אינתיפאדת ירושלים מול ממסד משותק

14 באוקטובר, 2014

זה קורה בלב ליבה של בירת מעצמת זכויות האדם הנודעת, מדינת ישראל, זו שבית המשפט העליון שלה אינו נרדם בלילה עקב הפגיעה המקפחת והמקוממת בזכויות המסתננים לפתח תחביבים ולקיים מערכות שידוך הולמות. בהר הבית, קילומטר בודד מבית המשפט הנכבד, מנהלת משטרת המדינה היהודית והדמוקרטית מדיניות אפליה בלתי דמוקרטית ובלתי חוקית נגד יהודים. כללי המשחק הם שליהודים אסור להתפלל, להניף דגל לאום ולחיילים במדים אין כניסה. לערבים מותר לשחק כדורגל, להניף דגלי חמאס ולהתפרע. הר הבית מנוהל בשותפות של התנועה האסלאמית של ראאד סלאח, והחמאס, שתי תנועות אחיות, המשתייכות לתשלובת האחים המוסלמים. החמאס משלם משכורות לקיום נוכחות מוסלמית מתמדת, לנשים מקללות וקבוצות התפרעות, והוואקף מבצע עבודות בניה אדירות בהר, תוך ביצוע שואה ארכיאולוגית במימדים של בכייה לדורות. ישראל מאפשרת זאת בטענה של רגישות האתר, כי הרי המזה"ת עלול לעלות בלהבות אם יהודי יניע את שפתיו בהר.

כזו היא ירושלים, עתירת אתרים נפיצים. סטודנטיות בקמפוס הר הצופים מוטרדות ומותקפות, נאסר על חיילי מחנה הר הצופים לנוע לאורך 300 המטרים שבין הבסיס לכניסה לאוניברסיטה, והם מחויבים לבצע הקפה גדולה. ידויי אבנים, ירי זיקוקים ואף ירי חי על בתי שכונות תפר, פוגרומים כלפי כלי רכב, הרכבת הקלה ושריפת תחנת דלק. בית העלמין בהר הזיתים הפך למגרש השעשועים של פורעים ערבים שניפוץ מצבות יהודיות עושה להם את זה, וידיעה טריה מספרת על שוטרים שלא הורשו להפריע לשוברי המצבות שפעלו חופשי במשך שעתיים, כנראה מפחד שהמזה"ת יעלה באש. הפתרון המבריק שנמצא הוא פשוט לא לדווח על האירועים. המחשבה שניתן להסתיר זאת בעידן האינטרנט חושפת את גודל החובבנות.

לכן אין להצטער על פרישתו של מפקד מחוז ירושלים במשטרה, ניצב יוסי פריינטי, זה שהיה אמור לשמור על הסדר בבירה, ולאור התוצאות לא ברור אם בכלל הגיע לעבודה.

אבל אולי זו מדיניות מוכתבת מגבוה, ולנו, האזרחים הקטנים, אין את התמונה המלאה? לחובת המשטרה עומדת העובדה שגם בשטחים אחרים היא לא הראתה סימני הצטיינות יוצאי דופן. בזיון רודף בזיון, ריקבון רודף ריקבון, ולא פעם עולה המחשבה, האם בכלל נרגיש בהבדל אם היו פשוט סוגרים את המשטרה, מפנים את תקציביה למשרדים אחרים ומתפללים לטוב. ברור שזו בדיחה, אבל המשטרה היא שהתחילה עם הבדיחות בכך שהפכה לבדיחה. האחראי בשש השנים האחרונות לבדיחה העצובה הזו הוא השר יצחק אהרונוביץ' שלמרבה ההפתעה משתייך למפלגתו של אביגדור ליברמן "טורף הערבים", ולא לזו של ציפי לבני.

מבלי להפחית באחריותו של השר לביזיון, מדובר גם במדיניות ממשלתית של פייסנות מול בריונות וטרור. הפשע משתלם, ולא רק בירושלים, למרות שדווקא שם קל מאד להכריע את הטרור. כיצד? באמצעות שלילת תעודות הזהות הכחולות מהפורעים. משמעות הסנקציה הזו היא סילוק המחבלים מירושלים ליו"ש, הפסקת תשלומי ביטוח לאומי וביטול הכניסה לקו הירוק והיכולת להתפרנס בתחומו. אחרי שניים-שלושה מקרים כאלו היה משתרר שקט מוחלט בעיר. אבל, כמובן, אין סיכוי שבג"ץ יאפשר לעשות זאת, כפי שאין סיכוי שהכנסת והממשלה יעיזו להשתמש בסמכויותיהן כדי להגביל את השופטים הללו, שלמעשה תפסו את השלטון.

מסתננים חוגגים, טרור ערבי, התפרעויות, בג"ץ מכתיב, סדרת השפלות לאומיות, אבדן ריבונות. אין מוצא ממעגל החידלון. זה לא מתחיל במשטרה חובבנית ולא מסתיים בשר כושל הממונה עליה, אלא שיתוק חולני של ממסד שלטוני שלם. יש לנו מדינה בעלת כלכלה מעולה, מדע, היי-טק, צבא אימתני, ארסנל גרעיני משמעותי (לפי פרסומים זרים), אבל באופן מנטאלי היא מנוהלת בידי ועד קהילה מבוהל שמגלה נחרצות ונחישות רק נגד אזרחיו שלו, אלו העלולים לעורר את חמת השכנים אם ידרשו את המגיע לנו, או סתם ירססו כתובת על קיר. סוג של סמרטוט החוטף צעקות מהבוס שלו בעבודה, חוזר הביתה ומכה את ילדיו.

הצלחנו לצאת מהגלות, אך נכשלנו לחלוטין בהוצאת הגלות מתוכנו.

 

החוצפה שלו היא המחדל שלנו

2 באוקטובר, 2014

מופע האימים של אבו מאזן באו"ם בא בהפתעה לחסידיו התמימים בישראל, אך לא לאלו שמעולם לא פיתחו אשליות לגביו. הוא האיש שייסד מערכת חינוך והסתה לשנאת יהודים ולהאדרת טרוריסטים בכלל ומתאבדים בפרט; מעביר קצבאות חודשיות למשפחות טרוריסטים; קורא רחובות, כיכרות ותחרויות ספורט על שם טרוריסטים; היה אחראי על הלוגיסטיקה של טבח הספורטאים במינכן; עשה דוקטורט המכחיש את השואה באוניברסיטת מוסקבה והשתלם בק.ג.ב.; היה אחראי על קשרי אש"פ עם המשטרים האפלים של הגוש הקומוניסטי; תמך בפלישת צדאם חוסיין לכווית; וגורש ממצרים, סוריה וירדן עקב פעילות חתרנית.

כשהוא מכנה את צוק איתן כ"ג'נוסייד" הוא חושף את פרצופו האמיתי ומשבש את קו הפעולה המסורתי שלו, שהוא לעבוד על השמאל והאגף התמים בישראל כאילו הוא מתון ושוחר שלום. הברית עם החמאס היתה הפרה בוטה של ההסכמים מולנו, שהחלו עוד קודם, בצעד החד צדדי כשהלך לאו"ם, וכן בפניותיו העתידיות לאו"ם. שום דבר מזה לא גורם לממשלה אפילו לומר את המשפט הפשוט "אדוני היקר. הפרת באופן יסודי את ההסכם, לפיכך גם אנחנו איננו מחוייבים אליו, ומעתה, כל שיתוף פעולה או מילוי אחר הסכמי עבר הוא על בסיס התנדבותי שלנו, מתוך התאמה לאינטרסים שלנו, ותו לא.

החוצפה בולטת עוד יותר נוכח העובדה שהוא, והשלטון הרעוע שלו, שורדים אך ורק מכח כידוני צה"ל. רק כעת עצר צה"ל תשעים ושלושה אנשי חמאס שעמדו להפיל אותו. הוא תלוי בנו כלכלית, ואפילו חופש התנועה שלו מותנה בהסכמתנו.

כעת מתברר שהעמים הערביים המלאכותיים, העירקי, הסורי, הלבנוני והירדני אינם קיימים, אלא רק עדות ודתות העוסקות במרץ בטבח הדדי. נוכח זאת, הטענה שיש "עם פלשתיני" מנותקת מהמציאות יותר מתמיד. הפרדוקס שלו גדול עוד יותר. המשך קיומו של הבלוף הפלשתיני מותנה בקיום הממסד הפתא"חי, כי החמאס, כזרוע של האחים המוסלמים, מתנגד למדינת לאום פלשתינית. אם ישראל עוזבת את יו"ש, החמאס משתלט על השטח מיד, וזהו סופו של הנרטיב הלאומי הפלשתיני. מכאן שרק המשך השליטה הישראלית על יו"ש היא זו המשמרת את מה שנשאר מהמעשייה הפלשתינית. ולכן הגיע הזמן שישראל תשתמש במצב הזה כדי להרגיע את העכבר השואג, אבו מאזן.

 

למי מגישים את חשבון ההתנתקות?

28 ביולי, 2014

מקורבי אריאל שרון ובמיוחד ראש לשכתו ויועצו, עו"ד דב וייסגלס, שהוציאו לפועל את "ההתנתקות", טוענים שהיא דווקא הצילה את מתיישבי עזה מהמציאות הנוכחית, שהיתה בלתי נמנעת, וכן, שמאז הנסיגה נהרגו פחות ישראלים בגזרת עזה.

תזכורת.

לא החמאס שלט ברצועה בשנים שלפני הנסיגה, אלא "הפרטנרים", הרשות הפלשתינית. הטרור השתולל שם למרות שהרקטות, חמרי הנפץ, המרגמות ונשק הנ"ט היו אז חובבניים ומוגבלים ביותר. ב"ציר פילדלפי", 14 ק"מ לאורך גבול הרצועה ומצרים – מכרם שלום לגוש קטיף, התמודד צה"ל עם המנהרות שמתחתיו והצליח להגביל את זרימת הנשק הכבד לרצועה.

יכולות הטרור הללו התפתחו כתוצאה מהסכמי אוסלו, שבעקבותיהם הגיע ליש"ע ממסד טרוריסטי שלם שקיבל נשק, סמכויות שלטון וריבונות. הביטחון התערער והגיע לשיא בהתפרצות "האינתיפאדה השניה" בשנת 2000 ועלתה עד 2005 בחיי כ-1200 ישראלים.

לקראת 2004 נרגע גל הטרור ביו"ש כתוצאה ממבצע "חומת מגן" שבו השתלט צה"ל מחדש על השטחים שנמסרו, חיסל ותפס אלפי מחבלים ושיקם תשתיות מודיעיניות. לעומת זאת בעזה לא התבצעה "חומת מגן" והטרור לא הוכרע. הכרזת שרון על הנסיגה שילהבה את הטרור ועקומת הפיגועים זינקה. "רוח גבית לטרור" הגדיר זאת הרמטכ"ל דאז, בוגי יעלון. "הנסיגה תהפוך את עזה ללבנון" קבע ראש השב"כ דאז, אבי דיכטר.

וכך היא נראית "לבנון הדרומית": "ציר פילדלפי" נעזב כתוצאה ממסירת גוש קטיף, הסכר הדולף נפרץ לחלוטין, והרצועה הוצפה בנשק כבד. התוצאה היא שברצות החמאס, רצים מיליוני ישראלים למקלטים בכל המרחב שבין הרצליה לדימונה. כל גבול עזה הפך ל"ציר פילדלפי" ענק שמתחתיו רוחשות עשרות מנהרות המובילות היישר לנגב. קם צבא חמאס בן 20,000 מחבלים שבנה יכולת לחדור במפתיע לעשרות ישובים ומחנות, בחיפוי מטחי אש עצומים על כל הארץ, לחטוף עשרות אנשים, לבצע הרג המוני ולגרום לאבדן שליטה אסטרטגי בנגב. מיטב בנינו הנופלים כעת במאמץ להחריב את המפלצת הזו מצטרפים למחיר עשרות ההרוגים, עשרות המיליארדים ושיתוק החיים במדינה לחודשים מאז הנסיגה. מצבנו הבינלאומי נפגע קשות כתוצאה מדו"ח גולדסטון שגם הוא תוצאה מהנסיגה.

 

מדוע לא לקחנו גם בעזה את תרופת "חומת מגן" הבדוקה ובחרנו בהיפך הגמור, כוס תרעלה של הפקרת השטח לטרור?

הסיבה לא היתה ביטחונית.

בבחירות 2003 הציע מנהיג "העבודה", עמרם מצנע, נסיגה חד צדדית חלקית בעזה. שרון לעג לו וכינה אותו "טירון פוליטי" וקבע ש"דין נצרים כדין ת"א". כמה חודשים לאחר מכן, הפך לפתע את דעתו.

ב-2004 הוכנה נגדו טיוטת כתב אישום בפרשת השוחד "האי היווני". ח"כ צבי הנדל סיפר שקיבל הדלפה מצוות הייעוץ הפוליטי של שרון, "פורום החווה", שלפיה, תפנית "ההתנתקות" הדרמטית נועדה לבלימת התיק שעמד להפליל את שרון. מכאן טבע הנדל את המשפט "עומק העקירה כעומק החקירה". אישוש לכך נתנו בוגי יעלון בספרו, ורביב דרוקר ועופר שלח בספרם "בומרנג".

יזמים, כולל סיריל קרן, מקורבו של שרון, תכננו להקים קזינו על חורבות אלי סיני.

התקשורת התגייסה. "הארץ" כתב: "השחיתות יכולה לחכות". אמנון אברמוביץ' קרא לשמור על שרון כעל אתרוג עד לסיום המהלך. "זה מעולם לא היה קשור לפלשתינים, לדמוגרפיה, לשלום…" סיכם יאיר לפיד בדיעבד. "…רצו ללמדם (את המתנחלים) שיעור בצניעות…"

שרון הגשים לשמאל את חלום חייו, ובמקביל נסגר תיק "האי היווני".

עתירה לבג"ץ נגד סגירת התיק נדחתה. לימים תיאר השופט מישאל חשין, סגן נשיא בית המשפט העליון, את "הנימוק המשפטי" להחלטה: "אני יכול רק לומר שכשאדם (גלעד שרון) בשביל לשוטט באינטרנט מקבל 600 אלף דולר והבטחה לעוד שני מיליון, צריך להיות שוטה כדי לחשוב שהוא באמת קיבל את הכסף בשביל העבודה… אבל באותו זמן כל העם רצה ששרון לא יעמוד לדין, בגלל שהיתה תוכנית ההתנתקות. ואם שרון היה עומד לדין לא היתה התנתקות". ("הארץ" 27.5.06)

 

השמאל ומקורבי שרון פיזרו הבטחות וורודות על השלווה והרוגע שיביא המהלך, אך כעת, כשהכל עולה בלהבות, הם מעיזים לטעון שעשו לנו טובה. זו דרכם להתנער מהאשמה הנוראה הזועקת מפניהם הצעירות של החיילים המובאים לקבורה בעשרותיהם – קורבנות ההתנתקות.

 

 

 

 

 

 

אל תכריחו אותם לאכול

11 ביוני, 2014

למוחמד שרטחה שרצח את החיילים אבי סספורטס ואילן סעדון, היתה בקשה לאחר שחרורו בעסקת שליט, לסיים את התואר הראשון במדעי המדינה שכמעט וסיים בכלא. העסקה מנעה גם מאמנה מונה, שרצחה את אופיר רחום בן ה-16, לסיים בכלא לתואר שני במחשבים. מחמוד אבו סרור, המרצה עונש מאסר עולם, קיבל תואר MA במדע המדינה מהאוניברסיטה הפתוחה. סמיר קונטאר, שרצח ביריה את דני הרן ורוצץ את גולגלתה של בתו עינת בת הארבע, לא הספיק, מסכן, לסיים את התואר השני, עקב שחרורו תמורת גופות, ונאלץ להסתפק בתואר ראשון ובמשפחה שהקים בכלא הישראלי המעתיר. כ-250 מחבלים בממוצע שנתי לומדים באוניברסיטה הפתוחה ועתידים לקבל תואר המוכר ע"י המל"ג הישראלי, הגוף שיצא מגדרו כדי למנוע הענקת מעמד אוניברסיטאי לאקדמיית אריאל.

הלימודים בכלא מוגדרים כטובת הנאה ולא כזכות, והעובדה שישראל העניקה אותה לרוצחי אזרחיה מעלה מחשבות נוגות על מידת המוטיבציה שלה להתקיים. מה שפחות מפתיע זה שהמקצוע המבוקש ביותר ללימודי המחבלים הוא ג'נוסייד – השמדת עם. מדינת ישראל משלימה רקע אקדמי תיאורטי למי שכבר צבר ניסיון מעשי בתחום. נקודת אור קטנה היא שישראל עצרה לבסוף את טובת ההנאה של לימודים אקדמיים בכלא, אך בג"ץ עתיד לנהל דיון נוסף בעניין.

גם בלי הלימודים האקדמיים הכלא הישראלי עושה ככל יכולתו להנעים את שהות המחבלים, עד לעסקת שחרורם הבעל"ט. רשימת תנאי המחיה שלהם מזכירה יותר פרסומות לחבילות נופש מאשר כלא. אוכל משובח, מכשירי חשמל, טלוויזיה רבת ערוצים, עיתונים, כדורגל, כדורסל, טניס שולחן, ממתקים, סיגריות, קבלת מכתבים ללא הגבלה, ביקורי משפחות נדיבים, טיפולי שיניים, ביקורת רפואית, מים חמים ללא הגבלה. אגב, ישנה תופעה של בזבוז מים מכוון אדיר בכלא, לילות שלמים זורמים המים ללא הפסקה, תרומתם הצנועה של המחבלים לייבוש ישראל. אולי להקציב להם מים? חלילה, זה יפגום בחוויה. ואיך הם ניגשים לבחינות בגרות? שב"ס מאפשר לבוחנים מהרש"פ להיכנס לכלא, הם כותבים להם את התשובות על הלוח, ומי שלא יודע להעתיק, מעתיקים בשבילו. מאפיית אנג'ל הירושלמית אופה לחם מיוחד עבורם, כי הם אינם אוהבים את הלחם הרגיל. לפנק, לפנק.

למרות האיסור מחבלים רבים מחזיקים סמארטפונים ומעלים סטאטוסים לפייסבוק מתוך הכלא. בראיון לרשת "אל-ערביה", שנערך אף הוא דרך הפייסבוק, טען אסיר ביטחוני, כי שב"ס מודע לתופעה. "יש לנו הסכם שבשתיקה עם הנהלת הכלא", אמר. "ההנהלה יודעת שאנחנו מחביאים סמארטפונים בתאים שלנו, אך היא מעלימה עין כל עוד אנחנו לא משתמשים בהם לצרכים שנחשבים על ידי הנהלת הכלא לביטחוניים או צבאיים". (NRG 15.6.11)

המחבלים בכלא, המתואמים עם חבריהם בחמאס וברש"פ, קלטו היטב עם מי יש להם עסק, וכעת הם הגיעו לדובדבן שבקצפת – שביתות רעב. היתרון הגדול הוא שאפילו לא צריך לחטוף חייל כדי להוריד את מדינת ישראל על ברכיה. כל שנדרש הוא להפסיק לאכול. ב-2012 שבתו רעב 1500 אסירים. השביתה הסתיימה לאחר הגעה להסכם שבו הוחזרו אסירים מבודדים לכליאה רגילה, הותרו ביקורי משפחות מעזה (!) ושופרו תנאים בלתי אנושיים כגון החלפת שני ערוצי טלוויזיה בשפה הרוסית, לערביים. השיטה המקובלת של מנהיגים חלשים לקנות הפוגה, היא באמצעות כניעה המפיגה זמנית את הלחץ, אך מזמינה, כצפוי, את הסיבוב הבא. וזה הגיע כעת בשביתת רעב חדשה שמטרתה לבטל את המעצרים המנהליים.

מדינה חפצת חיים היתה צריכה להעביר למחבלים מסר פשוט: "הסבל שלכם, רוצחים חסרי צלם אנוש, זה ממש לא סבל עבורנו, אולי להיפך, ומי שמתעקש לרעוב למוות, מוזמן". היה צריך להשתמש בשביתה כהזדמנות לשנות לחלוטין את תנאי הכליאה, למנוע טובות הנאה, ולהיות מוכנים לעמוד בלחצים בינלאומיים ומהומות. כך בדיוק עשתה מרגרט תאצ'ר עם הטרוריסטים האיריים ששבתו רעב בכלא הבריטי. כמה מהם מתו ברעב, חבריהם בחוץ השתוללו, אך השביתה נשברה. אגב, האירים לא רצו להשמיד את בריטניה ולא התעניינו בג'נוסייד.

איך תסתיים שביתת הרעב הנוכחית? כולם יודעים מראש. שיהיה לנו בהצלחה.

על תג מחיר, טרור, והתמוטטות הביטחון

21 במאי, 2014

גל טרור שוטף את רחובותינו. "תג מחיר". כל גרפיטי זוכה לכותרת שלא היתה מביישת פיגוע התאבדות באוטובוס. ארוע שבו פרחח מיצהר ניקב צמיג של מח"ט מוגדר כ"טרור", לא פחות, וכעונש קולקטיבי הורס המנהל האזרחי בתים בישוב. אולפן "קשת" יורד ל"זירת הטרור" בפורידיס ששם נטבחו באכזריות 20 צמיגים וקיר הותקף באמצעות תרסיס צבע רצחני. בתקשורת מתנהלים משפטי שדה כלפי ראשי הימין, שרים רועדים מתנפלים על "הטרור" כדי שיוכלו לספק תשובות לחוקרים באולפנים, וציפי לבני מנצלת את הגל לבניית עוד כלים משפטיים דיקטטוריים נגד הימין. סדר היום הציבורי במדינה שיצאה מדעתה משועבד לשורת מעשים מכוערים, רובם נזקים מינוריים בסיווג משפטי של "עוון".

בישראל האמיתית קיים טרור, ערבי. באתר החדשות 0404 נחשפו צילומי מסך של נתוני המשטרה, שמהם עולה תמונה מטרידה של היקף האירועים.  786 פיגועי יידויי אבנים ובקבוקי תבערה, תקיפות, פגיעות בבתי כנסת וגרפיטי למכביר,  "דגימת" טרור בתקופה של 21 יום, שאינם יוצאי דופן בכמות  ובחומרת האירועים.

כמה מסקנות מהנתון הזה:

  1. יידויי אבנים ובקבוקי תבערה על רכב נוסע הם ניסיונות לרצח שכבר גבו חיים רבים.

  2. 786 ב-21 יום שווה 1120 פיגועים בחודש שלם.

  3. יש יותר אירועים מתלונות: מקרים שבהם אבנים החטיאו אינם מדווחים. המאגר המשטרתי אינו כולל תלונות המדווחות ישירות לצבא, ולא התקפות על חיילים שעליהם צה"ל, כמובן, אינו מתלונן במשטרה. מכאן, שמדובר במספר הקרוב ל-2000 תקיפות בחודש.

  4. הטרור חצה מזמן את הקו הירוק. מי שלא עצר את הטרור ביו"ש, קיבל אותו בירושלים, ומי שלא עצר אותו בירושלים, מקבל אותו בגליל, ברמלה, לוד, על הרכבות, בנגב, בכל הארץ.

  5. האירועים הללו הם בנוסף לטרור "הקלאסי", שגם מתעורר. ערב יום העצמאות נשחטה שלי דדון. ערב פסח נרצח ברוך מזרחי. הם מצטרפים לעדן אטיאס, תומר חזן, גל קובי, שריה עופר ואביתר בורובסקי. עבורם "קשת" לא פתחה אולפן מיוחד.

  6. לאחר שב-2012 לא היו הרוגים, מדובר בלא פחות מתהליך של התמוטטות הביטחון בכל הארץ שמקורו בחולשה. עסקת שליט, שיחות "השלום", מדיניות "ההכלה", פעלו את פעולתם.

  7. זה מול זה: 400 אירועי "תג מחיר" מאז תחילת התופעה, מול עשרות אלפי מקרי טרור חמורים בהרבה, רובם מסכני חיים, חלקם גבה חיי אדם, הכל באותה תקופה.

    אין מה להשוות את הפרופורציות וחומרת האירועים, אך הממשלה והתקשורת, ממניעים שונים, מסתירים ככל יכולתם את מימדי הטרור האמיתי, ומבליטים בכל כוחם את הטרור המדומה.

    "תג מחיר" נולד כתוצאה מאזלת היד כלפי הטרור ואכיפת היתר כלפי הימין. זו תגובה שפלה ומטומטמת של תקיפות ערבים חסרות אבחנה ופגיעות במוסדות דת, הדוחפות את הציבור הערבי, שרובו אינו מעורב בטרור, היישר לזרועותיו.

    התקשורת חוגגת וסוחטת כל טיפת הכפשה. מי שלא דורש גינוי מרון חולדאי על פשיעה בת"א, תובע בתוקפנות מראשי ההתיישבות לגנות את התופעה, בניסיון ליצור קשר תת הכרתי בינם לבין המעשים הללו, ולהכניסם למלכודת. אם יגנו – ייקחו בכך אחריות עקיפה, ואם לא, יוצגו כסלחנים ותומכים. תקשורת שלאורך זמן מעניקה לכל פרחח את היכולת להגיע לכותרת ראשית ע"י קשקוש על קיר, מעודדת בכך את התופעה בכוונה, כי ביום שניקוב צמיג יעבור לעמוד 17 בעיתון, התופעה תדעך.

    התוצאה היא שבעוד שהביטחון בהתמוטטות, היחידים ה"זוכים" בישראל לטעמו של "שלטון החוק" הם מתיישבי יו"ש. התקשורת מסיתה נגדם, מעוותת פרופורציות ודורשת מהפוליטיקאים ושלטונות הביטחון לספק הסברים. רק כלפיהם מונהגים נהלי אכיפה בלתי דמוקרטיים שלא מקובלים אפילו נגד פשע מאורגן רצחני, ומתנהלת אכיפת חוקי תכנון ובניה נוקשה. רק כלפיהם יש "אפס סובלנות", אותם בלבד מותר לגרש מהבית, וזו התוצאה שהשמאל ביקש להשיג בכל המניפולציה.

    הממשלה בחדלונה, בסיוע אנשי "תג מחיר", משחקים לידיו באופן מושלם.

קו אדום לנתניהו

22 באפריל, 2014

בנימין נתניהו משתוקק להמשיך את המו"מ עם "הפלשתינאים". עד כמה משתוקק? עד כדי כך שהוא מוכן לשחרר מחבלים במימדים שאיש לפניו לא עשה. הוא דילג בקלילות מעל המגבלה שאפילו יצחק רבין סירב להסיר, ושיחרר מחבלים שרצחו ישראלים לפני הסכמי אוסלו, וזאת בהמשך למפולת של עסקת גלעד שליט שהוחלף תמורת כ-1000 מחבלים, ביניהם מבצעי ומתכנני פיגועים מהמזוויעים ביותר של מלחמת אוסלו – "האינתיפאדה השניה" בפי האויב. אבו מאזן יכול בהחלט להעניק לו את התואר "אבי האסירים הפלשתיניים"

 בעבר בנה נתניהו קריירה על האידיאולוגיה של המלחמה בטרור שהוא עצמו הגה בשנות ה-80. היסוד החשוב ביותר, לדבריו, הוא שאסור בשום אופן לשחרר טרוריסטים. על כך לא חדל להרצות ולכתוב, ולימד את כל העולם שאת הטרור אפשר לנצח. הוא עשה זאת ממרום עמדתו כאחיו של יוני נתניהו האגדי, שנפל כמפקד הפעולה הנועזת ביותר אי פעם שנעשתה במסגרת המלחמה בטרור, מבצע יהונתן. ישראל שלחה כוחות למרחק של אלפי קילומטרים, ששיחררו חטופים יהודים וישראלים מאנטבה, בירת אוגנדה, ובלבד שלא להיכנע לדרישה להחלפתם במחבלים כלואים.

כיום הפך נתניהו לראש הממשלה הרופס ביותר בכל הנוגע לשחרור מחבלים. לאחר התקפלותו מול החמאס בעסקת שליט, הוא אינו מקפח את הפת"ח ומתקפל מול אבו מאזן, בהתחייבותו לשחרר מעל מאה רוצחים, חלקם ערביי ישראל, תמורת הזכות הגדולה לנהל איתו מו"מ על מסירת לב הארץ.

אבו מאזן מכתיב את המהלכים. ישראל שילמה במחבלים משוחררים תמורת הסכמת כבודו לדבר איתנו, ולאחר שקיבל את רוב הסחורה הצהיר את הצהרת הסירוב הסופית שלו – נאום הלאוים. לא להכרה במדינה יהודית, לא לויתור על ירושלים כבירתם, לא לויתור על בקעת הירדן ולא לויתור על "זכות השיבה". נתניהו, לאחר הקבורה הרשמית הזו של שיחות "השלום", אינו עוצר את הפארסה ולהיטותו לרצות את "הפרטנר" אף גוברת. במקום לשלוח את אבו מאזן לכל הרוחות, היה מוכן להוסיף על המחבלים המשוחררים עוד 400 ולהקפיא את ההתיישבות ביו"ש, תוך שימוש בפולארד, שהוכנס לפתע למשוואה, כעלה תאנה. אבו מאזן לא המתין ופוצץ את הכל כשהפר את ההסכמים בהליכתו החד צדדית לאו"ם. במקום לקפוץ על המציאה ולהשתחרר מכל ההתחייבויות של אוסלו, הגיב נתניהו בזחילה נמוכה יותר כשהסכים לקיים את העסקה ולא להתעקש על משיכת הפניות לאו"ם.

 נתניהו מנהל מדיניות שמאל. האולטימאטום שהציב לו בנט מאלץ אותו להחליט בין ריצוי ציפי לבני, ביצוע העסקה החמורה והמשך המו"מ על מסירת הארץ, או נטישת קו ההתקפלות של שחרורי מחבלים וספיגת השפלות מהליצן מרמאללה. כלומר נתניהו חייב לבחור בין ימין לשמאל. אם יפנה שמאלה והבית היהודי יפרוש, קיימת אכן האפשרות של הליכה לבחירות ונפילת הממשלה. שוב יפיל הימין ממשלת ימין? נהוג לדקלם שהימין הפיל כביכול את ממשלת שמיר וקיבלנו את רבין ואוסלו. אלא שהקדמת הבחירות אז, ב-1992, בארבעה חודשים בלבד היתה לפי בקשתו של שמיר עצמו שהלך והתדרדר בסקרים, וביקש לבלום את ההידרדרות באמצעות הקדמת הבחירות. הפעם הנוספת היתה כשהופל נתניהו ב-1998 לאחר שניהל מסע ויתורים אינטנסיבי, כשהמשיך את תהליך אוסלו וויתר על חברון ועל 13% משטחי יו"ש בהסכם וואי. הפלתו בלמה את מסע הויתורים. אהוד ברק שהחליף אותו לא ויתר בפועל על דבר, ומי שחולל את המפולת הגדולה ביותר היה שוב מנהיג ימין, אריאל שרון, בהתקפלות של "מפת דרכים" והגירוש מגוש קטיף והשומרון. כמה אסונות לאומיים היו נמנעים אילו השכיל הימין להפיל את שרון, "ראש ממשלה מהימין", מבעוד מועד?

לבנון 2 של נתניהו ולפיד

13 באפריל, 2014

לאחר שזכה בבחירות בתחילת 2006 טמן אהוד אולמרט מלכודת פוליטית קטלנית ליו"ר "העבודה", עמיר פרץ, כשהציע לו את תיק הביטחון. פרץ, שטען בבחירות לכתר ראש הממשלה, לא עמד בפיתוי ונפל בפח. בלשכת אולמרט, יש להניח, התפוצצו מצחוק. אולמרט צחק, העם בכה. שלושה חודשים לאחר מכן פרצה מלחמת לבנון שנוהלה בידי שר ביטחון שעיקר ניסיונו בניהול קמפיינים של ועדי עובדים, והתוצאות היו בהתאם. אז, גם אולמרט בכה, לאחר שדבק בו הכישלון במלחמה שנזקף גם לחוסר האחריות ולציניות שלו במינוי האומלל של שר הביטחון.

תרגיל זהה עשה בנימין נתניהו ליאיר לפיד. ההצעה למנות לתפקיד הכלכלי הבכיר ביותר אדם חסר ניסיון ביצועי כלשהו, חסר כל השכלה כלכלית, ושמעולם לא ניהל כלום, היתה מארב פוליטי מושלם. לפיד נאלץ לבחור בין התפקיד הגדול עליו בעשרים מידות לבין סירוב מביך להשפיע על הנושא שעליו דיבר וכתב ללא הרף. יש להניח שגם בלשכת נתניהו היה צחוק גדול כשלפיד נפל למלכודת.

פרץ שילם בקריירה שלו על היומרה הגדולה, וללפיד מחכה גורל דומה. הבעיה היא שגם למדינה מחכה אסון כלכלי חברתי, אולי אף חמור יותר מהצרה הביטחונית של לבנון 2.

משבר הדיור בישראל הופך למפלצת. לזוגות צעירים רבים ברור שברמת המחירים הנוכחית לעולם לא יגיעו לדירה, והם נאלצים לשלם סכומי עתק על דיור בשכירות. האדישות הממשלתית, השלומיאליות, היעדר כושר ביצוע, הבירוקרטיה הדרקונית והמשפטיזציה חסרת הרסן, הובילו למחסור גדול בדירות. הילודה העולה, וגלי עליה לארץ הצפויים בקרוב עקב אנטישמיות בצרפת ואוקראינה, עומדים להגדיל את הביקוש עשרת מונים. הניסיון המלאכותי של לפיד להוזיל את הדיור ע"י ביטול המע"מ לדירה ראשונה, הינו פופוליסטי, מסורבל לביצוע ונדון לכישלון, כי הוא מעלה את הביקוש ואינו נוגע בלב הבעיה שהוא מחסור בהיצע. הממשלה אדישה לחומרת המצב, ולפיד אינו מסוגל להתמודד איתו, בניגוד לאריאל שרון, למשל, שנוכח עליית הענק בתחילת שנות ה-90, יצר שיטות שרמסו את כל הבירוקרטיה ואפשרו לבנות במהירות כמויות אדירות של דירות.

כבר כעת מתחילים לחלחל דיווחים ונתונים על ירידה מוגברת מן הארץ, שלפחות חלק ממנה, אינו נובע דווקא מפינוק אלא מחוסר ברירה כתוצאה מיוקר המחיה, ולאחרונה ישנם דיווחים על ירידה בצריכת מזון, ולא ממניעים דיאטטיים.

מצבה הכלכלי של המדינה מעולה, אך המערכת הכלכלית מעוותת. במרכז, שבו ניתן למצוא תעסוקה, מחירי הדיור בלתי אפשריים, הפוך מהפריפריה, שם יש יותר דיור מתעסוקה. מי שגר בנגב ובגליל ורוצה לעבוד במרכז, נתקל בתחבורה ציבורית עלובה ובמחירי דלק מרקיעי שחקים. השטחים לבניה במרכז הצפוף אוזלים, מתייקרים ומגבירים את המצוקה, שעם הגעת גלי עליה תהפוך לפיצוץ חברתי.

הפתרון קיים והוא נמצא בהישג יד, ובמיקום המושלם- ביהודה ושומרון. גיאוגרפית, זהו מרכז הארץ, עובדה המוזכרת בתקשורת רק כשיורד שלג "בהרי המרכז". הפרת ההסכמים ע"י אבו מאזן בפנייתו לאו"ם, מעניקה הזדמנות פז להתנער מפלונטר ההתחייבויות שלנו כלפי הרש"פ, וליישב את המרחב הררי השוכן במרחק דקות נסיעה מהמרכז החנוק. זהו אזור פתוח, בעל אויר נקי, נוף מרהיב ומחירי קרקע אפסיים. התשתיות לקליטת המונים כבר קיימות הודות למערכת התיישבותית דלילה יחסית, אך  פרוסה היטב בשטח, שמהווה בסיס מצוין להתפתחות. מכאן שויתור על יו"ש אינו רק אסון ערכי וביטחוני אלא גם חברתי-כלכלי, שמשמעותו חנק ההתפתחות העתידית של המדינה.

אם המשבר המחריף לא יזכה לתשומת לב ומענה מהיר, עלול להיות כאן פיצוץ חברתי שבעקבותיו ימצאו את עצמם נתניהו ולפיד מרוטי נוצות, כמו אולמרט ופרץ.

יאיר לפיד, שניגש לבחירות עם סדר יום חברתי כלכלי, שינה אותו לאנטי חרדי ופרו פלשתיני. בכך הוא זוכה לאהדה תקשורתית, אך כורה לעצמו קבר פוליטי בהזניחו את משימתו העיקרית, תוך התעלמות מהאופציה העיקרית לפתור את משבר הדיור. יש עתיד לישראל – ביהודה ושומרון.

 

 

המנהל האזרחי – הבן הממזר של צה"ל

24 בפברואר, 2014

"שק החבטות של כולם" הגן יועז הנדל ב"ידיעות אחרונות" ובערוץ 7 על המנהל האזרחי ביו"ש והילל את אנשיו במאמר שבו הציג אותם כמי שממלאים את הוראות הדרג המדיני בתום לב וחוטפים את הזעם הציבורי במקומו. ואכן, אנשיו נראים כמו חיילים, מדים, דרגות, לכאורה חלק בלתי נפרד מכח המגן שלנו. בפועל, חלק ניכר מפעולות המנהל האזרחי הינו פוליטי, חד צדדי, ומוקדש כיום ברובו לדיכוי הנוכחות היהודית ביו"ש.

המנהל הוקם כגוף מסביר פנים של הממשל הצבאי ביו"ש, לניהול הפעילות האזרחית כלפי האוכלוסייה הערבית. כתוצאה מהסכמי אוסלו יצאו 97% מהערבים מתחום סמכותו, ועם התפתחות "התהליך המדיני" הוסב ל"טיפול" באוכלוסייה היהודית. הטיפול הינו מרושע ועוין, לא רק מתוקף ההוראות שהוא מקבל, כטענת הנדל,  אלא גם מתוך מוטיבציה פנימית, מגמתית, של חלק מעובדיו של הארגון המשתמשים בסמכותם להשפיע על המדיניות בהתאם לדעותיהם האישיות, ואף להכתיב צעדים בשטח לדרג המדיני הרופס.

ברוכים הבאים ל"קן הקוקיה" ביו"ש, מרחב שבו אין דמוקרטיה, וחבורה קטנה של יועצים משפטיים ופקידים מנצלים חור שחור חוקי להתעלל באוכלוסיה היהודית, להחריב את בתיה ואת שדותיה, ולהצר את צעדיה ממניעים פוליטיים, לפעמים רק על דעת עצמם. מאז שהערבים, כאמור, עברו לניהול הרש"פ, ונוצר מצב קפקאי שרק האוכלוסייה היהודית נותרה תחת ממשל צבאי. המצב המעוות הזה הוליד כללי משחק מטורפים.

ביו"ש מתקיים "תהליך חקיקה" מעניין. היועצים המשפטיים ממליצים למפקד הצבאי, הוא כותב צו, וכך, ללא שום בקרה פרלמנטרית וציבורית, נולד חוק. ליהודים נותר רק לפנות לבג"ץ, שאפילו אם היה הוגן (והוא לא), אינו יכול לדון בראיות, אלא רק בסוגיות עקרוניות, כך שיכולת ערעור על חקיקה עריצה ביו"ש אינה באמת קיימת. התשתית הדיקטטורית הזו מנוצלת למסע דיכוי מקומם נגד ההתיישבות.

קשה היה לבוא בטענות לזרוע הביצוע, המנהל האזרחי, לו היה מסתפק רק בציות להוראות המדיניות. אלא שמי שמכתיב את המדיניות הם היועצים המשפטיים, ולדרג הפיקודי לא נותר אלא לבצע. דוגמאות? בבקשה. סרן רונית לוין, קצינת משפטים זוטרה במנהל, פרסמה לאחר שחרורה מאמר שממנו עולה שהיא זו שהמציאה את הצו בדבר "שימוש מפריע". הצו הזה, שכונה ע"י ועדת השופט לוי "דרקוני", מאפשר לדלג מעל ההגנות שיש לאזרח בפני עריצות שלטונית המנסה להסיר בניה ועיבוד חקלאי, שבעיניה אינה חוקית. לוין אף טירפדה פרויקטים ענקיים בבקעת הירדן של בניית שכונות ומאגרי מים על אדמות מדינה בתירוץ של בדיקה מחודשת של מעמד הקרקעות שהוכרזו לפני שנים, ובכך עיכבה, בלמה וטירפדה את הפיתוח. כך, בקלות בלתי נסבלת, איפשר הארגון המקולקל הזה יוזמה שערורייתית לניטרול שטח עצום מהישובים בבקעת הירדן.

ראש המנהל הקודם, תא"ל מוטי אלמוז, צדיק בסדום, העז לסרב בשלב מסוים להשתמש בצו הדרקוני, עד שקיבל מכתב איום מחוצף וברוטאלי מיועמ"ש פיקוד מרכז, והתקפל. בדו"חות פנימיים של המנהל שדלפו כתוב במפורש שהחל מתחילת 2008 פסקה כמעט האכיפה על הערבים ביו"ש. ב-2010, לרגל ההקפאה, הוכפל מספר הפקחים ורובם ככולם מופנים נגד ההתיישבות היהודית. יש במנהל הוראה גורפת שבכל סכסוך קרקעות יש להעדיף את הערבים. היועמ"ש הנוכחי, אל"מ דורון בן ברק, שאינו מחמיץ הזדמנות לפגוע בהתיישבות, טירפד את הוראת ראש הממשלה למסור לרוכשים היהודים את בית המכפלה בהמציאו נוהל חדש הדוחה את המסירה לשנים ארוכות. קורסים בכירים של תיאום וקישור נוהלו ע"י ברוך שפיגל, חבר בעמותות שמאל קיצוני הממומנות ע"י האיחוד האירופי. מדריך בכיר שם היה שלמה גזית, חבר הנהלת "יש דין", שכתב בעבר כי הכיפות על ראשי חיילים מזכירים לו את צלב הקרס על סרטי השרוול של הנאצים.    

לאחרונה היכה המנהל באזור קידה שבעמק שילה. כל המאחזים שם נמצאים באותו סטטוס  – אדמת מדינה, בתוך "קו כחול" תכנוני להתיישבות עתידית, והמקבלים חשמל, מים ותשתיות ממדינת ישראל.  באזור מאות בתים, שעל כולם תלוי צו הריסה פורמאלי, שברור שאין כוונה להפעיל, מתוך הבנה שהאזור עומד להיות מאושר בעתיד, בהתאם לרוח תשובת הממשלה לבג"ץ מלפני כ-3 שנים: "מה שעל קרקע ערבית פרטית יוסר, ומה שעל קרקע מדינה יאושר". הכל, פרט לאחד, ביתו של שגיא קייזלר, שמשום מה נהרס. קייזלר הוא מנכ"ל ועד מתיישבי השומרון שיחד עם ארגונים נוספים חילקו כרוזים בטירת צבי שם גר הפקח רועי אורבך, המתעלל לאחרונה בישובי האזור. הפעולה הזו, החוקית לחלוטין, הובילה, לפי כל הסימנים, לנקמה של המנהל שהרס במחטף את ביתו של שגיא, על חלק מהרכוש שבתוכו, יתכן אף תוך הונאת שר הביטחון, בפעולה בעלת אופי מאפיונרי של חיסול חשבונות אישי. למה? ככה, כי הם יכולים.

מאוד מאכזב שיועז הנדל בחר להציג את המנהל כקרבן, "שק החבטות", ולא כארגון בעייתי, בלתי נשלט, השם ללעג את קובעי המדיניות. דבריו הבלתי בדוקים הם עיתונות מרושלת במקרה הטוב, או שבמקרה הרע מדובר בהעמדת פנים, חיפוי, והצטרפות לתעשיית ההכפשה התקשורתית המוכרת נגד ההתיישבות ביו"ש.

כל האמת על סוגיית המים ביהודה ושומרון

16 בפברואר, 2014

"צעיר פלסטיני שאל אותי למה ישראלי יכול להשתמש ב-70 ק"ב מים ופלסטיני רק ב-17. לא בדקתי את הנתונים, אני שואל אתכם אם זה נכון?" היתמם נשיא הפרלמנט האירופי, מרטין שולץ, בדבריו בכנסת. הדברים הללו המחוצפים, המתגרים, הבלתי בדוקים, אכן מתאימים לאירופי סטריאוטיפי שלעולם לא יחמיץ הזדמנות לחבוט בישראל ודרכה ביהודים. הואיל ומדינת ישראל הרשמית אינה טורחת להסברת צדקתה, אז הנה כמה עובדות. תקשיב היטב הר שולץ:

הסכמי אוסלו כללו פרק בנושא המים והטיפול בביוב, שבניגוד לקטסטרופה הביטחונית-ערכית-מדינית של ההסכם המדיני, עשה החלק הדן במים צדק עם האוכלוסיות. ההסכמים כללו גם הקמת ועדה משותפת לניהול ענייני המים והשפכים.

בהסכמים קיבלה לרשותה הרש"פ קידוחים רבים וכן התחייבה לקדוח לחפש מים, בייחוד במורדות המזרחיים של ההרים, כי כל מה שנשאב מהמורדות המערביים מייבש את הנביעות בתחום הקו הירוק. כמו כן התחייבה לטפל בכל השפכים של התושבים הערביים ביש"ע.

מה עשתה הרשות בפועל? בקושי קדחה במזרח ואפשרה כ-250 קידוחים פיראטיים במורדות המערביים, בניגוד גמור להסכם. ישראל התחייבה לספק מכסה מוסכמת של מים, וכיום היא מספקת אף מעבר לכך. ב-1967 היו מים זורמים וחשמל רק בחלק מזערי של ערי יש"ע. ישראל פיתחה עבור האוכלוסיה הערבית מערכת מים שמעולם לא היתה להם, והיא ממשיכה לגבות את בניית המערכת כסיוע לרשות. הרשות מסרבת ללא הרף לטפל בשפכיה והם זורמים, מחלחלים ופוגעים באקוויפר ההר ומחסלים את הנחלים בדרך למטה, בדרך כלל מערבה, לכיוון הקו הירוק.

עד כה נבנה מתקן טיהור אחד לאל-בירה, המטהר כ-5% מהשפכים. מדוע הוא כן נבנה? כי הוא זורם מזרחה ולא מזהם את הקו הירוק. לאחרונה נבנה מתקן עבור שכם. מה השתנה? שר התשתיות דאז, עוזי לנדאו, כפה על הרש"פ להואיל ולקבל כסף גרמני ולהקים את המתקן, תוך איום בצמצום אספקת המים מישראל.

לרשות יש רק יתרונות לטפל בנושא המים, בייחוד כשכל הכסף המיועד לטיפול במים וביוב ניתן לה חינם מהמדינות התורמות. טיפול בשפכים עשוי היה להקטין את הזיהום של "המולדת הפלשתינית", לספק תעסוקה ומי השקיה מטוהרים לחקלאות, שישאירו יותר מים שפירים לשימוש ביתי. אבל יש לרש"פ דילמה- אם הביוב יטוהר, תימנע גם פגיעה בישראל, וזו כבר בעיה.

ביו"ש מתקיימת מערכת אדירה של גניבות מים ע"י "ברוני מים" שכולם יודעים מיהם. הגניבות מתבצעות מקווי אספקה להתיישבות היהודית ומחנות צה"ל, כמובן, אבל גם מהמערכת הפנימית של הרש"פ. ישראל, כמו ישראל, אינה נוקפת אצבע, ו"מנגנוני הביטחון" של הרש"פ עוצמים עין כי קצינים בכירים מתחלקים ברווחים עם הגנבים. התוצאה היא שהאזרחים הערבים סובלים ממצוקת מים ונאלצים לקנות מים מהגנבים במחירים מופקעים.

לפי נתוני רשות המים היתה בשנת 2006 צריכת המים לנפש בישראל כ-170 מ"ק לשנה, ובקרב ערביי יו"ש כ-100 מ"ק. הנתון מתבסס על הנחה מופרזת של 1.8 מליון תושבים ערביים ביו"ש. לפי מחקרים ונתונים אחרים כמות התושבים היא נמוכה אפילו בכ-20% מהמספר הזה, כך שבפועל כל תושב מקבל יותר.

ולסיום, הר שולץ, קבל מעשה שהיה. בשנת 2006 לקחו ארבעה מועצות יהודיות בשומרון הלוואה כבדה של כ-60 מליון ₪ ובנו קו ביוב שפתר את בעית הזיהום בנחל קנה שבמערב השומרון. הם אף פנו למוכתרים של הכפר הסמוך, דיר איסתיא, והציעו להם חיבור חינם לקו. אלו נענו בשמחה, אך קיבלו איום מהרש"פ, (להלן "הפרטנרים לשלום"), שאם יתחברו, יבולע להם. עד היום מחכה להם הצינור מתחת לכפר, והם פוחדים להתחבר.

שמעת על משפט שלמה, הר שולץ? מי אוהב יותר את הארץ? של מי הארץ הזו? מי היא האם האמיתית? מי שאפילו מוכן לממן לאויב חיבור לביוב כדי לשמור עליה, או מי שמוכן לזהם אותה, ובלבד לפגוע באויב?

 

 

 

תכנית קרי כמבחן לציונות

2 בפברואר, 2014

במסגרת המערכת המבוימת והמתוזמרת היטב שמנהל שר החוץ האמריקני, ג'ון קרי, הודלפו פרטים ממסמך העומד להיות מוגש לצדדים כהצעה אמריקנית שאין לסרב לה. תכנית המתאר העולה מההדלפות מתארת מדינה פלשתינית בגבולות 1967, "גושי ההתיישבות" יסופחו לישראל, ירושלים תחולק וחלקה המזרחי יהפוך לבירת המדינה הפלשתינית, שאף תספח אליה חלקים מהקו הירוק כפיצוי על "הגושים", וגירוש של עשרות אלפי מתיישבים מיו"ש.

אין שום חדש בעמדה האמריקנית המסורתית הזו שבאה לידי ביטוי ב"תכנית קלינטון", שהוצעה בשנת 2000. החידוש הוא באגרסיביות ובאובססיביות של קרי, המנהל קמפיין מתואם הכולל איומים בחרם על ישראל, ושיתוף פעולה מכוער ובוגדני מתוך ישראל, מצד מחנה השמאל, בכנסת, בממשלה, בתקשורת ובבית הנשיא. קל לתאר את גודל האכזבה בשמאל במקרה שישראל תסרב ולא יהיה חרם.

יישום של תכנית מעין זו יפרק את מדינת ישראל, וזאת מכמה היבטים. במימד העקרוני הפילוסופי, יהפוך הדבר את המדינה לקבלן פירוק הציונות. הרעיון המרכזי של המהפכה הציונית היה לאסוף את היהודים מכל העולם ולהחזירם אל מולדתם, כלומר לארץ ישראל. מהי ארץ ישראל? ובכן, גם תל אביב והחוף אבל בעיקר מדובר בירושלים, חברון, שכם, בית אל, בית לחם, שילה, כלומר יהודה ושומרון, זירת ההתרחשויות של התנ"ך. הציונות הקימה את מדינת ישראל ככלי ליישום המטרה הזו, וביום שהמדינה תהפוך לכלי שיסלק את היהודים מיהודה, כלומר יפעל לסיום הקיום היהודי בלב ארץ ישראל, אפשר להתחיל לספור את מעט השנים להיעלמותה.

במישור המעשי, גבולות 67 משאירים בידי ישראל רצועה ברוחב 20 ק"מ לאורך החוף, גטו צר וצפוף הנשלט מההר ונתון לחסדי היושבים בו, "גבולות אושביץ" כפי שכינה אותם אבא אבן, שהיה שר החוץ השמאלן בממשלות שנות ה-60 וה-70, שאינם ניתנים להגנה.

ויתור מרצון על מזרח ירושלים הוא שבר לאומי ודתי היסטורי, אסון לאומי חסר תקדים, שיצנן את היחס למדינה מצד גדולי אוהביה. עקירת עשרות אלפי מתיישבים ייצור קרע חברתי חסר תקדים, שלעומתו אירועי הגירוש מגוש קטיף ועמונה ייזכרו כפיקניק. רבים מאד שהרגישו אז כאילו כרתו להם רגל, מבינים שכעת הולכים על עקירת הלב. המוטיבציה לשרת מדינה שתחולל זאת, תהיה בהתאם.

שיא השקר והצביעות של השמאל בא לידי ביטוי באיומים הכלכליים שללא הסדר, תקרוס הכלכלה. האמת היא הפוכה. העלות של גירוש עשרות אלפי מתיישבים היא מאות מיליארדי שקלים, בפיצויים, בהיערכות מחדש של צה"ל, במיגון מבנים, גנים ובתי הספר בכפר סבא, רעננה, ירושלים, עפולה, ערד, מודיעין, בית שאן, וכל מה שביניהן, שצמודים לגבול המתואר, כולל בניה מחדש של מוסדות ציבור לעשרות אלפי אנשים, ועוד. תכנית כזו תטיל עול של עשרות אלפי שקלים על כל משפחה ישראלית, ומי שחושב שאמריקה תשלם, כדאי שיבדוק מי שילם את הנסיגות הקודמות. את הנסיגה מסיני שילמה ישראל, וקיבלה הלוואות בלבד מארה"ב. עבור הנסיגה מלבנון הבטיח קלינטון לברק 800 מיליון דולר, ולא שילם עד היום. עבור "ההתנתקות" לא הובטח דבר וישראל שילמה הכל, וביוקר. העיתונות ומוסדות המדינה אינה מעזים לעשות את החשבון האמיתי, הכואב, של הנסיגה מעזה. העקירה, הפיצויים, ההיערכות הצבאית, "כיפת ברזל" ועלויות העתק של יירוט הרקטות, מיגון "חוטף עזה" ועוד שלוש מלחמות שגרמה הנסיגה – לבנון 2, "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן", והסיפור בעזה עדיין אינו לקראת סיום, להיפך. חישוב גס של הסכום המלא נע סביב 30 מיליארד שקל. אז באמת איפה הכסף?

איש בעולם אינו סופר כבר את אמריקה של אובמה לאחר שרשרת כישלונותיה. התמיכה של הממשל בהפלת מובארק במצרים, שהיה הכלבלב של אמריקה, מתוך אמונה "אובססיבית ומשיחית" שהנה באה הדמוקרטיה למצרים, העזרה להפלת קדאפי בלוב, שהיה משענת של המערב והפיכת לוב לכאוס איסלמיסטי, ההתלהמות הנלעגת לאחר השימוש בנשק כימי בסוריה שהסתיימה בעסקה שבמסגרתה פורקו עד כה 2% מהנשק והתהליך נעצר, הויתור לאירנים על קיום תעשיית הגרעין במהלך שבו הונו האמריקנים את ידידיהם כשניהלו מו"מ עם אירן מאחורי גבם. אחרי כל זה ברור שמדובר בחבורה פייסנית, חלשה ופציפיסטית, המנותקת מהמציאות באופן מופקר. מי שיסמוך על הממשל הזה, מסכן את קיומנו.

ההסכם המוצע אינו ישים ולא יצא לפועל. אבל עוד בטרם נולד הוא מהווה אתגר, די פשוט, יש להודות, לממשלה, לחברה הישראלית ולתנועה הציונית. הסכמה לתוכנית הזו תגרום לשפך דם נוסף ולהמשך הערעור במעמדנו הבינלאומי, אבל יותר מכל, היא תהווה סימן חולשה מחריד.