החתולים מפחדים

ועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת מכינה עתה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית הצעה לשינוי בחוק ועדות חקירה, שבעקבותיו לא יוכל הציבור לקרוא את דו"ח ועדת אגרנט * זה מה שקורה כשהחתולים שומרים על השמנת

אביתר בן-צדף

דו"ח ועדת אגרנט לחקר מלחמת יום הכיפורים מאיים כמו חרב דמוקלס על שלומה של העלית הישראלית. יותר מדי אסונות אישיים ואסונות לאומיים כרוכים יחדיו תחת המותג, מלחמת יום הכיפורים. לפתע נחרדו ראשי מערכת הביטחון: כשהביטו בלוח השנה, התברר להם, ששקט תעשייתי, שפסקה להם ועדת אגרנט, עומד לפוג, ועוד כשבועיים יחלפו להן כל שלושים שנות הקפאת הדו"ח של הוועדה.

בתוך הסערות העכשוויות חמקה הממשלה (או ליתר דיוק, משרד הביטחון), והצליחה להגניב בהשקט ובבטחה הצעת חוק, שעברה בקריאה ראשונה בכנסת בשישה בדצמבר 2004. משמעות הצעת החוק – לכשתאושר לחוק – הממשלה תוכל להקפיא לעד מטעמי ביטחון ומ"טעמים אחרים" פרסום דו"ח של ועדת חקירה.

בתחילת שנת 1974 פרסמה ועדת אגרנט דו"ח חלקי, שהמם את המדינה, והוסיף על מכאוביה. כחצי שנה אחר כך הוציאה הוועדה דו"ח סופי בן שישה כרכים, שרובו- ככולו הוסתר מן הציבור. כתוצאה מדו"ח הוועדה עזב רב-אלוף דוד אלעזר (דדו) את כס הרמטכ"ל; אלוף אלי זעירא – את תפקיד ראש אגף המודיעין (אמ"ן); אלוף שמואל גונן-גורודיש – את צה"ל; תת-אלוף אריה שלו – את תפקיד סגן ראש אמ"ן. ברמות נמוכות יותר נאלצו כמה קצינים לפרוש, וחלקם רק החליפו תפקידים. אפילו אלוף זעירא נשאר בצה"ל אחרי "המחדל", והמתין לתפקיד חדש – עד שהסתבך בפרשה משונה, ונאלץ בעטיה לפרוש מצה"ל.

כל אבירי "המחדל" באמ"ן עלו בדרגה – והנם אלופי-משנה ואפילו תת-אלופים. רק סגן סימן-טוב ממודיעין פיקוד הדרום, שהתריע, נותר סגן-אלוף. כמותו יונה בנדמן, ראש ענף מצרים באמ"ן, הקצין היחיד, שהתפטר מתפקידו באמ"ן עם פרוץ המלחמה. השאר ממשיכים לספר צ'יזבטים לנו ולעצמם על חלקם במלחמה.

משך שלושים שנה מנסים רבים להביא לפרסום דו"ח אגרנט. למיטב ידיעתי, כל חברי הוועדה הלכו בינתיים לעולמם, והותירו בין אלפי דפי הדו"ח צוואה רועמת: הדו"ח יותר לפרסום בתום שלושים שנה. כלומר, ממש מיד: החל ב-28 בינואר 2005.

הרעיון הזה מעורר הרבה רוחות רעות ופחדים במערכת השלטון הישראלית. כבר כיום חשופים ששת כרכי הדו"ח (פרט לכמאה עמודים, הדנים באותן ידיעות, שהחמיץ אמ"ן להבין כמלחמה). אלא שכדי לראות את המותר, צריך אדם להטריח עצמו למשרדי ארכיון צה"ל, ולצלוח את המכשולים הפיסיים והמינהלתיים – שלדעתי, אינם מקריים. אני קורא לזו, צנזורה של גישה (access): המערכת מערימה קשיים על המנסים לבודקה.

דו"חות מבקר המדינה על ארכיון צה"ל אינם מחמיאים. הם מספרים על שיטה רעה, שנועדה להסיח את הדעת, לטשטש את האמת, ולשרת את יחסי הציבור של מערכת הביטחון ושל ראשיה. מי שנאלץ בעוונותיו להשתמש בשירותי ארכיון צה"ל יכול לספר על מסע תלאות – שייגמר, כנראה, רק בעתירות לבג"ץ, אחרי שהצלפות מבקר המדינה לא עזרו לתקן את עיוותי השיטה ואת תעלוליה. ארכיון צה"ל הנו שומר לא אמין ולא הגון של הפיקדון הציבורי.

הדו"ח הרס החשיבה הביטחונית

דו"ח ועדת אגרנט הנו שקרי. יתר על כן, בפרסומו הרסו חברי הוועדה חלקים נכבדים בחשיבה הביטחונית בישראל. למרות זאת, אני סבור, שאין להקפיא את פרסומו; ובוודאי לא כדי להגן על עכוזה של מערכת הביטחון, שבזכותה הגענו עד הלום חבולים ומוכים (ולא מזמן אפילו קיבלתי ממנה את אות מלחמת ההתשה – הראשונה בתבוסות ישראל במערכה).

אפשרות אחת: מחברי הדו"ח הוטעו על-ידי מערכת הביטחון, ואימצו את שטויותיה.

אפשרות אחרת: לא היה להם אומץ לנקות את האורוות.

ועוד אפשרות: מחברי הדו"ח רצו להרחיק את עדותם – כלומר, שהציבור לא יבין בזמן אמיתי, כי עשו מלאכתם רמייה (האשמת הדרג הצבאי בלבד) – והקפיאו את פרסומו לשלושים שנה, עד אחרי שהפריץ ימות, או עד שהכלב ימות.

דדו הודח בצדק

למרות הכל, לדעתי, הרמטכ"ל אלעזר הודח בצדק.

דדו – למרות כל עדת יח"צניו – נכשל בהכנת צה"ל למלחמה ובניהולה, והביאנו לאחת מתבוסותינו הקולוסליות (נא לא לפחד - היו לפניה, וגם אחריה; אך לא בסדר הגודל הזה). יחד עמו היו צריכים לעמוד על דוכן הנאשמים כל חברי המטכ"ל – לפחות ממלחמת ששת הימים ואילך.

ועדת אגרנט הצליחה לקלקל בכל תחום שנגעה בו.

הבעיה העיקרית במלחמת יום הכיפורים לא הייתה באמ"ן, אלא באג"ם. למרות זאת, אלוף זעירא ותא"ל שלו הודחו בצדק. הייתי מנקה באותה הזדמנות את אמ"ן, כדי למנוע הישנות האסון.

במודיעין הבעיה לא הייתה ה"קונצפציה", אלא הזניית המערכת לחשיבה, שזלזלה באויב. סינרגיה בינה לבין שאננות וביטחון יתר הולידו את התבוסה.

אם תא"ל יואל בן-פורת, שפיקד על מה שידוע כיום כ"יחידה 8200" במלחמה הארורה, דובר אמת בספרו, "נעילה" (גילוי נאות: אני עורכו) – הרי מרבית עדויות אנשי אמ"ן תואמו עם לשכת זעירא.

הוועדה קבעה, שזויפו יומני מבצעים של אוגדה 162 (שהייתה בפיקודו של אלוף אברהם אדן, "ברן"), כדי לעשות מצג-שווא בפניה. דרך אגב, שום תביעה פלילית לא הוגשה בעקבות קביעה זו.

בדרכה להבין את הכישלון בתחום האג"מי איבדה הוועדה את אי-פיתוח תורת הלחימה, את אי-הפקת הלקחים ממלחמת ששת הימים וממלחמת ההתשה, את הבניין העקום של הכוח הצבאי, עוד הרבה דברים שלא אפרטם כאן כעת ואת אלוף ישראל טל, סגן הרמטכ"ל. הוא אמנם די נמוך, אך יודע להתבלט כל אימת שיש ספין תקשורתי באזורו. עכשיו נמתין, כנראה, לזיכרונותיו, שבהם יספר, כיצד הציל לבדו את עם ישראל. היכונו, זיכרונותיו כבר בבדיקת הרשויות. לידיעתכם!

מלבד זה, האם הבעיה הייתה רק בשלושת הימים הראשונים למלחמה?

מכונת המלחמה הישראלית חרקה והתפרקה חדשות לפרקים בכל החזיתות ובכל ימי המלחמה, ואפילו ביומה האחרון (קרב החרמון של "גולני" והקרב בעיר סואץ של אוגדה 162). הוועדה לא הצליחה להבין – למרות שהיו בה שני רמטכ"לים לשעבר – שצה"ל אינו ארגון לומד, אדרבא. כך, נאלצו חיילים ומפקדים זוטרים להציל את עם ישראל, שמפקדי צבאו כשלו בתפקידם מן הגדול עד לקטון.

המנדט, שניתן לוועדה, היה לחקור את ההכנות למלחמה ואת שלושת ימיה הראשונים. הוועדה לא מחתה על כך, ולא ניסתה למתוח את היריעה – כנראה, כדי לספק את הסחורה הפוליטית, שנדרשה ממנה.

באותו הקשר: אפילו נחתו חייזרים בארץ, לא היו מגיעים למסקנה התמימה של הוועדה, כי ערב בחירות לכנסת, לממשלת גולדה מאיר לא היו מניעים פוליטיים להימנע מגיוס חירום של אנשי מילואים, שהיה עלול לקלקל את סיכויה לנצח בבחירות.

הלוגיסטיקה עבדה בכל הכיוונים במלחמת יום הכיפורים – רק לא לאן שהיה צריך. למרות זאת אגף האפסנאות (אג"א) לא נכווה באש הוועדה. רק בצבא מפגר בהתפתחותו אין ללוגיסטיקה חשיבות.

ניהול משאבי האנוש במלחמה היה שערורייתי – ואני משתמש במלה נקייה. למרות זאת – אגף כוח-האדם (אכ"א) במטכ"ל, כמו אג"א, לא שופד על-ידי הוועדה.

ועדת שרים תגנוז

בתחילה חשבו, כנראה, אנשי מערכת הביטחון לטרפד את חשיפת דו"ח ועדת אגרנט באמצעות "חוק הארכיונים". החוק הזה עלול לכאורה להאריך את תקופת ההקפאה לחמישים שנה.

כשהתברר, די מאוחר, כי הנתיב הזה חסום – התבררה למערכת הביטחון בעיה חמורה: החוק קובע, שייחשף לא רק דו"ח הוועדה, אלא גם כל החומר, ששימש את הוועדה בדיוניה. כלומר, גם כל חומר העדויות והמסמכים, שהוגשו לוועדה, או הושגו על-ידי תחקירניה. החומר הזה – ובעיקר, העדויות, שרובן נגבו בזמן אמיתי, כמעט מבלי יכולת לתאם ביניהן, כדי להסתיר את האמת – הן הערך המוסף של דו"ח הוועדה. אני מוכן לקבל את הדו"ח הרע, שכתבה ועדת אגרנט, רק על מנת לעיין בעדויות הללו.

אלא שלמערכת הביטחון יש אינטרסים להסתיר את מחדליה – במלחמת יום הכיפורים ובכל אירוע אחר. כך, תחת מסווה של דאגה לכל ועדות החקירה מאז ועד עולם, מנסה מערכת הביטחון להאפיל לעד את דו"ח ועדת אגרנט. כל מיני שלדים מוכנסים לארון של ועדת אגרנט – על מנת להפחיד את המחוקקים. כבר כיום מנוסח "חוק ועדות חקירה" באופן רחב מדי. השינוי, שמציעה מערכת הביטחון, יביא בראש ובראשונה לגניזת הדו"ח על העדויות ועל המסמכים, שהגיעו לרשות הוועדה. קריאה פשוטה של החוק הקיים מתירה לפרסום את אלפי המסמכים והעדויות הללו, במגבלות ביטחון המקובלות. דרך אגב, החוק הקיים מתיר כבר כעת לוועדת חקירה "שלא לפרסם את הדין וחשבון, כולו או מקצתו, אם שוכנעה שהדבר דרוש לשם ... הגנה על המוסר או על שלומו של אדם" (סעיף 20 א').

תחת מכבש הזמן – מציעים עתה במערכת הביטחון, שוועדת שרים (בהרכב שר המשפטים, יו"ר; שר הביטחון, שר החוץ, שר האוצר והשר לביטחון הפנים) תחליט, "... כי הדין וחשבון, הפרוטוקול או החומר האחר כאמור, כולם או מקצתם, הם סודיים, מטעמים של פגיעה בביטחון המדינה או ביחסי החוץ של המדינה, מטעמים של פגיעה בפרטיות או מטעמים אחרים ... (הצעת החוק, סעיף 20 ה')".

למזלנו, הצעת החוק לא הועברה לוועדת החוץ והביטחון, העמוסה לעייפה בגנרלים, אלא לוועדת חוק, חוקה ומשפט. ח"כ מיכאל איתן, יו"ר הוועדה, שבע התכתשויות עם מערכת הביטחון בסוגיית פרסומים. רק באחרונה הוא קבע תקדים מעניין בתולדות הכנסת במהלך התנגשות עם מערכת הביטחון על סוגיית הפרסומים. כמובן, התקדים אינו מותר לפרסום. כלומר, מערכת הביטחון רצתה לקבל חקיקה מניה וביה, ונתקלה להפתעתה באגוז איתן, שנאבק על עמדותיו, ואינו מקבל את דברה כתורה מסיני. כנראה, הרבה זיעה תיטוף בחדר הוועדה עד שתגיע הצעת החוק הממשלתית לקריאה שלישית. מהדיון, שהיה בוועדה ביום רביעי בבוקר (גילוי נאות: השתתפתי בו) , נראה, כי זו ההצגה הטובה ביותר בעיר.

מערכת הביטחון מעוניינת ביד חופשית להסתיר את המידע על פעולתה. לכן, נתנה הצעת החוק (שעברה, כאמור, קריאה ראשונה בכנסת) סמכות ללא עוררין לממשלה להסתיר דו"חות של ועדות חקירה. ועדת חוקה, חוק ומשפט לא הסכימה לזאת, וכנראה תדרוש קריטריונים ברורים להסתרת מידע – כנראה, ברוח פסיקות בג"ץ בעניין "קול העם" (בג"ץ 73/53, 87/53) ובעניין שניצר. משמע, סכנה ברורה לאינטרס חיוני של המדינה. בפסק-דין שניצר (בג"ץ 680/88) קבע בג"ץ קריטריון מחמיר ביותר – רק סכנה ממשית לחיי אדם כתוצאה מהפרסום השנוי במחלוקת תוכל להיות סיבה לגניזתו.

מאחורי הברקים והסערות מבצבצת שאלה מוסרית: האם תתיר כנסת ישראל לחתולי מערכת הביטחון, המעוניינים לקבור את דו"ח ועדת אגרנט, כדי שיוכלו להמשיך לשמור על השמנת, ותוך כך למנוע לעד מעם ישראל מלעיין בדו"ח הזה ובדו"חות של ועדות חקירה אחרות?

לצערי, הכנסת עמוסה לעייפה בגנרלים לשעבר ובחסידים שוטים של הביטחוניזם הישראלי. אלה מסוגלים להסכים להגן על זכות החתולים לשמור על השמנת, שהרי הם בני מינם.