סחיטה בשירות בעלי ההון

28.4.2005

פרוייקט מרינה הרצליה סימל עבור רבים את שיאה של השחיתות השלטונית וקשריה עם בעלי הממון. הפרוייקט השנוי במחלוקת, שכל כולו היה "קומבינה" של כרישי נדל"ן, תוך ניצול חולשה של פוליטיקאים מושחתים ותאבי כוח, סלל את הדרך לעוד הרבה מיזמים נדל"נים דומים שעשו צחוק מהחוק ואפשרו לבעלי ההון להרוויח הון עתק, על חשבון זכויות הציבור. השיטה הייתה פשוטה: העיר הרצליה רוצה מאוד מרינה, אבל אין לה כסף לבנות. את המימון למרינה תקבל העירייה ב"אדיבותו" של יזם צעיר ונמרץ בשם מוטי זיסר, והוא בתמורה לאדיבותו, יקבל רשיון לבנות מספר "בתי מלון" או "דירות נופש" לעשירון העליון ובונוס נוסף "קטן" בדמותו של קניון ענק שיפעל בשבת, למרות אמונתו של זיסר בהשגחה העליונה.

ורק כדי לסבר את האוזן, המונחים "בית מלון" או "דירות נופש" הם בעצם שמות כיסוי לדירות מגורים, לאנשים עשירים במיוחד שמסוגלים להיפרד ממספר מיליונים של דולרים, כדי להרוויח נוף פתוח לים, אוויר צח וקצת שקט מהרעש שעושים הנתינים.

ראש עיריית הרצליה באותה תקופה, אלי לנדאו, שידוע כאחד שמחבב פרוייקטים נד ל"נים עתירי ממון ובעל קשרים טובים במסדרונות הכנסת, היה בין מובילי הפרוייקט והתגייס כדי ל"עגל פינות" בועדות השונות.

לבד מההתנגדות שהציגו הגופים הירוקים למיזם, התנגדות שהייתה מביכה ברפיונה, יצא העיתונאי הוותיק, אריה אבנרי בסדרת כתבות שהופיעו בעיתון ידיעות אחרונות, כתבות תחקיר שהעמידו הרבה סימני שאלה על חוקיות המיזם ועל ההשלכות החמורות שיהיו לו על הסביבה. התנגדות לא צפויה זו, שהביכה לא מעט את האדונים זיסר ולנדאו, איימה לתקוע מקל בגלגלים ה"משומנים" של הפרוייקט והצריכה סוג תגובה כזו שתלמד את העיתונאי החצוף, לקח שלא ישכח לעולם. וכך, בהתקפה חזיתית בעלת שלושה ראשי חץ עיקריים, החל הקרב להשתקת אבנרי, מהלך שהוא אולי אחד ממקרי הסחיטה הגדולים ביותר בהיסטוריה שידעה העיתונות הישראלית אי פעם.

נגד אריה אבנרי הוגשה תביעת ענק של כמה מיליוני שקלים בבית המשפט, על הוצאת דיבה. במקביל, נשכרו שרותיה של חברת חקירות פרטיות בשם "מודיעין אזרחי" שנשלחה לעקוב אחרי אבנרי ולדלות "חומר מרשיע" מתוך חייו הפרטיים. אבנרי היה נתון למעקב במשך תקופה ארוכה וחומר הנוגע למעידות בחייו החל להצטבר בתיק החקירה. מוטי זיסר שתבע את אבנרי בבית המשפט, היה גם האיש שמימן את החקירה, ואפשר לידידו הטוב אלי לנדאו, לעיין להנאתו בחומר המרשיע. אריה אבנרי העיד, בשיחה שקיים עם ידיד, שנים אחרי תום הפרשה, כי משפחתו, שכנראה נחשפה לחומר החקירה, נפגעה קשות.

אבל, כדי להשלים את המהלך ול"וידוא הריגה" אמיתי, שתי המכות האלה, כנראה לא הספיקו ואבנרי מספר, על שני קציני משטרה בכירים: גבי לסט ואסף חפץ, שטרחו והודיעו לו, במען מחווה של רצון טוב, כי מישהוא הוציא חוזה חיסול על ראשו והמודיעין שבידם מצביע על כך שהמתנקש כבר יצא לדרך והוא במטוס מהונגריה לת"א.

אבנרי המבוהל והתשוש, לאחר שחייו היו נתונים תחת איום ולאחר שחייו הפרטיים חוללו ע"י החוקרים החרוצים של מודיעין אזרחי, מפסיק את סדרת הכתבות על המרינה, מפרסם מכתב התנצלות ומגיע להסכם פשרה בבית המשפט שאת פרטיו אי אפשר לדעת מכוון שהוטל עליהם צו איסור פרסום. והשאר היסטוריה.

וכן חובתנו לשאול:

כיצד שופט בישראל נותן יד להסכם פשרה שכזה?

צ.א