מתנתקים

 

בריחה הופכת לסימן ההיכר של מדיניות הביטחון שלנו בעשרים וחמש השנים האחרונות * גם איננו מבינים את ערכם של סמלים, ובעיקר – בעיני האויב *

 

אביתר בן-צדף

 

ההינתקות הביאה בינתיים להפסקת החיפושים אחר מבוקשים – לבקשת הרשות הפלשתינאית; ישוחררו מאות אסירים – לאחר שנדחו (בינתיים ??) רעיונות ראש הממשלה ומשנהו לשחרר גם כאלה שיש "דם על ידיהם"; יועברו חמש ערים ביהודה ובשומרון לשליטת הרשות הפלשתינאית; הממשלה תשחרר כספים מוקפאים של הרשות (למרות שחוק חדש אוסר על מימון טרור).

 

בוועידת שארם א-שיח' הודיע ראש הממשלה אריאל שרון על הפסקת-אש. כלומר, ישראל לא תנקוט יותר פעולות יזומות להגנתה, אלא תחזור להגיב. בשנות העשרים של המאה הקודמת קראו לזה, "הבלגה". ועל כך שר זאב ז'בוטינסקי, "כי שקט הוא רפש".

 

עכשיו גם ישוחררו מאות מחבלים, ויחזרו אל שולחיהם מנוסים יותר, בוגרים יותר ומבינים יותר כיצד ללחום בישראל. כשעושים שלום משחררים אסירים ושבויי מלחמה. אלא שנהוג, שפדויי שבי לא מצטרפים לכוחות הלוחמים – כיוון שאם ייפלו שוב בשבי, גורלם נחרץ. ואילו אצלנו יש מחבלים, שחזרו לסורם, ונתפסו שוב (עיין ערך מרוואן ברע'ותי). הדלת הסובבת הישראלית הנה עלבון לשלטון החוק. מרבית האסירים הפלשתינאיים נשפטו על-ידי מערכת החוק – האזרחית והצבאית – ושחרורם מלמד הרבה על ערכה של הרשות השופטת. אלא ששחרורם הנו גם אות לניצחון של העיקשות הפלשתינאית על הפארטאץ' הישראלי. מנהיגינו נשבעו לא לשחרר כאלה "עם דם על ידיהם", ואם תבדקו את מי שחררנו בשנים האחרונות – כולל תמורת הבוגד וסוחר הסמים אלחנן טננבאום – גם ממדיניות זו נעשה פלסתר.

 

שוב נפתח "חלון הזדמנויות", ובחורינו הטובים מתחרים ביניהם בריצה להרחיבו במחוות אמוק מכל טוב לאבו מאזן ולאנשיו. עכשיו כל חגיגת הוויתורים מצאה את חסותם של חוסני מובראק, נשיא מצרים, ושל המלך עבדאללה השני מירדן.

 

ברגע שכזה מתחשק לי לקום, ולצעוק, "חברים, המלך עירום!"

 

כל רחבי הדרום כוסו לקראת ההינתקות בכרזות, "היכונו לביאת הקסאם". הסופה וידים עצבניות של מצדדי ההינתקות חיבלו ברבות מהכרזות. פעם בימים האפלים של אחרי-אוסלו קיבלה מע"ץ הוראה לפגוע בשילוט, שהציבו מתנגדי ההסכם – גם אם הוצב על קרקע פרטית.

 

אישוש לנסראללה

גם אם לא יופגזו אשקלון ואשדוד מיד – מאזן האימה (בנוסח לבנון והחיזבאללה) בינינו לבין חמא"ס ושאר גיבורי המחבלים יקרין עוד מעט איום על כל דרום המדינה. העובדה, כי חוות השקמים של שרון נכנסת למעגלי הטיווח, אינה מעכבת את הצעד הנמהר של בריחה מחבל קטיף. המחיר, שנשלם על בריחה זו, יהיה כבד. בעיקר, זה יאושש את הגדרתו של חסן נסראללה, מזכ"ל חיזבאללה, כי מדינת ישראל הנה לא יותר מערימה של קורי עכביש, שתושמד במכה ערבית. בינתיים, לדעתו, הישראלים בורחים כל אימת שמכים בהם.

 

שבתי ארצה מהשתלמות במקום מדהים בדרום ארצות-הברית כחודש אחרי שפרצו המהומות לפני כארבע שנים וחצי. ישבנו על ספל קפה במרפסת ביתו של זקן ערבי מכפר גלילי, שהכרתי את בנו. הזקן לגם מכוסו, ואמר לי בערבית (בנו תרגם, ואני כעסתי שוב על עצמי על שאיני יודע ערבית כאבי), "החזרנו אתכם שבעים שנה אחורה". הזקן הגלילי התכוון לאותה תקופה, שבה קראו ליהודים בארץ, "בני מוות". הוא רווה נחת מאורחו, שהבין מבלי לשאול שאלות. אני מניח, שגם אבי המנוח היה רווה נחת ממני.

 

את בריחתנו מעזה בנוסח אוסלו חתמו התפרעויות ענק של ערביי המקום. זה נעשה כדי להשוות לנסיגה הישראלית מראית-עין של בריחה. ואכן, כך צוירה הנסיגה מעזה בתקשורת הפלשתינאית, ולא רק בה.

 

חשיבותם של סמלים

אז מה? ישאל השואל.

 

אני יודע, יש בישראלי המצוי שחצנות, המהולה בבורות עמוקה (גם לגבי מסורתו). לכן, אנחנו מזלזלים במה שחושב היריב ובתרבותו. זו הסיבה, שנפלנו רבות לתוך מהמורות, שאפילו עיוור היה נמנע מהן. הישראלי הממוצע גם אינו מעריך את הערך הסמלי של הדברים. הוא ביצועיסט, ואינו מבין את משמעות ההמנון, הדגל והסמל. הכל נראה בעיניו כמו סלט אחד גדול של פרימיטיוויות. אלא שסמלים מקנים ערך למעשים, מקשרים ביניהם, ומאפשרים לצלוח את יוון המדמנה של חיי היום-יום.

 

עד היום לא הבינו אצלנו, כי התמונה של חיילים ישראליים נכנעים, מבוישים ומושפלים במלחמת יום הכיפורים הייתה אחד מהיעדים האסטרטגיים של מצרים בצאתה למלחמה. ראש ממשלת ישראל הביעה כמה שנים לפני כן תדהמה על שהנשיא סאדאת מוכן לשלם במיליון הרוגים על צליחת התעלה. לבסוף הוא עשה זאת במעט יותר מ-400 הרוגים.

 

אחרי בריחתנו מעזה הגיעה מנוסתנו המבוהלת מדרום לבנון והפקרת בעלי-בריתנו מצבא דרום לבנון. מעשה הבגידה נמשך עד היום ביחס המחפיר לאותם מאנשי צד"ל, שעדיין נותרו בארצנו. בעקבות המנוסה נוטרלה יכולתנו לפעול בגזרת לבנון. ב"כנס הרצליה" האחרון דווחה בפירוט מקפיא-דם הפריסה של כלי ארטילריה רקטית וטילית, המסכה את כל מרחב הצפון של מדינת ישראל.

 

הישגים בינוניים בלוט"ר

כנראה, כתוצאה ישירה ממנוסתנו פרצה המלחמה עם הפלשתינאים ("אינתיפדת אל אקצה", בהגדרתם), לפני ארבע שנים וחצי, שאליה הצטרפו ערביי ישראל. מסיבות פוליטיות ממשלת ישראל לא הגיבה כיאות (כולל לא על התפרעות ערביי ישראל – ועדת אור כמשל ושנינה). גם שינוי השלטון לא שיפר את המצב. גם אריק שרון לא גילה בתחילת דרכו כראש ממשלה יוזמה ונחישות בלוחמה בטרור, ובזבז את ההזדמנות האסטרטגית, שנקלעה לידיו עקב התקפת הטרור על ארצות-הברית באחד-עשר בספטמבר 2001 – עד שאיתרע טבח סדר הפסח בנתניה. צה"ל יצא למבצע "חומת מגן", והוכיח, כי תחת הנהגה מדינית מתאימה, ניתן לנצח.

 

אלא שהישגי "חומת מגן" – שהיו מוגבלים מלכתחילה – נשחקו עד מהרה. זה טיבו של מבצע תגמול. לבסוף עשה צה"ל בצורה נרפית את מבצע "ימי תשובה", ששכנע את הכל, כי מוצתה דרך התגמול. צה"ל שב לעצמו, ו"ימי תשובה" נראה כמו ההצלחה לאתר את משגרי הקסאם, את יורי המרגמות ואת חופרי המנהרות.

 

ואכן, למרות הצלחה יחסית של מבצעי הסיכול הממוקד, נראית המלחמה הישראלית בטרור כמו סיפור של כישלון ידוע מראש. על כך כבר התריע אבי דיכטר ראש השב"כ, בנאומו ב"כנס הרצליה" בשנה שעברה.

 

סביב הרמטכ"ל משה יעלון הצטברה חבורה, היוצקת למוחו הקודח ניסוחים מבריקים, אך חסרי כל שחר, על "עימות מוגבל" (ואף מצאו לו ראשי-תיבות צבאיים – עימו"ג) ועל "מלחמה בעצימות נמוכה". וכך, הרמטכ"ל מסביר מחד גיסא, כי המלחמה תימשך כל עוד ישוכנעו הפלשתינאים, כי יוכלו להצליח להביס את היהודים (ומצטט לשם כך מאמר, שפרסם משה בילינסון, עורך "דבר", בשנת 1936). מאידך גיסא נמסר, כי הוא דוגל במתן הקלות לפלשתינאים על מנת שיסכימו לשבת עמנו למשא-ומתן (בניגוד לעמדת השב"כ).

 

אני התבלבלתי. את אבו מאזן ואת אנשיו לא הצליח הרמטכ"ל לבלבל. נראה, כי גם את ראש הממשלה לא הצליח הרמטכ"ל לבלבל, והוא לא יאריך את כהונתו בשנה – למרות כל כרכורי בוגי והצטעצעויותיו המילוליות.

 

דרך אגב, רא"ל יעלון יהיה, כנראה, הרמטכ"ל הראשון, שיעניק בתקופת כהונתו שני אותות  מערכה. לפני כשנה הוא חילק את אות מלחמת ההתשה (הראשונה, שהובסנו בה), ועתה מדווח "מעריב", כי עומדים להעניק אות מערכה לחיילים, שהשתתפו במלחמה בארבע השנים האחרונות. כרגיל, אלפי הג'ובניקים, הגודשים את מפקדות צה"ל, יענדו את האות – עד כדי שלוחמים יתביישו וענוד את האות.

 

עוד מסר "מעריב", כי במטכ"ל מחפשים שם למלחמה זו. בתחילה קראו לה, "גאות ושפל". הפלשתינאים הבינו מיד את משמעותה הסמלית, וקראו לה "אינתיפדה". כיוון שכבר אין אצלנו ערך לסמלים – אימצנו את השם הזה; ובכך, למעשה, קיבלנו את סדר היום הערבי. פעם, כשמנהיגינו הבינו את הערך הסמלי של שמות, למלחמה הערבית נגדנו קראו, "מאורעות".

 

עכשיו מתברר, כי התכניות הממשלתיות מדברות על אפשרות, כי "... חיזבאללה וארגוני פלשתינים בלבנון ינסו לנחות על חוף עזה מיד לאחר הפינוי, או אף במהלכו, כדי לערוך תהלוכות ניצחון ..." לכן, מציע מסמך ממשלתי שהודלף: "... יש לסכל תהלוכות ניצחון של החיזבאללה והפלשתינאים ..."

 

כל מי שקורא את ספרות הטרור – גם אם אינו קורא ערבית – יודע היטב, כי טרור היא מלחמה פסיכולוגית. לצעדים בשטח אין כל ערך אם אינם חודרים למוחם של מקבלי המסרים. הבריחה, שהופכת לסימן ההיכר של מדיניות הביטחון שלנו בעשרים וחמש השנים האחרונות, יכולה להיתרגם בעיני הערבים רק כהזמנה נוספת ללחצים, שיניבו עוד בריחות וחוזר חלילה.

 

כיוון שפרס עלינו חודש אדר, אזכיר מה שכבר אמרה פרסייה חכמה, זרש שמה, להמן בעלה היקר, "... אשר החילות לנפול בפניו לא תוכל לו כי נפול תיפול לפניו" (מגילת אסתר, ו' 13).