ילדי תימן – הסערה שלא היתה

אוגוסט 7th, 2016

 

התקשורת נוהגת לייצר "סערה" על כל מילה לא מדוייקת הבאה מימין. תוחלת החיים של "הסערה" היא ימים שלמים של דיונים, תגובות, ביקורת, וכו'. מהדורות חדשות נפתחות ב"סערה", בתגובות אליה, בתגובות פוליטיקאים, בפרשנויות, בביקורת מימין ובייחוד משמאל, וכך נקבע כל סדר היום הלאומי. הרב לוינשטיין, ינון מגל, וכו', תמיד "הסערה" עוסקת בימין, והנושא – בד"כ חסר משמעות. אותו מנגנון עצמו שכה יעיל בהבלטת "סערות", יעיל לא פחות להשתקת פרשיות גדולות, למשל, האמירה השערורייתית של סגן הרמטכ"ל שהציב את ישראל בצד הנאצי של המשוואה המזרח תיכונית, ועיקר דברי הרב לוינשטיין, אלו שנזנחו ע"י התקשורת – ההשתלטות של השמאל הקיצוני על מערכת החינוך הצה"לית, והניסיון הגס להשפיל ולסלק את הדתיים מהקצונה.

השיא הגיע בימים האחרונים. שערוריית השערוריות התפוצצה כמעט בחשאי.

השר צחי הנגבי, המתואם לחלוטין עם ראש הממשלה, הודה בפה מלא כי במסגרת הפרשה המכונה "ילדי תימן", נגזלו במזיד מאות רבות של ילדים. אמר, והתקשורת פיהקה.

ככה סתם? מנין השקט הזה? הרי לאורך השנים נלחמה המדינה בחירוק שן בכל מי שניסה לטעון שהיתה תופעה של גניבת ילדים. שלוש ועדות חקירה הוקמו מאז שנות השישים, כולן הגיעו למסקנה שהדבר לא היה ולא נברא. כיצד הגיעו הוועדות למסקנה? את זה לא מגלים. הדיונים והעדויות חסויים לעוד עשרות שנים. מדוע? גם זה חסוי.

מי שהעז לחלוק על המסקנות הללו תואר כקונספירטור, כאדם לא רציני המאמין לסיפורי בדים. אדם מכובד לא העז לדבר ברצינות על הפרשה כאילו אכן קרתה, אחרת היה עלול לחולל סביבו "סערה", ולהיפלט מהשיח הציבורי. והנה מגיע שר בכיר והופך את הקערה על פיה, מודה בשם הממסד שגניבת הילדים אכן היתה, שדווקא הקונספירטורים הם אלה שצדקו, בעוד שכל הממסד והתקשורת רימו וטשטשו את האמת הנוראה הזו, שאינה ראויה ל"סערה".

ברור שרבות מה"סערות" אינן באמת מסעירות, וישנם נושאים חמורים שאינם מטופלים. מכאן שיש ל"סערות" תפקיד אחר לגמרי מאשר סיקור תקשורתי. תפקיד "הסערה" הוא להשפיע על מהלכים. החלק הטפל בדברי הרב לוינשטיין הודגש כדי לטשטש את החלק העיקרי, הדן בחורבן החינוכי בצה"ל, וכן כדי לסמן את בוגרי מכינת עלי. ניפוח דברי ינון מגל נועד לחסל אותו פוליטית, מהלך שהצליח. העלילה וניפוח דברי הרב קרים נועדו למנוע את מינויו, או להפוך את מעמדו לנכה, במידה שימונה. ניפוח דברי אראל סגל נגד סתיו שפיר נועדו למנוע את צירופו לגל"צ, מהלך שנכשל. כך משמשת התקשורת כלי בידי השמאל לשלוט על הקורה במדינה. מכאן, השתיקה התקשורתית בפרשת ילדי תימן מצביעה על חשש השמאל מהפוטנציאל הנפיץ שיש לפרשה כלפיו.

 

 

 

מה שהפסדנו בפרישת יעלון

מאי 22nd, 2016

מי שלא ראה את הכתבה על דיוני הקבינט ערב "צוק איתן", שימהר ויראה, ויזדעזע.

http://www.mako.co.il/news-military/security-q2_2016/Article-7497ce1c50fc451004.htm?sCh=3d385dd2dd5d4110&pId=1898243326

 

בישיבות מתברר שיש לחמאס עשרות מנהרות החודרות לישראל. היחידים שתופסים את המשמעות האסטרטגית של הדבר הם בנט וליברמן, והם דוחפים לפעולה.

מי שמתנגד אלו הם גנץ, בוגי וראש השב"כ, בנימוק שהחמאס מורתע ואינו מתכוון להשתמש במנהרות.

יעלון מציג דיווח לפיו מצרים טוענת שיש רצון לריסון מצד חמאס. "מה יקרה אם יפעילו את המנהרות כמו אצל גלעד שליט?", הקשה השר בנט… בשלב זה טען יעלון כי "אם לא נפעל, חמאס לא יפעיל את המנהרות".

יממה לאחר מכן שוב התקיים כינוס של הקבינט. שב"כ מציג מידע מודיעיני על חשיפת מנהרה התקפית חודרת לצורך פיגוע בכרם שלום.

ראש השב"כ: "אסטרטגית לחמאס אין כוונה להשתמש במנהרות".

בנט: "איך אתם יודעים?"

ראש השב"כ לא משיב

בנט: "האם אפשר לחסל את המנהרות?"

גנץ: "יש כמה אפשרויות לפעול"

בנט: "יש תוכנית?"

יעלון: "כן"

גנץ: "צריך להשאיר את הטיפול לזמן שבו נחליט אם נכנסים קרקעית ואיך".

גנץ דיבר למעשה על הפצצת פירי המנהרות מהאוויר. כלומר, הפצצת הפתחים שמזהים על פי המודיעין. השיטה הזו נוסתה בהמשך, וכצפוי רק הפריעה לאיתור והשמדת המנהרות.

 

ב-3.7.14 שוב התכנס הקבינט. בצה"ל טוענים כי חמאס לא רוצה להפעיל את המנהרות.

נתניהו: "תקיפת המנהרות מהאוויר תקשה על חשיפה וסיכול"

בנט: "יש תרחיש של פיגוע המוני מתוך מנהרות"

גנץ: "אם נצא ממנהרה ויירו עלינו מגבעה נכבוש אותה, ואז עוד גבעה ועוד אחת, ונמצא את עצמנו בלב עזה. אנחנו עלולים להיגרר לכיבוש הרצועה".

בנט: "אנחנו מחליטים איך ומתי לצאת"

יעלון: "כוחות יישאבו פנימה עדיף לנסות להגיע לרגיעה".

יעלון: "לא נכון להגדיר יעד של הפשטת החמאס ממנהרות בסבב הזה, המצרים פועלים להגיע להפסקת אש".

 

ב-10.07.14 אלוף פיקוד הדרום מגיע לקבינט. רק אז מוצגת התכנית לשרים:

בנט: "כמה זה יגרור אותנו פנימה?"

תורג'מן: "יהיה חיכוך, אבל אסור להפריז"

בנט: "מה אתה היית עושה אם היית בנעליי?"

יעלון וגנץ: "הוא זה לא אתה, הוא לא בנעלייך"

בנט: "טוב אז מה היית עושה בנעלייך?"

יעלון וגנץ מנסים למנוע מתורג'מן לדבר, נתניהו מבקש ממנו להשיב.

תורג'מן: "בנעלייך, או בנעליי, הייתי פועל".

 

מסקנות:

-הרמטכ"ל ושר הביטחון הסכימו לחיות בשלום עם מצב שבו יישארו שלמות עשרות מנהרות, חלקן אוטוסטראדות תת קרקעיות, המגיעות לתוך הנגב, ליד קיבוצים, ישובים, מחנות צה"ל, כבישים וצמתים, תוך הסתמכות על רצונו הטוב של החמאס. כזכור, לאחר הפעולה נמצאו אופנועים בתוך מנהרות שעלולים היו להוביל עשרות מחבלים לכל רחבי הארץ בתוך כשעה.

-מה שמחזיר אותנו לאמירה של יעלון בעבר ש"הרקטות של החיזבאללה יחלידו", ולא ישוגרו אף פעם. כזכור, הן לא הספיקו להחליד.

-היחידים בקבינט שהיו בעלי רפלקס להשמיד את המנהרות היו בנט וליברמן.

-דעתם לא התקבלה עד לחדירה של 13 אנשי חמאס במנהרה. חלק מהחמאסניקים חוסלו, היתר ברחו חזרה. המחיר היה (ועוד בחסד) 3 הרוגים לכוחותינו, כולל סא"ל דולב קידר, ההרוג הבכיר ביותר במבצע. רק אז חדרה לתודעת הממשלה גודל הקטסטרופה שהחמאס הכין לנו.

-בניגוד לדבריו של יעלון לקצינים שלא להסס ולהביע את דעתם, דווקא בדיוני הקבינט הסגורים הוא מנסה לסתום את פיו של אלוף פיקוד הדרום שניסה להביע קו, מקצועי ולא פוליטי, שונה משלו.

-אם זה לא מספיק, השמועות בנוגע לדוח מבקר המדינה טוענות כי יעלון וגנץ הסתירו מידע על המנהרות מהקבינט.

-איילה חסון חשפה שלשום שכבר לפני כמה חודשים אמר יעלון לגורם אמריקאי כי הוא מתכוון "להתמרכז", כלומר לפנות שמאלה, כלומר למעול באמון בוחריו.

-ואכן, יעלון התערב בגסות בהליך השיפוטי שנוהל נגד החייל היורה בחברון, תוך שבירת כל הכללים. בשלב הבא הוא גיבה את האמירה הבלתי נתפסת של סגן הרמטכ"ל שהשווה את ישראל לגרמניה הנאצית, והוסיף ושפך בנזין על המדורה בקריאתו לקצונה להתבטא ללא הגבלה, כלומר למעשה המרדת הדרג הצבאי נגד הדרג המדיני. זו היתה דרכו המגושמת "להתמרכז".

-צבר המידע הזה גורם לאנשים כמוני, שמאד העריכו את יעלון, לחשב מסלול מחדש, ולהבין שיש איתו בעיה, גם צבאית מקצועית, גם ברוח הלחימה, וגם ברמה הערכית.

-התמלילים הללו מכריעים את הויכוח מי צדק – בנט או יעלון. בנט יוצא כאן מפוכח, מחובר למציאות ובעל רוח לחימה. יעלון יוצא בלתי ערכי ונרפה ברמה של סיכון הביטחון הלאומי.

-בתוך כל התמלילים הללו חסר קולו של עוד טוען לכתר, עוד משיח בעיני עצמו, יאיר לפיד, שישב בדיונים וקולו לא נשמע, לטוב או לרע.

לא, בני גנץ. לא כך ניצחנו את הנאצים

מאי 4th, 2016

הרמטכ'ל לשעבר, בני גנץ, שחרר הצהרה מביכה.

 

ניצחנו את הנאצים בהומניטריות

 

בוא תשמע, מר גנץ, איך נוצחו הנאצים. רמז: לא באמצעות אספקת מזון לעם הגרמני.

הנאצים נוצחו ע'י בנות הברית באמצעות תקיפה חסרת פשרות וכפפות, באמצעות כתישה אינסופית של הפצצות, ומלחמה קרקעית לכיבוש והכרעה. המפציצים שיטחו ערים שלמות בהפצצות אדירות שמטרתן היתה להרוס את תעשיית הנשק הנאצית, להרוס את תעשיית האנרגיה, להשמיד את התשתיות הגרמניות ולשבור את העם עצמו ע'י טבח מסיבי של אזרחים, גם כנקמה על הפצצות לונדון, קובנטרי, בלגרד ועוד. העיר דרזדן, למשל, חטפה בלילה שבין ה-13 ל-14 לפברואק 1945 הפצצה שהחריבה את כולה והרגה 25,000 איש. עשרות אלפי הפצצות הקונבנציונליות יצרו אפקט חום של פצצת אטום. אז מה? זו הדרך ההומניטרית שבה "ניצחנו" את הנאצים?

לו היתה בידי האמריקאים פצצת גרעין, היו הגרמנים חוטפים אותה על הראש, עם הרבה פחות היסוסים וחרטות מכפי שהיו כלפי היפנים, אלא שבתחילת 1945 הפצצה עדיין לא היתה מוכנה.

אז אתה טועה. בנות הברית לא היו הומאניות כלפי בני השטן הנאצים, לו היו, היה הניצחון עולה ביותר הרוגים ויותר יהודים מושמדים, בנות הברית לא סיפקו לנאצים מזון, למרות ההמלצה העקומה של אמך, וגם לא חשמל חינם, כפי שמדינה מזרח תיכונית תמהונית מסויימת נוהגת, ואפילו לא חשמל בתשלום. לא סיפקו לנאצים סחורות, לא מים ולא סולר. בנות הברית היכו בכל הכוח, כדי לסיים את המלחמה כמה שיותר מהר, ולא נהגו כמנהג המשגל הנסוג ההפוך, כלומר להאריך דווקא את הסבל כמה שיותר.

לא "אנחנו" ניצחנו את הנאצים אלא מדינות אחרות שלא חמלו עליהם ולא סבלו מעירפול מוסרי המרחם על האויב.
צ'רצ'יל, רוזוולט וסטאלין לא "הכילו" את היטלר ולא ביקשו ניצחון תודעתי. הם כן חתרו למגע, ופעלו בכל כוחם להגיע אל ראש הנחש ולרוצץ אותו.
לו הייתה להם את המנטליות השמאלנית הרווחת היום באירופה, בארה'ב ובחלק מישראל וצמרת צה'ל, היה העולם נמצא במלחמת התשה נגד הנאצים עד עצם היום הזה, עם עוד "סבבים" מפעם לפעם, ועם הרבה תקווה לפריחת כלניות.

בני גנץ. קבל עצה ידידותית. עזוב את הפוליטיקה. לא רק שזה לא בשבילך, ועתיד להזיק למסגרת הפוליטית שאליה תצטרף, אלא שזה גם עלול לגרום נזק תדמיתי לכל פיקוד צה'ל.

מזרח תיכון מאכזב

מרץ 15th, 2016

 

"מבין אכזבותיו העמוקים ביותר (של אובמה) ממנהיגים במזה"ת, לבנימין נתניהו יש קטגוריה משל עצמה". המשפט נלקח מראיון של ג'פרי גולדברג עם הנשיא אובמה ב"אטלנטיק" בשבוע שעבר. "קטגוריה משל עצמה" היא כמובן אכזבה גדולה בהרבה מהליגה של המאכזבים ביותר. מבחינתו של אובמה נתניהו במקום הראשון. הוא המנהיג המאכזב ביותר במזה"ת.

זה המקום לבדוק את מדד המנהיגים באזורנו. מי איכזב הרבה, מי איכזב מעט ומי עמד בציפיות ולא איכזב בכלל.

מי שלא איכזב הוא עלי חמינאי, שליט אירן. ב-2009 היו בחירות לנשיאות באירן, שזויפו והונדסו נגד מיר חוסיין מוסאווי, מהמחנה הרפורמיסטי. בעקבות הזיופים התחוללה באירן התקוממות שדוכאה ביד ברזל. ארה"ב, שזמן קצר קודם לכן כפתה על מצרים את השתתפות האחים המוסלמים בבחירות, בשם "הדמוקרטיה", התעלמה מהסדק הדמוקרטי שנפתח לרגע באירן ובכך הובילה להיעלמותו, ולבחירתו המחודשת של הדמוקרט מחמוד אחמדינג'אד. כך הובטחה המשכיות היותה של אירן מנוע של טרור עולמי והמשך מסעה אל האטום. על עמידותיו בציפיות ועל שלא איכזב, זכה חמינאי בהסכם שהזרים לו כמאה מיליארד דולר ושמבטיח לאירן נשק גרעיני.

בקטגוריה המאכזבים נמצא נשיא מצרים חוסני מובארק. מובארק היה הפודל של ארה"ב, אך לא הופיע לנאום קהיר של אובמה בתחילת כהונתו עקב הדרישה שנציגי האחים המוסלמים יהיו נוכחים. מובארק סולק מהשלטון באמצעות גיבוי אמריקני מסיבי להפגנות כיכר תחריר נגדו, והוחלף בבחירות דמוקרטיות ע"י מוחמד מורסי איש האחים המוסלמים שהוצא מהכלא המצרי. מורסי הוא אח, שהחל להחיל על מצרים את חוקי השריעה, ולכן לא איכזב.

עוד הנהגה שלא איכזבה היא הנהגת החמאס, ארגון משנה של האחים המוסלמים. החמאס חטף ורצח שלושה נערים ישראליים, הפגיז את ערי ישראל ללא אבחנה, ונקלע למלחמת "צוק איתן"  עם ישראל. בעיצומה של המלחמה בין ידידתה המובהקת של ארה"ב, הדמוקרטיה היחידה במזה"ת, נגד ארגון טרור רצחני, החליט אובמה המאוכזב לעצור אספקת תחמושת לישראל ולנסות להכתיב לה תנאי כניעה.

תמים בן חאמד אל ת'אני, שליט קטאר גם לא איכזב. המנוע הכלכלי שמאחורי הטרור הסוני, נותן האכסניה למטיף הרצחני יוסף קרדאווי, המממן והמכווין של החמאס, בעל תחנת "אל ג'זירה" שתרמה יותר מכל לחורבן המזה"ת, עמד בציפיות של אובמה.

האח מורסי הודח ונכלא ע"י הגנרל סיסי, ובכך איכזב סיסי את אובמה שעצר תקציבים ואספקה צבאית למצרים. סיסי השיג מימון סעודי והחל להצטייד בנשק רוסי ומטוסים צרפתיים. סיסי רותח על אובמה על חוסר התמיכה, על הרס המזה"ת ועל ההסכם עם אירן השיעית וכך איבדה ארה"ב את מצרים לאחר שהכניסה אותה תחת כנפיה בשנות השמונים במחיר חצי האי סיני, ששולם ע"י ישראל.

למצרים יש כאב ראש כפול. ממזרח הפכה עזה להיות העורף הלוגיסטי של דאע"ש סיני, וממערב נמצא ריכוז ריכוז דאע"ש ענק בלוב. המשען היחיד של סיסי המאכזב הוא נתניהו המאכזב.

איך הגיע דאע"ש ללוב? היה שם מנהיג מאכזב. מועמר קדאפי מסר את פרוייקט הגרעין שלו לארה"ב, בלם את שטף המהגרים העיקרי מאפריקה לאירופה ונלחם באל-קעידה. אובמה ואירופה המאוכזבים הפילו אותו. מאז שוכן דאע"ש  לבטח בלוב ומזרים מיליוני מהגרים לאירופה.

אסד הוא בעל ברית של אירן, ולכן טביחתם של כ-400,000 מאזרחיו, כולל באמצעות נשק כימי, הפיכת 10 מיליון מהם לפליטים שחלקם זורם לאירופה ומחריב אותה, לא הספיקו להעלותו לראש טבלת ליגת המאכזבים.

חסן נסראללה, בעל בריתה של אירן, לא איכזב, למרות מעורבותו במלחמות בתימן, סוריה ועירק, ולמרות שבנה נגד ישראל את אחד ממערכי הרקטות הגדולים בעולם.

מנהיג תורכיה, טאיפ ארדואן, לא איכזב. הוא מחסל בשיטתיות את הדמוקרטיה בארצו, הצליח לריב עם כל סביבתו, וכעת סוחט כספים מאירופה באמצעות שליטה על גלי המהגרים מסוריה ועירק המוזרמים אליה.

בליגת המאכזבים נמצאים גם מנהיגי סעודיה. לא בשל אפליית הנשים, העבדות, הגזענות והשחיתות, אלא כי הם רותחים על אובמה שהפר את הברית ההיסטורית שבמסגרתה שמרה סעודיה על יציבות מחירי הנפט תמורת הבטחת ביטחונה ע"י ארה"ב. הסכם הגרעין והקרבה של אובמה להנהגה האירנית, טירפו אותם והעימות עם אובמה כמעט גלוי.

מחמוד עבאס לא מספיק מאכזב למרות שטירפד שוב ושוב את כל הנסיונות האמריקאיים להביא לסיום ה"סכסוך". פעם אחת סירב לחתום על תנאי הכניעה של אולמרט ולבני, ופעם שניה חתם על הסכם עם החמאס וברח בכך ברגע האחרון מהסכמה עם ישראל.

ובכן בליגת המאכזבים יש לנו את סיסי, מנהיגי סעודיה למיניהם, קדאפי, מובארק, ונתניהו.

נתניהו איכזב כי לא שיתף פעולה עם אובמה שאינו מפסיק לדרוש מישראל לסגת לגבולות 67 שאינם בני הגנה. בכך השאיר את ישראל מחוץ לכאוס המזרח תיכוני ושמר עליה כאי של דמוקרטיה יציבה בתוך מזרח תיכון הטובע בדם והעולה בלהבות.

אבל למה העניק אובמה קטגוריה ייחודית, ושם את נתניהו בליגת מאכזבים נפרדת? מדוע הוא הכי מאכזב, הרבה יותר מיתר המאכזבים? בגלל שתי סיבות, כל אחת מרגיזה ומאכזבת בפני עצמה.

הסיבה הראשונה היא שלמרות כל מאמציו הכנים של אובמה להפיל, לסלק, להכפיש ולהעליב את נתניהו, הוא שורד וזוכה לתמיכה נרחבת. הסיבה השניה היא שבניגוד למדינות של יתר המאכזבים, שאו התרסקו או שנמצאות בתהליכי התפוררות, ישראל יציבה, משגשגת, מתפתחת ואופטימית, גם היא בקטגוריה נפרדת מיתר סביבתה.

מי שמאוכזב מקיומה, מהצלחתה ומשגשוגה של ישראל, חייב להיות גם מאוכזב עמוקות מנתניהו.

 

 

 

 

ממשלת האדישות

ינואר 28th, 2016

השם הפופולרי ביותר של 8 בתי ספר ברש"פ הוא אל-ח'נסאא', אישה שזכתה לכבוד לאחר שהביעה שמחה בעקבות מותם של 4 בניה כשהידים. בספרי הלימוד של הרש"פ, בסוף תיאור מעלותיה של הגברת מופיע המשפט, "האויב שואף לחיים בעוד אתם שואפים למוות." [קריאה וטקסטים, כיתה ח', חלק שני, עמ' 16].

כל הנתונים מאתר "PMW".

כ-25 בתי ספר קרויים ע"ש מחבלים בני זמננו. אבו עלי מוסטפא ראש "החזית העממית", המופתי הנאצי אמין א-חוסייני, בכיר מחבלי הפת"ח אבו ג'יהאד, אחמד יאסין מייסד החמאס, מנהיג הכנופיות עז-אלדין אלקסאם. לא יאומן אבל ביה"ס ע"ש סדאם חוסיין בעיירה יעבד מומן ע"י ארה"ב שהרגה אותו. כיכר ושני בתי ספר קרויים ע"ש דלאל מוגרבי מפקדת פעולת הרצח הרצח בכביש החוף מ-1978. במה זכתה מוגרבי בכבוד? היה זה הפיגוע הקטלני מכולם, 37 הרוגים ומהם 12 ילדים. 22 בתי ספר נוספים נושאים שם כללי, "השאהידים", ועוד 23 ע"ש מקומות בתוך הקו הירוק, יפו, אשדוד, בית-שאן, הכרמל, קסטל, חיפה, ראש-הנקרה, וכו'.

תכנית הלימודים אינה מביישת את שמות המוסדות. ספרי הלימוד רוויי שנאה ומציגים את המאבק בישראל כמלחמה דתית נצחית בשם האסלאם. השמיניסטים של הרשות לומדים, למשל, ש"מלחמת פלשתין הסתיימה באסון שלא היה כמוהו בהיסטוריה. הכנופיות הציוניות גזלו את פלשתין וגרשו את תושביה…". ישראל אינה מופיעה במפות, קיומה הוא "גזל" ו"כיבוש", והמסקנה היא חיסולה. "את פלשתין ישחררו גבריה נשותיה צעיריה וזקניה".  כל ישוב יהודי הוא "התנחלות". "ישראל בנתה סכרים ענקיים…לאגירת מי הליטאני וחלוקתם בין ההתנחלויות בגליל העליון…" (ההסטוריה של הערבים והעולם).  השואה אינה מוזכרת.

בקיץ אפשר ללמוד רכיבה בכפר תורמוס-עיא במחנה ע"ש המחבל אבו-סוכר, שרצח 15 ישראלים באמצעות מקרר תופת בכיכר ציון ב-1975, או בקייטנה בקלקיליה ע"ש דלאל מוגרבי הפופולרית, ועוד שמונה ע"ש האסירים "האמיצים, המקריבים". בקייטנה בהר הבית שומעים ילדים קטנים על ההטבות שלהן זוכים השאהידים, הכוללות חתונה עם 72 בתולות. באזור שכם נערך מחנה קיץ של הרש"פ שבו נראו ילדים נושאי נשק.

כמה סצינות מהטלוויזיה הרשמית של הרש"פ בתכניות לילדים: "מוות למען אללה הוא אושר עילאי". מוחמד דורה אומר לילדים: "בואו אחרי"- לגן עדן, ואבו-מאזן, להלן "הפרטנר", מוחא כפים לילדה ששרה על מות שהידים.

דובר "מנגנוני הביטחון" במסר לצעירים בדף הפייסבוק: "השקו את האדמה בדם".

תנועת הסטודנטים של הפת"ח מקשטת עץ חג מולד בתמונות "שהידים" שרצחו ישראלים, וטורנירי כדורגל בביה"ס נקראים ע"ש מחבלים דוקרים.

לאחר שהפנתה את הנוער לטרור, משלמת הרש"פ משכורות למחבלים בכלא, הגדלות והולכות בהתאם לחומרת העונשים, והמעשים. זו התשובה ל"תעלומת" פסיכוזת הילדים הדוקרים. הרש"פ מחנכת אותם לכך ומתגמלת את אלו ששרדו.

"שרי הימין כל הזמן קובעים שאני מסית, אני מזמין אתכם למצוא את המקומות שבהם אני מסית", אמר אבו מאזן לעיתונאים ישראליים שהזמין במסגרת תרגיל תעמולה. רוב העיתונאים שיתפו פעולה, לא שאלו שאלות קשות ופרסמו את דבריו מבלי "למצוא את המקומות שבהם הסית".

מדוע הממשלה, המכירה היטב את היקף ההסתה, לא נוקפת אצבע, לא מפרסמת בעולם, לא מעוררת מהומה, אפילו לא מתרגזת? כי זהו התשלום תמורת שיתוף הפעולה הביטחוני שבמסגרתו "המנגנונים" הם קבלני משנה נגד טרור חמוש. כדי לקבל לגיטימציה לכך מדעת הקהל שלו צריך אבו-מאזן להסית כדי לא להיות מואשם כמשת"פ, אבל בינתיים פולט פס היצור של ההסתה שלו עוד ועוד רוצחים, ו"העסקה" המעוותת של 'הסתה תמורת ביטחון', הופכת לאבסורד של 'הרוגים תמורת ביטחון'.

לא הגיע הזמן להחליף את רשות הטרור וההסתה במשת"פים גלויים, שלא יהיו זקוקים לאליבי רצחני?

אבל הממשלה מנהלת "תחזוקת שבר". לא מטפלים בכלום ולא עושים דבר, עד לקריסה. כמו שלא נקפו אצבע כלפי המנהרות מעזה עד שהמחבלים צצו אצלנו בסלון, וכמו שנתנו חיפוי ארטילרי לכוחות רק אחרי נפילת 13 בנים בשג'עייה, לא נוגעים ברשות הטרור וסופגים בשתיקה עוד ועוד הרוגים.

לכן השיטה עם הממשלה הזו היא יצירת משברים נגדיים. אסור להפיל אותה, בייחוד כי האלטרנטיבה היא מחרידה, אבל הציבור צריך לאלץ את הח"כים לאלץ את נתניהו לפעול. הח"כים סמוטריץ' וחזן החלו בכך בחברון. זו הדרך.

הזובור והגזנגה של המדינה

ינואר 19th, 2016

"קודם זובור, אח"כ גזנגה" – עינויים ואח"כ מוות. זה היה גורל הערבים שמכרו קרקעות ליהודים, שאותם נהג פעיל השמאל, הפדופיל המורשע, עזרא נאווי, להסגיר לגסטאפו של הרש"פ, המכונה "מנגנוני ביטחון". הציטוט נשמע מפיו בתכנית "עובדה", שבה הזדעזע לשמוע רוב הציבור עליו לראשונה. לעומתם התושבים היהודיים בדרום הר חברון מכירים וסובלים ממנו כבר שנים.

דרום הר חברון, אזור מדברי דליל באוכלוסייה, זוכה בשנים האחרונות לתשומת לב עולמית. האיחוד האירופי, ממשלות זרות, ארגוני חתרנות, קרנות, הרשות הפלשתינית, כולם בוחשים דווקא שם במרץ רב, וזוכים לשיתוף פעולה תמוה מצד גורמים במנהל האזרחי ובמערכת המשפט. "תעיוש", "שוברים שתיקה", "עדאלה", "בצלם", "רבנים לזכויות אדם", מרכזים פעילות נגד חבל ההתיישבות הדליל. הם עותרים לבג"ץ, פעילים מובילים פורעים ערבים, חודרים לתוך ישובים ומחכים לתגובה שאותה יוכלו לצלם, לערוך ולטנף את ישראל בעולם. מאחזים ערביים נבנים דווקא בצמוד לישובים, ועל אוהליהם צצות מערכות סולאריות וטורבינות רוח באדיבות עמותת שמאל. המימון הנדיב מגיע ממשרדי החוץ הגרמני, ההולנדי, הצרפתי, הניו-זילנדי, האיחוד האירופי וקרנות זרות. בנוסף, השתלטו ערבים על 33,000 הדונמים של שטח אש 918 שבשיפולים המזרחיים של הר חברון.

נאווי הוא הדמות הפעילה ביותר במהלך הזה. מעבר להסגרת מוכרי קרקעות, תקף נאווי שוטרים, השפיל חיילים, זרק פגרי חיות בכניסות לישובים ונהג להוריד את מכנסיו כפרובוקציה. ב-2010 חדר בראש חבורה אנרכיסטית לעתניאל ואחת מהמשתתפות הורידה את חולצתה. השמאל אחראי על "הזובור" כלפי ההתיישבות היהודית, והטרור הערבי על "הגזנגה".

הקמפיין הגלובלי האדיר הזה הוא מהלך אסטרטגי עוין שמטרתו ליצור רצף ערבי ענק בין ארץ הבדואים שבמרחב באר-שבע – דימונה – ירוחם – ערד, אל ריכוזי הערבים במרחב חברון. זו השתלטות ערבית על חבל ארץ עצום – מתואמת, מתוקצבת ומגובה בלחץ ברוטאלי של ממשלות זרות. המשמעויות הן הרות אסון מבחינה ביטחונית, דמוגרפית ולאומית. ואיפה מדינת ישראל? שאלה טובה.

נאווי, המוגדר "פעיל זכויות אדם", גרם, לפי דבריו שלו, למותם בעינויים של מספר ערבים. הדבר נחשף רק עקב פעילותה של עמותה אזרחית, "עד כאן", שבמשך שנים קיימה מעקב וחדירה עמוקה לארגוני השמאל שהתרגלו לחסינות. מה שלא עשתה מדינת ישראל על מנגנוניה ומוסדותיה המתוקצבים לעייפה, עשתה עמותה מתנדבת שחשפה שרשרת מקרי רצח. איפה המשטרה? השב"כ? היתרי העינויים של היועמ"ש? הפרקליטות? המנהל האזרחי? ואיפה התקשורת – "כלב השמירה של הדמוקרטיה"?

לאחר פרסום התחקיר קראו שני ראשי שב"כ בדימוס, אבי דיכטר ויובל דיסקין, להעמיד את נאווי לדין. יפה מצידם, אבל היכן היו הם והשב"כ שבניהולם כל השנים? מדוע השב"כ לא חדר לארגוני האנרכיסטים? מדוע "המחלקה היהודית", על מאות אנשיה, אינה עוסקת בשמאל הקיצוני? האין הם קולטים את סכנת המהלך בדרום הר חברון? ואם כן, מדוע נותנים לו להתפשט ולהתקדם?

המנהל האזרחי, הזרוע העיקרית שהיתה אמורה לבלום את הפעילות הזו, מתנהל בכלל כעמותת שמאל נוספת, ומתרכז בהרס בתים, כרמים וחממות יהודיים.

שיבוש המערכות הזה נובע מ"דיסקט אוסלו", המתווה שמציב את הקמת המדינה הפלשתינית כמטרה לאומית ישראלית, והמונע מהן לראות את הרש"פ כפי שהיא באמת – ישות אנטישמית עם סממנים נאציים. לכן משלימה מדינת היהודים עם פרטנר המטיל עונש מוות על מוכרי קרקעות ליהודים, עם כיכרות, מוסדות ציבור ו-25 בתי ספר הקרויים ע"ש מחבלים, עם הסתה רשמית להשמדת ישראל בתקשורת ובמערכת החינוך, ותשבחות לרוצחי יהודים. חזון "שתי המדינות" מחפה על הקטסטרופה המתהווה בין חברון לנגב, ופעילויות הבגידה משמאל אינה נחשבות לסכנה כי הן מסייעות לחזון ופוגעת במתנחלים העומדים בדרכו. לכן יתכן שנאווי בכלל לא יועמד לדין כי הוא מסר את המוכרים האומללים ל"רשויות מוסמכות" של הפרטנר, ולכן יהיו עוד ועוד "נאווים".

הפרדוקס של לגיטימיות ישראלית לרשות שעילת קיומה הוא חיסולה, מעוות את כל המושגים וההגדרות. המוסר, זכויות אדם, אמת, שקר, טוב ורע, הכל מתהפך מהרגע שאנחנו מגדירים את הרשות המושחתת, העוינת והרצחנית, כ"פרטנר". מבחינת ישראל ביטול הרש"פ הוא בראש ובראשונה חזרה לנורמליות.

 

הפאדיחה של הילארי

דצמבר 27th, 2015

כתבה מדהימה שהתפרסמה השבת במקור ראשון ו-NRG על פרסום מביך של מיילים של הילארי קלינטון.
מהכתבה עולים כמה דברים.
א. קיימת אובססיה חולנית בעיסוק בישראל, כמות זמן ותשומת לב בלתי פרופורציונלית של שרת החוץ האמריקאית ל"סכסוך" שלנו. "האביב הערבי" שהוריד את חשיבותו של "הסכסוך" לגובה דשא, לא מונע מקלינטון וצוותה להמשיך ולהקדיש עוד ועוד מאמצים לישראל, בשעה שהמזה"ת עולה בלהבות.

ב. אי אפשר לברוח מהמסקנה שבעיני צוותה של קלינטון, ישראל היא סוג של אויב שיש "לשבור את הראש" איך להתגבר עליו ולהוציא מידיה את יהודה ושומרון.

ג. נחשף עוד טפח של מנגנון החתרנות האמריקאית בישראל ומערכת משיכת החוטים של עושי דבריה בישראל. כחלק ממאבק בממשלה, מסוגלים דיפלומטים אמריקאיים להכניס ידיעות לעיתונים ישראליים, כנראה באמצעות מערכות קשרים עמוקים ואינטימיים ביותר, ומתקיימים דיונים כיצד לעורר מרדנות וחוסר יציבות בישראל, כולל רמיזה בשימוש בארגון "שלום עכשיו" כשליח.

ד. חשיפת עומק הנאיביות, השטחיות, אי ההבנה המגוחכת ומרחיקת הלכת בנתוני המזרח התיכון והניתוק מהמציאות של יועציה. ה"עצות" בנוגע לישראל דומות לאיוולת שהובילה את ארה"ב לתמוך ב"אביב הערבי" שמוטט את המזה"ת, מתוך ציפייה חסרת שחר שהמהלכים יהפכו את מדינות ערב לדמוקרטיות.

ה. רוב היועצים של קלינטון הם יהודים שמאלנים על התפר שבין מר"ץ לחד"ש, עוינים לישראל, ואף קיצוניים יותר מקלינטון עצמה.

שני קטעים מתוך הכתבה. אחד על הקלות של המניפולציה האמריקאית בעיתונות הישראלית המתרפסת, השני על רעיון לאינתיפאדת נשים ברשות הפלשתינית שהעלה השגריר לשעבר בישראל, והתייחסות שלו לארגון "שלום עכשיו" כאל שחקן המקבל הוראות בתוך ישראל.

וכל זה אינו מהוה פטור מקריאה של כל הכתבה. ארוך, אבל חשוב ביותר.

"המתדרך, ג'ונתן פרינס, שימש אז סגנו של אחד מעוזריה של קלינטון. שעות אחדות לאחר ששוחח עם העיתונאים שלח פרינס דוא"ל לראשת הסגל של קלינטון שריל מילס, ולסגנה ג'ייקוב סאליבן: "בקרוב יצוצו כתבות ב'ידיעות אחרונות' וב'פוליטיקו' שבהן בכיר אמריקאי אומר שביבי מצוי ברגע מכריע, ובהתבסס על החלטתו הוא עשוי להחזיק ביחסים נהדרים עם הנשיא ובאופן פוטנציאלי להפוך לדמות היסטורית (…) אני שוחחתי עם 'פוליטיקו', דן שפירו דיבר עם 'ידיעות'".

תומס פיקרינג, לשעבר השגריר בישראל הציע לארגן: "מאמץ גדול להשתמש בהפגנות לא אלימות ובמחאות כדי להחזיר את השלום לשאיפותיהם של אנשים ולמחשבותיהם".
פיקרינג הוסיף שגברים פלסטינים לא יתאימו למטרה הזו, משום שלא יתאפקו להימנע מאלימות לאורך זמן, ומשום שנוכחותם תעורר את חיילי צה"ל לפזר את ההפגנות בכוח. "נשים יכולות וצריכות להיות במרכז ההפגנות הללו. זה חייב להיות רק נשים", כתב.
לדבריו, כדי שהמהלך יצליח נחוצות מחאות־שבת ממושכות בסגנון ההפגנות בכיכר תחריר שבקהיר. בהמשך, הוא טוען, הנשים הפלסטיניות ישכנעו את חברותיהן הישראליות להצטרף אליהן. פיקרינג גם ציין שלצורך עידוד ההפגנות, שיתקיימו בכל מקום אפשרי, ארגון שלום עכשיו הוא "נקודת פתיחה טובה". יחד עם זאת הזהיר שאסור שיתגלה שהממשל עומד מאחורי ההפגנות.

קישור לכתבה
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/744/476.html?hp=1&cat=666&loc=56

הפוך קרי, הפוך!

דצמבר 14th, 2015

שר החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, הופיע בנאום אימים ב"פורום סבן" שבו הזהיר את ישראל מקריסת הרשות הפלשתינית והפיכתה של ישראל למדינה דו לאומית.
הדבר הראשון המזדקר מדברי קרי, לא בפעם הראשונה, ואף לא העשירית, הוא הדמיון המופלא של דף המסרים שלו לזה של ציפי לבני, יאיר לפיד ובוז'י הרצוג. זהו נושא הראוי לתשומת לב כחלק מכל מכלול הקשרים של הממשל האמריקאי אל השמאל הישראלי – הפרלמנטרי והחוץ-פרלמנטרי. הממשל הזה, המתלונן, במידה מסוימת של צדק, על התערבותו של נתניהו בפוליטיקה האמריקאית בנאומו מול בתי הנבחרים, נוהג בדרך שגרה לרמוס את כל הכללים ולהתערב בגסות בפוליטיקה הישראלית. הוא מטפח פוליטיקאים מהשמאל, יוצר קשרים עם ביטחוניסטים לשעבר (ובתקוה שלא עם כאלה שבשרות פעיל) לצורך השפעה על דעת הקהל הישראלית באמצעות רתימתם למתן לגיטימציה ביטחונית למהלכי נסיגה, מממן ארגוני חתרנות שחלקם פועל ישירות לחילופי שלטון, ללחוץ מבפנים על הממשלה. הצד השני של תנועת המלקחיים של הממשל האמריקני הוא לחץ חיצוני, ישיר וברוטאלי, כדי להכתיב לישראל מהלכים אבדניים.
הנאום של קרי משתייך אמנם ללחץ הישיר, אך הוא מתכתב היטב עם מהלכי החתרנות בתוך ישראל, ומתואם עם המסרים הנשמעים מהשמאל הישראלי.
עד כאן על המנגנון המנסה לדחוף את ישראל למהלכים מסוכנים.

לגבי הסגנון, קצת קשה להיסחף אחר תחושת הדחיפות של קרי לאור הרקורד המביך של ממשל אובמה בכלל, ושלו בפרט.
קרי היה חבר אישי של נשיא סוריה, בשאר אסד. הוא הוביל את חידוש היחסים בין ארה"ב לסוריה שנותקו בעבר ולחץ ל"שיחות שלום" בין ישראל לסוריה בקיץ 2010. הרעיון היה להפוך את סוריה לשותף מרכזי לארה"ב במזה"ת, כשהתשלום, מסירת רמת הגולן, על חשבון ישראל. קרי ניהל אתהשיחות שהובילו להסכם הגרעין עם איראן שהפקיד בידי איראן את בדיקת התלונות על הפרת ההסכם מצידה… הצעה דומה הציע הגנרל ג'ון אלן לישראל במסגרת שיחות "השלום" שניהל קרי בסוף 2013. במסגרת ההסכם אמורים היו מל"טים לפקח על המצב ביו"ש לאחר הנסיגה הישראלית, ומי שיבדוק ויטפל בהפרות ההסכם שיתגלו יהיה הצבא הפלשתיני. זהו סוג ההצעות שהובילו אדם מאופק דוגמת בוגי יעלון להגדיר את קרי כ"משיחי אובססיבי". דומה שמאז הסיפור שבו שלף הברון מינכהאוזן את עצמו ואת סוסו שעל גבו ישב, מתוך ביצה טובענית, באמצעות משיכה בשערות ראשו, לא באו לעולם רעיונות מבריקים כאלו, עד שבא ג'ון קרי.
מידת הקשר של ממשל אובמה למציאות באה לידי ביטוי בחורבן הכללי שמדיניותו הותירה לאחר תמיכתו במרידות בתוניסיה, לוב, מצרים ותימן, שהובילה לכחצי מיליון הרוגים וכעשרה מיליון פליטים, שחלקם מציף את אירופה בשיטפון המאיים למוטט אותה. זהו בית היוצר לעצות של ג'ון קרי, שישראל הסוררת, למרבה השערורייה, אינה ממהרת לאמץ בחום.

נשאר לטפל בתוכן הדברים. הטקטיקה היא של הפחדת הציבור הישראלי שהחלופה היחידה ל"שתי מדינות" היא "מדינה אחת" דו לאומית. בכוונה, קרי והשמאל אינם מזכירים אפשרויות ביניים של אוטונומיה, או אפילו השארת המצב הנוכחי המאוזן והשברירי, ומנסים לדחוף לפתרון סופני של מדינה פלשתינית, שמשמעותה היא התאבדות גיאוגרפית, באמצעות איום במדינה דו לאומית שמשמעותה היא התאבדות דמוגרפית. ישראל צריכה להודיע בפירוש שלא תהיה מדינה פלשתינית ולא תהיה מדינה דו לאומית, כי שום איום בלחץ בינלאומי אינו מתיר לה להתאבד.
האפשרות שהכי מחרידה את קרי היא התמוטטות הרשות הפלשתינית. כשזה יקרה, לא יהיה למי למסור את יו"ש, והחלום הערבי-שמאלני יגיע לקיצו. הרשות הזו, המייצגת את הזהות המומצאת ה"פלשתינית" היא מקור אסוננו. הזהות הזו נוצרה כדי להחליף את המושג "ארץ ישראל" ולשייכותה לעם ישראל במסגרת מדינת ישראל. אם קיים עם פלשתיני, הרי שחייבת להיות ארץ פלשתין, ואין גירסה אחרת למיקומה פרט ללב ארצנו, יהודה שומרון וירושלים.
עוד בטרם הסיתה, חינכה לשנאה או פנתה לאו"ם, עצם קיום הרשות הזו הוא סימן שאלה על הלגיטימיות של מדינה יהודית בארץ ישראל, סימן שאלה שאינו חולם להיעצר על גבול הקו הירוק. לכן קרי אכן נגע בלב העניין, אלא כהרגלו, במהופך. הרשות הפלשתינית חייבת להתמוטט. קיומה הוא אובדננו. חורבנה הוא קיומנו.

מאורעות תשע"ו

אוקטובר 18th, 2015

בגולה זה היה "פוגרומים" ו"פרעות". בארץ "מאורעות", "מלחמות", ובהמשך אימצנו משום מה את המינוח של האויב – "אינתיפאדות". רק השם משתנה, אך זה עוד סיבוב לחימה נגד הערבים, שלא השלימו ולא ישלימו עם נוכחותנו באזור. למרות כל הרצף הרצחני, אין להם תשתית לבצע על בסיס יומיומי פיגועים עם עשרות הרוגים- כמו במלחמת אוסלו, אין להם כרגע יכולת להוציא המונים לרחובות כמו ב"אינתיפאדה הראשונה", וכמובן שאין להם יכולת לנהל מלחמה ממש, כי אין יותר "צבאות ערב". נשארה להם ההסתה הפרימיטיבית שמצליחה להלהיב בני נוער של חברה רקובה ואבודה, המתלהבת משפך דם חייתי מהסוג הנחות ביותר, חברה חסרת מוטיבציה חיובית כלשהי.

עם ישראל מתגלה, שוב, בגדולתו. מעט מאד פאניקה והיסטריה, הרבה מאד תושייה, אחווה ועזרה הדדית. בכל ארוע כזה נפגשים השפל האנושי הערבי הנחות ביותר, עם דמויות ישראליות מהסוג הנעלה ביותר. פעם אחר פעם מתנפלים אזרחים על המחבלים החמושים בסכינים, עם מקלות, מטריות וכל הבא ליד, תוך סיכון חייהם, וגילוי תושיה הן בהתגוננות והן בהצלת חיים. בששת הימים היו אלה הטייסים, ביום כיפור השיריונאים, והפעם זו שעתם היפה של השוטרים העומדים בקו חזית.

זה גם סופם של סיפורי ה"מצוקה" ו"הדיכוי". טכנאי "בזק" רוצח בירושלים אינו מובטל ומסכן. יש לו משרה, רכב, ביטוח לאומי, ביטוח בריאות וחופש תנועה ועבודה בכל הארץ. כך גם המחבל שעבד בבית לוינשטיין, והמחבלת מעפולה, אם לילד ובעלת תואר אקדמאי. לא דיכוי, לא כיבוש, לא מצוקה. קנאות איסלאמית ושנאת ישראל, או כפי שצעקו האלפים בסכנין – "אנו בעלי הארץ, או שננצח או שנמות". טוב, אם זו בחירתכם…

כל זה מתרחש למרות שהערבים בארץ יודעים היטב שהדבר היחידי המציל אותם מגורל אחיהם במזה"ת הוא ישראל וצה"ל. אך הם יודעים שישראל מסונדלת ומסובכת מבית ואינה מסוגלת לשלול ת.ז. כחולה מתושבים עוינים במזרח ירושלים ומערבים ישראלים ולא לגרש מחבלים מיו"ש. כמו כן אינה מסוגלת לפסול מפלגות ערביות שהן אויב לכל דבר, ולא להוציא את התנועה האסלאמית מחוץ לחוק. מדוע? כי ההנהגה הישראלית אינה קובעת.
מי שקובע היא חבורה מצומצמת של שופטים בבית המשפט העליון, הבוחרת את עצמה, ושמשתמשת בציניות בחוקי היסוד כדי להנהיג את האג'נדה הפרטית שלה. כפי שהם אינם מתירים סילוק מסתננים מאפריקה, הם לא יתירו שלילת אזרחות מערבים וגירושם, כלומר לנצח באמת את מסע הטרור.
לכן עד שלא יילקח השלטון ממערכת המשפט ויוחזר לנציגים הנבחרים, אנו נלך לבחירות לקבוע את מימדי האופוזיציה לשלטון האמיתי.

הצ'אנס של המשטרה

ספטמבר 30th, 2015

השקט ואף השמחה שבה קיבלו השמאל, התקשורת ומערכת המשפט, המתפקדים כגוף אחד מתואם, את מינויו של רוני אלשייך לתפקיד מפכ"ל המשטרה, עומדים בניגוד זועק למהומה הגרוטסקית שבה נתקל מינויו של גל הירש. מפכ"לי העבר שנזעקו לנוכח המינוי החיצוני, כולל יעקב טרנר שהיה בעצמו מינוי חיצוני, נותרו הפעם דוממים. התקשורת לא צרחה, ואפילו הבוס של ביבי, יהודה וינשטיין, מיהר לאשר את המינוי בזריזות בלתי אופיינית. שתי סיבות לדממה הזו. האחת, אלשייך חובש הכיפה לא יהיה ראש השב"כ הבא, עובדה המנחמת מאד את השמאל, והשניה היא ההבנה של כל הגורמים הללו שבהשתוללותם נגד מינוי הירש, הגזימו עד לאפשרות שאפילו נתניהו ייאלץ בלחץ הציבור להוריד את המשפטנים מהשלטון.
בכל מקרה, התוצאה המשעשעת היא שתשלובת השמאל שלא רצתה כמפכ"ל קצין אשכנזי חילוני בעל חזות תל אביבית, קיבלה באנחת רווחה אדם ציוני-דתי, מזרחי, אב לשבעה, שגדל בקרית ארבע וחי את רוב חייו בהתיישבות ביו"ש, קצין מוכשר שהיכה קשות את הטרור ואפשר בכך את השליטה על שטחי יש"ע.
הנתונים הללו של אלשייך הם בדרך כלל מתכון בדוק לבלימת קידום בישראל, שבפועל נשלטת בידי חוגי השמאל. את המלחמה בטרור שבה רואה כל ישראלי ממוצע כהצלת חיים המאפשרת את עצם קיום המדינה, מוגדרת בפי השמאל הקיצוני כ"הנצחת הכיבוש" ו"הדיכוי", כאשר בעיניהם, כוחות הביטחון הם קלגסים המוציאים זאת לפועל. הדתיים במערכות הללו אינם "משרתים" אלא "משתלטים", כאילו מישהו מפריע לקצינים מהשמאל לחתום קבע. החוגים הללו נוכחים היטב בחלק מהתקשורת, במשפט ובמערכת הפוליטית.
מולם, רוב עצום בציבור המבין היטב ש"החסרונות" הללו של אלשייך, הם היתרונות הגדולים שלו, והוא זקוק למינוי הזה הרבה פחות מכפי שהמשטרה, הציבור והמדינה זקוקים לאדם כמותו.
הציבור למד להכיר את החוגים שמהם הוא מגיע. במקרים רבים הם מגיעים לכותרות במלחמות, ודמויותיהם ניבטות מתמונות ההרוגים ומקבלי האותות. בני דמותו של אלשייך הם בניה שראל, רועי קליין, עמנואל מורנו ואלירז פרץ, גיבורים שנפלו על הגנתנו, ועוד רבים חיים ובלתי מפורסמים, אנשים שחונכו על אידיאל של תרומה לעם ישראל וארץ ישראל, על הנכונות להקרבת היקר מכל, ולא פחות קשה- גם את הנוחות הפרטית לטובת הכלל, גם על חשבון המשפחה והילדים (הרבים). האלוהים שלהם אינו הכסף, פקידותיהם אינן צריכות לחשוש מידיהם הארוכות, והם מסורים למשימה של הגנת ישראל ולא לנסיעות לחו"ל ולטובות הנאה. אלשייך, לפי הפרסומים, הוא דוגמא מופתית לאדם נטול אגו, מסור, מוכשר, חכם, ישר והגון. אם כל זה נכון, מדובר באדם המתאים ביותר לפרוייקט הענק של החייאת הפגר ששמו משטרת ישראל, שבו יתרכז ושמבחינתו, הפרס הגדול יהיה ההצלחה בשיקומה. אדם כזה אינו עומד למכירה תמורת כיבודים וכותרות, אינו נתון לסחיטה על רקע של ניאופים או קבלת טובות הנאה, לא הוא "התמודד" על התפקיד אלא הוא ניאות לקבל אותו, והוא אינו חייב כלום לאף אחד, פרט לאידיאלים שעליהם הוא חונך, כלומר מסירות אין קץ לעם ישראל, לנו.
קחו את כל הרשימה הזו והשוו אותה לתמונה העולה ממסדר הקצינים הפורשים, האנסים, המטרידנים, לוקחי השוחד ומעוותי החקירות. השוו גם למפכ"ל הקודם שבילה חלק ניכר מכהונתו בחו"ל, ושארגן לעצמו מסיבת סיום בעלות של 600,000 ₪, כל זאת בשעה שהפשע חוגג חופשי וירושלים עולה בלהבות של טרור.
אחרי השר אהרונוביץ' והמפכ"ל דנינו, שתי דמויות קטסטרופליות שהפכו את המשטרה לערימה של אפר, מגיעים השר גלעד ארדן ורוני אלשייך לבנות אותה מחדש. זהו הצ'אנס של המשטרה ושל כולנו.