חבר חדש בציר הרשע

12 באפריל, 2015

כבר בתחילת כהונתו של ברק אובמה היה ברור שבניגוד לקודמו, בוש, שכינה את אירן, סוריה וצפון קוריאה "ציר הרשע", אובמה דווקא מחפש את קרבתן. בנאומו הראשון לאחר היבחרו ביטא את רצונו להידבר עם איראן. למרות שזו התעלמה ממנו, הבליג אובמה באופן מובלט, כמה חודשים לאחר מכן, על דיכוי אכזרי של ניסיון התקוממות באיראן, בניגוד משווע לתמיכתו הפעילה בהפיכות במדינות ידידות כגון מצרים ולוב.

ד"ר מייקל דוראן, מומחה למזה"ת שכיהן בתפקידי מפתח במועצה לביטחון לאומי בבית הלבן ובפנטגון, פירסם מאמר מטלטל (שתורגם באתר "מידה"), המבסס את הטענה שהתנהלותו של אובמה אינה נאיביות אלא אסטרטגיה מחושבת וסודית להפיכת איראן למעצמה אזורית במזה"ת. עוזר בכיר של הנשיא הוקלט אומר שההסכם עם איראן יהיה גדול הישגי הנשיא, ושהכוונה שהקונגרס יישאר מחוץ לתמונה. אובמה אמר ש"חברי הקונגרס קשובים מאוד למה שישראל אומרת על ענייני הביטחון שלה".

נגד רצונו של אובמה, ואף תוך השפלתו, הוטלו העיצומים על איראן ע"י רוב עצום בסנאט, והובילו לחנק כלכלי שהיה עשוי להכניע אותה. תגובתו של אובמה היתה כפולה. מצד אחד, בציניות, לקח את הקרדיט לעצמו, אך בחשאי טירפד אותם באמצעות שיחות כניעה עם ממשל אחמדיניג'אד מאחורי הגב של כולם, שאותם החל רק לאחר בחירתו מחדש. השיחות הובילו להסכמים שמצילים את כלכלת איראן ואת המשטר, תוך "התנדבות" לשמר את פרויקט הגרעין האדיר שלה. הלחימה האמריקנית בדאע"ש משלימה את המהלך. לא מוסר ולא אידיאולוגיה הובילו לתקיפות המתואמות עם איראן, אלא עוד חיזוק לאיראן השיעית ושותפה, רב הטבחים אסד, באמצעות החלשת דאע"ש – אויבה הסוני.

נתניהו מרגיז את הממשל בהובילו את ההתנגדות העולמית לגרעין האיראני. הדבר ניכר בתגובות חוגי אובמה. בכיר אחד כינה את נתניהו "צ'יקן שיט", ובכיר אחר התפאר בהצלחתה של ארה"ב להגן על איראן מפני ישראל. "בסופו של דבר, נתניהו לא היה מסוגל להביא את עצמו לידי לחיצה על ההדק. זה היה שילוב של לחץ שלנו עם חוסר הנכונות שלו לעשות דברים דרמטיים. עכשיו כבר מאוחר מדי".

לא קשה להבחין כיצד אצלנו, פוליטיקאים, עיתונאים וקצינים בדימוס ממש מופעלים ע"י האמריקנים לבלימת תקיפה, ליצירת דעת קהל נוחה להם ואף להפלתו של נתניהו.

איך מתיישבת המדיניות הזו עם האינטרסים הקיומיים של ישראל? לא רק שהיא אינה מתיישבת, אלא שסיכון קיומה של ישראל מסתמן כחלק ממדיניות אובמה, המנהל מדיניות אנרכיסטית שמצרפת למעשה את ארה"ב ל"ציר הרשע", והמנסה להחריב את ידידותיה ולחזק את אויביה.

אובמה דוחק את  ישראל לפינה בכמה דרכים.

-דבריו בדבר "מזה"ת מפורז מנשק גרעיני", ההדלפה על יכולותיה הגרעיניות של ישראל, לחציו להכנסת ישראל לפיקוח גרעיני, מצביעה על מגמה לשלילת יכולתה הגרעינית של ישראל.

-בהסכם הגרעין מול איראן לא תבעו האמריקנים אפילו הצהרה איראנית השוללת את השמדת ישראל.

-סיוע לבידוד בינלאומי. לפי פרסומים, הודו שרים בגרמניה כי אובמה ביקש מהם להפנות את גבם לישראל. גם מגיאורגיה הגיעו ידיעות על "המלצות" אמריקניות לתמיכה בפלשתינים באו"ם.

-ממשל אובמה אכן מספק לישראל נשק, אך בעת מבחן, בעיצומה של הלחימה ב"צוק איתן"נגד החמאס, כשארגון הטרור מפגיז את ערי ישראל,  הוא עצר את משלוחי הנשק והפך את הנשק לצעצועים שאינם ניתנים לשימוש ללא אישורו. ארה"ב "התנדבה" לעצור את התעבורה האוירית לנתב"ג, תוך שימוש בתירוצי בירוקרטיה עלובים, והוביל לתגובת שרשרת שכמעט השביתה את נמל התעופה, והעניקה בכך הישג אדיר לחמאס. אובמה למעשה התייצב לצד החמאס במהלך "צוק איתן" כשעצר את התנופה הישראלית כמה פעמים, איפשר לחמאס להתארגן, ותבע תיווך של תורכיה וקטאר.

-בקיץ 2010 דחף הממשל לקיים שיחות עם סוריה לנסיגה מהגולן, שהנשיא בוש התנגד לה.

-דחיקת ישראל לגבולות שאינם ניתנים להגנה, יחד עם אילוצה לוותר על הזהות הלאומית והדתית שלה באמצעות נטישת מולדתה ההיסטורית, זו התחנה העיקרית בדרך לחיסולה. זהו המניע לאובססיה הפלשתינית של אובמה ולניסיונותיו הנמשכים לסלקה מיו"ש.

שגרירו של אובמה בארץ, דן שפירו, אישר לאחרונה ידיעות רבות שהתפרסמו בחודשים האחרונים, שהממשל שוקל להסיר את הווטו באו"ם כדי לכפות הקמת מדינה פלשתינית בגבולות 67, לאחר כשלון הניסיונות להביא נסיגה בהסכם. כעת למעשה אומר לנו אובמה "אם לא תתאבדו מרצונכם, נהרוג אתכם".

 

 

ניצחון 15

22 במרץ, 2015

כל העולם והשמאל השקיעו את כל מרצם ואונם כדי לסלק את הימין מהשלטון.  הטקטיקה היתה הצגת החיים בישראל כסיוט לצורך הכפשתו של נתניהו, ומחיקת ההישגים הלא מעטים של ממשלותיו. דקה אחרי הקמת ממשלת שמאל, היתה התקשורת משחררת את השמש לזרוח מחדש. החיים בישראל היו מוצגים כגן עדן, וניתן היה לעבור לענין שלשמו כל ההשקעה – "תהליך השלום". הפעם היתה עומדת מול הנשיא האמריקני העוין ביותר, ממשלת בובות עלובה של עושי דברו – הרצוג, לבני ולפיד.

עשרות ואולי מאות מיליוני דולרים הושקעו במאמץ הזה, והגיוס היה מוחלט. התקשורת שברה את השיאים של עצמה בהתעלמות מכל אתיקה והוגנות והתגייסה בגלוי לטובת השמאל. בן לילה הוקמו ארגונים עתירי ממון, 15 V, "מיליון ידיים", "מפקדים למען בטחון ישראל"- ביטחוניסטים בדימוס שוויתרו על היושרה והוציאו שם רע למפקדי צה"ל. ידיעות על 30 מיליון דולר שמצאו את דרכם למגזר הערבי מתחברות לשיעור הצבעה חסר תקדים שם, אב הבית של נתניהו נשלף ברגע הנכון, ומבקר המדינה מצא לנכון לפרסם דו"ח על יוקר הדיור בדיוק חודש לפני הבחירות. צירופי מקרים המצביעים על חתרנות בלתי נלאית המתאמת את הכל.

התוצאה ניכרה בסקרים שניבאו את עלית השמאל, עד שאוהד של מפלגת העבודה שכר את כיכר רבין לחגיגות הניצחון.

השאננות של מחנה הימין לקראת הבחירות, שכבר עלתה לו ביוקר לא פעם, הפכה ברגע האחרון לחרדה. החרדה הובילה לעשייה, וברגע האחרון רבים פעלו, הן באופן מאורגן, והן באופן ספונטאני, להמריץ בוחרים לקלפיות. תושבים ביו"ש הגיעו לערים בפריפריה ופשטו על שכונות, בתוך ישובים יצאו בני נוער ועברו בית בית בקריאה להציל את ארץ ישראל ואת הבית ממש, התארגנות לנוכחות יהודית בקלפיות במגזר הערבי לא עצרה את אחוז ההצבעה חסר התקדים, אך לפחות מנעה את "הגעתם" של המתים והשוהים בחו"ל.

התבוסה גרמה לשבר מוראלי חסר תקדים במחנה השמאל . אם המערכת האדירה הזו נכשלה, מה כן יועיל?

הסיבות לכישלון השמאל רבות. הניסיון להגניב שמאל מדיני בתירוצי חברה וכלכלה נכשל נוכח רתיעה נרחבת מהמסלול הכושל והמדמם הזה. התקשורת איבדה את הבלעדיות לטובת הרשתות החברתיות. הפייסבוק יוצר בועות אחידות של חברים שמהווים "קבוצות תמיכה" הדדיות ונותנות מפלט משטיפת המוח התקשורתית. רעיונות עוברים ישירות בין אזרחים, ומדד ה"לייקים" מציף את המוצלחים שבהם.

ההפגנות בכיכר רבין רמזו משהו על יחסי הכוחות. תמונות הכיכר הראו בבירור שהגיעו הרבה יותר מפגינים מימין. הקרחות הריקות בכיכר בהפגנת השמאל מולאו בהפגנת הימין ע"י בני נוער. איפה הנוער של השמאל? חלקו פשוט לא נולד, והדמוגרפיה מתבטאת גם בקלפי.  מתים יכולים אולי "להגיע" להצביע, אך טרם נודע על בוחרים שלא נולדו…

העלאת אחוז החסימה עלתה לימין ב-5 ח"כים. שני ערבים שנכנסו, כצפוי, עקב איחוד הסיעות, ושלושה של אלי ישי שהיו נכנסים באחוז החסימה הקודם. לא ברור מה בדיוק עבר בראשו של אביגדור ליברמן שהתעקש על השינוי  התמוה הזה. אם פעם היתה  סיסמתו "דא ליברמן", הפעם היתה סיסמת הערבים "תודה ליברמן".

ההתקפה הפרועה על נתניהו ומשפחתו עוררה גל של אהדה כלפיו. העובדה שהוא החזיק מעמד ולא הסתלק מהחיים הציבוריים, מצביעה על כושר עמידה לא מבוטל בלחצים. מכאן והלאה לא יוכלו חסידיו להצדיק את ויתוריו בחולשה. אין יותר "לא יכול" אלא "לא רוצה".

המנצח הגדול של הבחירות הללו הוא עם ישראל שעמד במערכת של שטיפת מוח והסתה חסרת תקדים, ויכל לה. תירוצי הכלכלה לא בלבלו אותו, הוא אינו מוכן לוותר על ארץ ישראל, אינו קונה שוב את אשליות "השלום", הבחין באינטרסנטיות של הביטחוניסטים, והתקומם נגד העוולה שבהשחרת המדינה. נוכח גל השנאה, הרוע והפראות כלפי נתניהו ומשפחתו, עשה הציבור עמם צדק.

 

 

יש עתיד והוא מסוכן

2 בפברואר, 2015

תחת הסיסמא "פוליטיקה חדשה" נכנס יאיר לפיד לכנסת, ובגדול. מהר מאד התאמתו הפקפוקים והחששות שהיו לגבי הכותב ומגיש הטלוויזיה המוכשר, שמימיו לא ניהל דבר. לפיד קיבל על עצמו כתפקיד ניהולי ראשון בחייו להיות שר אוצר, לא פחות. מגלומני אפילו יותר מעמיר פרץ כשר ביטחון, שבכל זאת ניהל דבר מה בעברו.
לפיד החל מיד לדרוס בכל כוחו את החרדים, לקצץ, להרעיב ולדחוק אותם לפינה, ובכך גרם להאטת תהליכים, שכבר החלו, של גיוס מוגבר לצה"ל והשתלבות בכלכלה. התירוץ היה "שוויון בנטל". המטרה היתה פריקת שנאה.
כשהתחילה "שליחות השלום" של ג'ון קרי, אמר לפיד כי מבחינת האמריקאים הוא "הדבר הבא", כלומר המועמד שלהם לראשות הממשלה. מאז חלה התאמה מופלאה בין דף המסרים של לבני, לפיד וקרי. בניגוד להצהרותיו מהבחירות, שיש להתרחק מעיסוק בוויכוח המדיני חסר המוצא ולהתרכז בבעיות החברתיות שהוזנחו, חתך לפיד בחדות אל מדמנת "הסכסוך" והחל להישמע כמו ציפי לבני. הוא עצר תקציבים להתיישבות ביו"ש, ולא פסק לדבר בזכות "תהליך השלום", שממנו כביכול נואש מזמן. הלכו ותכפו הצהרות דוגמת "הכסף קבור בין יצהר ואיתמר", ובפגישה עם תעשיינים הכריז "הסכם מדיני יציל את הכלכלה". זה אולי אליבי לכישלון הכלכלי שלו – האשמה היא בהיעדר שלום. במקביל התגרה יותר ויותר בשותפיו לממשלה ובראשה. "העובדה שאנו דורשים מהפלסטינים הצהרה שהם מכירים בישראל כמדינה יהודית, אני פשוט חושב שזה זבל", אמר בראיון לעיתון אמריקאי. עוד יריקה העניק לפיד לנתניהו כשיישר קו עם אובמה וגינה את החרם שהטילה ישראל על נאום נשיא איראן, רוחאני, באו"ם. בהתרסה נגד נתניהו הוא סירב לתקצב את הסכם פינוי שכונת האולפנה בבית אל שהתקבל בממשלה הקודמת, וחסם אישור של נתניהו לבניה במזרח ירושלים בהצהירו "אני לא משקיע שקל מעבר לקו הירוק". הדובדבן שבקצפת היה "תכנית ההיערכות" שפירסם, הכוללת נסיגה חד צדדית כמעט עד לקווי 67. "היפרדות כרוכה בדברים שיכאבו לכולנו, לפנות 80 או 90 אלף מתנחלים זה יטלטל את כולנו. המדינה תהיה שונה, כל אחד מאיתנו יהיה שונה וכל היחסים בין אזרח למדינה ישתנו". בהזדמנות אחרת פלט "יותר בטוח להיות יהודי בניו יורק מאשר בישראל".
מדובר למעשה בכוכב קל דעת מהסוג שמפלגה אחרת היתה מתביישת לשריין. היוזמה הכלכלית המשמעותית היחידה שלו, תכנית מע"מ אפס, גרמה כמעט לכל הכלכלנים לתלוש את שיערם.
מפלגתו בעייתית לא פחות. עופר שלח הוא שמאלן קיצוני שמדקלם "הכיבוש משחית", ושקרא בכנס של "שלום עכשיו" להקים מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים. הדובדבן שבקצפת היה לאחר משט המרמרה: "מהיום ידיה של היחידה הטובה ביותר בצבא (השייטת)… מגואלים בדם של אזרחים".
עוד איש שמאל קיצוני הוא ח"כ יעקב פרי שבתקופת אוסלו כיהן כראש השב"כ, הגוף הביטחוני היחידי שתמך מלכתחילה בהסכם. פרי רתם את השב"כ לפעילות חשאית נפשעת להכפשת הימין כדי להחליש את ההתנגדות הנרחבת להסכם, כולל הפעלתו השערורייתית של אבישי רביב כסוכן פרובוקטור בימין. בין התבטאויותיו: "ללא תהליך מדיני לא נבנה כלכלה יציבה" (2009), "מדיניות החיסולים לא הוכיחה את עצמה" (2002), "חייבים לחזור לגבולות 67" (2002). ב-2007 קרא לקדם הסכם עם סוריה. לו שמענו בקולו, היו כעת החיזבאללה ודעא"ש משתכשכים בכינרת.
ח"כ רות קלדרון גם מפיקה מרגליות. "הכיבוש הוא חטא, אתה לא יכול להיות יהודי ולכבוש", מדבריה בכנס של ג'יי סטריט, השדולה האנטי ישראלית בארה"ב.
ומה עם "האיש שלנו", שר החינוך הרב שי פירון? מעבר ליוזמות חינוכיות תזזיתיות ושנויות במחלוקת, ובזבוזי כספים העשויים להסביר "איפה הכסף", הוא, בוגר ישיבת "שבי חברון", מיהר לבטל את יוזמת קודמו, גדעון סער, לביקורי תלמידים במערת המכפלה, מקום בלתי חינוכי, כנראה.
לקראת הבחירות שוב מעמידה "יש עתיד" פנים של מפלגת "מרכז". רק מזכיר לאן קולות תמימים עלולים להתגלגל.

המשימה האבודה של אירופה

13 בינואר, 2015

"פיגועים רבי נפגעים צפויים להתרחש במערב… למרות ששלושה סוכלו, פיגוע מוצלח הוא בלתי נמנע". המשפט נאמר ע"י ראש השב"כ הבריטי, MI5, שהוסיף שהאחראים לכך הם דעא"ש ואל-קעידה.
דעא"ש מטריף רבים מהמוסלמים. הרצחנות, האימה שמטיל על אויביו, ההתקדמות המטאורית שלו בהשתלטות על שטחי ענק, מזכירה את מסע הכיבושים של מוחמד, ומעוררת במקום מחאות והתנגדות, דווקא רגשות משיחיים הדוחפים רבים, מכל העולם, להצטרף ללחימה. המצטרפים מאירופה ששורדים את קרבות המזה"ת חוזרים כשהם רגילים בשימוש בנשק וספוגים בקיצוניות חסרת מעצורים. גם אלו שלא נסעו להשתתף בלחימה נסחפים באקסטזה והופכים לסכנה למדינות אירופה, מדינות המולדת של חלקם.
האפוקליפסה במזה"ת אינה אלא הנפץ המפעיל כעת את הפצצה הגדולה שצמחה בהדרגה באירופה במשך שנים. האסכולה ה"רב תרבותית" שהתפתחה שם רואה בעין יפה הגירה ומתן אזרחות לכל. אחד הגורמים העיקריים לכך הוא היעדר ילודה אירופית שמובילה להצטמצמות האוכלוסייה. כדי לכסות את פערי כוח האדם, מייבאים אנשים מכל העולם, בייחוד המוסלמי, שימלאו את אולמות הייצור במפעלים וישטפו כלים במסעדות. "רב תרבותיות" הוא הכיסוי האידיאולוגי של הצורך הכלכלי הזה. במדינות רבות באירופה מנסים לעודד ילודה ע"י מענקים נדיבים, והתוצאה היא ילודה ונהירה מוגברת של מוסלמים, ששיעורם באוכלוסיית מערב אירופה נע בין 5% ל-30%, הופך למאסה קריטית, ומול הכנסיות המתרוקנות נבנים אלפי מסגדים. עם הגידול המספרי מתעצמת בהתאם עזות המצח של המוסלמים המרגישים כבעלי הבית החדשים.
מהגרים רבים משתלבים באירופה והופכים לחלק מן החברה, לא המוסלמים, שלמרות שרבים מאד מהם הינם אזרחים שלווים, עדיין חלקים נכבדים אינם משתלבים ושואפים להשתלט על הארצות המארחות ולהכחיד את תרבותן. המלכוד התרבותי הפנימי הוא שהקיצונים בחברה המוסלמית מכתיבים באלימות את ההתנהלות, מבלי שאחרים, אפילו אם הם רוב, מעיזים לעמוד נגדם. הקיצונים הללו מקיימים נוכחות בוטה ואלימה, משליטים את חוקי השריעה על רבעים שלמים, ויוצרים שטחים אקסטריטוריאליים בלב בירות אירופה, שאליהם פוחדות הרשויות להיכנס.
כדי לצאת מהמסלול האבדני הזה חייבת אירופה לבצע שינוי נפשי ומעשי חריף. האירופים חייבים להצביע בגלוי על הקשר בין האסלאם הקיצוני לטרור. הם חייבים להגדיר את סוג הטרור המסוים הזה כמכת מדינה ולחוקק חוקים המעדיפים את הביטחון על חשבון הדמוקרטיה, אפילו לזמן מוגבל. יש לבטל את העידוד הכספי לילודה, להיכנס לשכונות המורדות ולהשליט חוק וסדר ביד ברזל, לשלול אזרחויות ולגרש חשודים בטרור ואף סתם פושעים מוסלמים, למנוע הגירה מוסלמית נוספת, להקשות את החיים של אלו שנמצאים ע"י מניעת בנית מסגדים חדשים וכפיה אנטי דתית, ולהציב בפניהם את הברירה – השתלבות או עזיבה.
גם יישום חלקי של הצעדים הללו ירגיע במידה ניכרת את המצב, אך אפילו לזה אירופה אינה מסוגלת. החברה האירופית פסימית, מזדקנת, נהנתנית, חלשה, שקועה באווירה של מסיבת סיום ומרמה את עצמה. הסלידה הקיצונית האירופית כלפי גזענות היא תגובת נגד לשואה שהיא חוללה, סלידה שהובילה לקידוש מופרז של זכויות הפרט על חשבון האינטרס הלאומי, תוך סיכון החברה כולה. הציבור המוסלמי הגדול הפך לכוח אלקטוראלי שמפלגות מתחשבות בו, וזו עוד סיבה המונעת נקיטת צעדים נגד ההשתלטות המוסלמית.
הקרבנות הראשונים של הרוע הם היהודים. לנאצים התייחסה אירופה בשוויון נפש ואף סייעה להם רבות בהשמדת היהודים, שהיו ציבור משתלב, תורם ומועיל. רבים מהמוסלמים אינם משתלבים, מנצלים את תקציבי הרווחה מבלי לתרום באופן משמעותי, וקוראים בגלוי תיגר על מארחיהם. גם בימינו התחיל הטרור האסלאמי עם היהודים, והמשיך אל כל היתר, אך בניגוד לשנות הארבעים, היום היהודים ביתרון. הם ימצאו מפלט בישראל, בעוד שהאירופים נשארים להתמודד בעצמם עם גידולי הפרא שצמחו בערוגותיהם.

לא לתת

30 בדצמבר, 2014

דו"ח העוני שפרסם החודש המוסד לביטוח לאומי, מצביע על עוני נרחב הנמצא במגמת שיפור בכל המדדים. יותר תעסוקה, יותר מועסקים – עם דגש על עליה בתעסוקה בקרב נשים ערביות וחרדים, עליה בשכר הריאלי, אבטלה מהנמוכות בעולם, עליה ברמת החיים, ירידה בעוני, ירידה בחומרת העוני, וירידה בעוני של ילדים למרות הקיצוץ בקצבאות הילדים.

יש לפקפק בנתוני מימדי העוני הללו, הואיל והמוסד לביטוח לאומי אינו עוסק בכלכלה השחורה המעסיקה המונים שמתפרנסים לא רע, ובה בעת מציגים את עצמם כנזקקים ואינם משלמים מיסים. לעומת זאת ניתן בהחלט לסמוך על ניתוח המגמה המצביע על שיפור במצב.

בניגוד לנתון הרשמי הזה, פורסם לאחר כשבוע דו"ח אלטרנטיבי של עמותת "לתת", הטוען שהעוני נמצא בעליה, והגיע לכ- 900 אלף ילדים עניים בישראל, כלומר כל ילד שלישי.

כל ילד שלישי עני? אם ילדיי אינם עניים, ילדי השכנים מימין גם לא, אז סטטיסטית, ילדי השכן משמאל הם אלו האמורים להיות עניים. כעת שכל אחד יביט סביבו, כמה באמת עניים? התמונה המתקבלת היא דווקא הרבה יותר ילדים עם סמארטפונים. לפני כשנה פרסם האו"ם כי בסוריה, בעלת 18 מיליון התושבים, הנתונה במלחמת אזרחים, ישנם מיליון ילדים רעבים. זה נתון קצת יותר הגיוני מהמריחה של "לתת", שנתוניה לוקטו בכמה שיטות מעמותות הסיוע שלהם ומהציבור הנתמך על ידיהן – כלומר בקרב העניים עצמם, וכן בסקר בקרב הקהל הרחב. בכל מקרה, מדובר על ארבעה סקרים של כ-600 איש, ללא כל השוואה לעומק נתוני הביטוח הלאומי הכוללים את כל האוכלוסייה.

בניגוד לתקשורת המתמסרת מרצון לכל טענה נגד הממשלה, ערך ד"ר יגיל הנקין ניתוח מעמיק שהופך את הדו"ח לחוכא ואיטלולא, וממנו עולה כי הדו"ח מתבסס על הגדרות מוזרות של מחסור. בעלי תואר ראשון שאינם יכולים להגיע לתואר שני מוגדרים שם כבעלי "מחסור" בהשכלה. לפי ההיגיון שלהם צריך כנראה תואר שני כדי "לקבל את מלוא ההזדמנויות לקחת חלק בחיים החברתיים, הכלכליים, התרבותיים והפוליטיים של החברה הישראלית". הנחת היסוד שלהם היא יצירת קשר מחייב בין היעדר השכלה לעוני, סוג של הגיון המוביל למסקנה שיצחק תשובה, שאינו אקדמאי, סובל ממחסור…

לפי הנקין, יישום ההגדרות בדו"ח מוביל לאבסורדים, למשל זוג עם ארבעה ילדים, ללא בעיות בריאות, לאחד מהם יש תואר ראשון ולשני לימודי תעודה, המרוויחים יחד 9,500 נטו בחודש ובבעלותם דירה בלי משכנתא – צריכים להיות מוגדרים לפי הדו"ח כעניים.

בקיצור, מדובר בדו"ח בלתי מקצועי עד לגיחוך במקרה הטוב, ומעוות, תעמולתי , מניפולטיבי ואינטרסנטי במקרה הפחות טוב, שנועד להעשיר את קופת הארגון באמצעות ניפוח חסר שחר של העוני.

אך לא רק דמגוגיה של עוני יש כאן, אלא גם פוליטיקה. הדו"ח המפוקפק הזה הוצג באירוע מתוקשר שבו נפגש מנכ"ל הארגון עם שמעון פרס. אחד ממנהלי הארגון הוא פרופ' רפי ולדן, פעיל שמאל קיצוני הנשוי לבתו של פרס. ולדן עומד בראש ארגון "רופאים לזכויות אדם", הממומן ע"י "הקרן החדשה", המשמיץ את ישראל בעולם, מאשים את ישראל במצב בעזה, פועל לטובת מסתננים ועותר ללא הרף לטובת הערבים.

ולדן ניסה בכל כוחו לתמוך בעלילת מוחמד דורה, הילד שנטען שנהרג בזרועות אביו ע"י חיילי צה"ל בעזה. עלילת הדם הזו היא שהזניקה את האינתיפאדה השניה. ד"ר יהודה דוד ופיליפ קרסטני ניהלו בצרפת מאבק משפטי ארוך נגד כתב הטלוויזיה הצרפתי שהפיץ את העלילה, כאשר מולם ניצב פרופ' ולדן לצד הגירסא הצרפתית-ערבית.

בשורה התחתונה מצטיירת תמונה של ספין פוליטי במעורבותו של "החתרן של המדינה", שמעון פרס, הזוכה משום מה לסיקור תקשורתי מנופח וחסר פרופורציה, המתבסס על דו"ח עוני עלוב של "לתת", ארגון העשוי לצאת נשכר מגידול בעוני, שבוועד המנהל שלו חברים אנשי שמאל קיצוני כגון פרופ' ולדן וטלי ליפקין-שחק, והכל בתזמון מושלם לקראת הבחירות. תקשורת הגונה היתה הופכת את התרגיל הזה לעפר ואפר, אבל עיקר התקשורת הישראלית מגוייסת, כרגיל, לטובת השמאל. בעוד כל המפלגות נמצאות בשלב של התארגנות לקראת הבחירות וטרם החלו במסע תעמולה מסיבי, מנהלת התקשורת כבר כעת את מסע הבחירות של השמאל בכל הכוח, ובחינם.

מנכ"ל "לתת", ערן ויינטראוב, אמר ב- 12.2010: "המדיניות של רוה"מ והאוצר אולי היטיבו עם המשק, אבל הפקירה את העם. בכל מקום אחר בעולם זה היה מביא כבר מזמן למרי אזרחי והפיכה שלטונית".

מרי והפיכה? עוד לא. בינתיים מסתפקים במניפולציה מרהיבה לקראת הבחירות.

 

 

 

מי רוצה לעצור את האינתיפאדה?

13 בנובמבר, 2014

"מחבל שפוגע באזרחים דינו להיהרג" הכריז בהחלטיות מפתיעה השר לביטחון הפנים, יצחק אהרונוביץ'. למי שקיווה שסוף סוף התעורר השר המנומנם, אל דאגה. זו אינה קריאת קרב אלא הרמת ידיים של מנהיגות השולחת בקריצה את השוטר בשטח להרוג את המחבלים בעת הפיגוע, לאחר שהיא נכשלה במניעת המפולת שהובילה לפיגועים.

החידלון של מערכת אכיפת החוק נגד ההשתוללות בירושלים התחילה מאפס מעש כלפי בניה ערבית בלתי חוקית במימדי ענק, המשיכה בשערוריית ההפקרות בהר הבית, בקברים המנופצים בהר הזיתים, הסטודנטיות המותקפות בהר הצופים, ידויי האבנים וירי הזיקוקים, והגיעה אל מעשי רצח יומיומיים. לא שיש להמנע, חלילה, מחיסול המחבלים, אך העידוד של השר משלה את השוטרים המושפלים בשטח שהרצועה הותרה, ויוביל בסופו של דבר להריגת מחבלים שנתפסו חיים מבלי שהשוטרים מבינים שלא יזכו לגיבוי. ברגע האמת יקחו הפוליטיקאים המתלהמים צעד אחורה, ויזרקו את השוטרים לחסדי "הארץ", הפרקליטות ובתי המשפט. השוטרים הללו יגלו באיחור מתסכל שהמערכות הללו דווקא מסוגלות לפתע לחשוף שיניים – כשמדובר ביהודים, בייחוד אלו המעיזים לעמוד על נפשם.

בשנת 2000 פרץ בצפון מרד ערבי שבמהלכו השתלטו מאות ואלפי "צעירים" על כבישים וצמתים, ניתקו עורקי תנועה ראשיים, יידו אבנים ותקפו נוסעים יהודיים, התנפלו בהמוניהם על ישובים ושכונות יהודיות ואף פתחו באש על תחנות משטרה. משטרת ישראל סיימה את המרד הזה בתוך ימים ספורים בפעילות נמרצת ובמחיר קטן של 13 הרוגים מבין המתפרעים. ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, חשש להפסיד את קולות הערבים, ומינה ועדת חקירה שהושיבה את המשטרה על ספסל הנאשמים. מאז מקיימת המשטרה "נוהל ידיים בכיסים" ובקושי אוכפת חוק כלפי ערבים. כך נעצר שוטר מג"ב שירה במחבל רעול פנים, עטוף דגל חמאס שהשתולל, לא רק על עבירת משמעת אלא, לפי התקשורת, הוא נחקר על רצח. אם השוטר שירה במחבל בכפר כנא אכן לא יועמד לדין, הרי שמדובר בצעד אחד, נדיר, לכיוון נכון.

מי שלא לומד מההיסטוריה נדון לחזור עליה. קריאות לחיסול מחבלים כבר השמיעו פוליטיקאים בשנות השמונים, נוכח גל טרור שהם חוללו ע"י שחרור מחבלים. אז קראו לזה "עסקת ג'יבריל", והיום "עסקת שליט". שתי העסקאות הקטסטרופליות הללו שלחו לרחובות מאות רבות של מחבלים-בוגרי האקדמיה הגבוהה לטרור שמנהלת מדינת ישראל נגד עצמה בבתי הכלא המפנקים שלה. בנוסף לקאדר חיילים לארגוני הטרור, שדרת פיקוד שלמה ומערכת קשרים שנוצרה ביניהם בכלא, אותתו השחרורים הללו שהפשע משתלם. עסקת ג'יבריל בוצעה באמצע 1985, גרמה להתעוררות הטרור עד לפריצת האינתיפאדה הראשונה בסוף 1987. עסקת שליט בוצעה בסוף 2011, גרמה להתעוררות הטרור ומתפוצצת כעת. בשני המקרים המריצו את האירועים מדיניות איפוק, הכלה ופייסנות,הואיל והטרור וההסתה אינם זוכים למענה נמרץ, ידי החיילים והשוטרים נכבלות והענישה מגוחכת. כאז כן עתה, האנשים האמורים להתמודד עם המצב, צמרות הצבא והמשטרה, אינם רואים בתנועה הלאומית הפלשתינית אויב מסוכן שצריך למוטט עד חרמה, שלא לדבר על הפרקליטות, בג"ץ והתקשורת. התוצאה היא סלחנות כלפי הטרור וההסתה, המתפרשת כחולשה ומעודדת את הפורעים.

מי שבאמת מעוניין לעצור את גל הטרור צריך לתת כלים למערכת הביטחון ולשנות את כללי המשחק. יש להפסיק את הקייטנות בבתי הכלא, לגרש מחבלים ומסיתים מן הארץ, להשתמש בנשק חם מול ניסיונות לרצח הנעשים באמצעות אבנים ובקבוקי תבערה, והכי יעיל – לשלול את תעודות הזהות הכחולות מכל מי שהסית ופעל נגד מדינת ישראל.

ברור שממשלת העל – בג"ץ, לא תתיר לנקוט בצעדים מעין אלה, וזו דווקא הזדמנות להעמיד אותה במקומה.

הנה לכם סימן לאן פני הממשלה. אם יקודם "חוק ההתגברות" המגביל את יכולת בג"ץ לבטל חוקים ובכך מחזיר את השלטון לממשלה הנבחרת, יצאנו לדרך נכונה, לשם שינוי.

אינתיפאדת ירושלים מול ממסד משותק

14 באוקטובר, 2014

זה קורה בלב ליבה של בירת מעצמת זכויות האדם הנודעת, מדינת ישראל, זו שבית המשפט העליון שלה אינו נרדם בלילה עקב הפגיעה המקפחת והמקוממת בזכויות המסתננים לפתח תחביבים ולקיים מערכות שידוך הולמות. בהר הבית, קילומטר בודד מבית המשפט הנכבד, מנהלת משטרת המדינה היהודית והדמוקרטית מדיניות אפליה בלתי דמוקרטית ובלתי חוקית נגד יהודים. כללי המשחק הם שליהודים אסור להתפלל, להניף דגל לאום ולחיילים במדים אין כניסה. לערבים מותר לשחק כדורגל, להניף דגלי חמאס ולהתפרע. הר הבית מנוהל בשותפות של התנועה האסלאמית של ראאד סלאח, והחמאס, שתי תנועות אחיות, המשתייכות לתשלובת האחים המוסלמים. החמאס משלם משכורות לקיום נוכחות מוסלמית מתמדת, לנשים מקללות וקבוצות התפרעות, והוואקף מבצע עבודות בניה אדירות בהר, תוך ביצוע שואה ארכיאולוגית במימדים של בכייה לדורות. ישראל מאפשרת זאת בטענה של רגישות האתר, כי הרי המזה"ת עלול לעלות בלהבות אם יהודי יניע את שפתיו בהר.

כזו היא ירושלים, עתירת אתרים נפיצים. סטודנטיות בקמפוס הר הצופים מוטרדות ומותקפות, נאסר על חיילי מחנה הר הצופים לנוע לאורך 300 המטרים שבין הבסיס לכניסה לאוניברסיטה, והם מחויבים לבצע הקפה גדולה. ידויי אבנים, ירי זיקוקים ואף ירי חי על בתי שכונות תפר, פוגרומים כלפי כלי רכב, הרכבת הקלה ושריפת תחנת דלק. בית העלמין בהר הזיתים הפך למגרש השעשועים של פורעים ערבים שניפוץ מצבות יהודיות עושה להם את זה, וידיעה טריה מספרת על שוטרים שלא הורשו להפריע לשוברי המצבות שפעלו חופשי במשך שעתיים, כנראה מפחד שהמזה"ת יעלה באש. הפתרון המבריק שנמצא הוא פשוט לא לדווח על האירועים. המחשבה שניתן להסתיר זאת בעידן האינטרנט חושפת את גודל החובבנות.

לכן אין להצטער על פרישתו של מפקד מחוז ירושלים במשטרה, ניצב יוסי פריינטי, זה שהיה אמור לשמור על הסדר בבירה, ולאור התוצאות לא ברור אם בכלל הגיע לעבודה.

אבל אולי זו מדיניות מוכתבת מגבוה, ולנו, האזרחים הקטנים, אין את התמונה המלאה? לחובת המשטרה עומדת העובדה שגם בשטחים אחרים היא לא הראתה סימני הצטיינות יוצאי דופן. בזיון רודף בזיון, ריקבון רודף ריקבון, ולא פעם עולה המחשבה, האם בכלל נרגיש בהבדל אם היו פשוט סוגרים את המשטרה, מפנים את תקציביה למשרדים אחרים ומתפללים לטוב. ברור שזו בדיחה, אבל המשטרה היא שהתחילה עם הבדיחות בכך שהפכה לבדיחה. האחראי בשש השנים האחרונות לבדיחה העצובה הזו הוא השר יצחק אהרונוביץ' שלמרבה ההפתעה משתייך למפלגתו של אביגדור ליברמן "טורף הערבים", ולא לזו של ציפי לבני.

מבלי להפחית באחריותו של השר לביזיון, מדובר גם במדיניות ממשלתית של פייסנות מול בריונות וטרור. הפשע משתלם, ולא רק בירושלים, למרות שדווקא שם קל מאד להכריע את הטרור. כיצד? באמצעות שלילת תעודות הזהות הכחולות מהפורעים. משמעות הסנקציה הזו היא סילוק המחבלים מירושלים ליו"ש, הפסקת תשלומי ביטוח לאומי וביטול הכניסה לקו הירוק והיכולת להתפרנס בתחומו. אחרי שניים-שלושה מקרים כאלו היה משתרר שקט מוחלט בעיר. אבל, כמובן, אין סיכוי שבג"ץ יאפשר לעשות זאת, כפי שאין סיכוי שהכנסת והממשלה יעיזו להשתמש בסמכויותיהן כדי להגביל את השופטים הללו, שלמעשה תפסו את השלטון.

מסתננים חוגגים, טרור ערבי, התפרעויות, בג"ץ מכתיב, סדרת השפלות לאומיות, אבדן ריבונות. אין מוצא ממעגל החידלון. זה לא מתחיל במשטרה חובבנית ולא מסתיים בשר כושל הממונה עליה, אלא שיתוק חולני של ממסד שלטוני שלם. יש לנו מדינה בעלת כלכלה מעולה, מדע, היי-טק, צבא אימתני, ארסנל גרעיני משמעותי (לפי פרסומים זרים), אבל באופן מנטאלי היא מנוהלת בידי ועד קהילה מבוהל שמגלה נחרצות ונחישות רק נגד אזרחיו שלו, אלו העלולים לעורר את חמת השכנים אם ידרשו את המגיע לנו, או סתם ירססו כתובת על קיר. סוג של סמרטוט החוטף צעקות מהבוס שלו בעבודה, חוזר הביתה ומכה את ילדיו.

הצלחנו לצאת מהגלות, אך נכשלנו לחלוטין בהוצאת הגלות מתוכנו.

 

החוצפה שלו היא המחדל שלנו

2 באוקטובר, 2014

מופע האימים של אבו מאזן באו"ם בא בהפתעה לחסידיו התמימים בישראל, אך לא לאלו שמעולם לא פיתחו אשליות לגביו. הוא האיש שייסד מערכת חינוך והסתה לשנאת יהודים ולהאדרת טרוריסטים בכלל ומתאבדים בפרט; מעביר קצבאות חודשיות למשפחות טרוריסטים; קורא רחובות, כיכרות ותחרויות ספורט על שם טרוריסטים; היה אחראי על הלוגיסטיקה של טבח הספורטאים במינכן; עשה דוקטורט המכחיש את השואה באוניברסיטת מוסקבה והשתלם בק.ג.ב.; היה אחראי על קשרי אש"פ עם המשטרים האפלים של הגוש הקומוניסטי; תמך בפלישת צדאם חוסיין לכווית; וגורש ממצרים, סוריה וירדן עקב פעילות חתרנית.

כשהוא מכנה את צוק איתן כ"ג'נוסייד" הוא חושף את פרצופו האמיתי ומשבש את קו הפעולה המסורתי שלו, שהוא לעבוד על השמאל והאגף התמים בישראל כאילו הוא מתון ושוחר שלום. הברית עם החמאס היתה הפרה בוטה של ההסכמים מולנו, שהחלו עוד קודם, בצעד החד צדדי כשהלך לאו"ם, וכן בפניותיו העתידיות לאו"ם. שום דבר מזה לא גורם לממשלה אפילו לומר את המשפט הפשוט "אדוני היקר. הפרת באופן יסודי את ההסכם, לפיכך גם אנחנו איננו מחוייבים אליו, ומעתה, כל שיתוף פעולה או מילוי אחר הסכמי עבר הוא על בסיס התנדבותי שלנו, מתוך התאמה לאינטרסים שלנו, ותו לא.

החוצפה בולטת עוד יותר נוכח העובדה שהוא, והשלטון הרעוע שלו, שורדים אך ורק מכח כידוני צה"ל. רק כעת עצר צה"ל תשעים ושלושה אנשי חמאס שעמדו להפיל אותו. הוא תלוי בנו כלכלית, ואפילו חופש התנועה שלו מותנה בהסכמתנו.

כעת מתברר שהעמים הערביים המלאכותיים, העירקי, הסורי, הלבנוני והירדני אינם קיימים, אלא רק עדות ודתות העוסקות במרץ בטבח הדדי. נוכח זאת, הטענה שיש "עם פלשתיני" מנותקת מהמציאות יותר מתמיד. הפרדוקס שלו גדול עוד יותר. המשך קיומו של הבלוף הפלשתיני מותנה בקיום הממסד הפתא"חי, כי החמאס, כזרוע של האחים המוסלמים, מתנגד למדינת לאום פלשתינית. אם ישראל עוזבת את יו"ש, החמאס משתלט על השטח מיד, וזהו סופו של הנרטיב הלאומי הפלשתיני. מכאן שרק המשך השליטה הישראלית על יו"ש היא זו המשמרת את מה שנשאר מהמעשייה הפלשתינית. ולכן הגיע הזמן שישראל תשתמש במצב הזה כדי להרגיע את העכבר השואג, אבו מאזן.

 

למי מגישים את חשבון ההתנתקות?

28 ביולי, 2014

מקורבי אריאל שרון ובמיוחד ראש לשכתו ויועצו, עו"ד דב וייסגלס, שהוציאו לפועל את "ההתנתקות", טוענים שהיא דווקא הצילה את מתיישבי עזה מהמציאות הנוכחית, שהיתה בלתי נמנעת, וכן, שמאז הנסיגה נהרגו פחות ישראלים בגזרת עזה.

תזכורת.

לא החמאס שלט ברצועה בשנים שלפני הנסיגה, אלא "הפרטנרים", הרשות הפלשתינית. הטרור השתולל שם למרות שהרקטות, חמרי הנפץ, המרגמות ונשק הנ"ט היו אז חובבניים ומוגבלים ביותר. ב"ציר פילדלפי", 14 ק"מ לאורך גבול הרצועה ומצרים – מכרם שלום לגוש קטיף, התמודד צה"ל עם המנהרות שמתחתיו והצליח להגביל את זרימת הנשק הכבד לרצועה.

יכולות הטרור הללו התפתחו כתוצאה מהסכמי אוסלו, שבעקבותיהם הגיע ליש"ע ממסד טרוריסטי שלם שקיבל נשק, סמכויות שלטון וריבונות. הביטחון התערער והגיע לשיא בהתפרצות "האינתיפאדה השניה" בשנת 2000 ועלתה עד 2005 בחיי כ-1200 ישראלים.

לקראת 2004 נרגע גל הטרור ביו"ש כתוצאה ממבצע "חומת מגן" שבו השתלט צה"ל מחדש על השטחים שנמסרו, חיסל ותפס אלפי מחבלים ושיקם תשתיות מודיעיניות. לעומת זאת בעזה לא התבצעה "חומת מגן" והטרור לא הוכרע. הכרזת שרון על הנסיגה שילהבה את הטרור ועקומת הפיגועים זינקה. "רוח גבית לטרור" הגדיר זאת הרמטכ"ל דאז, בוגי יעלון. "הנסיגה תהפוך את עזה ללבנון" קבע ראש השב"כ דאז, אבי דיכטר.

וכך היא נראית "לבנון הדרומית": "ציר פילדלפי" נעזב כתוצאה ממסירת גוש קטיף, הסכר הדולף נפרץ לחלוטין, והרצועה הוצפה בנשק כבד. התוצאה היא שברצות החמאס, רצים מיליוני ישראלים למקלטים בכל המרחב שבין הרצליה לדימונה. כל גבול עזה הפך ל"ציר פילדלפי" ענק שמתחתיו רוחשות עשרות מנהרות המובילות היישר לנגב. קם צבא חמאס בן 20,000 מחבלים שבנה יכולת לחדור במפתיע לעשרות ישובים ומחנות, בחיפוי מטחי אש עצומים על כל הארץ, לחטוף עשרות אנשים, לבצע הרג המוני ולגרום לאבדן שליטה אסטרטגי בנגב. מיטב בנינו הנופלים כעת במאמץ להחריב את המפלצת הזו מצטרפים למחיר עשרות ההרוגים, עשרות המיליארדים ושיתוק החיים במדינה לחודשים מאז הנסיגה. מצבנו הבינלאומי נפגע קשות כתוצאה מדו"ח גולדסטון שגם הוא תוצאה מהנסיגה.

 

מדוע לא לקחנו גם בעזה את תרופת "חומת מגן" הבדוקה ובחרנו בהיפך הגמור, כוס תרעלה של הפקרת השטח לטרור?

הסיבה לא היתה ביטחונית.

בבחירות 2003 הציע מנהיג "העבודה", עמרם מצנע, נסיגה חד צדדית חלקית בעזה. שרון לעג לו וכינה אותו "טירון פוליטי" וקבע ש"דין נצרים כדין ת"א". כמה חודשים לאחר מכן, הפך לפתע את דעתו.

ב-2004 הוכנה נגדו טיוטת כתב אישום בפרשת השוחד "האי היווני". ח"כ צבי הנדל סיפר שקיבל הדלפה מצוות הייעוץ הפוליטי של שרון, "פורום החווה", שלפיה, תפנית "ההתנתקות" הדרמטית נועדה לבלימת התיק שעמד להפליל את שרון. מכאן טבע הנדל את המשפט "עומק העקירה כעומק החקירה". אישוש לכך נתנו בוגי יעלון בספרו, ורביב דרוקר ועופר שלח בספרם "בומרנג".

יזמים, כולל סיריל קרן, מקורבו של שרון, תכננו להקים קזינו על חורבות אלי סיני.

התקשורת התגייסה. "הארץ" כתב: "השחיתות יכולה לחכות". אמנון אברמוביץ' קרא לשמור על שרון כעל אתרוג עד לסיום המהלך. "זה מעולם לא היה קשור לפלשתינים, לדמוגרפיה, לשלום…" סיכם יאיר לפיד בדיעבד. "…רצו ללמדם (את המתנחלים) שיעור בצניעות…"

שרון הגשים לשמאל את חלום חייו, ובמקביל נסגר תיק "האי היווני".

עתירה לבג"ץ נגד סגירת התיק נדחתה. לימים תיאר השופט מישאל חשין, סגן נשיא בית המשפט העליון, את "הנימוק המשפטי" להחלטה: "אני יכול רק לומר שכשאדם (גלעד שרון) בשביל לשוטט באינטרנט מקבל 600 אלף דולר והבטחה לעוד שני מיליון, צריך להיות שוטה כדי לחשוב שהוא באמת קיבל את הכסף בשביל העבודה… אבל באותו זמן כל העם רצה ששרון לא יעמוד לדין, בגלל שהיתה תוכנית ההתנתקות. ואם שרון היה עומד לדין לא היתה התנתקות". ("הארץ" 27.5.06)

 

השמאל ומקורבי שרון פיזרו הבטחות וורודות על השלווה והרוגע שיביא המהלך, אך כעת, כשהכל עולה בלהבות, הם מעיזים לטעון שעשו לנו טובה. זו דרכם להתנער מהאשמה הנוראה הזועקת מפניהם הצעירות של החיילים המובאים לקבורה בעשרותיהם – קורבנות ההתנתקות.

 

 

 

 

 

 

אל תכריחו אותם לאכול

11 ביוני, 2014

למוחמד שרטחה שרצח את החיילים אבי סספורטס ואילן סעדון, היתה בקשה לאחר שחרורו בעסקת שליט, לסיים את התואר הראשון במדעי המדינה שכמעט וסיים בכלא. העסקה מנעה גם מאמנה מונה, שרצחה את אופיר רחום בן ה-16, לסיים בכלא לתואר שני במחשבים. מחמוד אבו סרור, המרצה עונש מאסר עולם, קיבל תואר MA במדע המדינה מהאוניברסיטה הפתוחה. סמיר קונטאר, שרצח ביריה את דני הרן ורוצץ את גולגלתה של בתו עינת בת הארבע, לא הספיק, מסכן, לסיים את התואר השני, עקב שחרורו תמורת גופות, ונאלץ להסתפק בתואר ראשון ובמשפחה שהקים בכלא הישראלי המעתיר. כ-250 מחבלים בממוצע שנתי לומדים באוניברסיטה הפתוחה ועתידים לקבל תואר המוכר ע"י המל"ג הישראלי, הגוף שיצא מגדרו כדי למנוע הענקת מעמד אוניברסיטאי לאקדמיית אריאל.

הלימודים בכלא מוגדרים כטובת הנאה ולא כזכות, והעובדה שישראל העניקה אותה לרוצחי אזרחיה מעלה מחשבות נוגות על מידת המוטיבציה שלה להתקיים. מה שפחות מפתיע זה שהמקצוע המבוקש ביותר ללימודי המחבלים הוא ג'נוסייד – השמדת עם. מדינת ישראל משלימה רקע אקדמי תיאורטי למי שכבר צבר ניסיון מעשי בתחום. נקודת אור קטנה היא שישראל עצרה לבסוף את טובת ההנאה של לימודים אקדמיים בכלא, אך בג"ץ עתיד לנהל דיון נוסף בעניין.

גם בלי הלימודים האקדמיים הכלא הישראלי עושה ככל יכולתו להנעים את שהות המחבלים, עד לעסקת שחרורם הבעל"ט. רשימת תנאי המחיה שלהם מזכירה יותר פרסומות לחבילות נופש מאשר כלא. אוכל משובח, מכשירי חשמל, טלוויזיה רבת ערוצים, עיתונים, כדורגל, כדורסל, טניס שולחן, ממתקים, סיגריות, קבלת מכתבים ללא הגבלה, ביקורי משפחות נדיבים, טיפולי שיניים, ביקורת רפואית, מים חמים ללא הגבלה. אגב, ישנה תופעה של בזבוז מים מכוון אדיר בכלא, לילות שלמים זורמים המים ללא הפסקה, תרומתם הצנועה של המחבלים לייבוש ישראל. אולי להקציב להם מים? חלילה, זה יפגום בחוויה. ואיך הם ניגשים לבחינות בגרות? שב"ס מאפשר לבוחנים מהרש"פ להיכנס לכלא, הם כותבים להם את התשובות על הלוח, ומי שלא יודע להעתיק, מעתיקים בשבילו. מאפיית אנג'ל הירושלמית אופה לחם מיוחד עבורם, כי הם אינם אוהבים את הלחם הרגיל. לפנק, לפנק.

למרות האיסור מחבלים רבים מחזיקים סמארטפונים ומעלים סטאטוסים לפייסבוק מתוך הכלא. בראיון לרשת "אל-ערביה", שנערך אף הוא דרך הפייסבוק, טען אסיר ביטחוני, כי שב"ס מודע לתופעה. "יש לנו הסכם שבשתיקה עם הנהלת הכלא", אמר. "ההנהלה יודעת שאנחנו מחביאים סמארטפונים בתאים שלנו, אך היא מעלימה עין כל עוד אנחנו לא משתמשים בהם לצרכים שנחשבים על ידי הנהלת הכלא לביטחוניים או צבאיים". (NRG 15.6.11)

המחבלים בכלא, המתואמים עם חבריהם בחמאס וברש"פ, קלטו היטב עם מי יש להם עסק, וכעת הם הגיעו לדובדבן שבקצפת – שביתות רעב. היתרון הגדול הוא שאפילו לא צריך לחטוף חייל כדי להוריד את מדינת ישראל על ברכיה. כל שנדרש הוא להפסיק לאכול. ב-2012 שבתו רעב 1500 אסירים. השביתה הסתיימה לאחר הגעה להסכם שבו הוחזרו אסירים מבודדים לכליאה רגילה, הותרו ביקורי משפחות מעזה (!) ושופרו תנאים בלתי אנושיים כגון החלפת שני ערוצי טלוויזיה בשפה הרוסית, לערביים. השיטה המקובלת של מנהיגים חלשים לקנות הפוגה, היא באמצעות כניעה המפיגה זמנית את הלחץ, אך מזמינה, כצפוי, את הסיבוב הבא. וזה הגיע כעת בשביתת רעב חדשה שמטרתה לבטל את המעצרים המנהליים.

מדינה חפצת חיים היתה צריכה להעביר למחבלים מסר פשוט: "הסבל שלכם, רוצחים חסרי צלם אנוש, זה ממש לא סבל עבורנו, אולי להיפך, ומי שמתעקש לרעוב למוות, מוזמן". היה צריך להשתמש בשביתה כהזדמנות לשנות לחלוטין את תנאי הכליאה, למנוע טובות הנאה, ולהיות מוכנים לעמוד בלחצים בינלאומיים ומהומות. כך בדיוק עשתה מרגרט תאצ'ר עם הטרוריסטים האיריים ששבתו רעב בכלא הבריטי. כמה מהם מתו ברעב, חבריהם בחוץ השתוללו, אך השביתה נשברה. אגב, האירים לא רצו להשמיד את בריטניה ולא התעניינו בג'נוסייד.

איך תסתיים שביתת הרעב הנוכחית? כולם יודעים מראש. שיהיה לנו בהצלחה.