, תוך פירוט שיקולי המדיניות המשפטית התומכים, במקרה הראוי, בהעדפת הסיווג האמור על פני סיווג הפרסום כקביעה עובדתית.

זוהי גם התשובה לנתבעים, בטענתם כי חיובם בפיצוי התובע בגין הפרסום הנדון יש בו משום מניעת השמעת ביקורת לגיטימית על מהלך שננקט על-ידי אנשי ציבור. טענה זו כלולה, בין היתר, בסעיף 23 לתצהיר עדותו הראשית של דרוקר, אשר כינה את התביעה: "ניסיון נקמני להגביל את חופש הביטוי, 'לסתום פיות', ולהלך אימים על הנתבעים וחבריהם לבל יוסיפו לפרסם ולבקר את טיפולם ופעולותיהם של חברי הכנסת בכלל והתובע בפרט...".

התשובה היא, כאמור, שאם אכן ניתן לסווג את הפרסום כהבעת דעה (בכפוף להוכחת תום ליבו של המפרסם) לא יהיה הפרסום חשוף לתביעה על-פי החוק, ובכך יתאפשר דיון ושיח ושיג באמצעי התקשורת. ודוק – אם אכן מדובר בהבעת דעה בתום לב, יכול הפרסום להיחשב כלשון הרע ובכל זאת לא תיווצר למפרסם חבות אזרחית או פלילית בגינו. שהרי כאשר מדובר בהגנת תום הלב "מרכז הכובד של הגנה זו טמון בתום ליבו של המפרסם" בעוד שהגנת האמת בפרסום "מבוססת על קיומו של הצדק האובייקטיבי לפרסום" (עניין קראוס, בעמ' 42).

הרחבת ההגנה על הבעת דעה מבוססת על מספר טעמים: ראשית, הדבר מבטא את חוסר האפשרות להעמיד הבעת דעה, מעצם טיבה, "למבחנים אובייקטיביים של נכונות או אי נכונות" (עניין קראוס, בעמ' 42). בעוד שהצגת קביעה עובדתית: "אין לה ערך חוקתי אם אין היא אמיתית" (שם, שם). עניין זה משקף את העיקרון הבסיסי בדיני חופש הביטוי, לפיו "התחרות בין הדעות והרעיונות השונים לבין עצמם היא שתוביל לחשיפת האמת" (שם, שם).

שנית, הבעת דעה היא נחרצת פחות וסמכותית פחות מקביעה עובדתית, כך שההסתברות שהבעת דעה תפגע באינטרס לשם טוב – פחותה (שם, בעמ' 43).

שלישית, "הבעות דעה חשובות לטעם נוסף העומד ביסוד ההגנה על חופש הביטוי, והוא תרומתו של חופש הביטוי להגשמתו העצמית של האדם" (שם, שם).

מנגד, כאשר בקביעה עובדתית עסקינן, על המפרסם מוטל עול כבד להוכיח כי אכן הפרסום משקף אמת, שאם לא כן – לא היה ראוי להציגו כקביעה עובדתית, והיה נדרש להביא את הדברים במסגרת הבעת דעה (בתום לב), שאז ההגנה תהיה רחבה יותר ועיקרון היסוד של חופש הביטוי לא יפגע מעבר למידה.

24. עוד יש לזכור, כשאנו עוסקים באיזון שבין חופש הביטוי לבין זכותו של אדם לשם טוב, שכאשר מדובר בתחומי המשפט הפרטי, להבדיל מהמשפט הציבורי, האיזון בין שני עקרונות יסוד אלה אינו אנכי אלא אופקי, כך שאין חופש הביטוי, כשלעצמו, בעל משקל רב יותר. עמדנו על כך בפרשת סיטון נ' רשות השידור, שהוזכרה לעיל:

"... לא הרי האיזון בין חופש הביטוי והיצירה לבין זכותו של אדם לשמו הטוב – כשזה נערך בגדרי המשפט הציבורי – כהרי האיזון שעה שהוא נערך בגדרי המשפט הפרטי. זכותו של הפרט לשמו הטוב עשויה איפוא לזכות להגנה רחבה יותר, כאשר מימושה נתבע בתחום מרחב הזכויות האזרחיות" (סימן 27 לפסה"ד).

נמצא, כי גם לנוכח האמור בענין שרון, כמפורט לעיל, אין ההגנה על שמו הטוב של איש הציבור נסוגה תמיד מפני עקרון חופש הביטוי, כפי שעולה מטענות הנתבעים. האיזון הוא אכן שונה, אך תנאי לכך הוא שבאמת ניתן לסווג את הפרסום כהבעת דעה. נפנה עתה לבחינת שאלה זו.

בענין שרון עמד כב' השופט מצא על עיקרי ההלכה שעסקה, עובר למתן פסה"ד הנ"ל, בסיווג הפרסום כהבעת דעה:

"ככלל, יכול פרסום להיחשב כהבעת דעה, אם דברי המפרסם נוסחו בו כהבעת דעה, אם צויינו על-ידיו עובדות האמת שעליהן סמך את דעתו, אם הקפיד להבחין בין העובדות לבין דעתו ואם קיימת זיקה סבירה בין עובדות האמת לבין הדעה שגיבש על יסודן" (עמ' 264).

על סוגיה זו עמד גם המלומד שנהר בספרו הנזכר לעיל (סעיף 21.2.2):

"השאלה אם פרסומים שונים 'מהווים תיאור עובדתי או שיש בהם משום הבעת דעה גרידא של הכותב, איננה פשוטה'. האבחנה נעשית 'על פי השכל הישר וכללי ההגיון', ותוך שימוש בכללי הפרשנות של פרסומי לשון הרע, כפי שאלה פותחו בפסיקה. בית המשפט קבע כי פרסום הוא בגדר הבעת דעה אם זהו מובנו הטבעי והרגיל של הפרסום, כפי שאדם רגיל היה מבין אותו, או במילים אחרות: פרסום יוגדר כהבעת דעה, אם יהיה כזה שהאדם הסביר יבין את האמור בו כדעתו של הכותב ולא כהצגת עובדה מצידו. האבחנה בין עובדה לדעה תיעשה על פי 'הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר', כאשר ההנחה היא שהקורא הסביר אינו 'מנתח ניתוח מדוקדק של כל אימרה ואימרה'. אותו רושם כללי יווצר אצל הקורא הסביר עקב ניסוחה של האימרה, מקומה בפרסום כולו ומבנה הפרסום בכללותו" (שנהר, עמ' 310-311).

על החובה להבחין בין הבעת הדעה לבין עובדות עמד בית המשפט העליון (מפי כב' הנשיא, השופט לנדוי) בד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ, פ"ד לב(3), 337, בעמ' 350, כדלהלן:

"...לדעתי חייבת להיות בכל פרסום, המבקש לחסות בצל כנפי סעיף 15(4), הפרדה ברורה בין תיאור העובדות ובין הבעת הדעה, על אותן עובדות. עצם הערבוב בין שני מרכיבים אלה עלול לערפל את הכתוב ולאפשר 'הגנבת' עובדות בלתי-נכונות משמיצות אל תוך הבעת הדעה. הכותב חייב לציין על איזה עובדות הוא מסתמך – ואלה חייבות להיות נכונות (פרט לפרטי לוואי שאין בהם פגיעה של ממש), ומשציין את העובדות, מותר לו להסיק מהן את מסקנותיו בדרך הבעת דעה עליהן, אך בתנאי שהוא מבהיר ומבדיל בין עובדה ובין מסקנה... מצד שני, אם ישנה הפרדה בין הרצאת העובדות ובין הבעת דעה בדרך הסקת מסקנה מאותן עובדות, כאילו אומר המפרסם לציבור הקוראים או השומעים: 'אלה העובדות ביחס להתנהגותו של פלוני וזו דעתי שלי על אותה התנהגות. ועתה תשפוט אתה, הקורא, אם דעתי נראית לך על-פי אותן עובדות'. בהצגה כזאת של הדברים אין פסול לפי סעיף 15(4), ואם הדעה הובעה על נושא תפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, חייב הנפגע להשלים אפילו עם מסקנה בלתי נכונה שהמפרסם הסיק מן העובדות, בתנאי שהבעת הדעה בדרך הסקת מסקנה ממלאת אחר יתר דרישות החוק".

עוד ראו: ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו(3) 48. על כל האמור בסימן זה נוסיף את מה שכבר נאמר לעיל, בענין פרשת שרון ומה שנפסק שם באשר לסיווג הנדון שבין הבעת דעה לבין קביעה עובדתית.

25. לרקע ההלכות שפרשנו לעיל, יש לבחון את הפרסום הנדון. מסקנתי היא שלא ניתן לסווגו כהבעת דעה, גם בהינתן העובדה שהפרסום עסק בפעילותו של התובע כאיש ציבור. דרכו של בית המשפט העליון בפרשת שרון אינה ישימה לענייננו משני טעמים עיקריים: האחד, אין מדובר בצורך לקבוע עובדות בענין אירוע היסטורי ואין מדובר בעובדות מסוג כזה, שבית המשפט מעדיף שלא להכנס לבירורן. השאלה, אם התובע יזם מהלך של מתן פטור ממס לחברי הכנסת בגין מוצרים שנרכשו עבורם מתקציב "קשר עם הבוחר" והשאלה אם התובע גרם ליצירתו של פטור זה, אלו שאלות שבעובדה שאין קושי מיוחד לבררן ואין חשש שבעשותו כן יגלוש בית המשפט לתחומים שאינם ראויים להכרעה שיפוטית.

השני, במקרה דנן לא מדובר בקיומו של קושי מיוחד בסיווג האמירה כקביעה עובדתית. כזכור, כב' השופט מצא ציין, בענין שרון, כי הנטיה לסווג פרסום כהבעת דעה תיגבר רק כאשר האבחנה הנדונה אינה חד משמעית. קריאה חוזרת של תמלילי השידורים מיום 24.8.94, בקטעים הנוגעים לתובע, מביאה למסקנה ברורה שהמפרסם הציג את מהלכיו של התובע כעניינים שבעובדה, כקביעות פסקניות: המעמד המיוחד שיצרו לעצמם חברי הכנסת בענין קבלת המוצרים ללא תשלום מס אושר בועדת הכנסת ביוזמת התובע, אשר אמר לחברי הועדה שהמהלך זכה לאישורו של נציב מס הכנסה (נספח א(2) לכתב התביעה). עוד נאמר (בתמליל נספח א(3) לכתב התביעה), כי היוזמה לקביעת "המעמד המיסויי" המיוחד של חברי הכנסת היתה של התובע, אשר יצא מהדיון שנערך עם נציב מס הכנסה ובידו "בשורה", לפיה: "אישרו לי לא לשלם מס, מכיוון שאנחנו חברי הכנסת אנחנו נבחרי ציבור, אנחנו לא כמו אזרחים מן השורה". יש כאן אפילו מעין ציטוט ישיר של דברים שכביכול נשא התובע לפני חברי הכנסת. המאזין יכול להסיק, כי הדובר בשידור מחזיק בידיו פרוטוקול ממנו הוא קורא את דבריו של התובע, המצוטטים בכתבה כלשונם. בכך יש ביטוי מובהק להצגת עובדה.

עוד נאמר שהתובע כינס ישיבה של ועדת הכנסת ביחד עם ח"כ פנחסי שבה "גבר" על שני מתנגדים – חבר הכנסת גולדשמידט ומירום. גם הקביעה שהתובע רכש מוצרים ולא היה חייב לשלם עליהם מס היא קביעה שבעובדה.

במקרה דנן גם לא נעשה כל נסיון להסוות את הקביעות העובדתיות כאילו הן הבעות דעה (ע"י שימוש במילה "לדעתי" וכיוצ"ב). הדברים הוצגו באופן חד משמעי כעובדות, עד כי, כפי שפורט לעיל, דרוקר התיימר אף להביא את נוסח הדברים שמסר התובע לחברי הכנסת, בגוף ראשון ממש.

זו גם היתה גישתו של דרוקר עצמו לנאמר בשידור, כאשר העיד: "את התמונה העובדתית אני הצגתי" (עמ' 480, שורה 20 לפרוטוקול).

דרך הצגת הדברים בשידור, ככל שאלה נוגעים לתובע, היתה עובדתית טהורה. בכך צימצמו הנתבעים את אפשרות הגנתם אך להגנה של אמת הפרסום ובכך העמיסו על שכמם עול כבד במיוחד. כפי שכבר צוין, כדי לקיים וויכוח ציבורי וכדי להעלות נושא חשוב לתודעת הציבור מבלי להחשף לחבות בנזיקין, מתווה החוק דרך של הבעת דעה בתום לב. הנתבעים בחרו בדרך אחרת, של קביעת עובדות נחרצות, ולפיכך עליהם להוכיח שאכן היה אמת בפרסום. לסוגיה זו נפנה עתה.

על האמת ועל תום הלב

26. בטרם תגיע שעתה של בחינת חומר הראיות לצורך קביעת מימצאים עובדתיים, לא למותר יהיה להדגיש ארבעה עניינים:

א. בית המשפט מודע היטב לקושי המיוחד שעמד על דרכם של הנתבעים להוכיח אמת בפרסום לנוכח בחירתם המובנת והלגיטימית, לחסות בצלו של החסיון העיתונאי, שלא איפשר להם לחשוף את מלוא הנתונים העובדתיים שעמדו לרשותם בעת הכנת הכתבה לשידור. אין ספק שזהו המחיר שעיתונאי צריך לשאת בו בבואו להתגונן מפני תביעת דיבה, במיוחד בטענת "אמת בפרסום". אך דווקא בידעו את הקושי האמור, על העיתונאי להשמר שבעתיים בעת הפרסום, ואם הוא נוהג בתום לב, יוכל לנסח את דבריו בדרך של הבעת דעה, אם אין בידיו מלוא "התחמושת" להציגה בבית המשפט בבואו לטעון אמת בפרסום. לענין זה יפים דבריו של כב' השופט אור, בפרשת קראוס כדלהלן:

"ואמנם הנטל הרובץ על המפרסם, הנתבע בתביעה בגין לשון הרע, להוכיח את אמיתות הפרסום, אינו עניין של מה בכך. נטל זה אינו נטל קל. הניסיון מלמד, כי הוא מורם לעתים נדירות. מקובל להצביע על סיבות אחדות לכך.

ראשית, פעמים לא מעטות, עשוי להימצא ברשות אמצעי תקשורת מידע, אשר מבסס באופן נאות את אמיתותן של ידיעות שאותן הוא מפרסם. מנקודת המבט של האינטרס בדבר הבאת מידע לידיעת הציבור, מדובר במידע הראוי לפרסום, אך לא פעם עלול להיווצר פער בין אמיתותו של המידע, לבין היכולת להוכיח, במסגרת הליך שיפוטי, על כל כללי הראיות והפרוצדורה, את אמיתותו על המידע. כך, לא פעם, עשויות להיות ברשותו של כלי התקשרות ראיות להוכחת אמיתות הפרסום, אך מטעמים שונים אין הן ראיות קבילות, אשר ניתן להגישן בבית-המשפט כדי להוכיח את אמיתות הפרסום. כך, למשל, כאשר בידי כלי תקשורת מצויות עדויות שמיעה, המבססות את אמיתות הפרסום, הרי שיהיו עדויות אלה אמינות ככל שיהיו, בדרך-כלל לא יהיה בהן די כדי לבסס טענת אמת בפרסום: כעיקרון, הן אינן קבילות בבית-משפט. אין זה אלא ביטוי נוסף לתופעה מוכרת, המוצאת ביטוי גם בשטחי משפט אחרים, כי עשוי להיות פער בין האמת העובדתית לבין האמת המשפטית, אשר ניתן להביא לחשיפתה במסגרת הליך המתנהל בבית-משפט.

זאת ועוד, קיים קושי בהוכחת האמת כאשר העדים המבססים את המידע שבידי העיתון אינם חפצים לחזור עליו בדיון משפטי פומבי, או מבקשים להישאר אלמונים. בעניין זה כבר צוין, כי ככל שסיפור הוא רגיש יותר מבחינה פוליטית וחשאי יותר, גדל הסיכוי שעד בכוח לא ירצה לעלות על הדוכן, או יבקש לשמור על חשאיות... וזכורה היטב פרשת ווטרגייט, אשר נחשפה על-ידי אלמוני אשר כינה עצמו בשם 'גרון עמוק', ואשר זהותו טרם נחשפה עד היום" (עמ' 40 לפסה"ד).

ב. בית המשפט אינו מתיימר לקבוע אמת מוחלטת. אין לדיין אלא את שרואות עיניו. המימצאים שבהחלטה זו, כמו בכל החלטה שיפוטית, אינם אלא "אמת משפטית" ומי כמשפטנים מודע לפער האפשרי בין ה"אמת האובייקטיבית" לבין ה"אמת המשפטית". עמד על כך כב' השופט מצא בענין שרון, כדלהלן:

"אכן, המציאות היא מורכבת ורבת-פנים. כל ניסיון לכלוא תיאור עובדתי במסגרתו של סיפור פשוט, חד-מימדי ודרמטי, המבוסס על הבחנות חדות בין טובים לרעים, דוברי אמת לשקרנים, תמימי-דרך לחורשי מזימות, נועד מראש לכישלון, או לכל הפחות, לחוסר דיוק. נרטיבים מסוג זה מתאימים לאגדות ולמיתוסים ולא לתיאור אינטראקציות אנושיות בעלות קיום ממשי. בוודאי כך הם הדברים כשהמדובר בתיאור פעולתן של מערכות שלטוניות, על מאפייניהן המיוחדים, האינטרסים הרבים המעורבים בהן, ונקודות המבט הרבות האפשריות לבחינתן. בקשיים אלה נעוצה הסיבה לכך שהמושג 'אמת היסטורית' הינו כה חמקמק ושנוי במחלוקת ('אין אמת היסטורית אחת אלא כל היסטוריון והאמת שלו', בג"ץ 807/78 עין גל נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד לג(1) 274, 277). אך חרף קיומם של קשיים אלה, אין, כידוע, מנוס מדיווח על אירועים שהתרחשו באופן שיש בו, לפחות, מידה מסוימת של פשטנות. הצורך החברתי בקבלתם של דיווחים כאלה מחייב להשלים עם המגבלות הכרוכות במסירתם, שבחלקן נובעות מאילוצים אובייקטיוויים (מגבלות הזמן, המקום ומקורות המידע) ובחלקן נעוצות בנקודת-מבטו האישית של המדווח. אמצעי התקשורת מתמודדים עם מצבים כאלה מדי יום ביומו. הדבר, מן הסתם, משפיע על איכות תוצריהם, אך נראה כי גם רוב צרכניהם של אמצעי התקשורת מודעים למגבלות שבמסגרתן פועלים אמצעים אלה ומביאים אותן בחשבון. גם בתי המשפט מתמודדים עם מצבים כאלה כל העת. לא פעם נדרשים הם לקבוע את ה'עובדות' לצורך הכרעה בסכסוך שלפניהם, בתנאים של חוסר ודאות ומחסור בכלים מספיקים הנדרשים לבירור. זו אחת הסיבות המרכזיות להבחנה המוכרת בין 'האמת העובדתית' ל'אמת המשפטית', וזו הסיבה להשלמתנו עם הפער המובנה שבין שתי אלה (ראו דנ"א 325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, פ"ד נב(3) 1, 40, 87-89 והאסמכתאות המובאות שם). אף שהשופט שואף לצמצם ככל האפשר פער זה, הרי שלעתים קרובות אין בידו להגיע להכרעה המשקפת את האמת העובדתית הצרופה, ועל הצדדים המעורבים בהליך השיפוטי – שופטים, פרקליטים ובעלי דין – להיות מודעים לכך" (עמ' 269).

עוד ראו לענין זה: בג"ץ 152/82 אלון נ' ממשלת ישראל, פ"ד לו(4) 449, בעמ' 466-467.

ג. הלכה היא, שהמבקש להוכיח אמת בפרסום יידרש להביא הוכחות שמשקלן יעמוד ביחס ראוי "לרצינות תוכן הדיבה" (ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169, בעמ' 187), או, בלשונו של כב' השופט חשין בענין קראוס (עמ' 89):

"...הואיל ומדובר בשמו הטוב של אדם – בו ובהוצאת לשון-הרע – קבעה ההלכה כלל של החמרה במשקל הראיות הבאות להוכיח אמת בפרסום. למותר לומר כי החמרה זו עשויה ליצור פער בין 'האמת המשפטית' לבין 'האמת העובדתית' ואנו ענייננו הוא, למותר לומר, באמת המשפטית".

ד. כפי שנפסק, ברוב דעות, בפרשת קראוס (דנ"א 7325/95): "חוק איסור לשון הרע אינו מתלה את הגנת האמת בפרסום בדרישה כלשהי לתום לב" (שם, עמ' 36). מכאן, שלא נידרש להכריע בשאלת תום ליבם של הנתבעים, או העדרו. מכאן שגם אם הפרסום נעשה בתום לב מוחלט, ויימצא שאין בו אמת, כי אז לא יוכלו הנתבעים ליהנות מהגנת האמת בפרסום; ואילו אם הפרסום יימצא משקף את האמת, כי אז גם אם נעשה שלא בתום לב, זכאים הנתבעים להגנה.

מצוידים בעקרונות המפורטים לעיל, תבחנה העובדות וייקבעו מימצאים – האם הנתבעים עמדו בנטל הלא קל המוטל עליהם והוכיחו כי האמור בכתבה הוא אמת.

27. עוד בטרם נפנה לעובדות, יצוין, כי בעמדת הנתבעים עצמם, וליתר דיוק – בעמדת האחראי העיקרי לאמור בכתבה – דרוקר, ניתר לאתר סחף מסוים.

בסעיף 11(ג) לכתב ההגנה מוצגת עמדה חד-משמעית לפיה התובע "טיפל ואף 'הוביל את המהלך' בענין הפטור ממס לחברי כנסת בגין ציוד שנרכש עבורם מתקציב הקשר עם הציבור ואשר נותר ברשותם לאחר סיום כהונתם בכנסת. במסגרת טיפול זה נפגש עם נציגי נציבות מס הכנסה והודיע לח"כ רפאל פנחסי, שהיה יו"ר ועדת הכנסת, את עיקרי הדברים, כפי ששודרו, דהיינו, כי נוכח מעמדם המשפטי המיוחד של חברי הכנסת, אין הם חייבים במס על ציוד זה. כך הוצגו הדברים בפני ועדת הכנסת גם על ידי התובע עצמו".

בתצהיר עדותו הראשית של דרוקר, האמירה פחות פסקנית. כאן מדובר על כך שהתובע יזם החלטה "שמשמעותה המעשית" היא פטור ממס. בחקירתו הנגדית של דרוקר הוא חוזר על העמדה "המרוככת", לפיה בפועל לא ניתן פטור לחברי הכנסת, אך הפרשנות שהם נתנו להחלטת ועדת הכנסת מיום 9.2.98 (אשר ביטלה את ההוראה לפיה הציוד יירשם על שם הכנסת), ומשמעותה המעשית של ההחלטה, היא שלא ישולם מס (עמ' 401-404 לפרוטוקול).

שינוי גירסה זה אינו ענין של מה בכך. כפי שיתברר לאחר סקירת העובדות, לא ניתן לקבוע כי העובדות שהוצגו בכתבה, ועיקרן – שהתובע יזם פטור ממס ושהוחלט על פטור כזה, אכן משקפות את האמת. דרוקר הבחין בכך בעצמו כאשר מלוא החומר נפרש לפניו במהלך ההתדיינות. האמירה כי מדובר ב"פרשנות" של חברי הכנסת ובמצב דה-פקטו שנוצר, קרובה יותר לאמת, אך אמירה זו לא נכללה בכתבה.

אכן, כפי שהתברר, במהלך הכנת הכתבה דרוקר כלל לא עיין בפרוטוקולים של ישיבות ועדת הכנסת (עמ' 372 לפרוטוקול). הוא הסתמך על מקורות, שחלקם נותרו חסויים. הוא טען, שמכיוון שההחלטות ממילא מתקבלות "מאחורי הקלעים", לא היה טעם לעיין בפרוטוקולים (עמ' 381 לפרוטוקול). מכיוון שהיה מדובר בעבודת תחקיר שארכה "חודשים ארוכים" (סעיף 6 לתצהיר דרוקר), החל מספטמבר 1998 ועד אוגוסט 1999 (עמ' 480, שורה 20 לפרוטוקול), המעט שניתן היה לצפות הוא, שדרוקר יעיין בפרוטוקולים של ישיבות ועדת הכנסת, שהרי גם אם ההחלטות החשובות באמת מתקבלות שלא במסגרת ישיבות הועדה, למצער היה על דרוקר לברר כיצד באו העמדות לידי ביטוי פומבי באותן ישיבות; ואם יש בכך סתירה למידע האחר שבידו, אולי שומה עליו "לרכך" את קביעותיו העובדתיות הפסקניות. לנוכח ההימנעות מהעיון, לא ייפלא כי התברר בדיעבד שהמציאות המשתקפת בפרוטוקולים האמורים לא תואמת את הקביעות העובדתיות שהובאו בכתבה. אכן, בניגוד לעמדת התובע, אינני סבור שמקריאת הפרוטוקולים ניתן להסיק מסקנות חד משמעיות כאילו התובע התנגד למהלך שהביא לפטור דה-פקטו מתשלום מס על המוצרים שנרכשו במסגרת תקציב "קשר עם הציבור", אך, למצער, התמונה היא רב משמעית ולא נכון היה להציגה כחד משמעית.

אם עסקנו בסוגיית העיון בפרוטוקולים של ועדת הכנסת, ולהשלמת התמונה, יצוין, כי התברר שלא היתה מניעה עקרונית שדרוקר יעיין בהם. מעדות ח"כ מירום (עמ' 271, שורות 11-13 לפרוטוקול), מעדות דובר הכנסת גיורא פורדס (עמ' 531 ועמ' 537 לפרוטוקול) ומעדות מנהלת ועדת הכנסת, הגב' אתי בן-יוסף (עמ' 541 לפרוטוקול), כמו גם מהוראת סעיף 102א לתקנון הכנסת (עמ' 381 לפרוטוקול), עולה בבירור, כי ניתן היה לעיין בפרוטוקולים. אכן, מנהלת הועדה נוהגת לקבל את אישור יו"ר הועדה לבקשה לעיון בפרוטוקולים, אך נראה כי מששמע דרוקר שלא יוכל לקבל הפרוטוקולים מיד כשביקש זאת, לא טרח למצות את זכותו ולהשלים את התהליך.

אגב, נראה שאי העיון בפרוטוקולים, דבר שהתבקש כמובן מאליו כאשר מבוצע תחקיר מעמיק שנמשך על פני תקופת זמן ממושכת, היה בכוחו לשלול את תום לבם של הנתבעים אילו היתה נדונה טענת ההגנה של תום הלב (סעיף 16(ב)(2) לחוק). כפי שנראה בהמשך, עיון בפרוטוקולים היה צריך להביא את הנתבעים לשיקול מחודש, ולפחות למתן את הניסוחים של הדברים שנאמרו בשידור.

העובדות:

החלטת גולדשמידט

28. על מקורותיו וקורותיו של תקציב "קשר עם הציבור" (שכונה בתחילה "דף לבוחר") כבר עמדנו בראשית הדברים.

במהלך כהונתה של הכנסת ה-13 נוצר צורך להסדיר בדרך של החלטת ועדת הכנסת את הנושא. צורך זה נבע בעיקרו משני גורמים - הגשת המלצותיה של ועדת פרופ' רוזן-צבי המנוח והגדלת התקציב בצורה ניכרת. לא דובר עוד בסכומים צנועים לרכישת איגרות וכד', אלא בעשרות אלפי שקלים וברכישת ציוד חשמלי ואלקטרוני בעל ערך רב.

29. במרבית תקופת כהונת הכנסת ה-13 כיהן ח"כ מירום בתפקיד יו"ר ועדת הכנסת, אך בשלב מסוים הוחלף ע"י ח"כ אלי גולדשמידט. בשלהי תקופת כהונת הכנסת ה-13 כונסה ועדת הכנסת פעמיים לדון בתקציב ה"דף לבוחר".

התובע, שלא היה חבר ועדת הכנסת, העיד, כי הוזמן לדיוני הועדה ע"י יו"ר הועדה, ח"כ גולדשמידט, בהיותו בקיא בתקנון הכנסת ובתנאי עבודתם של חברי הכנסת (עמ' 19, ש' 10-14 לפרוטוקול). גירסה זו אישר גם ח"כ גולדשמידט, שהעיד, כי ביקש מהתובע להצטרף לדיון לא רק בשל בקיאותו, אלא גם עקב הוותק שלו בכנסת ומעמדו הבכיר בקרב חברי הכנסת (עמ' 56, ש' 13-15 לפרוטוקול).

בדיון שהתקיים ביום 6.5.96, אשר הפרוטוקול שלו צורף כנספח א-1 לתצהירו של מר גולדשמידט, הציג יו"ר ועדת הכנסת את עמדתו, לפיה יש לאמץ את המלצות ועדת רוזן-צבי, כמות שהן, ובכלל זה להחליט כי כל ציוד בר-קיימא שנרכש ע"י חבר כנסת מתקציב "דף לבוחר" יירשם במלאי של הכנסת: "זה ציוד ששייך לכנסת, הוא בעצם מושאל לחבר הכנסת לצורך עבודתו. עם תום כהונתו של חבר הכנסת, ... הוא רשאי או להחזיר את הציוד לכנסת או לרכוש את הציוד במחיר שייקבע על פי שיעורי הפחת, כפי שיונחו על ידי נציב מס הכנסה, מכספו הפרטי. זאת אומרת אין יותר מצב שבו ציוד נשאר כך אצל חבר כנסת" (עמ' 78 לפרוטוקול ועדת הכנסת מיום 6.5.96). הכוונה היתה שההסדר ייכנס לתוקפו החל מהכנסת ה-14. כאשר עמדה זו של ח"כ גולדשמידט הוצגה בשלב קודם של הדיון נרשמה תגובתו של התובע כדלהלן: "מקובל אבל לא ישים" (עמ' 75 לפרוטוקול הנ"ל).

תגובה זו משמיעה לנו, לפחות על פניה, כי התובע לא התנגד להצעה שהציוד יירשם, על שם הכנסת, דבר שהיה מחייב להחזירו בתום הכהונה או לרכשו, ופותר את סוגיית המס, עליה עמד במפורש, בדיון הנ"ל, ח"כ פורז (עמ' 72 לפרוטוקול הנ"ל). התובע טען שהדבר "אינו ישים", גם אם הוא "מקובל". כפי שהתברר בדיונים אחרים, שיפורטו להלן, נימוק מרכזי להתנגדות התובע להצעה, לפיה הציוד יירשם על שם הכנסת, היה שהדבר יחייב את הכנסת "לבנות מחסנים" לאחסנת הציוד שיוחזר, שרובו יהיה כבר בגדר גרוטאות. נימוק זה הושמע גם ע"י אנשי מנגנון הכנסת. מכל מקום, כבר מהנאמר בדיון ראשוני זה לא עולה כל "יוזמה" של התובע להביא למצב של פטור ממס, ולא ניתן לשלול את האפשרות שהתנגדותו להצעת ח"כ גולדשמידט לא היתה עקרונית אלא מעשית.

30. בישיבה מיום 6.5.96 לא התקבלה החלטה. התובע העיד, כי ח"כ גולדשמידט שב ופנה אליו וביקש עזרתו להעביר "את החבילה" של המלצות ועדת רוזן-צבי המנוח (עמ' 20 לפרוטוקול), תוך הבנה שבכנסת הבאה הנושא יידון שוב ותילקחנה בחשבון ההערות השונות. לגירסת התובע, ח"כ גולדשמידט הבין שהתובע יכול לגייס רוב בועדת הכנסת להעברת המלצות הועדה.

ועדת הכנסת מתכנסת שוב ביום 13.6.96, סמוך מאוד לפני פיזור הכנסת ה-13. פרוטוקול דיון זה צורף כנספח א-2 לתצהירו של ח"כ גולדשמידט.

ח"כ גולדשמידט חזר שוב על העמדה שציוד בר קיימא לא יהיה רכושו של חבר הכנסת, והוסיף:

"יכול לבוא מישהו ולטעון שזאת הטבה כספית נוספת וכתוצאה מכך היא טעונה תשלום מס הכנסה. על מנת להסדיר את הנושא בצורה מכובדת, היתה המלצה שהרכוש הזה יירשם באינוונטאר הכנסת. הוא למעשה בחזקת מושאל לחבר הכנסת" (עמ' 14 לפרוטוקול מיום 13.6.96).

תגובתו של התובע לדברי יו"ר הועדה גולדשמידט היתה: "אני חושב שהסעיף הזה מבולבל, לא רציני ואי אפשר יהיה לעמוד בו. הכנסת לא תפתח מחסנים ותאחסן את הציוד הזה, ולכן אני מציע לדון מחדש בהוראה הזו" (שם, שם).

לאחר מכן התנהל דיון בשאלה, האם מוצרי תוכנה ייחשבו כציוד בר-קיימא או כציוד מתכלה. היועץ המשפטי של הכנסת הציע שהתוכנה תיחשב ציוד מתכלה. התובע הגיב לעמדה זו במילים אלה:

"אני מציע לקבל את הסעיף כפי שמציע היועץ המשפטי לכנסת. כשמניחים את המלצות ועדת בן-שחר [הכוונה כנראה לועדת רוזן-צבי, צ.ז.] על השולחן פותחים תיבת פנדורה ענקית. כל תשלום שמשלמת הכנסת לחברי הכנסת צריך להיות מגולם על פי פקודת מס הכנסה. אני מציע להשאיר את הענין בידיעה שלא הכל פתור. הכל יידון באחת מישיבות הועדה הקרובות" (עמ' 19 לפרוטוקול הנ"ל).

בדבריו אלה של התובע מצוי טעם נוסף להתנגדותו ליישום המלצות ועדת רוזן-צבי, אם כי, בסופו של הדיון, התקבלה, בתמיכת התובע, ההחלטה כפי שהוצגה ע"י ח"כ גולדשמידט. טעם זה נעוץ בכך שנושא מיסוי ההטבות השונות שמקבלים חברי הכנסת אינו מתמצא באותו ציוד שנרכש מתקציב "קשר עם הציבור". חברי הכנסת נהנים מהטבות רבות נוספות, כגון השתתפות בשכר דירה, לינות, ארוחות וכו', שגם עליהן יש, לכאורה, לשלם מס (או לגלם את המס, כך שהכנסת תישא בתשלומו מתקציבה, דבר שיחייב הגדלה משמעותית של התקציב).

דבריו הנ"ל של התובע מצביעים במובהק על כך שהיה מודע לכך שכל ההטבות, כולל רכישת המוצרים בני הקיימא מהתקציב הנדון, אמורות להיות מחויבות במס.

כפי שנראה בהמשך, בעיקר ביחס לדיון בועדת הכנסת מיום 24.3.98, טענת הנתבעים היא, שעמדה זו של התובע, לפיה למעשה בגין כל ההטבות יש לחייב את חברי הכנסת במס, הוצגה כדי להכשיל את ההצעה לרשום את הציוד על שם הכנסת, כשהוא מציג את נושא הציוד הנדון כסעיף אחד מיני רבים, שלא כדאי לגעת בו.

אכן, מעיון בפרוטוקולים לא ניתן לשלול לחלוטין את האפשרות שזה היה הלך מחשבתו של התובע, אך גם לא ניתן לשלול את האפשרות האחרת, שהתובע הציג את הבעייתיות הכרוכה בטיפול פרטני בנושא הציוד מבלי שהדבר ילווה בהסדר כולל של ההטבות. בכל מקרה, לא ניתן להציג את עמדת התובע כמי שיזם פטור ממס על הציוד. אגב, התובע הבהיר, בעדותו, כי העקרון שהציוד יירשם על שם הכנסת היה מקובל עליו, אך היו לו הסתייגויות מיישום עקרון זה בצורה בה הדבר נעשה ע"י ועדת הכנסת (עמ' 23-24 לפרוטוקול).

כאמור, גם בישיבות ועדת הכנסת משנת 1996 הציג התובע הסתייגויות אלה, אך, כזכור, התייחס להצעה כהצעה "מקובלת", אם כי לא ישימה ומבולבלת.

31. בסופו של דבר, בעקבות הדיונים הנ"ל התקבלה בוועדת הכנסת החלטת שכר חברי הכנסת (קשר עם הציבור) (תיקון), תשנ"ו-1996, שסעיף 3 שלה קבע כדלהלן:

"(א) ציוד בר קיימא הנרכש על ידי חבר כנסת על פי החלטה זו, יירשם, החל מהכנסת הארבע-עשרה, כרכושה של הכנסת.

(ב) חבר כנסת שחדל לכהן, או שיש ברצונו להחליף את הציוד, יוכל לעשות כן, וכן רשאי הוא, אם ירצה בכך, לרכוש את הציוד, לאחר ניכוי פחת, על פי קביעת חשב הכנסת".

ראו נספח א-3 לתצהירו של ח"כ גולדשמידט. ההחלטה הנ"ל היא זו שכונתה לעיל – "החלטת גולדשמידט".

כפי שעולה מעדותם של התובע ושל גולדשמידט, התובע, למרות הסתייגויותיו, סייע ליו"ר ועדת הכנסת להעביר את ההחלטה, מתוקף מעמדו בקרב חברי הועדה, בה לא היה חבר. הדבר נעשה בידיעה שהכנסת הארבע-עשרה תשוב ותדון בנושא.

מהאמור עד כה עולה, כי על פי דברי התובע בועדת הכנסת לא ניתן להגדיר את ייחסו של התובע לנושא כחד-משמעי. יש התבטאויות מהן ניתן ללמוד על כך שברור לתובע שיש למסות את ההטבה הנדונה (כמו יתר ההטבות) אם הציוד לא יירשם על שם הכנסת; מאידך גיסא, ניתן להבין מדברי התובע כי ראוי להשאיר נושא זה, כמו עניינן של הטבות נוספות, ב"תחום האפור" ולא לעוררו. האם פירוש עמדה זו הוא שבכך יימשך מצב של "פטור דה-פקטו" והתובע מעונין בכך? קשה לדעת, שהרי התובע לא הכשיל את הצעת ח"כ גולדשמידט, אשר הביאה לכך שהציוד לא ייחשב כרכושו של חבר הכנסת ובכך, למעשה, בוטלה במידה מסוימת ההטבה.

מכל מקום, מהאמור עד כה לא עולה כלל ועיקר שהתובע יזם מהלך של פטור, מה גם שח"כ גולדשמידט אישר בעדותו שהחלטת גולדשמידט כלל לא עסקה בסוגיית המיסוי (עמ' 56 לפרוטוקול). עוד יוזכר, כי הכתבה לא התייחסה לשלב זה של הדיונים בועדת הכנסת, אך לשם הבנת עמדת התובע, היה מקום לפרט את המהלכים הנ"ל.

הפגישה בין התובע לבין נציב מס הכנסה והחלטת פנחסי

32. לאחר שהתכנסה הכנסת ה-14, ביום 17.6.96, שב ועלה נושא רכישת המוצרים מתקציב "קשר עם הציבור".

מהראיות עולה, כי היוזמה להעלות הנושא מחדש לא היתה של התובע, בניגוד גמור לנאמר בפרסום.

חשב הכנסת לשעבר, מר אביעד קמארה (להלן – "קמארה") העיד, כי נושא מיסוי חברי הכנסת "לא כל כך ענין" את התובע (עמ' 292, ש' 24 לפרוטוקול), אשר "לא התעסק בזה" (עמ' 325, ש' 2 לפרוטוקול).

מעדות קמארה עולה, כי העלאת הסוגיה נעשתה, במידה רבה, ביוזמתו-הוא. כאשר נשאל קמארה על הצורך בקיום הפגישה בין התובע לבין נציב מס הכנסה, מר דורון לוי, השיב: "הניע את זה שהיינו בחוסר וודאות, ואני לחצתי לדעת מה קורה" (עמ' 286, שורות 21-22 לפרוטוקול). כאשר קמארה התייחס לפגישה קודמת בין התובע לבין מר יחזקאל פלומין, מומחה לענייני מס וכלכלה, השיב, כי פגישה זו כונסה לרקע ביקורת ניכויים שנערכה בכנסת "וגם אני דרשתי תשובות" (עמ' 311, ש' 12 לפרוטוקול).

קמארה התבטא במקום אחר, כי הרגיש "חסר אונים" לנוכח אי הבהירות הכרוכה במעמד של חברי הכנסת בכל הנוגע למיסוי וניכוי במקור (עמ' 310, ש' 19 לפרוטוקול), אי הבהירות שחזר עליה גם מר פלומין בפגישתו עם התובע ועם קמארה (מיום 16.7.97).

אגב, לכאורה דווקא בענין הציוד שנרכש מתקציב "קשר עם הציבור" לא היתה אמורה להיות, באותו שלב, אי בהירות, שכן ההחלטה היתה לרשמו על שם הכנסת.

הנה כי כן, מקור אחד שיזם את העלאת הנושא הוא חשב הכנסת שרצה תשובות והנחיות כיצד לפעול בסוגיית מיסוי חברי הכנסת בכללותה, וזאת כאשר עמדה בתוקפה החלטת גולדשמידט, לפיה הרכוש יירשם על שם הכנסת.

כזכור, מהכתבה השתמע שביטול החלטת גולדשמידט (ע"י ועדת הכנסת בראשות ח"כ פנחסי) נעשה כדי להביא לפטור ממס על הציוד, והנה אנו נוכחים כי הדיון בנושא קודם, בין היתר, מטעמים שונים לחלוטין.

33. בטרם נתייחס לפגישה שבין התובע לבין נציב מס הכנסה, שלאחריה כונסה ועדת הכנסת, נביא את גירסתו של ח"כ פנחסי באשר לשאלה מדוע ראה צורך להעלות את הנושא. כפי שניווכח, גם מעדותו של מר פנחסי לא עולה כי התובע היה יוזמו של המהלך. פנחסי מתייחס לפניות שקיבל ממספר חברי כנסת שטענו כי החלטת גולדשמידט גרמה להרעה בתנאיהם, שכן קודם להחלטה הציוד לא נרשם על שם הכנסת "וכל חבר כנסת היה רוכש ציוד וכשהוא היה עוזב את הכנסת הציוד היה נשאר ברשותו" (עמ' 158, ש' 1-2 לפרוטוקול). בנוסף, אנשי מנגנון הכנסת "טענו שצריך לבנות מחסנים גדולים בשביל לאחסן את זה ואין להם אפשרות להתארגן" (שם, שורות 5-6).

לפיכך, ח"כ פנחסי הוא שיזם פגישה עם התובע לדיון בסוגיה האמורה (שם, שורה 20). פנחסי מזכיר במפורש את ח"כ מאיר שטרית, שהעלה הצעה משלו לפתרון הבעיה, לשינוי המצב שנוצר כתוצאה מהחלטת גולדשמידט:

"…זה לא היתה היוזמה שלו [של התובע, צ.ז.] ולא הוא הוביל את כל הענין. היוזמה היתה של מאיר שטרית וחברי כנסת אחרים שפחדו להזדהות בגלוי. היחידי שהיה לו אומץ זה מאיר שטרית, וחשב הכנסת ביקש כיסוי ולכן יזמנו את הדיון [בועדת הכנסת, צ.ז.]" (עמ' 183, ש' 6-10 לפרוטוקול).

ובמקום אחר העיד מר פנחסי:

"...לא שייך פה שדן תיכון יזום או לא יזום. היוזמה היתה מצד חברי הכנסת, היוזמה היתה מצד חשב הכנסת, מצידו, את סדר היום אני קיבלתי, אני החלטתי" (עמ' 206, ש' 11-18 לפרוטוקול).

עוד ראו התבטאויות דומות בעדותו של מר פנחסי בעמ' 166 שורה 22; עמ' 168 שורה 9; עמ' 175 שורה 19; עמ' 159 שורה 17; עמ' 191 שורות 20-24; עמ' 211 שורות 21-23 לפרוטוקול.

התמונה המתקבלת מעדויותיהם של קמארה ושל פנחסי היא, שלא התובע היה זה שיזם את הדיונים בסוגיה, זאת בניגוד מוחלט לאמור בפרסום נשוא הליך זה. למעשה, אין לפני כל ראיה בעלת משקל לפיה היוזמה באה מצידו של התובע.

גם חברי כנסת אחרים שהעידו ציינו, כי אין מדובר ביוזמתו של התובע, אם כי, בענין זה, יש משקל מיוחד לעדותו של מר פנחסי, אשר כיהן אותה עת כיו"ר הכנסת, אותה ועדה שביטלה את החלטת גולדשמידט, ביטול, אשר לטענת הנתבעים החזיר את הגלגל לאחור, באופן שהציוד יהיה רכוש חברי הכנסת, מבלי שישולם על הטבה זו מס.

ח"כ חגי מירום נשאל באשר ליוזמה להעלות את הנושא על סדר יומה של ועדת הכנסת והשיב:

"עכשיו אני לא יכול לומר שחבר הכנסת דן תיכון בא ואמר לנו אני יוזם דיון בשאלה הזאת. לא זוכר אותו אומר את זה, אני זוכר את זה, אני חושב כתוצאה מהחשבות.

...

...אני אומר שיו"ר הכנסת גם לא היה חד משמעי ונחרץ בקשר לפתרון הרצוי" (עמ' 264, שורות 11-18 לפרוטוקול).

ח"כ מירום אף זוכר שהיוזמה לדיון מקורה במנגנון הכנסת (החשב) וכי עמדתו של התובע לא היתה "חד משמעית ונחרצת" (בניגוד גמור למה שמשתמע מהכתבה).

גם ח"כ השר ראובן ריבלין, אשר, כפי שיפורט להלן, סבר שהתובע הגיע להסדר עם נציב מס הכנסה שמובנו הוא פטור ממס על רכישות הציוד, ציין בעדותו שלא היה זה התובע שיזם את הדיון:

"אני אמרתי שדן תיכון יזם את הדיון? אני אמרתי שדן תיכון אמר לי שנציב מס הכנסה... כאשר דובר בענין זה, אז נציבות מס הכנסה אמרה שלא צריך לחייב את הפטור" (עמ' 345, שורות 7-10 לפרוטוקול).

ח"כ ריבלין חוזר פעם נוספת בעדותו על כך שהתובע לא היה זה "שגרם לענין הזה" (עמ' 350, שורה 6-8 לפרוטוקול).

ח"כ רפי אלול, שהעיד בשלב הגשת העדויות הסותרות, הגיב על עדותו של דרוקר, לפיה אלול התבטא בתוכנית רדיו (ששודרה לאחר הפרסום) כאילו התובע כלל לא יזם את הנושא, ולאחר דברים אלה, בשיחת טלפון עם דרוקר, חזר בו ממה שאמר בשידור (עדות דרוקר, עמ' 442 לפרוטוקול).

בתצהירו הדגיש מר אלול כי "בניגוד לנטען בעדותו של דרוקר, לא חזרתי בי מהדברים שאמרתי בשידור ולא התנצלתי". בעדותו בבית המשפט מסר מר אלול כי הוא יודע שהתובע לא התעסק בסוגיה: "אני יודע שבועדת הכנסת דיברו על זה, אבל זה לא היתה היוזמה של דן תיכון" (עמ' 526, שורות 8-9 לפרוטוקול).

גם חשב הכנסת, מר קמארה, העיד, כי לא היה מדובר ביוזמה של התובע (עמ' 330, שורות 1-2 לפרוטוקול).

34. נמצא, כי אין לפני ראיה לפיה התובע יזם את הדיון בסוגיה, או במילים אחרות – יזם את המהלך שהביא לפטור, ולו פטור "דה-פקטו", מתשלום מס על המוצרים שנרכשו עבור חברי הכנת מתקציב "קשר עם הציבור".

דרוקר נותר איתן בדעתו, גם לאחר שמיעת חלק ניכר מהעדויות, כי התובע היה זה שהוביל את ההחלטה (עמ' 400, שורה 1 לפרוטוקול) וכי הוא עומד מאחורי הנאמר בכתבה (עמ' 458 לפרוטוקול). דרוקר הדגיש, כי ממקורותיו (החסויים כנראה) הוברר לו, כי המהלכים העיקריים מתבצעים שלא בישיבות הועדה, אלא "מאחורי הקלעים", ושם באה לידי ביטוי יוזמתו של התובע (עמ' 381 ועמ' 448 לפרוטוקול). ואולם, כאמור, אין בית המשפט פוסק אלא על פי חומר הראיות שהובא לפניו, ומחומר זה לא עולה המסקנה שהנתבעים ביקשו שאסיק. יתרה מזו, ח"כ פנחסי הבהיר, כי הוא, כיו"ר ועדת הכנסת, היה מחליט על סדר היום וליו"ר הכנסת לא היה מעמד בנדון. גם דרוקר אישר שזה מצב העניינים המשקף את המתרחש בועדת הכנסת (עמ' 385 לפרוטוקול).

35. בעקבות פניות החשב ליו"ר הכנסת והפגישה בין התובע לבין ידידו ויועצו מר יחזקאל פלומין, זומנה, ביום 12.10.97, הפגישה בה השתתף נציב מס הכנסה.

נעלה מספק, כי בפגישה זו לא הושג כל הסדר בין הנציב לבין יו"ר הכנסת בענין פטור ממס לחברי הכנסת על המוצרים שרכשו מתקציב "קשר עם הציבור". איש מהנוכחים לא טען שהושג הסדר שכזה וגם פרוטוקול הפגישה (ת/1), הגם שהוא מקוטע וחלקי, אינו תומך במסקנה זו. אכן, היו שהבינו כי זו היתה תוצאת הפגישה, אך על יסוד הראיות הישירות שלפני (עדויות המשתתפים בפגישה: התובע, מר דורון לוי ומר קמארה) לא ניתן לקבוע שהושגה ההבנה האמורה, והדבר גם מנוגד לכל הגיון. כאמור, שאלה אחרת היא, האם התובע, תוך עיוות הנאמר בפגישתו עם מר לוי, הציג לחברי כנסת אחדים מצג כאילו הנציב "אישר" שאין חיוב במס על מתן ההטבה האמורה.

על פי האמור בסעיף 9 לתצהירו של התובע, הפגישה בינו לבין הנציב היתה פגישת עדכון כללית בנושאי מיסוי, שמסקנתה היחידה היתה, כי יש צורך להעמיד את הנושא לבחינה ע"י צוות מקצועי משותף, מבלי שנדון אופרטיבית נושא מיסוי המוצרים הנרכשים מתוך תקציב "קשר עם הציבור".

גירסתו של הנציב, מר דורון לוי, כפי שבאה לידי ביטוי בתצהיר עדותו הראשית, היתה מעט שונה, ולפיה הדיון זומן "כדי לבדוק האם ניתן שלא להטיל מס על רכיבים מסוימים של ההקצבות, וזאת משום שהם הכרחיים לבצוע תפקידם כחברי כנסת" (סעיף 2(ב) לתצהירו). מאידך גיסא, בעדותו אישר מר לוי שהדיון היה כללי ולא פרטני והתייחס לבעיה הכללית של מיסוי חברי הכנסת לרקע מעמדם הבלתי ברור (הואיל ואינם שכירים ולא עצמאיים). בחקירתו החוזרת הבהיר מר לוי את אופיו של הדיון:

"הדיון היה יותר מה שנקרא מצגת של הסוגיה שמראש סיכמנו שהפרטים יידונו בצוות ... בודאי שבתוך הדיון הזה ... היו דוגמאות אחרות שנתנו התייחסות מפורטת יותר" (עמ' 111 שורות 17-21 לפרוטוקול).

גם קמארה מתאר את הדיון כדיון כללי: "הדיון היה על מעמדם של חברי הכנסת והתשובות ניתנו בגדול, האם הוא שכיר, האם הוא עצמאי, האם הוא בתחום האפור... לא ירדנו ספציפית מה מותר ומה אסור..." (עמ' 314, ש' 7-11 לפרוטוקול).

ובכלל, לשיטתו של מר קמארה, "הדיון היה מאוד מאכזב ולא ניתנו שום תשובות, זו האמת" (עמ' 313, ש' 8-9 לפרוטוקול).

עיון בפרוטוקול הדיון (מוצג ת/1), שהוא, כאמור חלקי וקטוע, מעלה, כי חשב הכנסת העלה סוגיות שונות כגון תשלומים עבור שכר דירה, מלונות, מכשירים חשמליים (קשר עם הציבור), כאשר לגבי האחרונים ציין שהם נרשמים על שם הכנסת וביום סיום הכהונה חברי הכנסת משלמים תמורתם (בניכוי פחת), ודווקא לגבי נושא שכר הדירה והלינות "אנו לא מסתדרים". דהיינו - כפי שכבר צויין לעיל, החשב הוטרד דווקא מסוגיית מיסויין של ההטבות האחרות, שהרי המוצרים הנרכשים מתקציב "קשר עם הציבור" נרשמו אותה עת על שם הכנסת, ולכאורה לא היתה אמורה להתעורר לגביהם בעיית מיסוי.

התובע ציין בפגישה, כי אין יחסי עובד מעביד בין חברי הכנסת לבין הכנסת ו"מאידך גיסא, אי אפשר לנכות במקור עבור כל תשלום כי התקציביים עולים". מר לוי ציין, כי מס הכנסה מתייחס אל אנשי צבא הקבע כאל שכירים, למרות שמבחינה משפטית אין זה כך, והתובע הדגיש, כי לא ניתן להתייחס לחבר כנסת כאל שכיר, וכי הוא אינו "מביא הצעה אלא מעלה בעיה קיימת".

נראה כי בנושא אחד היתה הסכמה בין יו"ר הכנסת לבין נציב מס הכנסה: שאין זה ראוי לקבוע כללים מיוחדים לחברי כנסת ועדיף להשאיר את העניין "בתחום האפור". נראה, כי "הסכמה" זו היתה המקור לפרשנויות שניתנו לאחר מכן ע"י חברי כנסת שונים למה שסוכם בפגישה האמורה. כאמור, הוסכם גם על הקמת צוות מיקצועי משותף.

36. כפי שכבר צוין, בכתבה נשוא התובענה נאמר כאילו התובע יצא מהפגישה האמורה ובפיו בשורה – חברי הכנסת אינם צריכים לשלם מס על המוצרים הנרכשים מתקציב "קשר עם הציבור". ברור לחלוטין, כי בפגישה זו לא הושגה כל הבנה ברוח זו. מעבר לכך, אין כל יסוד לייחס לתובע, הבקיא בענייני כלכלה ומיסוי, כל הבנה "מוטעית" שכזו.

עם זאת, באו לפני ראיות של מי שהבינו כי התובע אכן "בישר" לחברי כנסת שבפגישתו עם נציב מס הכנסה הושג הפטור האמור. ברוח זו התבטא ח"כ פנחסי בראיון שנתן לגל"צ ביום השידורים הנדון, כמפורט לעיל (נספח א(1) לכתב התביעה).

ואולם, כאשר ח"כ פנחסי, אז יו"ר ועדת הכנסת, הציג את הדברים לפני חברי הודעה, בישיבה מיום 9.2.98 (נספח דת/4 לתצהיר התובע), הוא לא התבטא במפורש כי התובע סיכם עם הנציב על פטור, אם כי ייתכן שניתן היה להבין דבריו בדרך זו:

"...יושב ראש הכנסת זימן את נציב מס הכנסה ושאל אותו איך לנהוג בנושא הזה [רכישת ציוד מתקציב "קשר עם הציבור", צ.ז.]. בתזכיר שרשמה מנהלת לשכת יושב ראש הכנסת [דהיינו – פרוטוקול הישיבה עם הנציב, מוצג ת/1, צ.ז.], נאמר שנציב מס הכנסה מעדיף שזה יישאר בתחום האפור. חברי הכנסת אינם עצמאיים ואינם שכירים, ולכן לא צריך להכנס לסוגיה הזאת. יושב ראש הכנסת קיבל את העמדה שלא צריך להתייחס ולא לרשום זאת" (עמ' 3 לפרוטוקול ישיבת ועדת הכנסת מיום 9.2.98).

דבריו האחרונים של ח"כ פנחסי ("ולא לרשום זאת") אינם עולים מהדיון בו השתתף נציב מס הכנסה. אכן, בדיון זה הוסכם שמדובר ב"תחום האפור", אך לא נאמר, כי בשל כך ניתן לראות את הנושא כענין שלא "מתעסקים" בו, דהיינו – לא נאמר שגם אם הציוד לא יירשם ע"ש הכנסת, אלא ייחשב רכושו של חבר הכנסת, איש לא יתעסק עם סוגיית מיסוי ההטבה. נושא רישום הציוד כלל לא נדון בפגישה עם הנציב.

אין להוציא מכלל אפשרות, כי התובע אכן דיווח לפנחסי (ולאחרים) שגם דעת הנציב היא שהסוגיה הכוללת של מיסוי חברי הכנסת היא "בתחום האפור", והשומעים שמעו מה שרצו לשמוע – דהיינו: שמכיוון שהסוגיה היא בתחום האפור, ניתן להמשיך במתכונת שקדמה להחלטת גולדשמידט ולא ישולם מס על ההטבה. מכאן ועד למסקנה שהתובע עצמו אישר שהושג הסכם על אי תשלום מס – הדרך רחוקה. כאשר העיד פנחסי על מה שאמר לו התובע בפגישה ביניהם (כנראה מיום 15.12.97), הוא לא ציין כי התובע אמר שאין צורך לרשום את הציוד על שם הכנסת או כי הטבה זו לא תמוסה:

"הוא [התובע, צ.ז.] היתה לו שיחה עם נציב מס הכנסה דאז דורון לוי, ודורון לוי טען שהנושא הזה הוא בשטח האפור, חברי הכנסת הם לא שכירים ולא עצמאיים, עדיף להשאיר את הנושא כמות שהוא ולא לחטט בזה.

ש. שהמשמעות של 'לא לחטט בזה' זה לרשום על שם מי?

ת. לא היה לזה שום משמעות לא לרשום כן ולא לרשום לא.

ש. כלומר הציוד לא יירשם על שם הכנסת כמו קודם?

ת. לא היה פה החלטה לכאן או לכאן. היו"ר דאז מר דן תיכון מסר לנו את השיחה שלו עם דורון לוי, שדורון לוי אמר זה שטח אפור, לא לכאן ולא לכאן" (עמ' 159, ש' 3-13 לפרוטוקול).

לפי עדות זו לא נאמרו לפנחסי ע"י התובע הדברים אותם ייחס לתובע בישיבת ועדת הכנסת ("ולא צריך לרשום זאת").

אכן, גם מפרוטוקול הפגישה בין התובע לבין פנחסי, פגישה מיום 15.12.97 (מוצג נ/12, שהוא רישום חלקי ביותר, מתומצת וקטוע, שאין להבין ממנו מי אמר מה, ולפיכך ערכו הראייתי שואף לאפס), לא עולה במפורש שהתובע דיבר על פטור ממס או על כך שאין צורך לרשום את הציוד על שם הכנסת. בפרוטוקול זה נרשם: "לא רושמים על שם הכנסת את הציוד. היועץ המשפטי [של הכנסת, צ.ז.] מבקש כן לרשום כציוד של הכנסת. מה שרוכש מהקצבאות - שלו". ואולם, באותה עת עמדה בתוקפה החלטת גולדשמידט, לפיה הציוד נרשם על שמה של הכנסת, כך שלא ברור מה מקור בקשתו הנ"ל של היועץ המשפטי, והדברים הרשומים לעיל יוחסו ע"י התובע לפנחסי (עמ' 28 שורות 14-16 לפרוטוקול). הדיווח על הפגישה עם הנציב כולל רק את האמרה: "מס הכנסה לא מעונין להגדיר. הם לא שכירים ולא עצמאיים ומעונין (הנציב) שישאר כך".

גם ח"כ שטרית ציין בדיון בועדת הכנסת מיום 9.2.98, כי התובע "בישר" בצאתו מהדיון עם נציב מס הכנסה, שאין צורך לחייב את חברי הכנסת במס:

"כשיושב ראש הכנסת חזר מהישיבה שהיתה לו עם נציב מס הכנסה, אמר, אין צורך לחייב את חברי הכנסת במס, ואין סיבה לעשות את הדבר הזה" (עמ' 7 לפרוטוקולים הנ"ל).

כאמור, עמדה כה נחרצת אף לא נשמעה מפיו של מר פנחסי ואין זה סביר שזו העמדה שהציג התובע. אין לשכוח, כי מהראיות עולה שהתובע הציג לפני פנחסי (ואחרים) את פרוטוקול הדיון שנערך עם הנציב ולא מופיעה בו כל אמירה שכזו. כיצד יציג התובע נתון שכלל לא משתקף בפרוטוקול הפגישה? הדבר אינו סביר. יתרה מזו, בדיון זה סוכם להקים צוות מקצועי. בנסיבות אלה, כשהתובע יודע היטב מהם הוראות דיני המס, לא ניתן לקבוע, במאזן ההסתברויות, שהוא יציג לפני חברי הכנסת תמונה כה מעוותת, הסותרת הן את הדין והן את הדברים שהושמעו בפגישה עם הנציב ושעיקרם נרשם בפרוטוקול שנמסר לאחרים.

אינני מתעלם מכך שמסתבר שגם ח"כ ראובן ריבלין הבין כאילו סוכם בין התובע לבין הנציב על אי תשלום מס. כך התבטא ח"כ ריבלין בדיון שהתקיים בועדת הכנסת ביום 1.9.99 (לאחר שידור הכתבה). כפי שעולה מפרוטוקול דיון זה (נספח א' לתצהירו של מר דורון לוי), מציג ח"כ ריבלין את עמדתו של התובע כדלהלן: "לכן אמר יו"ר הכנסת היוצא, שכאשר הוא שאל את נציב מס הכנסה, אמר לו זה: 'הדבר לא חייב במס'" (עמ' 13 לפרוטוקול הישיבה מיום 1.9.99). לכך הגיב מר לוי בישיבתה הנ"ל של ועדת הכנסת: "לא היה ולא נברא".

בעדותו בבית המשפט חזר מר ריבלין על הגירסה הנ"ל (עמ' 335 לפרוטוקול) והוא הסביר, שאכן הבין מהתובע שבעקבות הפגישה עם הנציב ניתן פטור (עמ' 343, שורות 15-17 לפרוטוקול), והוסיף: "...עמדתו של דן תיכון היתה עמדה ברורה... שלא צריך לשלם על זה מס בגלל [מילה לא ברורה, צ.ז.] שלא צריך לשלם מס, כולם היו מודעים כולם יודעים" (עמ' 344, ש' 12-13 לפרוטוקול). ואולם, קשה לסמוך על דבריו אלה של מר ריבלין. ראשית, כפי שכבר הוסבר, אין הם הגיוניים כלל ועיקר. שנית, ריבלין עצמו סותר את דבריו בהמשך עדותו:

"תשמע, אני לא זכור לי אותם רגעים בהם דיברתי, אני דיברתי עם דן בטלפון וזה, אני יודע שכשהיתה שאלה כזאת אני פניתי. הוא אמר, גם הוא בדעה שהנושא הזה צריך היה במס" (עמ' 347, שורות 18-20 לפרוטוקול, ההדגשה הוספה).

ובהמשך הדברים, כשנשאל ריבלין אם אי תשלום המס הוא פרי החלטה של התובע השיב שלא אמר זאת וכי כאשר התכונן לעדותו בבית המשפט קיבל את הרושם:

"שמס הכנסה, זאת אומרת שלא לוקחים מאיתנו מס הכנסה כי מס הכנסה קבע שלא לוקחים את זה, זה הכל. אני לא בא ואומר שדן חלילה בא ואמר שכן, ושצריך, חס וחלילה.

...

אם היה [העיתונאי, צ.ז.] אומר שדן הוא שגרם לענין הזה, לא הייתי יכול לומר לו דברים כאלה.

ש. זה לא נכון.

ת. כי הוא לא אמר לי מעולם וזה לא נכון..." (עמ' 350, ש' 1-9 לפרוטוקול).

בהקשר זה מן הראוי להביא עדויותיהם של חברי כנסת נוספים, ח"כ גולדשמידט וח"כ מירום.

ח"כ גולדשמידט העיד במפורש, כי עמדת התובע היתה שכל התשלומים וההטבות צריכים להיות מחויבים במס (עמ' 75, שורות 11-18 לפרוטוקול).

ח"כ מירום העיד בסוגיה הנדונה כדלהלן:

"אני לא יכול לומר... שדן תיכון הציג לי או למישהו כאילו הפתרון של דורון לוי הוא מתן פטור".

ובמקום אחר בעדותו הבהיר ח"כ מירום, כי לאחר ביטול החלטת גולדשמידט, לא היה מובן מאליו שהמשמעות היא פטור ממס (עמ' 268-269 לפרוטוקול).

ברוח זו גם התבטא ח"כ מירום בשידור (נספח א(4) לכתב התביעה). הוא לא ייחס לתובע אמירה שהושג פטור ממס:

"אלא שיו"ר הכנסת דאז דן תיכון, הביא לפנינו אינפורמציה על כי נפגש עם דורון לוי ושוחח איתו על הענין. הוא טען ששניהם היו במבוכה מפני שמדובר פה באיזה עופות מוזרים שזה חברי כנסת, שאין ביניהם לבין הכנסת יחסי עובד-מעביד מחד, ומצד שני הרכישות שלהם הם רכישות ראויות למטרות שירות הציבור. ולכן הוא אמר שלדעתו, כן דן גם הציג בזמנו שהכנסת לא יכולה ולא תרצה ואין לה את הכלים לקחת את המכשירים הללו בחזרה אליה".

העולה ממכלול הראיות הנ"ל הוא, שמספר חברי כנסת הבינו שהתובע התבטא כאילו בישיבה שקיים עם נציב מס הכנסה הושגה הבנה לפיה, גם אם הציוד לא יירשם ע"ש הכנסת לא יהיה חיוב במס על הטבה זו שניתנת לחברי הכנסת.

מנגד, מעדויות אחרות לא עולה שכך היו פני הדברים. זאת ועוד, ניתן בהחלט להבין מדוע הובן, על ידי מי שכך רצה להבין, שבעצם מדובר בפטור, שכן בדיון עם נציב מס הכנסה כן נאמר שמדובר ב"תחום האפור", ואין לשלול את האפשרות כי הבנה זו הביאה אחדים לחשוב שהמשמעות היא שמס הכנסה "וויתר" על מיסוי ההטבה.

כאמור, מקור אי ההבנה מובן, אך לא הוכח כי התובע הוא זה שדיבר על פטור ועל כך שגם אם הציוד לא יירשם על שם הכנסת (אלא יהיה רכוש חבר הכנסת) לא יחול חיוב במס. כפי שכבר צוין, בלתי מתקבל על הדעת שהתובע יצא באמירה שכזו שאינה מגובה בפרוטוקול הפגישה בינו לבין דורון לוי ושאינה מתיישבת עם הוראות החוק. הטוען כך, מייחס לתובע אמירת שקר גס ומתן אור ירוק למהלך בלתי חוקי של אי תשלום מס. זו טענה מרחיקת לכת שלא הוכחה כלל. כידוע, ככל שהדיבה רצינית יותר, כך תידרש כמות ראיות בעלת משקל להוכחת אמיתות הפרסום (ע"א 1354/92 היועץ המשפטי נ' פלונית ואח', פ"ד מח(1) 711, בעמ' 744-748 וענין קראוס בעמ' 89). מכאן, שגם אם חברי כנסת אחדים הבינו שזו עמדתו של התובע, אין די בכך בכדי לקבוע שאכן כך היה, מה גם שקיימות ראיות לא מעטות ובעלות משקל ממשי, פרט לעדות התובע עצמו, אשר מוליכות למסקנה האחרת.

זאת ועוד, כפי שכבר פורט, כלל לא היה מדובר ביוזמה של התובע ומה לו כי יצא בהכרזה על הישגים. הכרזה שכזו גם אינה אפשרית לנוכח העובדה שסוכם עם דורון לוי על הקמת צוות מקצועי משותף ולנוכח העובדה שבפגישה עם הנציב לא נדונו סוגיות פרטניות, כפי שכבר הוסבר למעלה.

בנוסף, הוגשה כראיה תמצית פרוטוקול דיון שנערך בלשכת התובע בהשתתפות היועצים המשפטיים של הכנסת (ישיבה מיום 15.12.97, מוצג נ/3). כל שהתובע דיווח מפגישתו עם הנציב היה כי: "יש שתי אוכלוסיות בתחום האפור, חברי הכנסת ואנשי צבא הקבע ומעדיפים שלא לקבל החלטה". לא נזכרת אמירה על פטור וכד'.

נתון נוסף סותר חזיתית את האפשרות שהתובע הציג לפנחסי (או לאחרים) מצג כאילו הגיע להבנה עם נציב מס הכנסה בפגישתם מיום 12.10.97. הכוונה לדיון שנערך בועדת הכנסת ביום 1.12.97, אשר הפרוטוקול שלו הוגש כמוצג נ/1. בישיבה זו דיווח ח"כ פנחסי לועדה, כי התובע "מנהל משא ומתן עם נציבות מס הכנסה וכנראה שיש מגמה להגיע להסדר". לפיכך, ביקש פנחסי שלא להעלות על סדר היום את הנושא של נוהל רכישת ציוד ע"י חברי הכנסת במסגרת תקציב "קשר עם הציבור" עד שיושג הסדר. כלומר – התובע לא דיווח על השגת הסדר בפגישתו עם הנציב ביום 12.10.97, אחרת היה ח"כ פנחסי מוסר על כך לחברי הועדה, וכל התבטאות מאוחרת יותר שבה נטען דבר זה, אינה משקפת את המציאות.

למעלה מכך, ביום 11.2.98 השיב דובר הכנסת, מר גיורא פורדס, לשאלת כתב עיתון "כל העיר" שהציג שאלות בנוגע לרכישת מוצרים מתקציב "קשר עם הציבור". בתשובה זו נאמר כדלהלן:

"סוגיית הזיכויים והחיובים במס על הסכומים שהוצאו ע"י חברי הכנסת מתקציב 'קשר עם הציבור' לצורך רכישת ציוד בר קיימא המשמש אותם בעבודתם עדיין איננה פתורה. הדיונים בנושא נמשכים בין שלטונות מס הכנסה והנהלת הכנסת. מקור הבעיה היא בהגדרת מעמדו של חבר כנסת: האם הוא 'עצמאי' או 'שכיר' לצרכי מס הכנסה.

ועדת הכנסת אישרה בזמנו לכל ח"כ תקציב מיוחד לכיסוי הוצאותיו המיוחדות ל'קשר עם הציבור' וחבר כנסת הוא שמחליט כיצד לעשות שימוש בתקציב זה" (נספח דת/5 לתצהיר התובע).

דהיינו, גם מתשובה זו, שניתנה על דעת התובע, עולה, כי עמדת התובע היא שהנושא עדיין בבדיקה. מכאן, שאין זה סביר שימסור מידע אחר לחברי הכנסת, כאילו הושג הסכם על אי תשלום מס והסוגיה נפתרה.

התוצאה היא, שלא עלה בידי הנתבעים להוכיח, כי התובע הכריז, בעקבות הפגישה בינו לבין נציב מס הכנסה, כי אם הציוד שיירכש יירשם על שם חבר הכנסת, לא יחול חיוב במס.

37. אין להתעלם מכך, שמכיוון שבטרם שהתקבלה החלטת גולדשמידט לא היה בפועל חיוב במס על המוצרים שנרכשו מתקציב "קשר עם הציבור", הניחו חברי הכנסת, שאם תבוטל החלטת גולדשמידט ישוב המצב לקדמותו – הציוד יהיה בבעלותם והם לא יחויבו במס.

ברוח זו התבטא ח"כ פנחסי: "כולם יודעים שברגע שנרשם על שם חבר כנסת, לא ניכו מזה מס" (עמ' 199, ש' 18-19 לפרוטוקול); אך בהמשך דבריו הוסיף שזו לא היתה יוזמה של התובע ולא מדובר בפטור שהוא יצר. גם ח"כ מירום העיד, ש"כעובדה" לא שולם מס על הציוד (עמ' 255, שורה 16 לפרוטוקול), וזו גם היתה עדותו של ח"כ ריבלין (עמ' 349, שורות 10-11 ועמ' 350 שורות 18-21 לפרוטוקול).

אך מכאן אין ראיה לכך שהתובע הוא זה שיזם את הפטור או הודיע על כך שהושג הסדר בענין עם נציבות מס הכנסה.

כפי שפורט, התובע כלל לא יזם את הדיון בועדת הכנסת שהביא לביטול החלטת גולדשמידט והתנגדותו להחלטת גולדשמידט לא נבעה מכך שההטבה ממילא פטורה ממס.

נראה, כי חברי הכנסת המעונינים בכך "ניצלו" את שנאמר בפגישה עם נציב מס הכנסה – לפיו הנושא מצוי "בתחום האפור" - וסברו שאם תבוטל החלטת גולדשמידט, יחזור מצב העדר המיסוי (בפועל) לקדמותו, בעוד שהציוד יהיה בבעלותם. כאמור, לא מצאתי בחומר הראיות בסיס לטענה כאילו מהלך זה היה ביוזמת התובע. בכך נשמטת אחת מאבני היסוד שבבסיס ה"חשיפה" שהובאה בפרסום הנדון, היא האמירה, או ליתר דיוק – הקביעה העובדתית, שהתובע יזם את המהלך. אבן יסוד אחרת שהפרסום התבסס עליה - האמירה לפיה התובע הגיע להסדר עם נציב מס הכנסה ובישר לחברי הכנסת על השגת ההסדר - גם היא נשמטה ולא הוכחה.

38. בסיום ישיבת ועדת הכנסת מיום 9.2.98 התקבלה הצעתו של ח"כ מאיר שטרית לפיה יימחק מהחלטת שכר חברי הכנסת (קשר עם הציבור) (תיקון), תשנ"ו-1996 (היא "החלטת גולדשמידט") סעיף 3 (שצוטט לעיל ושלפיו הציוד יירשם על שם הכנסת) ונדחתה הצעת ח"כ שבח וייס לחייב החזרת הציוד לכנסת (ראו עמ' 14 לפרוטוקול ישיבת הועדה מיום 9.2.98).

לאחר שמוצו הליכי רביזיה, בהם נקט ח"כ גולדשמידט (כמפורט להלן) נוסחה החלטת שכר חברי הכנסת (קשר עם הציבור) (תיקון), תשנ"ח-1998 המבטלת את סעיף 3 להחלטת גולדשמידט (נספח א-3 לתצהירו של מר גולדשמידט, היא ההחלטה שכונתה לעיל "החלטת פנחסי").

ואולם, ויש לכך חשיבות רבה, ההחלטה שהתקבלה ביום 9.2.98, התייחסה רק לתקופת שלוש השנים הראשונות לכהונת הכנסת ה-14, והוסכם, כי בשנה הרביעית יתקיים דיון נוסף. ענין זה נובע מכך, שרק בשנה הרביעית (אם הכנסת אינה מתפזרת קודם לכן) עומדת במלוא עוזה שאלת המיסוי, שהרי כל עוד חבר הכנסת מכהן בפועל, הוא עושה בציוד שימוש לצורך עבודתו, וסוגיית המיסוי מתחדדת עם תום כהונתו, אם וכאשר הוא מחליט להוסיף ולהחזיק בציוד לצרכיו הפרטיים.

נמצא, כי גם מטעם זה לא היה נכון להציג את ההחלטה שהתקבלה בועדת הכנסת (החלטת פנחסי) כהחלטה על פטור ממס, מה גם שאין כל בסיס חוקי לטענה שועדה זו בכלל מוסמכת לקבל החלטה על הענקת פטור ממס. כזכור, פנחסי הדגיש בעדותו כי ההחלטה כלל לא עסקה בסוגיית המיסוי (עמ' 215, שורה 18 לפרוטוקול).

הדיון בבקשת ח"כ גולדשמידט לרביזיה

39. בכך לא הסתיים הטיפול בנושא ע"י ועדת הכנסת בראשות ח"כ פנחסי. לאחר הישיבה מיום 9.2.98 ביקש ח"כ גולדשמידט שתתקבל בקשתו לעריכת רביזיה בהחלטה. אותה עת לא היה ח"כ גולדשמידט חבר ועדת הכנסת.

בקשתו זו של ח"כ גולדשמידט הובאה לדיון בועדת הכנסת ביום 10.3.98 (נספח דת/6 לתצהיר התובע). גולדשמידט, שמן הסתם רצה להגן על "החלטת גולדשמידט" שבוטלה בחלקה, מתבטא בחריפות: "אנחנו עושים מעצמנו גנבים. אתם לא יודעים מה שאתם עושים. כל אזרח במדינת ישראל יכול לבוא ולהגיד שמתנות שהוא מקבל מסכום מסוים פטורות ממס בגלל שבכנסת עושים כך" (עמ' 26 לפרוטוקול הנ"ל).

לאחר שבקשת ח"כ גולדשמידט לרביזיה לא התקבלה (עמ' 25 לפרוטוקול הנ"ל), הוא מתעקש ומבקש שיאפשרו לו להסביר בהרחבה את עמדתו. מי שמסייע לח"כ גולדשמידט, ותומך בזכותו כחבר כנסת לבקש עריכת רביזיה בהחלטה שנתקבלה, הוא דווקא התובע, שמציע לדחות את הדיון בשבוע, בשל קוצר הזמן (שם, עמ' 26). האם מי שביוזמתו התקבלה החלטת פנחסי, כטענת הנתבעים, יצא לעזרת מי שמבקש רביזיה של החלטה זו, גם לאחר שועדת הכנסת החליטה לדחות את בקשת הרביזיה? אכן, אין בכך כדי להעיד על התנגדותו של התובע להחלטת פנחסי (ואמנם התובע לא תמך בעמדת ח"כ גולדשמידט לגופה), אך יש בכך כדי למתן עד למאוד את קביעתו העובדתית של דרוקר ביחס לעמדת התובע.

בהמשך לאמור לעיל, התקיים דיון נוסף בבקשת הרביזיה, ביום 24.3.98, זאת לאחר שביום 16.3.98 התקבלה בועדת הכנסת בקשה זו (נספח דת/7 לתצהיר התובע).

40. בפרוטוקול ישיבת ועדת הכנסת מיום 24.3.98 (נספח דת/8 לתצהיר התובע) נרשמו גם דברי התובע, שהשתתף בישיבה כמשקיף, וכל צד מבקש לתמוך את עמדתו באמור שם. אומר מיד כי קשה להסיק מסקנה חד משמעית מדברי התובע באשר למניעי עמדתו להתנגד להצעת ח"כ גולדשמידט. ואולם, מהאמור כאן נובע שגם לא ניתן להסיק את המסקנה אליה הגיע דרוקר, ודי בכך כדי לקבוע שהגנתו בדבר אמת בפרסום לא הוכחה.

כזכור, התובע התנגד עוד בשעתו להחלטת גולדשמידט, מהטעמים שפורטו לעיל, וביניהם שהדבר אינו מעשי (יחייב "לבנות מחסנים" בכנסת) ושיש בהחלטה הזו פתרון חלקי בלבד למכלול שאלות קשות בנוגע לכלל ההטבות שמוענקות לחברי הכנסת, מעבר לאותו ציוד הנרכש מתקציב "קשר עם הציבור".

דרוקר, אשר, כזכור, לא עיין בפרוטוקולים קודם לשידור הכתבה, העיד, כי גם לאחר עיון בהם, נותר איתן בדעתו, שכן, לדבריו, התברר לו שהתובע הציג עמדה שלא איפשרה לחברי הכנסת אלא לתמוך בהצעת פנחסי:

"יושב ראש הכנסת הציג עמדה, שהיא, כמו שח"כ גולדשמידט כינה אותה, עד כדי אבסורד. כיוון למסות את העיתונים, למסות את הלינות בבתי מלון, למסות את הכל, כך שיהיה ברור שחברי כנסת לא יבואו ויאמרו בוא נמסה את הכל" (עמ' 417 שורות 13-17 לפרוטוקול).

ובהמשך עדותו שב דרוקר והסביר את עמדתו בנדון:

"אני ששידרתי את הידיעה הבנתי ועד היום אני מבין כך, שהתובע הציג עמדה שבעצם לא איפשרה שום פתרון אחר, חוץ מהפתרון שחברי הכנסת יקחו את הציוד שלהם הביתה ולא ישלמו עליו מס" (עמ' 420, שורות 9-12 לפרוטוקול).

בטרם נבחן את שנאמר בדיון בועדת הכנסת ביום 24.3.98, אציין, כי בכל מקרה, גם לשיטתו של דרוקר, מדובר בפרשנות שלו את המשתמע מדברי התובע (כפי שמקורותיו גם הציגו לפניו). יש הבדל גדול בין קביעת עובדה לבין הצגת הדברים כאילו ניתן להבין את עמדת התובע בצורה מסוימת. הנתבעים הציגו בכתבה עובדה נחרצת, וגם אם בדרך של פרשנות ופלפול יכול להיות ממש בגירסתם, לפיה ניתן היה להבין את דברי התובע כאילו הוא מביא את עמדת גולדשמידט לכלל אבסורד כדי שהחלטת פנחסי תיוותר על כנה, היה עליהם קודם כל להביא לפני הציבור את העובדות כהווייתן, דהיינו – את תוכן הדברים עצמם, ורק על יסוד זה להביע דעה מסוימת. אילו היה נעשה כך – אין להוציא מכלל אפשרות שהפרסום היה לגיטימי. הנתבעים נקטו בדרך שונה, ונראה, כי לנוכח דרכם זו ולנוכח מה שנאמר בועדת הכנסת ביום 24.3.98 (ואף לנוכח מה שנאמר קודם לכן), לא יוכלו לעמוד בנטל הכבד להוכיח את הגנתם, הגנת אמת בפרסום.

41. בעמ' 22 לפרוטוקול ועדת הכנסת מיום 24.3.98, כאשר ח"כ גולדשמידט מציג את עמדתו, מזכיר התובע, כי עובר לקבלת החלטת גולדשמידט היה נגד ההצעה.

כאשר ח"כ גולדשמידט מציין כי הצעתו (בדבר רישום הציוד על שם הכנסת) מתייחסת לנכסים בני קיימא ולא על ספרים או עיתונים, מגיב התובע "למה לא?" (שם, שם).

התובע טוען שיש בכך כדי להצביע על עמדתו העקרונית, לפיה יש למסות את כל ההטבות כולל "ספרים ועיתונים", ולמצער, אין לטפל רק בגיזרה צרה של ההטבות.

הנתבעים טוענים, כי האמירה הנ"ל (ואמירות נוספות שתפורטנה להלן) מצביעה על מגמת התובע להציג את עמדת גולדשמידט כעמדה אבסורדית שלא תוכל להתקבל ע"י חברי הכנסת, החוששים לגורל ההטבות השונות שלהן הם זוכים.

הוא שאמרנו – גם אם ניתן לפרש אמירה זו או אחרת (וברור שיש לפרש את העמדה לנוכח מכלול האמירות) כמבטאת מגמה כלשהי, הרי שמדובר בהסקת מסקנות ובפרשנות, שמן הראוי להביאם כהבעת דעה ולא כקביעה עובדתית מוצקה, כפי שעשו הנתבעים.

ח"כ גולדשמידט מוסיף ומציג לפני ועדת הכנסת את עמדתו. הוא מכנה את ההסדר שהתקבל "מסריח" (שם, עמ' 26) ונענה ע"י ח"כ מירום, ברוח דברי התובע באמירתו הנ"ל: "אז תציע גם להפסיק את שיחות הטלפון?" (שם, שם). לכך משיב ח"כ גולדשמידט: "לא מתקנים עוול בעוול, זה שיש משהו נוסף שהוא לא בסדר, לא מצדיק לעשות דברים נוספים לא בסדר" (שם, עמ' 27). הנה כי כן, ההסתייגות של התובע, שעניינה היות ההסדר שמציע ח"כ גולדשמידט הסדר נקודתי שרק יחדד את יתר הקשיים, הובנה גם ע"י ח"כ גולדשמידט, אלא שגישתו לכך היתה שונה. מכאן שלא ניתן, בהכרח, להגדיר את גישת התובע, על הצורך בפתרון כולל, כגישה "אבסורדית".

כאשר ח"כ שטרית מעלה שוב את הצעתו, לקבוע פחת "מואץ" לציוד, בשיעור 33% לשנה, מציין התובע כי גם אז ייוותר ערך כלשהו לציוד ("ערך גרט"), ויהיה צורך למסות (שם, עמ' 30). האם זו התבטאות של מי שסבור שאם הציוד יהיה על שם חבר הכנסת לא יהיה צורך בחיוב במס? הרי אם עמדת התובע היא, כפי שטוענים הנתבעים, של תמיכה בהחלטת פנחסי, שכן היא מביאה לפטור ממס (גם אם פטור "דה-פקטו"), כי אז גם אם יהיה פחת על הציוד אין זה משנה, שכן ההטבה ממילא, לכאורה, פטורה ממס. בעמ' 32 של הפרוטוקול הנ"ל מרחיב התובע ומפרט את טיעונו. לגישתו, עמדת ח"כ גולדשמידט מניחה שחברי הכנסת הם שכירים, ואם כך:

"שהרי אם בעצם נכון מה שאתה [ח"כ גולדשמידט, צ.ז.] טוען, לגבי כל סעיף וסעיף ללא יוצא מן הכלל, כולל הדף לבוחר, כולל הלשכות, צריך לראות בזה כאילו זו תוספת הכנסה, ואתה צריך לשלם על זה מס הכנסה".

וממשיך התובע (בעמ' 33 לפרוטוקול):

"...הבעיה – כשמדובר בחברי כנסת – הרבה יותר קשה, כי הוא לא יכול להיות שכיר, הוא לא יכול להיות עצמאי...

... הענין לא נראה לי הרבה שנים, התייעצתי עם כמה רואי חשבון, ולאנשי מס הכנסה יש תמיד תשובה ברורה: אתם שכירים, צריך למסות...

...

...אז אמר לנו נציב מס הכנסה, הבעיה היא בעיה קשה, וצריך להתמודד איתה. אני לא מסוגל להתמודד איתה. אני מוכן להקים צוות שיפתור את הבעיה, אתם מצויים, כמו עוד מגזרים, בשטח האפור, שלגביהם אני לא קובע עמדה".

לנוכח דברים אלה, מתחזקת מסקנתי בדבר אופן הצגת הפגישה עם נציב מס הכנסה ע"י התובע. לא הוצג כאילו הושג הסכם. לא הוצג שניתן פטור. הוצגה הבעיה העקרונית – מה מעמדם, לצרכי מיסוי, של חברי הכנסת. לרקע האמור כאן (לפיו אנשי מס הכנסה רואים בחברי הכנסת שכירים) מובן גם מדוע "שמח" התובע, בשוחחו עם מר דורון לוי, כשזה אישר שגם לדידו מדובר ב"תחום האפור" (כמפורט ב-ת/1)..

זאת ועוד, הדברים הנ"ל של התובע מחזקים את האפשרות שהתובע אכן ראה את הבעיה בכללותה, ולכן התנגד להסדר נקודתי (בענין הציוד הנדון) שרק יבליט את חוסר ההסדר בעניינים אחרים. ואכן, בהמשך הישיבה מיום 24.3.98 שב התובע ומסביר זאת:

"אני לא יכול לקחת את הסעיף שרק נוח לך, אני צריך לקחת כל תשלום ותשלום ולקבוע הגדרה, לא משום שזה מוצא חן בעיניך..." (שם, עמ' 34).

בהמשך הדיון חוזר התובע על עמדתו "שלא יודעים איך 'לאכול' את זה" (שם, עמ' 37) ושאין הבדל עקרוני בין סוגי הטבות ומוסיף:

"עכשיו בא ח"כ אלי גולדשמידט, ואני שוב חוזר לטיעון שלי-שלך, שיש כאן בעיה של אתיקה בתחום המיסוי" (שם, שם).

התובע בפירוש מודע לבעיית המיסוי – אין אלו דבריו של מי שהביא בשורה של אי תשלום מס. התובע מקשה: מה ההבדל בין שולחן לבין מחשב? (שם, שם). הוא מתנגד להצגת הבעיה ע"י ח"כ גולדשמידט כבעיה של מינהלה, וגורס שזו "בעיה חוקית" (שם, עמ' 38). התובע שוב מקשה וטוען שאין הבדל בין משלוח מכתבים על חשבון תקציב הכנסת לבין רכישת ציוד (שם, עמ' 40).

לקראת סיום הדיון, מתמצת ח"כ גולדשמידט את הצעתו: "ההצעה שלי היא לרשום את כל הציוד על שם הכנסת ולמצוא את הדרך המינהלית איך חבר כנסת יכול להחזיר אותו" (שם, עמ' 41). לכך משיב התובע, כשהוא נאמן לשיטתו: "או למסות".

בסופו של דבר לא התקבלה הצעתו של ח"כ גולדשמידט לערוך רביזיה של החלטת פנחסי.

42. למקרא פרוטוקול ישיבת ועדת הכנסת מיום 24.3.98 בכללותו, לא ניתן לשלול את האפשרות שהתובע אכן הביע עמדה עקרונית, לפיה יש לעשות לפתרון כולל של סוגיית מיסוי מכלול ההטבות שמקבלים חברי כנסת, סוגיה שלא באה על פתרונה לאורך 50 שנות קיום הכנסת, ולא ליצור פתרון נקודתי של נושא תקציב "קשר עם הציבור".

החלטת פנחסי שבה והעמידה את סוגיית הציוד הנרכש מתקציב "קשר עם הציבור" במישור אחד עם יתר ההטבות. אכן, בפועל ענין זה לא חויב במס, אך מדוע דווקא להבין את עמדת התובע מתוך מניעים של רצון להיטיב עם חברי הכנסת (ועם עצמו) ולהביא לפטור ממס, כפי שטוענים הנתבעים, אם אפשרית בהחלט "פרשנות" אחרת, המקבלת את דברי התובע כפשוטם ולא מייחסת לו כוונות נסתרות ובלתי חוקיות?

ברוח זו הסביר התובע את עמדתו במהלך עדותו בבית המשפט. אינני סבור שעלה בידי הנתבעים להביא ראיות שתהיינה בעלות משקל מספיק כדי לקבוע שהתובע שיקר בבית המשפט, היתמם והציג עמדה צדקנית ומעוותת. הרי התובע הוא שהסכים עם נציב מס הכנסה להקים צוות מקצועי לדון במכלול הבעיות. התובע התנגד ליצירת פתרון חלקי שרק יבליט את יתר הבעיות, התובע ראה את הקושי העקרוני בהגדרת מעמדם של חברי הכנסת ועמד על כך בדבריו בישיבת ועדת הכנסת, והתובע לא יזם את החלטת פנחסי (אף כי נראה שהעדיפה על פני החלטת גולדשמידט).

חיזוק לאפשרות זו נמצא גם בעדותם של ה"ה פנחסי וגולדשמידט. ח"כ פנחסי, אשר כינה בבית המשפט את בקשת הרביזיה של ח"כ גולדשמידט "כמאבק בין יושבי ראש ועדות" (דהיינו בינו לבין ח"כ גולדשמידט, כאמור בעמ' 179, שורה 24 ובעמ' 167, ש' 3-6 לפרוטוקול), ציין, כי עמדת התובע היתה "לעשות את זה הכל כחלק אחד ולא להתמקד בנושא הזה [של ציוד מתקציב "קשר עם הציבור"] בלבד" (עמ' 181, ש' 23-24 לפרוטוקול).

ח"כ גולדשמידט העיד, כי אינו סבור ש"רוח" דבריו של התובע, בישיבה מיום 24.3.98, היתה "צינית" או נאמרה בדרך של הגזמה לצורך הדגשת המגוחך שבעמדת גולדשמידט (עמ' 76, ש' 14-20 לפרוטוקול).

לרקע כל זאת, אך מובן הוא שאין לקבוע כממצא, שהתובע ביטא עמדה שמטרתה להביא את הדברים לכלל אבסורד, כדי לשמר את היתרון לו זכו חברי הכנסת בעקבות החלטת פנחסי. ודוק – ספק אם בכלל מדובר ב"יתרון" (אף שכך הובן הדבר ע"י חלק מחברי הכנסת שסמכו על אותו "פטור דה-פקטו"), שכן ועדת הכנסת אינה מוסמכת לשנות את דיני המס ולקבוע פטורים.

43. רק להשלמת התמונה אציין, בתמצית, כי הואיל והכנסת ה-14 לא הוציאה את ימיה, ומה שהיה אמור להיות נדון בשנתה הרביעית (על פי החלטת פנחסי) נדון בחופזה סמוך לפני תום כהונתה, כאשר התקבלו בועדת הכנסת החלטות בנוגע לגורל הציוד האמור – ראו פרוטוקול הדיון בועדת הכנסת מיום 6.1.99, מוצג ת/4. בדיון זה לא השתתף התובע ומר פנחסי העיד כי הוא לא יזם את ההחלטות שהתקבלו בו (עמ' 199, ש' 24 לפרוטוקול).

44. לסיכום עניין זה: הנתבעים, ודרוקר בראשם, מתיימרים לדעת מה היתה עמדתו ה"אמיתית" של התובע. אני, שכל מה שיש לי אלו הראיות שנפרשו לפני, אינני יכול לקבוע, על פי אותן ראיות שפורטו בהרחבה רבה לעיל, שאכן עמדת התובע היתה כפי שהדברים הוצגו בכתבה. די בכך כדי לדחות את הגנת האמת בפרסום. לא הוכח שהתובע יזם את ההחלטה על פטור ממס, לא הוכח שבכלל הוחלט על פטור ממס ולא הוכח שהתובע הסדיר ענין זה בפגישתו עם נציב מס הכנסה.

אכן, החלטת פנחסי כפי שהובנה ע"י חלק מחברי הכנסת, גררה אחריה תוצאה מעשית של מעין פטור הלכה למעשה, ובכך, לכאורה, "שיפרה" את מצב חברי הכנסת לעומת מצבם לפי החלטת גולדשמידט. ואולם, לא הוכח שהתובע יזם את החלטת פנחסי ואין די בהצגת התנגדותו להצגת הרביזיה שהציע ח"כ גולדשמידט, כדי להופכו ליוזם החלטת פנחסי; מה גם שאין לשלול את האפשרות, כמסתברת לא פחות ואף יותר מהאפשרות לה טענו הנתבעים, שהתובע באמת ובתמים התנגד לעמדת ח"כ גולדשמידט מטעמים טובים וענייניים, ולא כדי להיטיב עם חברי הכנסת ולגרום לפטור הואיל והבין שמס הכנסה "לא יתעסקו בזה".

אין ספק שנושאו העקרוני של התחקיר היה נושא ראוי, וחובתם של אנשי תקשורת ועיתונות היתה לחושפו ולהביאו בפני הציבור. נראה שנוצר מצב שחברי הכנסת נהנו בפועל מהטבות שונות, בסכומים נכבדים, מבלי שינהגו כלפיהם, מבחינת מיסוי ההטבות, כפי שמתחייב מהחוק. דא-עקא, שלא בכך עסקינן. ענייננו הוא בקביעות העובדתיות הכלולות בפרסום והמתייחסות לחלקו של התובע בפרשה. התובע, גם בהתחשב בתפקידו הבכיר כראש וכראשון לחברי הכנסת, הוצג במפורש כמי ש"סידר" לעצמו ולעמיתיו הטבה פטורה ממס והכל בניגוד לחוק, תוך עיוות הסיכום שהושג בפגישה בינו לבין נציג מס הכנסה. זאת לא הוכח כלל ועיקר. לפיכך אין בידי אלא לדחות את הגנת הנתבעים המבוססת על טענת "אמת בפרסום", היא טענת ההגנה שנותרה בידם לאחר שקבעתי כי אין מדובר בהבעת דעה.

אחריות הנתבעים

45. על פי סעיף 1 לכתב התביעה, הנתבע 2 אחראי לפרסום בהיותו מפקד גל"צ, הנתבע 3, דרוקר, אחראי לפרסום בהיותו שדר או כתב (וראינו שהוא היה עורך התחקיר והרוח החיה שמאחורי הפרסום) והנתבע 4, יוכפז, הוא עורך יומן הבוקר של גל"צ, תוכנית שבמסגרתה שודרו לראשונה ממצאי התחקיר.

בכתב ההגנה לא הוכחש במפורש האמור בסעיף 1 של כתב התביעה, והטענה לענין אחריות הנתבעים, הנזכרת בסעיף 15 לכתב התביעה, בהתבסס על סעיף 11 לחוק, הוכחשה בכתב ההגנה באופן כללי בלבד (סעיף 19 לכתב ההגנה), למעט התייחסות ספציפית לאחריות הנתבע מס' 1 (בסעיף 3(ג) לכתב ההגנה), לפיה דין התביעה נגדו להידחות שכן: "אין המדינה אחראית על הוצאת שם רע".

אכן, הסוגייה המרכזית הצריכה הכרעה בפרק זה, היא אחריות הנתבע מס' 1, שהוא למעשה מדינת ישראל (אין יחידת גל"צ בצה"ל מהווה אישיות משפטית נפרדת).

לגבי הנתבעים 2-4 לא הועלתה בכתב ההגנה, או בסיכומי הנתבעים, כל טענה ספציפית כנגד חבותם האישית לפי החוק, חבות המבוססת על הוראת סעיף 11(א) לחוק: הנתבע 2 כ"אחראי על אמצעי התקשורת", גם אם כמפקד גל"צ לא היה הנתבע 2 העורך הראשי, כפי שהעיד בבית המשפט; הנתבע 4 כעורך התוכנית שבה נעשה הפרסום, הנחשב ל"עורך אמצעי תקשורת", כמפורט בסעיף 11(ג) לחוק, והנתבע 3 כמי שגרם לפרסום. נותר לדון בטענת הפטור שהעלו הנתבעים ביחס לנתבע מס' 1.

לענין הנתבע מס' 2, אני ער לעדותו, לפיה בתפקידו כמפקד גל"צ הוא לא היה העורך הראשי של שידורי התחנה; אך מעמדו המדויק, בהקשר לחבותו על פי סעיף 11 לחוק, לא זכה לכל התייחסות על-ידי באי-כח הנתבעים, אשר לא טענו כל טענה שמכוחה היה מקום לדחות את התביעה נגד ד"ר דרורי, בהתחשב באופיו המיוחד של תפקידו בגל"צ.

הגדרת "האחראי לאמצעי התקשורת", כאשר מדובר באמצעי תקשורת אלקטרוניים, אינה קלה (שנהר, עמ' 104), אך אין להוציא מכלל אפשרות ש"מפקד" תחנת שידור צבאית ייחשב כאחראי על קיום התחנה. בנוסף, התברר, כי הכוונה לשדר את הכתבות הובאה מראש לידיעת הנתבע מס' 2 והוא הותיר הוראות שונות בנדון, כולל הנחיה להיוועץ בייעוץ משפטי בטרם השידור. במצב זה, כאשר חבותו של הנתבע מס' 2 אינה בלתי אפשרית, אינני סבור שבהעדר כל טיעון בסוגיה, על בית המשפט לצאת מגדרו ולתור ביוזמתו אחר טעמים לפטור את הנתבע הנ"ל מחבות.

46. סעיף 4 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 (להלן - "חוק האחריות") קובע כי: "אין המדינה אחראית בנזיקים על הוצאת שם רע". לכאורה, וזאת טענת הנתבעים, סעיף זה חורץ את דינה של התובענה כנגד המדינה.

טענה זו נסמכת גם על דברי מלומדים: בחיבור: דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית, בעריכת ג' טדסקי, מהדורה שניה, תשל"ז, בסעיף 242, עמ' 413-414, נמתחה אמנם ביקורת על החסינות הקבועה בסעיף הנ"ל, אך הודגש, כי חסינות המדינה רלבנטית רק באותם מקרים "בהם מפרסם לשון הרע אחראי אישית" וכי הוראות החוק אינן משנות דין זה, לנוכח האמור בסעיף 20 לחוק, לפיו החוק "אינו בא לגרוע מחסינות הניתנת על פי דין אחר".

בכך גם מצויה התשובה לטענת התובע, לפיה סעיף 11 לחוק גובר על סעיף 4 לחוק האחריות. כאמור, הוראת סעיף 20 לחוק מונעת תוצאה זו.

גם שנהר מציין בספרו כי: "המדינה איננה נושאת באחריות אזרחית בגין הוצאת שם רע, יהיו נסיבות הפרסום אשר יהיו" (שנהר, סעיף 23.2.3, בעמ' 339).

פועלו של סעיף 4 לחוק האחריות, כמקנה חסינות למדינה, נבחן, אם כי בדרך אגב, בפסק הדין בע"א (מחוזי-ת"א) 3053/00 מדינת ישראל נ' צבי קצובר (פס"ד מיום 25/6/03). כב' השופטת קובו (שהיתה בדעת מיעוט לגבי התוצאה האופרטיבית של הערעור) פסקה, כי: "הוראת סעיף 4 נכון למועד הדיון היא קטגורית וברורה ... טענות המדינה נסמכות, לעניין פרשנות סעיף 4 ותוקפו, הן על הפסיקה והן על ספרות משפטית, ואין השופט, יצירתי ככל שיהיה, רשאי לחרוג מלשון החוק כשהיא כה ברורה והגיונה עמה". גם כב' השופטת רובינשטיין ציינה בפסק הדין הנ"ל, כי: "לאור הדין במצבו העדכני הנוכחי מוגנת המדינה על פי הוראת החוק המובאת בסעיף 4 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 בפני תביעת נזיקין בעילת איסור לשון הרע ... ההתייחסות להוראותיו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו גם בה אין במקרה דנן כדי להוסיף ולגרוע, שהרי חוק הנזיקים האזרחיים הנו הוראת חוק שקדמה לחקיקתו של חוק היסוד ...".

ראו עוד את פסק דינו של כב' השופט עדיאל בת.א. (מחוזי-י-ם) 441/92 מרקוביץ נ' מדינת ישראל, דינים-מחוזי, כרך כו(3), 832, אשר פסק כי: "החסינות שהוקנתה למדינה כנגד עוולת הוצאת שם רע שעל פי פקודת הנזיקין, עומדת למדינה כיום גם כנגד הוצאת לשון הרע על פי חוק לשון הרע" (סימן 11 לפסק הדין).

מכאן, שהחסינות הקבועה בסעיף 4 לחוק האחריות הוכרה בפסיקה ובספרות ואין הוראת סעיף 11 לחוק יכולה לרוקן אותה מתוכן, ולו לנוכח הוראת סעיף 20 לחוק.

47. טענה נוספת שנטענה על-ידי התובע, כנגד הגנת המדינה הנסמכת על סעיף 4 לחוק האחריות, היא, שגם אם הוראת דין זו מקנה למדינה חסינות מפני אחריות ישירה, הרי שבמקרה דנן יש לחייב את המדינה כאחראית באחריות שילוחית למעשיהם של יתר הנתבעים. על פניו ברור, כי טענה זו מרוקנת מתוכן את הוראת סעיף 4 לחוק האחריות, ואולם, התובע מסתמך בטענתו על פסק דינו של כב' השופט עדי אזר בת.א. (שלום-ת"א) 41169/90 נאנס נ' מדינת ישראל, דינים-שלום, כרך יד, 84.

נראה, כי אין מקום להיזקק לטענה זו של התובע, ולו מן הטעם, שהיא לא הוזכרה בכתב התביעה וגם לא הוגש כתב תשובה לנוכח טענת הנתבעים בכתב הגנתם על קיומה של חסינות למדינה. מעבר לכך, גם לא הוצגו ראיות באשר למערכת היחסים שבין המדינה לבין יתר הנתבעים ולא הונחה תשתית עובדתית שניתן לסמוך עליה את הטענה האמורה, לפיה המדינה אחראית באחריות שילוחית למעשיהם של מי מהנתבעים האחרים, טענה שהייתה צריכה למצוא ביטוי בכתבי הטענות של התובע. די בכך כדי לדחות את טענת האחריות השילוחית.

48. מעבר לדרוש אוסיף, כי קבלת טענה זו תרוקן מתוכן, במידה רבה, את הוראת סעיף 4 לחוק האחריות, שעם כל הקושי להצדיקה היא עדיין מבטאת את עמדת המחוקק.

בע"א 507/79 ראונדנאף נ' חכים פ"ד לו(2), 757, נפסק, על-ידי כב' השופט ברק, שחוק האחריות משחרר את המדינה "מכל אחריות אישית או שילוחית בנזיקין" לנזק שנגרם לניזוק בנסיבות הקובעות פטור למדינה על יסוד חוק האחריות (שם, עמ' 798, ההדגשה הוספה).

אכן, כתוצאה מקיום החסינות, ייתכן ושלוחי המדינה יחויבו בפיצוי מבלי שניתן יהיה לחייב את שולחתם, המדינה, וזו בוודאי תוצאה קשה. ואולם, גם כאשר השלוח והמדינה חייבים ביחד ולחוד כלפי הניזוק, יהיו מקרים בהם ביחסים הפנימיים בין שני הגורמים הנ"ל תוטל, בסופו של דבר, מלוא החבות, או מרביתה, על השלוח, מי שפרסם בפועל את לשון הרע.

אגב, המצב של חבות המזיק ופטור המדינה-השולחת מתיישב עם מה שנפסק בע"א 507/79 הנ"ל. בעקבות פסק דין זה תוקן חוק האחריות, באופן שנוסף לו סעיף 7ב הפוטר מאחריות את מי שבגללו הייתה המדינה אחראית בנזיקין אלמלא הסעיפים המקנים לה חסינות, אך זאת רק לעניין סעיפים 5-7 לחוק האחריות. סעיף 4, הוא נשוא דיוננו, לא הוזכר בסעיף 7ב לחוק האחריות. מציאות חוקית זו מדגישה עוד יותר את תוצאתה של הוראת סעיף 4 לחוק האחריות, המביאה לפטור המדינה, בעוד שהאחראי הישיר, שלוחה, נותר חשוף לתביעה.

לפיכך, אינני יכול להסכים, בכל הכבוד, עם נימוקיו של כב' השופט אזר, שעניינם הותרת המפרסם חשוף לבדו לתביעה בגין לשון הרע והעמדתו בסכנה של חיוב בתשלום פיצויים, מבלי שגם המדינה תהיה חייבת לשאת בהם. עם זאת, התוצאה האמורה גורמת לכך שהניזוק יצטרך להיפרע מהמזיק הישיר ולעתים יעמוד לפני קושי במימוש פסק הדין, קושי שלא היה מנת חלקו אילו היה ניתן לחייב את המדינה. ואולם, זוהי בדיוק כוונת המחוקק כאשר העניק חסינות למדינה - שלא ניתן יהיה להיפרע ממנה בגין לשון הרע. הפתרון לכך צריך להמצא בדרך של תיקון החוק (ראו: סעיף 6 להצעת חוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 9) (אחריות עובדי ציבור), תש"ס-1999, הצ"ח תש"ס, 146, בעמ' 151, כאשר בדברי ההסבר נאמר, כי: "מוצע לבטל את סעיף 4 לחוק אחריות המדינה משום שהחסינות הרחבה המוקנית למדינה מפני קביעות לשון הרע, אינה עולה בקנה אחד עם פרק ג' לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, הקובע הסדרים מפורטים בענין זה; נוסף על כך, הפטור חל על המדינה בלבד ואילו עובד הציבור איננו נהנה ממנו").

49. כב' השופט אזר ביסס את מסקנתו בדבר אחריות המדינה גם על העובדה, שהמדינה ראתה לנכון להעמיד ייצוג לעובד-הנתבע, אשר היה מי שפרסם את לשון הרע, באופן שהן המדינה והן העובד יוצגו ביחד.

אינני סבור שיש לעניין זה, כשלעצמו, משמעות שבכוחה ליצור מניעות מלטעון חסינות בהתבסס על סעיף 4 הנדון. כאשר המדינה רואה לנכון להעמיד ייצוג לעובד שלה שנתבע בתביעת נזיקין בגין לשון הרע, אין בכך כדי ליצור מניעות מלטעון קיומו של פטור העומד לזכותה, ואם העובד אינו חולק על פטור זה, ככל שהוא נטען כלפי התובע, גם לא נוצר מצב של ניגוד אינטרסים.

אגב, התלבטתי האם אין בדברי באת-כוח הנתבעים, כפי שנרשמו בפרוטוקול, כדי לבסס טענה בדבר ויתור המדינה על חסינותה. בהקשר האמור נרשמה התנגדותה של עו"ד פודמסקי לשאלות שהופנו לדרוקר על-ידי בא-כוח התובע בדבר טיב מערכת היחסים בינו לבין גל"צ. במהלך השמעת ההתנגדות נאמרו על-ידי באת-כוח הנתבעים הדברים הבאים:

"היחסים שבין גלי צה"ל לבינו [דרוקר, צ.ז.] אינם רלבנטיים למסגרת הדיון, משום שאף אחד לא העלה טענה של איזו שהיא הגנה אחד מפני השני, גלי צה"ל לקחו אחריות, אנחנו מופיעים" (עמ' 485 לפרוטוקול, ההדגשה אינה במקור).

ואולם, לא ראיתי לבסס ויתור על טענת החסינות אך על הדברים הנ"ל, שהושמעו בהקשר אחר, בגדר התנגדות לשאלה בחקירה נגדית. ויתור שכזה צריך להיות מפורש וברור, מה גם שהתובע עצמו לא הפנה, בטענותיו, לדבריה הנ"ל של עו"ד פודמסקי.

50. הטרידה אותי השאלה, האם לא יהיה זה ראוי להבחין, לעניין הוראת סעיף 4 לחוק האחריות, בין פרסומים שנעשים על-ידי המדינה או מטעמה לצורך הפעלת סמכויות השלטון, לבין פרסומים שנעשים באמצעי תקשורת אשר המדינה מפעילה, ושאינם מהסוג האמור לעיל. מדוע שתקום למדינה, כבעלים של אמצעי תקשורת, שאינו שונה, לכאורה, מכל אמצעי תקשורת אחר, חסינות שאינה קיימת ליתר אמצעי התקשורת, כאשר אמצעי התקשורת שבבעלות המדינה אינו מופעל על ידה לשם מימוש סמכויות השלטון.

מכיוון שלא נטענו לפני טענות בנדון, ומכיוון שהדבר מחייב דיון מקיף ומעמיק בדבר האפשרות לצמצם את המונח "מדינה" המופיע בסעיף 4 לחוק האחריות, לא אעשה זאת ביוזמתי.

אציין רק, כי ייתכן שהפתרון לכך, בכל הנוגע לגל"צ, טמון בהוראת סעיף 48(ב) לחוק רשות השידור, תשכ"ה-1965, הקובעת כדלהלן:

"לרשות השידור יהיו לגבי גלי צה"ל ..., בכל הנוגע לתכניותיו הלא-צבאיות, אותן הסמכויות שיש לה לגבי שידורי הרשות, והיא תמלא לגבי התכניות כאמור אותם התפקידים".

ייתכן שמכוח סמכויות הפיקוח ויתר התפקידים שיש לרשות השידור בקשר עם התכניות הלא-צבאיות של גל"צ, הגורם הציבורי האחראי בנזיקין על לשון הרע שהייתה כלולה בתכניות, תהיה רשות השידור, ולפיכך יש לראותה כמי ש"אחראית לקיומם" של השידורים הלא-צבאיים בגל"צ, במובן סעיף 11 לחוק.

בית המשפט העליון התייחס להוראת החוק הנ"ל, כדוגמא לקיומה של "הגבלה מפורשת כחוק על דרך ניהולה" של גל"צ ושל הגבלת אחריות הצבא לגבי התחנה (בג"צ 676/82 ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י ואח' נ' ראש המטה הכללי ואח', פ"ד לז(4), 105, בעמ' 112).

אם אכן כך הם פני הדברים, כי אז קיים גורם ציבורי שמסורה לו האחריות לשידורים הלא-צבאיים של גל"צ, ובצדה של אחריות זו גם תקום חבות לפיצוי במקרה של גרימת נזק כתוצאה מלשון הרע. כאמור, בעניין זה לא נשמע כל טיעון מטעם בעלי הדין, והאמור כאן הוא מעבר לדרוש, מה גם שרשות השידור אינה בעלת דין.

51. התוצאה היא, שיש לקבל את טענת ההגנה של המדינה ולדחות את התביעה נגדה. יש לקוות, כי ברוח דבריה של עו"ד פודמסקי בעמ' 485 לפרוטוקול, תיטול המדינה אחריות, גם אם לא פורמלית, לפיצוי התובע, ככל שיקבע פיצוי שכזה, כך שלתוצאה האמורה לא תהיה משמעות מעשית ממשית.

סיכום

52. התביעה נגד הנתבע 1 נדחית. במובן זה, ההחלטה דנן מהווה פסק-דין בכל הנוגע ליחסים שבין התובע לבין הנתבע הנ"ל.

הנתבעים 2-4 נמצאו אחראים בגין הפרסום שיש בו לשון הרע כנגד התובע, וסכום הפיצויים ייקבע בהמשך, לאחר שתוצגנה ראיות לעניין זה.

אינני עושה צו להוצאות ביחסים שבין התובע לבין הנתבע 1, בהתחשב בעובדה שלא היו לנתבע 1 הוצאות מיוחדות בגין התביעה נגדו, שכן כל הנתבעים יוצגו ביחד, וגם בהתחשב במסקנותיי לעניין קיומו של פרסום שיש בו לשון הרע. עם סיום ההליך כנגד יתר הנתבעים, תינתן ההחלטה בעניין ההוצאות הנוגעות להם.

53. באי-כוח הצדדים מוזמנים לדיון מקדמי, לקראת המשך ההליכים, ביום 29.9.03 שעה 08:30.

המזכירות תודיע לבאי כח הצדדים טלפונית דבר מתן ההחלטה דנן ותמציא להם העתקים שלה.

ניתנה היום, ז'' באלול, תשס"ג (4 בספטמבר 2003), בהעדר הצדדים.

צבי זילברטל, שופט