מישהו אמר "ממשלת ימין"?

יולי 16th, 2017

"אין סיכוי להסדר קבע ולא להסדר ביניים, אין לזה פרטנר. מצד שני אנחנו צריכים להחליט לעצמנו שאנחנו לא רוצים מדינה דו-לאומית, ולכן כשאני שומע אצלנו גורמים שאומרים הנה ההזדמנות, כשיש ממשל אמריקני חדש, לספח שטחי C ולהתחיל לבנות בכל מקום… מזה אני מודאג. אני רואה לחצים מתוך הקואליציה שמושכים לכיוונים שלא התכוונו אליהם ולא עשינו אותם… בממשלה מאז 2009, למשל לא הקמנו ישובים חדשים. עכשיו מקימים ישוב חדש (במקום עמונה), האם זה האינטרס שלנו? אנחנו צריכים לשאוף להיפרדות. ההיפרדות הפוליטית קיימת, ו(האופציה ל)היפרדות טריטוריאלית צריכה להישמר לטווח ארוך…"
את הדברים הללו אמר בוגי יעלון בכנס הרצליה לפני כשבועיים. מעבר לעובדה שהוא לא העז לדבר כך כשהיה תלוי בקולות חברי הליכוד, מהווים דבריו הזדמנות מצוינת להבין את מדיניות ממשלת נתניהו-ברק-בוגי-ליברמן. נתניהו, ושותפיו המתחלפים, רוצה לשמור אופציה לנסיגה עתידית ולכן הוא אינו רוצה לא בניה ולא ריבונות. בניגוד לתקופת אובמה, שסיפק לו תירוץ מעולה, כעת תם האליבי של ביבי. לכן ירושלים מוקפאת, לכן תכניות מתאר ביו"ש תקועות, לכן כל הצ'קים שהוא פיזר בנוגע לבניה בבית אל חזרו ללא כיסוי, לכן טוב לו עם פסיקות ההרס של בג"ץ, לכן גם לא מרחיבים את כביש 60, כביש שקרס מזמן, כדי לא להשקיע באזור שהוא מייעד למסירה, לכן יו"ש אינה קיימת על מפת מסילות הרכבת העתידית, לכן הבתים שנקנו בחברון, רכוש פרטי יהודי לכל דבר, נגזלים מבעליהם והתגובה להחלטת אונסק"ו היתה הקראת פסוקים ואפס מעשים, לכן המנהל האזרחי אינו מפסיק ליזום בניה ערבית על חשבון שטחי C, ולעולם אינו יוזם בניה יהודית אלא חונק אותה בכל דרך אפשרית, לכן נתניהו כבר הסכים לנסיגה לגבולות הקרובים ל-67, עם נוכחות צבאית בלבד בבקעת הירדן.
מה עושים? קודם כל יוצאים מהאשליות ומבינים מהי "הממשלה הימנית ביותר". הגיע הזמן שהימין יקלוט כמה הוא תמים וטיפש ויבין שראש הממשלה מסובב אותו בכחש. שנית, לא לוותר לנציגים המנומנמים הן מהליכוד והן מהבית היהודי. סדר הדברים הוא כזה: החנק יימשך, אלא אם כן תהיה סכנה אמיתית לשלטון נתניהו. נציגי הימין בכנסת ימשיכו לנמנם אלא אם כן תתבע מהם דעת הקהל להתחיל לפעול. הם צריכים לדעת שהם גם ישלמו בפריימריז, וגם שיום הבחירות יכול בהחלט לשמש כיום פיקניק נטול קלפי, ובוודאי שלא יהיו להם פעילים ברחובות ובקלפיות. ארץ ישראל יותר חשובה מהמנדטים, הכיסאות והתפקידים שלהם, ועליהם למלא את חלקם.
קל מאוד בטכנולוגיה של ימינו להגיע אל נבחרי הציבור ולהעביר את המסר, ולכן המפתח הוא אצל הציבור, ואם לא תהיה התקדמות בנושאים הללו זה סימן שלציבור הימני הרחב לא אכפת.

קלקיליה וקלקולי נתניהו

יוני 25th, 2017

בסתיו האחרון אושרה בקבינט תכנית בניית 14,000 דירות בעיר קלקיליה, המיועדת להכפלת מספרה המונה כיום כ-51,000 איש. רוב האישור מתייחס לבניה עתידית, שכולה מתוכננת על חשבון שטחי C שבשליטה ישראלית מלאה. ההצעה הובאה ע"י המנהל האזרחי, בגיבויו של שר הביטחון, ליברמן.
חשיפת התכנית כעת, ע"י עמותת "רגבים", גרמה לזעזוע הנובע הן ממקבץ הסכנות שהתכנית הזו נושאת בחובה, והן מהעובדה שהממשלה נרדמה בשמירה.
עד מלחמת ששת הימים שלטה ממלכת ירדן על מרכז ישראל ממרומי רכסי יהודה ושומרון. "מרכז ישראל" אינו אלא רצועת חוף צרה, שלאורכה מרוכזים, עד היום, רוב אוכלוסיית המדינה, הדרכים העיקריות, רוב המתקנים האסטרטגיים, מרכזי הכלכלה, הפיקוד הצבאי ונמל התעופה הראשי.
הנקודה הצרה ביותר של רצועת החוף היתה קלקיליה השוכנת במרחק של 14 ק"מ בלבד מהים התיכון, במקום הממחיש באופן המובהק והמפחיד ביותר את המושג "גבולות אושוויץ". עד 1967 היו קלקיליה וסביבתה מוקד לטרור ערבי ולפעולות תגמול מצידנו, ובמלחמה הפגיזו תותחים ירדניים כבדים מסוג "לונג-טום" את תל-אביב ונתניה, הפגזה שגבתה שני הרוגים, בכיכר מסריק בתל-אביב ובמפעל "אביק" בנתניה. התותחים הללו הוצבו על גבעה ממזרח לקלקיליה בשם "חירבת צופין", וכיום שוכן שם הישוב צופים, שכמו אלפי מנשה הסמוכה, הוקמו כדי לבודד את הבעיה הביטחונית האסטרטגית שקלקיליה יוצרת. העיר צמודה לכביש 6 והיא קרובה מאוד לכל ערי המרכז, מאות מטרים בלבד מקצה כפר-סבא, 6.6 ק"מ מרעננה, ו-9.9 ק"מ מהרצליה. בדיוק השבוע לפני 14 שנה חדרו מקלקיליה מחבלים דרך צינור מעביר מים מתחת לכביש 6, פתחו באש על מכוניתה של משפחת ליבוביץ' שהיתה בדרכה לביתה בישוב ימין אורד, ורצחו את נועם בת ה-7. הקרקע באיזור היא חולית וקל מאוד לחפור מנהרות מתחת לגדר. כיום שקט שם כי בניגוד לעזה, סיכול טרור ביו"ש אפשרי בזכות גישה חופשית של צה"ל לכל מקום, שוקמה התשתית המודיעינית שנפגעה קשות בתקופת אוסלו, ומנגנוני הרש"פ שכעת משתפים איתנו פעולה כמי שכפאם השד, כי שלטון הפת"ח תלוי בישראל השולטת בשטח ומצילה אותו מציפורני החמאס.
ויתור על שטחי C הוא למעשה נסיגה משטחים ומסירתם בשקט לרש"פ, מעשה חמור במיוחד בגזרה הקריטית והרגישה ביותר של העיר הערבית ביו"ש הקרובה ביותר למרכז. אפילו לשיטת חסידי "שתי המדינות", כל נסיגה, ולו הקטנה ביותר חייבת לכלול בראש ובראשונה ערים ערביות ביו"ש, וקלקיליה בכללן, ולכן בכל תסריט עתידי ברור שישנו אינטרס ישראלי עליון לשמור את העיר קטנה ומבודדת ככל האפשר. הממשלה עשתה את ההיפך ואף פגעה בישובים שנועדו לבודד את קלקיליה, ולכן, התכנית המופקרת הזו מחבלת בכל סוגי האינטרסים הישראליים.
כל חולשות הממשלה באו לידי ביטוי בפרשת קלקיליה. הזיגזוג – בהתחלה נזף נתניהו במתנגדים: "תמוה ששרי קבינט שהיו שותפים להחלטות מתכחשים להם בסימנים ראשונים של ביקורת ולחץ", אך כשהתגבר הלחץ עבר ל: "אני לא זוכר את ההחלטה שהתקבלה". הרשלנות, האדישות וחוסר הריסון מצד הממשלה כלפי האלוף פולי מרדכי והמנהל האזרחי, מגשימי חזון המדינה הפלשתינית. ליברמן – התומך בתכנית במסגרת הקו השמאלני העונתי שהוא מאמץ, עד להתלהמות הבאה שתופיע לקראת הבחירות. האדישות של ראש הממשלה לשלמות הארץ שהגיעה כאן לשיא, המתווסף להקפאת ירושלים, לבלימה השיטתית של בניה עתידית יהודית ביו"ש, להסכמתו לכרסום הערבי והאירופי בשטחי C, ולהפרה הצינית של רוב הבטחותיו, כמו הבתים בבית-אל ש"נמכרו" כבר פעמיים וחזרו ללא כיסוי. נתניהו מרבה להישען על הנימוקים הביטחוניים, אך הפעם הוא ביצע וויתור ביטחוני אסטרטגי, כי הכפלת קלקיליה היא בראש ובראשונה מפולת ביטחונית כלפי מרכז הארץ, הרבה לפני הנזק לשומרון. גם שרי הבית היהודי, שלפחות הצביעו נגד, אכזבו בכך שלא הפכו את השולחן נוכח ויתור כה חמור.
אחמד טיבי אמר השבוע שקלקיליה היא רק חלק קטן מתכנית בניה ערבית שהממשלה אישרה.
מדוע שוב בחרנו ימין וקיבלנו שמאל, בחרנו ביבי וקיבלנו טיבי?

ארוכה הדרך לעצמאות

מאי 5th, 2017

שר החוץ הגרמני, זיגמר גבריאל, שהתעקש לפגוש את אנשי ארגוני השמאל הקיצוני, "שוברים שתיקה" ו"בצלם", נתקל באולטימטום שהציב לו ראש הממשלה לבחור בין הפגישה איתם לפגישה איתו. היתה זו הפתעה נעימה נוכח השתיקה וההשלמה הישראלית המסורתית עם התערבות בוטה של מדינות זרות המנסות להשפיע על מדיניותה, כי עד כה כולם מרשים לעצמם לבחוש אצלנו, בייחוד באמצעות טיפוח עמותות חתרנות בסכומים המסתכמים במיליארדים. גרמניה היא שחקנית בולטת שב-2016 בלבד העבירה ל"שוברים שתיקה" 821,000 ₪ ול"בצלם" 740,000.
לגרמנים יש אינטרס ישיר להכפיש את ישראל, כי אם אפילו קורבנות הנאצים מבצעים פשעי מלחמה, כנראה שמעלליהם שלהם בשואה אינם ייחודיים, ובכך ניתן למרק את הפשעים ולהיפטר מהעבר המעיק. האינטרס השני, העקיף, נובע מאובססיה אנטישמית בלתי נשלטת. המדינה היהודית המוצלחת משגעת את האירופים בכלל, והגרמנים, שרבים מהם חזרו לסורם האנטישמי, בפרט. וכך, מצד אחד קיימים רגשות אשמה המניעים את סבסוד הצוללות לישראל, (אבל גם מספקים תעסוקה למספנותיהם), ומאידך, היותם שחקן ראשי במימון עמותות הפועלות לדה-לגיטימציה ודה-הומניזציה של ישראל, במהלך אסטרטגי של השנאתה על העולם ודחיקתה ל"גבולות אושוויץ". הנסיגה מעזה מוכיחה כי גם בקווי 67 הם לא יתנו לנו להגן על עצמנו, באמצעות מעגל סגור של לחצים, הבאים בתגובה לעלילות על צה"ל, המגיעות מארגונים שאותם הם מממנים. במלחמת העולם שיתפה אירופה פעולה עם הנאצים בסיוע לשואה, וכעת קשה להשתחרר מהמחשבה שאירופה מנסה לחזור על התרגיל באמצעות דרישות ולחצים לכיווץ שטח המדינה ולשלילת יכולתה להגנה עצמית, כלומר ניסיון עקיף להסגרתנו חסרי אונים לשוחט המוסלמי. לו ישראל היתה לפחות מטיחה האשמה כזו בפניה של אירופה, ניתן היה לרסנה.
נוכח זאת, כמה מאוחרת וחלשה תגובתו של נתניהו, כי אין מדינה שהיתה מתירה חתרנות שכזו. החוק היה צריך להגדיר את ארגוני החתרנות כ"סוכנים זרים" ולהגביל את פעילותם. מדינה המכבדת את עצמה היתה כבר מזמן תובעת בתוקף מהמדינות הללו לחדול מהמימון וההתערבות בענייניה, עד כדי ניתוק יחסים. במקביל ניתן בקלות להזרים כספים לארגונים אופוזיציוניים באירופה. אפשר לממן ולעודד את בדלני קטלוניה בספרד, את דרישות ארגנטינה על "איי המלווינאס" הנקראים בפי הכובשים הבריטים "איי פוקלנד", את בדלני קורסיקה, את השסע בין הפלמים לוולונים בבלגיה, בדלנים סקוטיים, וכו'. או אז אפשר היה להגיע עם אירופה להסכמים הדדיים של הפסקת חתרנות ומימון, ומכאן המסקנה שכבוד לאומי מתורגם לביטחון לאומי.

הפרובוקציה של השר הגרמני מראה לאן הידרדרה ישראל כתוצאה מהמחילה העקבית על כבודה ועל החופש שהיא מעניקה לכל זב חוטם להשפיל אותה ולממן את חורבנה. ישראל היא שהתנצלה ושילמה פיצויים על מעשה התוקפנות של ארגון טרור תורכי במשט המרמרה. ישראל מסכימה לקיומה של סוכנות "אונר"א" הקיימת במיוחד רק כדי לשמר ולא לפתור את תופעת "הפליטים הפלשתינים", במקום סוכנות האו"ם "UNHCR" האחראית לפתור בעיות פליטים ביתר העולם. אך מה כל זה מול העובדה הבלתי נתפסת שישראל מספקת חשמל ומים לישות הטרוריסטית של עזה, החוטפת את חייליה והמחזיקה כרגע באזרחיה ובגופות חייליה, ואפילו בעת מלחמה פעילה. לפי ההיגיון הזה על צ'רצ'יל היה לספק דלק להיטלר במהלך מלחמת העולם.

ביום העצמאות התקבלה באונסק"ו החלטה שישראל היא כוח כובש בירושלים. תגובת ראש הממשלה היתה גינוי ההחלטה כאילו היה טוקבקיסט. מדינה בעלת כבוד לאומי היתה מנצלת את מעשה התוקפנות הזה כהזדמנות לסילוק האו"ם היושב כדייר על שטח ריבוני ישראלי של "ארמון הנציב" בירושלים "הכבושה", ואף בנה שם תוספות באופן בלתי חוקי. מהלך כזה היה גורם לארגון העוין הזה לחשוב פעמיים לפני צעד נוסף מסוג זה, ומשדר מסר של שינוי כללי משחק.
הידיעה המאכזבת שנתניהו ניסה בסוף להתקשר לשר החוץ הגרמני, שלא טרח לענות, מעידה שאפילו מה שנראה כצעד ראשון לכיוון הנכון, עדיין לא החל.
חגגנו השבוע את העצמאות הפיזית. כעת נותר השלב הקשה יותר, לצאת מהגלות הנפשית.

למה לצה"ל לא אכפת מרבני המכינות?

מרץ 20th, 2017

בשנתיים האחרונות ביצע צה"ל תפנית ערכית שמאלה לפי מיטב ערכי "הקרן החדשה". המסרים במשלחות למחנות ההשמדה משדרים לקצינים שאנו הצד הנמצא בסיכון להידרדר לנאציזם במשוואה המזרח תיכונית, סגן הרמטכ"ל "מזהה תהליכים" לכך, ערכי הלהט"בים הפכו לסוג של משאת נפש, הוראות (אי) פתיחה באש מטורפות, ושילוב הנשים ביחידות בכלל, ויחידות לוחמות בפרט, הנראה כסוג של התגרות במגזר הציוני-דתי, הרומז להם "תסתגלו, תתאימו את עצמכם לקו הזה, ואם לא נוח לכם, אל תהיו כאן".
ברור בעליל שצמרת צה"ל אינה חוששת ממגמה של ירידה במוטיבציה של קצינים וחיילים דתיים להמשיך להתגייס ולהתנדב, אם משום שראשי צה"ל רוקדים לחלילי מאמרי "הארץ" הקובלים על "הדתה", ואם משום שלמרות הכל הדתיים ממשיכים להתנדב, ובנות דתיות דווקא מעדיפות שרות צבאי על לאומי.
זה המצב המתסכל שהוציא את הרב לווינשטיין מכליו והוביל אותו לסגנון דיבור שגרם נזק גדול למגמות שבהם הוא דוגל.
דומה ששלטונות צה"ל גם אינם חוששים משינוי כיוון של ראשי המכינות הדתיות, למשל שהרבנים סדן ולווינשטיין יכריזו על מכינתם בעלי כישיבה גבוהה ויפסיקו לייצר דורות מפוארים של קצינים מסורים, ערכיים ובעלי מוטיבציה.
מדוע זה קרה וכיצד איבדו הרבנים הללו את השפעתם הן על תלמידיהם, והן על הצבא?
הקריסה הגדולה של רוב רבני הציונות הדתית, ובייחוד ראשי המכינות, קרתה מזמן. הכוונה היא לכישלונם המנהיגותי והחינוכי בתקופת הגירוש מגוש קטיף והשומרון. הכישלון היה בעל שני מרכיבים. הראשון היה בגישה החינוכית ששידרה שהצבא הוא מטרה ולא כלי, שהמטרה היא להיות חלק מהמנגנון הצבאי עם נאמנות ללא סייג כלשהו. הכישלון השני היה בהסכמה, למעשה, לגירוש, שבאה לידי ביטוי בכך שלא היתה נכונות לשבור את הכלים. מסירת חלקי ארץ ישראל וגירוש בכוח של התושבים היהודים לא נתקבלה במכינת עלי באותו חרון ומילים קיצוניות כמו שינוי הגישה הצבאית לגבי הנשים, למרות שמדובר במעשה חמור לאין שיעור. בוגריהם שירתו לאורך חודשי ההכנות לגירוש, התייעצו וסיפרו על כך, מן הסתם, ולא קיבלו תשובה אידיאולוגית נחרצת. הליקוי הערכי של אז מתפוצץ לרבנים בפרצוף כעת.בצה"ל יודעים שמי שלא שבר את הכלים על זה, לא ישבור אותם על כלום, ואם הכלים כן יישברו על הנושא הזה, אזי סדר העדיפויות החינוכי יקרוס אצל תלמידיהם.
מכאן שהתיקון יכול לבוא באמצעות שינוי גישה חינוכית שתגדיר קווים אדומים שמעבר להם מאבד הצבא את "קדושתו". כמו בטעות בניווט, יש להתחיל בסוגיית ארץ ישראל, הנקודה שבה התחילה הטעות. לנגדם עשוי לעמוד המופת של התלמיד המובהק והמפורסם ביותר של מכינת עלי, סא"ל עמנואל מורנו הי"ד, שהודיע למפקדיו שבמקרה שיתבקש לקחת חלק בגירוש, יפשוט את מדיו.

מילה של ליברמן

מרץ 13th, 2017

מי אתה אביגדור ליברמן? איש ימין קיצוני, "טורף ערבים", אדם שאצלו מילה זו מילה? מה הכיסוי לאמירה כגון: "אני אומר לך ואתה יכול לתפוס אותי במילה… אם אני שר הביטחון, אני נותן לאדון איסמעיל הניה, 48 שעות. או שאתה מחזיר את הגופות והאזרחים או שאתה מת". (3.2016). חודשיים אחרי התמנה ליברמן לתפקיד. הנייה עדיין חי. הפתעה? הנה עוד כמה.
בשנות התשעים נהג ליברמן להתפאר שמימינו נמצא רק הקיר, אך בשנת 2000 סיפר אהוד ברק, "ליברמן וחבריו הציעו לערפאת "חכו לנו ואיתנו תעשו עסקה טובה יותר". שגריר ארה"ב דאז, מרטין אינדיק, אישר בספרו: "ליברמן נועד עם ידידו מוחמד ראשיד לאחר ניצחון אריאל שרון בבחירות 2001, והציע לו ויתורים מדיניים מפליגים".
באוקטובר 2001 היו ליברמן ורחבעם "גנדי" זאבי באותה מפלגה. לאחר שרוה"מ שרון הפתיע וצידד במדינה פלשתינית הכתיב גנדי פרישה מהממשלה. גנדי נרצח יום לאחר הפרישה, ובטרם התקררה גופתו זיגזג ליברמן חזרה לממשלה. בעייתי לימני להגיע לבחירות מתוך ממשלה התומכת במדינה פלשתינית, וליברמן פרש ממנה כחצי שנה לפניהן. אחרי הבחירות חזר ליברמן לממשלת שרון, ולכיסוי הישארותו בממשלת ההתנתקות אמר: "אין ספק שהאחדות חשובה יותר ועדיף ויתור על שטחים". (2004), עד ששרון סילק אותו ביוזמתו.
ב-2006 עולה אהוד אולמרט לשלטון עם תכנית "ההתכנסות" – התנתקות מיו"ש. ליברמן רוצה כיסא ומכריז "אני ימין פרגמטי, לא פנאטי". ההזדמנות באה בעקבות משבר מלחמת לבנון וליברמן מצטרף ומציל את ממשלת אולמרט. שם הוא גם מזגזג: "תומך במסירת נשק לאבו מאזן"(28.12.06), וגם להיפך "כבר הוכח שהעברת נשק וכסף לפת"ח משמשים לחיזוק הטרור ולא למאבק בו". (22.6.07). ב-2008 אולמרט מסתבך, בחירות באופק, וליברמן נוטש "מסיבות אידיאולוגיות".
לפני בחירות 2009 הוא שוב ימין: "מתכונת מפת הדרכים תוביל רק לעוד עימותים". לאחריהן: "ישראל מחויבת רק למפת דרכים". אגב, הסכם אוסלו הוא פיקניק בהשוואה ל"מפת דרכים". באותה שנה: "פתרון שתי מדינות לא יביא לקץ הסכסוך, הוא יביא את הסכסוך אל תוך גבולות 1967". כשר ביטחון: "תומך בשתי מדינות".
דיבורים 2016: "נגד הטרור צריך יד ברזל בלתי מתפשרת… צריך להרוס את בתיהם של מחבלים שלא הצליחו להרוג … צריך להתחיל להשתמש בכלי הגירוש לעזה… להפסיק את העברת הכסף לפלסטינים כשהטרור משתולל ". קצת אחרי, ליברמן שר ביטחון ואין שום שינוי במעשים, בדיוק כמו הגינוי השבוע לחיילים בג'יפ המותקף. הוא השר הממונה, הוא אינו משנה את המדיניות והנהלים, ורק מתלהם כדי לשמור על תדמיתו הימנית.
ליברמן הוא חברו של המיליארדר האוסטרי מרטין שלאף, שביחד עם ערפאת חלק בעלות על הקזינו ביריחו, שאותו ייצג חבר נוסף של שלאף, עו"ד דב וייסגלס, מאדריכלי "ההתנתקות". ב-2009 ביקש שר חוץ ליברמן למנותו כשליח לארה"ב. עוד חבר הוא חיים רמון, שכמו ליברמן ("ניתן להעביר שכונות בירושלים לשליטה פלשתינית"), תומך בחלוקת ירושלים. חבר נוסף הוא מוחמד ראשיד, איש הכספים של ערפאת, ש'ויקיליקס' פרסם שהוא מועמדו של ליברמן כיורש לאבו-מאזן. מעניין.

לאורך הקריירה שלו לא הותיר ליברמן חותם חיובי משמעותי כלשהו, כי סכום המהלכים הסותרים הוא אפס. נזק, לעומת זאת, הוא כבר עשה כשנתן את המתנה הגדולה ביותר לערביי ישראל, שנגדם אינו מפסיק להתלהם. העלאת אחוז החסימה ביוזמתו, היא שאיחדה את הסיעות הערביות והוסיפה להן 2 ח"כים, וכן גרעה 3 ח"כים ימנים של אלי ישי שלא עברו את אחוז החסימה. זו תוצאה שדווקא מקדמת את כוונתו ליצור גבול על כביש 6.
"צריך להספיק לקשקש. כל הדיבורים על החלת ריבונות, בנייה בכל מקום – זה דבר בלתי אחראי. אנו צריכים להבין את מקומנו ומגבלות הכוח שלנו". זה ליברמן האמיתי, אופורטוניסט הנוטה לשמאל, המכסה על הכל בהתלהמות בריונית ריקה. כשר ביטחון הוא האיש המושלם בידי נתניהו להחרבת ההזדמנות ההיסטורית שנוצרה ליישב את יו"ש ולבטל את האופציה הפלשתינית.

אסור להאמין לנתניהו

פברואר 26th, 2017

בחירות 1999 התנהלו בשיטת הפתק הכפול – למפלגה ולראשות הממשלה. המועמדים היו ראש הממשלה בנימין נתניהו שממשלתו נפלה, מול אהוד ברק.
יצחק שמיר, שקדם לנתניהו כראש ממשלה מהליכוד, הטיל בבחירות פתק "ליכוד", ולראשות הממשלה הטיל פתק ריק, כי סירב לתמוך ב"מלאך החבלה" כפי שכינה את נתניהו. מה דחף את שמיר לקיצוניות הזו? נתניהו מסר את חברון ליאסר ערפאת לאחר שלחץ את ידו ואמר לו "אני רואה בך ידיד ושותף", מסר בהמשך עוד 13% משטחי יש"ע בהסכמי "וואי", ניהל מו"מ על מסירת הגולן (אח"כ התפרסם שהאוצר החל לחשב עלויות פיצויים לתושבים), סיבך את הבניה ביו"ש בתקנה שהנהיג שמתנה פרוייקטים של בניה בחמש חתימות שר הביטחון, וכך איבד את תמיכת הימין, ואת כסאו.
נתניהו פרש, ובהמשך חזר לפוליטיקה, ולסורו. הוא העניק תמיכה מכרעת להתנתקות, ופרש מהממשלה שבוע לפני ביצועה, כשהיה מובטח שהיא לא תיעצר, וכך ניסה, והצליח, להרוויח מכל העולמות, להיות גם בעד וגם נגד.
אל כהונתו כראש ממשלה ב-2009 נכנס נתניהו עם אליבי מוצק, ברק אובמה שמו, שהעניק לו 8 שנות תירוץ מושלם לריסון ההתיישבות ביו"ש. זה החל ב"נאום בר אילן" שבו שבר שמאלה והחל לתמוך במדינה פלשתינית, שאנשיו תירצו כ"טקטיקה" בלבד. בהמשך יצר תקדים הקפאת בניה נגד יהודים בלבד ל-10 חודשים, שהדהימה את שרת החוץ דאז, קלינטון. בסיומה הוא התכוון להיענות לדרישה אמריקנית ולהאריך אותה, ורק התנגדות פוליטית עזה בלמה אותו. נתניהו לעולם לא מתייצב בגלוי נגד ההתיישבות ביו"ש, אלא משתמש בתירוצים כגון אובמה, שר הביטחון ברק, המנהל האזרחי, בג"ץ, היועמ"ש וינשטיין שמונה ע"י נתניהו והנהיג קו שמאל קיצוני, כולם אשמים חוץ מהעומד בראש הפירמידה. את דו"ח לוי שפותר את רוב בעיות ההתיישבות ביו"ש, גנז.
נתניהו מסכל כל שינוי בכוחו המופרז של בג"ץ (אשמים כחלון, לבני או אהוד ברק, בתורם), וכל חקיקה משמעותית נגד ארגוני החתרנות הממומנים מבחוץ. הוא מינה את ציפי לבני לשרת המשפטים, כדי לא להכניס את הבית היהודי לממשלה, כביכול משהו אישי מול בנט, ניהל מו"מ עם שר החוץ האמריקאי, קרי, על בסיס קווי 67, כשדרישתו הטריטוריאלית היא נוכחות צבאית בלבד בבקעת הירדן. את ההבטחה לפיצוי על הרס שכונת האולפנה בבית-אל הוא הפר, ו"מכר" אותה פעמיים רק אחרי הסערה של הרס בתי דריינוף. כעת הוא כבר מזגזג בנושא עמונה החדשה.
הקרקע נשמטה תחת רגלי התירוצים כשלמרבה ההפתעה נבחר דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב, ואין יותר אובמה שיצווה "אפילו לא לבנה אחת". הממשל החדש ידידותי במיוחד, ומתייחס ל"סכסוך" שלנו בפרופורציות הנכונות, ונוצרה הזדמנות נדירה לישראל לעיצוב העתיד המדיני. ומה עשה נתניהו לניצול המצב הנדיר? לפי ידיעות אמינות הוא שביקש לדחות את מעבר השגרירות האמריקאית לירושלים, הכריז שוב על רצונו במדינה פלשתינית, וכעת תקע סופית את ההתיישבות כשהקים צוות משותף עם ארה"ב שיקבל את ההחלטות לגבי הבניה. המשמעות היא שההחלטות לגבי בניה ביו"ש וירושלים יצאו מידי ישראל, ארה"ב שותפה להן, והיא זו שתואשם ע"י אירופה והעולם הערבי בכל בית שייבנה, ולכן בכל הקשור לבניה יחול הכלל החביב על נתניהו: "לא היה כלום ולא יהיה כלום".
עד כה היתה לימין דילמה מביכה. מצד אחד כל החוטים הובילו אל ראש הממשלה, ומצד שני ברור היה שהוא ניצב מול נשיא אמריקני עוין שלוחץ עליו באופן חסר תקדים. זה נגמר. כעת ברור שנתניהו הוא זה שמקבע את ההקפאה באמצעות "הצוות המשותף", הוא אחראי לכך שהשגרירות נשארת בתל-אביב, הוא חונק את הבניה, הוא מפר הסכמים.
כעת גם ברור לאילו מדבריו הסותרים צריך להאמין. נתניהו מעוניין בתכנית השמאל, שהיא מדינה פלשתינית שתכלול רק נוכחות צבאית בבקעת הירדן, ובניה ב"גושים" בלבד. לכן, שינוי דרמטי במימדי הבניה כעת צריך להיות עבור הימין מבחן אמינות מכריע לגבי נתניהו.

רגע האמת של נתניהו

פברואר 12th, 2017

"אף לא לבנה אחת" כך, לגרסת נתניהו, נהג הנשיא אובמה לצוות עליו להקפיא את ההתיישבות ביו"ש. הציטוט הזה הגיע תמיד עם הבטחה חגיגית שמיד אחרי חילופי הנשיאים תחודש הבניה.
מאז לכתו של אובמה הספיק נתניהו להרוס את עמונה, להכריז על שאיפתו להקים מדינה פלשתינית ביחד עם הנשיא החדש ולאשר 6000 דירות, רובן המכריע ב"גושים", כמיטב תכניות השמאל. נציג המפלגה הרפובליקנית בארץ, עו"ד מרק צל, חשף שדחיית העברת השגרירות האמריקנית לירושלים נעשתה לבקשה ישראלית. נתניהו מכחיש, אך מוניטין האמינות נוטה לטובת צל. שר הביטחון, ליברמן, הצהיר על הכוונה להגיע להסכמות עם הממשל החדש לגבי בניה רק בגושי ההתיישבות, כלומר הקפאת 90% משטחי יו"ש. לאור המדיניות המסתמנת, עדיף כבר את יאיר לפיד וציפי לבני בשלטון, אז לפחות ייאבק בהם הליכוד מהאופוזיציה.
לפני מאה שנה, ב-1917, קיבלנו את הצהרת בלפור שהובילה להחלטת חבר הלאומים מ-1922 להקים בית לאומי לעם היהודי על שתי גדות הירדן. עם ישראל בזבז את ההישג הזה כמעט לחלוטין. היהודים שהתפללו 2000 שנה "לשנה הבאה בירושלים" לא באו, הארץ נותרה ריקה והבריטים קרעו שלושה רבעים ממנה לטובת המשפחה ההאשמית. ההחמצה הזו, שהותירה גם את הרבע שממערב לירדן דל ביהודים, הובילה לחלוקה נוספת ולאבדן מקום המילוט ליהודים ערב השואה. הויתור על ארץ ישראל אפשר למעשה את ההשמדה של עם ישראל ע"י היטלר. הריק היהודי גם משך מאות אלפי ערבים שנהרו לארץ, וכך "זכינו" בבכייה נוספת לדורות ולתהליך הקמת מדינה כואב וקשה בהרבה.
ראש הממשלה, בן גוריון, עמד בפני לחצים אדירים שלא להכריז על ירושלים כבירה, ולמרות התנאים המייאשים של מלחמת השחרור, ביצע את ההכרזה והעביר את מוסדות המדינה אליה. עד היום אין שגרירויות בירושלים אך ההחלטיות הישראלית לא הותירה מקום לספק והעולם בלע בשקט את המעבר. זו דוגמה להזדמנות שלא הוחמצה.
לפני חמישים שנה, ב-1967, חזרנו אל יהודה, שומרון, עזה והגולן. הן בגולן והן במקומות ביו"ש החלה בריחה של תושבים ערבים. בגולן נתנו להם לעזוב ואילו ביו"ש החזירו אותם, לקלקיליה למשל, ואף בנו להם בתים שנהרסו. ישראל לא סיפחה את השטח מיד, ושוב החמיצה את השעה שבה הכל היה אפשרי.
להחמצות יש מחיר ולאחריהן הכל קשה בהרבה. הבניה ביו"ש נעשתה מתוך מאבקים פנימיים שמתישים ומפלגים את ישראל, מפעל ההתנחלות ביו"ש וירושלים המונה כיום למעלה מ-700,000 איש, הושג בדם, יזע ודמעות, כנגד כל כדור הארץ וחצי מישראל. הכל יכול היה להיות זול יותר, קל יותר ומדמם פחות.
כעת, 2017, שוב ישנה הזדמנות היסטורית כשקם בוושינגטון ממשל חדש שהוא הידידותי ביותר לישראל מעולם. מעט המלמולים מוושינגטון נגד הבניה שהוכרזה לוו בהצהרה מפורשת וחסרת תקדים שההתנחלויות אינן מכשול לשלום. הודות לאובמה, שברוב חסדו החריב את המזה"ת, נוצר מצב שבו רק ישראל נותרה הנקודה היציבה היחידה באזור. ישראל במצב כלכלי, ביטחוני ומדיני מעולים, מעצמה טכנולוגית, גשר בין מזרח למערב, בעלת מקורות אנרגיה, ובמצב אידיאלי להדיפת הלחצים הבינלאומיים שנותרו, לאחר שהמנוע שלהם, ברק אובמה, נדם.
זה הזמן לסיים את ההשתלטות על יו"ש. יש לספח את שטחי C לפחות, לתת אוטונומיה לתושבים ולמוטט את רשות הטרור הפלשתינית שבכלל הוקמה כדי לחסלנו, והיא מנסה לעשות זאת כשהיא שואבת אליה תמיכה ומשאבים מכל שונאינו באשר הם, ומהווה מוקד לפעילות בלתי פוסקת נגדנו.
הכרזת טראמפ על העברת השגרירות לירושלים זכתה לתגובה נזעמת וקולנית מצד הערבים. נסיגתו מכך לא זכתה למחאה מצד ישראל. השינוי ביחסו להתנחלויות עבר גם הוא בשתיקה ישראלית, לפי כתב "הארץ", ברק רביד, אמר נתניהו לשרי הקבינט כי אמר לטראמפ שהוא "בעד שתי מדינות אך הפלשתינים סרבנים". המסקנה היא שיד נתניהו וליברמן בשינויים האמריקניים הללו. כלומר נתניהו הולך להחמיץ בכוונה גם את רגע החסד ההיסטורי הנוכחי.

אמנם עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה, אבל אם נתניהו יעדיף אותה, על הימין לדאוג לכך שיעשה זאת מהבית.

לתושבי עמונה באהבה

פברואר 1st, 2017

תושבי עמונה נמצאים בחזית של עם ישראל. בחזית ההתיישבות החלוצית בתנאים קשים על גבעה אסטרטגית השולטת ומגינה על עפרה ומהווה רצף יהודי בינה לבין בסיס חיל האוויר בבעל חצור, ההר הגבוה ביותר בשומרון ובנימין.
הם חיים בחזית הביטחונית מול כפר הפורעים (עוד מימי המנדט הבריטי), סילוואד, בחזית שמול שונאי ישראל בארגוני השמאל למיניהם, "שלום עכשיו", "יש דין" ודומיהם ומול הפרקליטות ובג"ץ שגם הם בעצם ארגוני שמאל, הפעם במימון ישראלי. הם גם בחזית שמול פוליטיקאים חלשים, חסרי חוליות ומנהיגות, נהנתנים שלא מסוגלים לחולל כאן שינוי אמיתי, שנותנים למדינות זרות להתערב בענינינו הפנימיים כאוות נפשם, לחתור מבפנים נגד אינטרסים לאומיים, ולקבל גיבוי מפקידות ושופטים שהשתלטו על המדינה כי הדרג הנבחר אינו מסוגל לשלוט. מפקד חיל האויר לשעבר, האלוף בני פלד ז"ל כינה את הממשלות – כל הממשלות, "וועד קהילה". ביטוי העושה עוול לוועדי הקהילות בגולה שהיו נאמנים לקהילות אך מוגבלים עד בכי ביכולותיהם ובכוחם. להם לא היו אז ריבונות, צבא, חיל אויר ופצצות גרעין, ואילו ל"ממשלה" שלנו אין אפילו את היכולת לתת את הכסף המגיע בדין לחייל פצוע אנוש כי הם אינם מסוגלים לקחת את השלטון מהמשפטנים.
מול כל אבדן הדרך, השחיתות, הנהנתנות, החולשה ואבדן המוטיבציה לקיום המדינה, ניצבות 40 משפחות של צדיקים שנאחזים בגבעה קפואה וקשה עבור כל היתר שרבים מהם כלל לא מבינים איך וממה מצילים אותם המתיישבים החלוצים וחבריהם מההתיישבות.

"הוא הלך בשדות" של משה שמיר, "שמונה בעקבות אחד" של ימימה צ'רנוביץ' אבידר, "חדווה ואני" של אהרון מגד, "מנוחה נכונה" של עמוס עוז, סיפורי פוצ'ו, ועוד הררים של קלאסיקה ישראלית נפלאה נכתבו על נוער הקיבוצים שנשאו את נטל הציונות על כתפיהם במאה הקודמת וזכו לחיבוק גדול מכל העם, התקשורת, התרבות וההנהגה, ובצדק. הם עמדו בחזית הציונות, הם שילמו את המחיר הביטחוני, את מחיר הריחוק, התנאים הקשים, חיי העוני והצניעות, ובתמורה זכו להכרת תודה. גם תושבי שדרות ועוטף עזה החיים בחזית זוכים לתמיכה ואהדה ואיש אינו מעלה על הדעת לומר עליהם מילה רעה.
אבל מתיישבי יו"ש עומדים במשימה קשה בהרבה כי הם עושים את כל מה שעשו החלוצים של אז, ולא רק שהתקשורת והממסדים אינם מכירים להם תודה, אלא מתנכלים להם מבית. מלפנים האויב הרצחני ומאחור דקירת הסכין בגב מהממסדים התקשורתיים והמשפטיים וגרורותיהם שבשלטון. הם חוטפים אבנים מהאויב יום יום בדרכים, והכפשות בתקשורת. הם עומדים בפני פיגועים ומעשי רצח ערביים, ולאות תודה נזרקים מהבית ע"י "שלטון החוק" המזויף. הם חיים בקרוונים קפואים בחורף ולוהטים בקיץ, ומואשמים בכל הצרות הכלכליות של המדינה.
אלו הם האנשים המהווים את ראש החץ של הציונות מול הגלותיות, ראש החץ של הגבורה מול הפחדנות, של הצניעות מול הנהנתנות, של הטוב מול הרע.
עמונה נהרסת בידי הרוע, אבל קרבנם של תושביה לא לשווא, גם עמונה תקום מחדש, וכל ההתיישבות תתגבר ורק תתפתח, למגינת ליבם של שונאיה.
מחבקים אתכם תושבי עמונה. חזקו ואמצו!

ותודה רבה לברק חוסיין אובמה

ינואר 22nd, 2017

ארה"ב של 2008 היתה מעצמה דומיננטית, עוצמתית ומכובדת ע"י מדינות המזה"ת. אך מבחינת ישראל הלך הסדר העולמי והמזרח תיכוני וסגר עליה.
ההתעצמות האדירה של החיזבאללה הפכה לסכנה אסטרטגית. סוריה החזיקה בארסנל כימי מהגדולים בעולם וכמויות עצומות של טילים. מצרים של מובראק היתה עוינת וביקורתית כלפי ישראל, אדישה ואף מעודדת הברחות נשק לעזה ומסתננים לנגב.
היינו מוקפים ב"צבאות ערב" אימתניים, צל שהעיב על ישראל מיומה הראשון. סעודיה הפעילה את מלוא כובד השפעתה נגדנו בוושינגטון ויצרה לממשלים האמריקנים דילמה קבועה בין האינטרסים מול ישראל והערבים. מדינות ערב, הרש"פ, אירופה ומשרד החוץ האמריקני לחצו על ישראל להתקפלות מיו"ש וירושלים.
ואז הגיע אובמה וטרף את הקלפים.
1. תמיכת אובמה ב"אביב הערבי", שממנו ציפה לדמוקרטיזציה במזה"ת, מוטטו את הסדר המזרח תיכוני המוכר. אובמה הפיל את מובראק, מוטט את לוב, תימן וסוריה. המדינות הסוניות שנותרו נחרדו הן מהחורבן והן מההסכם עם אירן ומיהרו לחבק בחשאי את ישראל. מעמדה של ארה"ב התרסק והיא זכתה לכתף ערבית קרה אפילו בבואה ללחוץ על ישראל.
2. "צבאות ערב" נמוגו. סוריה התפרקה, עירק לא ממש קיימת, הנשק שהוכן עבורנו משמש כעת את הפלגים המוסלמים לשחיטה הדדית, מחבלי החיזבאללה נהרגים בהמוניהם בסוריה בניסיון לבלום את הסונים שם שלא יגיעו ללבנון וישחטו את השיעים. הדבר האחרון שהוא רוצה כעת זו חזית מול ישראל.
3. אובמה שהחליש את מעמד ארה"ב, החדיר סוציאליזם לכלכלתה, ויצר קרע בתוך החברה האמריקנית, היה עוין לישראל והשפיל את ראש ממשלתה. כך נוצרה אחווה בין ישראל לבין האופוזיציה לאובמה, שכעת הגיעה לשלטון. המפלגה הרפובליקנית של היום ממוקמת ימינה מהבית היהודי, וכגודל העוינות שהפגין אובמה הן כלפי ישראל והן כלפי יריביו מבית, כן עוצמת הברית ביניהם, שנחושה לנפץ את מורשתו. הפרובוקציה שניהל אובמה נגד ישראל באו"ם ברגע האחרון מדרבנת את הממשל החדש לתגובת נגד.
4. האובססיביות החולנית של אירופה, הסטנדרט הכפול, האנטישמיות, מתבטאת במימון שפע ארגוני חתרנות, לחץ ופעילות נגד ישראל באו"ם. אובמה היכה גם אותם. מדיניותו שמוטטה את המזה"ת יצרה גלי מהגרים אדירים מסוריה, עירק ואפריקה, המציפים את אירופה. המהגרים מביאים פשע, ניצול תקציבים, טרור והרס הסדר החברתי, ובהמשך התנגשויות פנימיות בואכה מלחמת אזרחים ומשבר כלכלי. האיחוד האירופי העוין מתערער, בריטניה פרשה ועוד מדינות בדרך. אירופה נחלשת, ועליית כוחן של אופוזיציות שרבות מהן פרו ישראליות, עשויה להפוך אותה ליותר ידידותית.
5. שיקום הפרופורציות. נוכח חורבן המזה"ת, מאות אלפי ההרוגים ומיליוני הפליטים, קשה כיום לטעון ש"הסכסוך" שלנו הוא מקור הצרות בעולם. בעיית "הפליטים הפלשתינים" המקצועיים הפכה למגוחכת לעומת גלי הפליטים האמיתיים.
6. לנגד עינינו מתמוטטת הלאומיות הערבית המלאכותית. במזה"ת של ימינו ברור שאין עם סורי, עירקי, לבנוני, לובי או ירדני, אלא החלוקה המסורתית לעדות ושבטים. על רקע זה הופכת הדרישה להקמת מדינת לאום לעם פלשתיני מומצא, למגוחכת.
7. היצע הדירות הנמוך בארץ הוחמר ע"י דרישת ההקפאה של אובמה, המחירים המשתוללים הובילו לביקוש גדול לדירות הזולות יותר שבשטחי יו"ש, הסמוכים למרכז ולירושלים. כלומר ההקפאה האיצה בעקיפין את אכלוס יו"ש, עד כדי כך שאחד מהבולטים מראשי ההתיישבות כינה אותו עוד ב-2010 "אובמה הי"ו" – השם ישמרהו וינצרהו. (שמעתי במו אזני).
8. המדיניות הצדקנית של אובמה כלפי רוסיה הובילה למתח בינו לפוטין. הדבר יצר התקרבות בין קורבנות מדיניות אובמה, ישראל ורוסיה. עוד נכס לישראל.
9. האינתיפאדה השלישית נכשלה משלא הצליחה לסחוף את הציבור הערבי הבוגר, כי ברור להם שסילוקנו מיו"ש ייבא את הגיהינום מהמזה"ת היישר אליהם, ורק צה"ל "הכובש", הוא שמונע זאת.
10. ישראל מוגדרת כ"וילה בג'ונגל", וכעת, הודות לאובמה, עולה הג'ונגל שמסביבה בלהבות. ישראל נותרה הנקודה היציבה היחידה במזה"ת, יהלום זוהר בלב התופת, נכס חסר תחליף לשלטון אמריקני שהוא פרו אמריקני.

רק ברק חוסיין אובמה הצליח למוטט את הסדר במזה"ת, לטובתנו, להרוס את מדינות האויב, לפלג אותן, לנטרל את כוחן נגדנו, ליצור משבר ענק שמפנה את תשומת הלב לבעיות אמיתיות, להחליש את אויבינו באירופה ולהבליט את חשיבותה ואיכויותיה של ישראל.
למרבה הזוועה, מבחינתו, הוא יכנס להיסטוריה כנשיא האמריקני המיטיב ביותר לישראל. זו כנראה ההצדקה היחידה לפרס הנובל לשלום שקיבל.
עם ישראל מודה לו, את אותה תודה שהגיעה לבלעם בן-בעור.

רוב ערבי???

ינואר 17th, 2017

ב-1987 התנבא פרופ' ארנון סופר שב-2000 הערבים יהיו רוב בארץ. האמת היא שאז המגמות היו בכיוון והוא לא טעה לחלוטין, פרט לתקלה המקצועית הקלה שקרתה לו, כשספר את ערביי ירושלים פעמיים – פעם כערביי ישראל ופעם כערביי יו"ש.

שנה וחצי לאחר נבואתו נפתחו שערי בריה"מ ומעל למיליון עולים קלקלו לו את התחזית. מה עשה? דחה אותה ל-2008.
באה 2008 וזה לא קרה. מה עשה? דחה שוב ל-2020.
זה שוב לא יקרה. מדוע?

בינתיים היתה נפילה אדירה בשיעורי הילודה הערביים. ב-1967 היו ביו"ש 9 ילדם לאם בממוצע. בסוף 2014 היו לה 2.9, היום זה בערך 2.7.
ערביי ישראל באותו כיוון, אך קצת מאחור. המרכיב הבדואי עדיין מעלה שם את הממוצע והוא כיום 3.13 ילדים לאם, אך בירידה קבועה.
אגב, בכל העולם המוסלמי למעט אפגניסטן וכמה מדינות אפריקאיות, התמונה דומה, כולם בירידה בילודה. אירן עם 1.6 ילדים לאם, תורכיה עם 1.5, סעודיה עם 2.1. מה הסיבה? השכלה, מודרניזציה, מעבר מהכפר לעיר.
אם זה לא מספיק, ישנה הגירה ערבית גדולה מאוד מיו"ש החוצה. כשהגענו ב-67 לא היתה אוניברסיטה ערבית אחת ביו"ש וירושלים. היום, תחת הכיבוש הישראלי האכזרי יש להם כ-15. זהו פס יצור גדול לאקדמאים שלא מוצאים תעסוקה הולמת לכישוריהם והם עוברים החוצה, למפרץ, ארה"ב, קנדה, אירופה ודרום אמריקה.

כל זה לא מפריע לרשות הפלשתינית לשקר ולומר שישנם אצלם 2.9 מיליון תושבים. כולם יודעים שזה שקר שמקורו בניפוח לצורך קבלת תקציבים ולצורך השפעה על הויכוח הפנים ישראלי. אגב, הולך להם לא רע.
אך ישראל מאז הסכמי אוסלו מסתמכת על המספרים שהרש"פ מוסרת, ללא ויכוח, למרות שברור שזהו שקר, אבל לא מנומס להעליב את הפרטנרים.

אז כמה ערבים יש? ביו"ש יש כנראה 1.75 מיליון, בעזה כ-1.5. אגב, השמאל אוהב לספור גם את ערביי עזה. מדוע? כי זה מגדיל את המספרים. אבל את עזה עזבנו, ואת הרווח היחידי מהאסון הזה, שהוא הסרת האחריות מהתושבים, לא נרוויח? טוב שהם לא סופרים גם את ערביי מצרים.

לעומת הערבים היורדים, הילודה היהודית בעליה. יהודי ישראל זו האוכלוסייה היחידה בעולם ששיעור הילודה עולה יחד עם רמת החיים, כי בכל מקום אחר בעולם זה מנוגד. לכן השנה השתווינו עם ערביי ישראל – 3.13, כאשר את ערביי יו"ש עקפנו מזמן.

1.75 מיליון ערבים ביו"ש זה עדיין מספר משמעותי. אז מה עושים?

קודם כל לא נותנים להם מדינה כי אם הם ישלטו על הירדן הם יכניסו ליו"ש מיד כחצי מיליון פליטים המכונים "פלשתינים" מסוריה, היושבים כעת בירדן בערי אוהלים עצומות. כלומר מדינה פלשתינית משמעותה התמוטטות המצב הדמוגרפי ממערב לירדן. נסו לומר את זה לעמי איילון וחבריו, נסו לדבר אל הקיר.
שנית, על מדינת ישראל לעשות הכל כדי להביא עולים ארצה. יש היום בצרפת, בריטניה, אוקראינה ובארה"ב – בייחוד יהודים שהגיעו לשם מרוסיה, שהם פוטנציאל של כמיליון וחצי יהודים שאפשר להביא בפעילות נמרצת של כמה שנים. אחד המעצורים לכך הוא יוקר הדיור. הפיתרון לכך אינו באילתורי מע"מ אפס ומס על דירה שלישית אלא ע"י הגברת היצע הקרקעות באזורי הביקוש, דהיינו, עוטף ירושלים, E-1 ומעלה אדומים, ובצפון ומערב השומרון. יוקר הדיור הפך להיות גורם שיוצר אינטרס לממשלה לעכב עליה, אך מעניין מה יקרה ליוקר הדיור אם ישפכו למה שיישאר מהמדינה מאות אלפי עקורים מיו"ש.

כמו כן, מותר לעודד הגירה ערבית. לא בדיכוי, לא בכוח – בכל זאת לא מדובר ביהודים מגוש קטיף, אבל אפשר במימון ותיחכום.

כלומר התמונה היא הרבה יותר טובה ממה שמנסה השמאל לטעון, והיא הולכת ומשתפרת, כאשר האלטרנטיבה שהם מציעים אינה אלא קטסטרופה דמוגרפית.סופר