בעז העצני

רבותי ההיסטוריה חוזרת.
לקראת אמצע שנות השמונים החל השטח ביו"ש לתסוס. ה"מנוע" היה שחרור מאות מחבלים בכירים ב"עסקת ג'יבריל". ישראל שתקה נוכח התפתחות ממסד פוליטי חתרני של ארגוני המחבלים שבנה מערכת מאורגנת של "ועדות הלם" בכל כפר, ואלו הכינו התקוממות. השיטה שנבחרה היתה יידויי אבנים, שביתות ומהומות בלתי נשלטות, כי היה ברור שישראל תבלום בקלות ובנחישות טרור של ירי ומטענים. בין עסקת ג'יבריל ב-1985 לפרוץ האינתיפאדה ב-1987 היתה תקופת דגירה שהתאפיינה בהתגברות האירועים. כשפרצה האינתיפאדה הראשונה, המשיכה ישראל שלא לפסוח על שום טעות, היא הפקירה את נאמניה בקרב הציבור הערבי ולא באמת נלחמה בפורעים. אלוף פיקוד המרכז דאז, עמרם מצנע ("העבודה", "התנועה") ניטרל את צה"ל והפנה כתף קרה להתיישבות היהודית.
אנחנו נמצאים כיום בתקופת הדגירה של האינתיפאדה השלישית שהושקה ע"י ישראל בעיסקת שליט, שבה שוחררו מאות מבוגרי האקדמיה הגבוהה לטרור, זו המנוהלת בתנאי נופש במתקני שרות בתי הסוהר. את מערכת ההסתה והארגון המאולתרים של שנות השמונים מחליפה רשות ההסתה הפלשתינית עתירת המשאבים, שבשנות קיומה הרעילה דור שלם בחינוך לשנאה. הציבור הערבי ביו"ש ספוג בהסתה המגיעה מהמסגדים, ממערכת החינוך ומהשפה והרוח המוקרנים מהנהגתו "המתונה". בתי ספר, כיכרות ורחובות קרויים ע"ש מחבלים, ישראל אינה מופיעה על המפות, חיפה, בית שאן, אשקלון (מג'דל) ויפו הן ערים פלשתיניות. הרש"פ משלמת משכורות למחבלים הכלואים, שגובהן כגודל רצחנותם, ישראל זוכה לדמוניזציה בתקשורת, וכל הסכם מופר ללא היסוס. הרש"פ מעודדת ארגוני שמאל להיכנס לכפרים ולהוביל את הערבים להתנגשויות עם צה"ל והמתיישבים, מפירה את הסכמי המים ומזרימה ביוב לכיוון הקו הירוק.
האויב, אם כן, ממלא היטב את תפקידו. ומה עושה ישראל?
ישראל דווקא מחבקת את הרשות למרות שתלותה בישראל מוחלטת, החל מכניסת ויציאת סחורות, חשמל, מים ואנרגיה, תשלום כספים ועד חופש תנועה לראשיה. ישראל אינה מתנה את אלו בהתנהגות הרשות, בהפסקת ההסתה, החינוך לשנאה והעידוד למהומות. ישראל אינה מפריעה לאנרכיסטים הפרובוקטורים המסתובבים בכפרים ואינה מנכה מהכספים שהיא מעבירה את חובות החשמל של הרשות הנושקים למיליארד שקל (לידיעת הקורא יאיר לפיד). כמחצית מהכספים עוברים בכלל לעזה. אבו מאזן הפר באופן יסודי את ההסכמים בהליכתו לאו"ם והשגת החלטה על מדינה פלשתינית משקיפה. תגובת נתניהו היתה דיבורים על בניה בירושלים וב-E-1 , שלא יצאה לפועל.
הבעיה הגדולה ביותר היא התנהלות מערכת הביטחון שאימצה מחדש את דיסקט אוסלו על כל חוליו, החל מבילוי משותף במסעדות ברמאללה, ועד להתמכרות למנגנוני הרשות כקבלני משנה לביטחון. אלוף הפיקוד, ניצן אלון, הוא האחראי הראשי על חורבן ההרתעה באמצעות ההוראות המשתקות את יעילות הצבא. התוצאה היא חיילים בורחים ונרדפים ע"י פורעים ערבים וחיילים המפחדים מלהפעיל נשק ומפקירים יהודים המותקפים לעיניהם. לא מדובר באזלת יד אלא בפילוסופיה גלויה. ב-2010 אמר בראיון בידיעות אחרונות שכדי להיראות טוב בתקשורת "בואו ניתן להם לפגוע בגדר, לזרוק איזה בקבוק תבערה על כוחותינו ונהיה מוכנים לספוג את זה". ב-2011 התראיין ל"ניו יורק טיימס", הפציר בחברי הקונגרס האמריקאי שלא לקצץ תקציבים לרש"פ, ואמר "אם אין אופק מדיני, אז שיתוף הפעולה יעמוד בסכנה. אנחנו לא יכולים לבצע את המשימה שלנו רק בכלים צבאיים. דיפלומטיה וכלכלה מאוד רלוונטיות" (YNET 13.10.11). ותיקי אוסלו מזהים את הריח.
מה כבר יכול לחשוב ערבי ממוצע החווה את כל מערכת ההסתה והתגמול למהומות המגיעה מכיוון הרש"פ, והרואה שישראל אינה מוחה, אינה מרימה קול זעקה אינה חושפת לעיני העולם את התנהגות "הפרטנר", אינה גובה כספים, מסרסת את צבאה, אינה יוצאת מגדרה כדי להגן על אזרחיה? שתיקה נתפסת בעיני הערבים כהסכמה וההתנהגות הזו אינה יכולה שלא להוביל אותם להתקוממות.
מי שאינו לומד מההיסטוריה נדון לחזור עליה. דומה שישנם בממסד הישראלי גורמים שלמדו מההיסטוריה ודווקא רוצים לחזור עליה במטרה להפוך את נוכחותנו ביו"ש לבלתי אפשרית.

שלום רב אדוני הנשיא אובמה. בחרת לשאת נאום פומבי מעל לראשי ההנהגה שלנו, ישירות אל הציבור הישראלי, כלומר גם אלי, ולכן מי שאמור להשיב הוא הציבור, כלומר אני, בין היתר.
אתה מגיע למזרח תיכון חרב, הנמצא בתהליך של התפרקות מדינות הלאום הערביות, המלווה במעשי טבח מזוויעים, התמוטטות כלכלות, ועליית האיסלאם הקיצוני. לך, אדוני הנשיא, יש אחריות לא קטנה בהתחוללותו, לאחר שאתה והמערב בגדתם בידידיכם הערביים הנאמנים ביותר באיזור.
היה לך ידיד בשם חוסני מובארק, מנהיג חשוב ביותר שישב על הצומת של העולם הערבי, אפריקה והאיסלאם. הוא שימש כמחסום משמעותי בפני איראן, לחץ בכל כובד משקלו על מכסה הסיר המבעבע של האיסלאם הקיצוני, ושותף לכל "תהליכי השלום" לסוגיהם. קיימות ידיעות רבות שאמריקה הכינה בחשאי את ההתקוממות, אך אין ספק שגיבית בגלוי את המתקוממים וכבלת את ידי מובארק תוך איומים לעצור סיוע. בדיוק כמו קודמך בעבר, ג'ימי קרטר, שגרם לנפילת השאח הפרסי ולעליית שלטון ההאייטולות (בשם זכויות האדם…), יציאתך נגד מובראק תרמה באופן מכריע לסילוקו. כשהתפטר אמרת בהתלהבות "ישנם רגעים בודדים בחיינו שבהם יש לנו את הזכות להיות עדים להיסטוריה בהתהוותה…ראינו אנשי אמונה מוסלמים ונוצרים, (בכיכר תחריר) מתפללים יחד ומכריזים 'אנחנו אחד'…מעל לכל ראינו דור חדש עולה…הקורא להקמתה של ממשלה שמייצגת את תקוותיהם ולא את פחדיהם…" בינתיים המוסלמים טובחים את הנוצרים, מליון מהם כבר ברחו, בני "הדור החדש" של הפייסבוק והגוגל סולקו ע"י ממסד החושך האיסלאמי כמו פיגום שסיים את תפקידו, מובראק הנאמן הושם בכלוב ונדון למאסר עולם ומעל הכל משמשת הבגידה הזו כתמרור ענק בכל המזה"ת: "אסור לסמוך על אמריקה". מעניין ששנתיים קודם כשהתחילה התקוממות דומה באיראן, אז דווקא עמדת מהצד ונתת לשלטון ההאייטולות שם לדכא את מהומות הסטודנטים באכזריות, ללא כל תגובה או אפילו מילת הזדהות. גם בלוב תמכת בסילוקו בכח של קדאפי, הכלבלב הנאמן למערב, שפירק את פרוייקט הגרעין שלו, נלחם ב'אל קעידה' ומנע זרימת מסתננים מאפריקה לאירופה. לא ברור מהו ההיגיון ואיזה מוסר עומד מאחורי ההתנהגות התמוהה הזו. אם זכויות האדם וחופש הדיבור הנם ערכים עליונים, מדוע לא עודדת אותם דווקא באיראן? ואיך בדיוק מיושמים הערכים הללו כיום בארצות "האביב" שעודדת? ומדוע אתה שותק נוכח הפרתם שם היום?
נכשלת כישלון חרוץ אדוני הנשיא. לא חזית את העתיד והשגת את ההיפך מציפיותיך, או שיותר גרוע, רצית במצב הזה. בכל מקרה, דירדרת את המזה"ת לקיצוניות חשוכה, מוטטת מדינות ידידות והפכת את אמריקה לסמרטוט.
עם מטען האמינות הזה אתה מגיע אלינו, לזירה מלאכותית שאליה סיננה השגרירות שלך עדת מעריצים שמחאו לך כפיים במיצג שכולו קריקטורה סטליניסטית, במטרה להשפיע על דעת הקהל להמר על עתידנו ולהאמין למתווה ההתאבדות שאתה מציע לנו במתיקות. אגב, דרישתכם החצופה להדיר סטודנטים מאוניברסיטה מסויימת לא בדיוק מתיישבת עם הערכים הדמוקרטיים, אלו שהיו מספיק חשובים להפיל את מובארק עבורם.
כמו סוכן מכירות מתקתק אתה מנסה לשווק לנו זריקת רעל של מסירת לב מולדתנו וריכוזנו בגטו צר, סופני, על חוף הים כאילו זה הפרס הגדול. אתה מנמק את ההצעה בשורה של הנחות יסוד שקריות, החל מהמצב הדמוגרפי שדווקא אינו לרעתנו, דרך חזרה על ההמצאה של "עם פלשתיני", שקר "הכיבוש", והאשליה שכל מה שרוצים "הצעירים הפלשתינים" זה חיים נורמליים ולא את השמדתנו עד האחרון. אתה מבקש מאיתנו לדרוש ממנהיגינו לקחת את הסיכונים, לאחר שלקח לנו שנים ונהרות של דם לשכנע אותם את ההיפך!
ובכן אדוני הנשיא: לא, תודה.

משעמם. כבר מזמן לא היו כאן פיגועים, צה"ל מחזיק כיום ביו"ש רק 10% מהכוחות שהיו לפני עשור, ישראלים חזרו לסייר בנופים של ארץ התנ"ך, הערבים נהנים מחופש תנועה, שגשוג כלכלי, וכמויות הוילות, הארמונות, הג'יפים והמרצדסים מעידים על חיים לא רעים. טוב? רע מאד למי שרוצה "להתקדם" ל"תהליך" של "שתי מדינות".
כדי לצאת מזה מוכרחים אינתיפאדה חדשה, אך המצב כרגע יציב מדי. כך נערער אותו בכמה צעדים פשוטים:
1. שחרר מחבלים, והרבה. כך פותחים את שערי הגהינום. בצעד אחד משדרים שהפשע משתלם וגם מספקים את הפושעים לניהולו וביצועו. מה שעבד היטב בעסקת ג'יבריל בשנות השמונים, יעבוד גם כעת.
2. האוטובוסים המתפוצצים לקחו את המדינה הפלשתינית כמה צעדים אחורה, ולכן נחזור למתכונת האינתיפאדה הראשונה שקידמה את העניין הפלשתיני והובילה לאוסלו. לכן נטרל מחבלים המנסים לחזור לטרור רצחני וכך תשאיר רק את דרך הטרור "הרך", מהומות, הפרות סדר וידויי אבנים. זה ייקח זמן, אבל אל תתייאש. גם עסקת ג'יבריל הניעה תהליך שהבשיל לאינתיפאדה רק לאחר שנתיים.
3. צה"ל חזק מדי. נטרל אותו! הכל ייכשל אם תהיה תגובה נמרצת. דאג שהחיילים יברחו, והמסר כבר יופץ. איך יברחו החיילים? כבול אותם! שישכחו מאש חיה, היא יעילה מדי ומפחידה את הצעירים. הגבל גם את השימוש בציוד לפיזור הפגנות נגד הפגנות, סרבל את הנהלים, ערוך תחקירים על כל כדור גומי, תן לפצ"ר חופש פעולה, הוא כבר יהפוך את צה"ל הגדול לבדיחה.
4. השתמש בשפה הנכונה: "עצימות נמוכה", "הכלה", "הפרות סדר", "צעירים", "פעילים" במקום "מחבלים". שכח ממושגים כמו "פורעים", "מהומות", "הכרעה", "ניצחון", "טרור". בקש עזרה אצל העורכים בתקשורת. הם יכולים היו ללמד את הסובייטים פרק בהלכות פרופגנדה. זכור! לעולם לא תזכה בהפסד אם תכנה את הצעירים "פורעים", את הפרות הסדר "מהומות", ואם תחתור ל"ניצחון".
5. הקפד על מינויים נכונים בצה"ל. הצב בנקודות המפתח את הקצינים הנאיביים ביותר, אלו שעדיין מאמינים ל"פרטנרים" וחושבים שניתן לבנות איתם הסכמות. אלוף הפיקוד, ניצן אלון, הוא האדם הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון. קצין טוב, מוכשר ותמים. אצלו המתפרעים ייצאו בזול והחיילים כבר יברחו. כך היה אצל האלופים מתן וילנאי בגזרת עזה ועמרם מצנע ביו"ש באינתיפאדה הראשונה. הם החריבו את ההרתעה של צה"ל.
6. מינויים מתאימים בממשלה. אסור שייפגעו חופש הפעולה של בג"ץ, הפרקליטות, המנהל האזרחי וארגוני השמאל. זו הערובה לשיתוק צה"ל, להשתלטות הערבית על קרקעות ולניטרול ההתיישבות היהודית. הכלל הוא "עם בג"ץ ועם בצלם", והמערכות הללו חייבות חופש פעולה מלא. נאמן היה דחליל מצטיין, והמינוי של לבני פשוט גאוני! אין מתאימה ממנה. רק אל תקלקל הכל עם מינוי של אדם כמו בוגי יעלון למשרד הביטחון. הוא יהרוס את כל מה שברק בנה ועוד עלול לנצח. זכור! הוא, שחיסל את האינתיפאדה השנייה, מסוגל לקלקל את השלישית!
7. מרח לאורך זמן את הסבל, העלויות, הנזק וההתשה. תאר לעצמך שבתחילת האינתיפאדה הראשונה היו נהרגים 100 פורעים בזמן קצר. הם עלולים היו להיבהל ולהפסיק. אבל "האיפוק", "ההכלה" ו"הריסון" גרמו לכך שהאינתיפאדה נמשכה שנים, ולמרות שהערבים איבדו לבסוף 2000 איש והפסידו, ההתשה היתה מושלמת, הצגנו את זה כהפסד, וביצענו את אוסלו.
8. יתרון נוסף הוא אובדן האמון במדינה מצד המתיישבים. ידויי אבנים, פציעות, חבלות ברכוש, ללא תגובה אמיתית מהמערכת, חייבים להוביל כמה מהם לקחת את החוק לידיים. אזרחים מתוסכלים נוטים להשתגע ולנסות לפוצץ את הר הבית, לשרוף מסגדים ולרצוח ערבים חפים מפשע. השתמש באירועים הללו כדי להציג אותם כמטורפים. הפקר את ביטחונם – דחוף אותם לקצה – קבל "תג מחיר" – הכפש אותם – דרוס אותם!
9. המהומות יובילו להתקדמות. מה בסה"כ רוצים ברש"פ? שחרור אסירים וכספים, וחידוש המו"מ המדיני, כלומר, כסף, עוד מחבלים ואת הארץ. אפשר לחכות למהומות הגדולות כדי להתקפל ואפשר לנסות להפחיד את הציבור מפני עליית המדרגה ולתת להם הכל מראש. אסיר שובת רעב? שחרר אותו! אל תלמד ממרגרט תאצ'ר שנתנה לטרוריסטים האיריים למות ברעב בכלא ולא מיצמצה. יש מהומות? תן להם כסף. אז מה אם הם חייבים כבר מיליארד שקל? המהומות תספקנה תירוץ מושלם לעוד הקפאת בניה ולעוד ויתורים.
10. אף מילה על ההסתה. השתק כל ניסיון לחשוף את העובדה שישראל אינה מופיעה על המפות שלהם, את ההסתה בבתי הספר, את השמות של בתי הספר והכיכרות שקרויות ע"ש המחבלים והרוצחים ואת ההפרות האינסופיות של כל ההסכמים. אף מילה על חלקו של אבו מאזן בטבח הספורטאים במינכן ובודאי לא על עבודת "הדוקטוראט" המגוחכת שלו באוניברסיטת "לומומבה" במוסקבה שעסקה בהכחשת השואה. רוצה שתי מדינות? רוצה אינתיפאדה? עזור לו להתחפש לשוחר שלום.
11. הקל על ארגוני השמאל המטורף. נכון שמדובר באנשים שחלקם עבריינים, סוטים ומופרעים, הממומנים ע"י ממשלות זרות ופועלים במוצהר נגד קיומה של המדינה, אבל כרגע, אם אתה רוצה אינתיפאדה, תן להם לעבוד. הם אלו שמובילים את המהומות ומחפים על הערבים. נכון שבמהומות הללו נפצעו כבר מאות חיילים ואחד נהרג, אבל החוק והסדר יכולים לחכות, ובבנין פלשתין ננוחם.
12. תתפלא, אבל לא תצטרך לטרוח. המערכות אצלנו מלאות באנשים שהאמונה בצדקת הדרך אינה הצד החזק אצלם, והם בכלל מרגישים צורך להתנצל על עצם הקמת המדינה. ראשי מערכות המשפט, התקשורת וצמרת מערכת הביטחון כבר מפעילים את התכנית הזו וכל מה שנדרש ממך זה לא להפריע! דוגמא? עמי איילון, לשעבר ראש השב"כ, אמר לאחרונה שהמהומות ביו"ש דווקא מהוות הזדמנות. אם אלו הם "שומרי הסף", למה שהמהומות ייפסקו? הרי הפסקתם תהיה החמצת "הזדמנות", ולכן אתה אל תפריע והם ידאגו לכך שימשיכו.
מי שאינו לומד מההיסטוריה נדון לחזור עליה, ואנחנו הרי רוצים לחזור עליה, האין זאת?

הפריצה הגדולה של יאיר לפיד היא תוצאה של מעבר מצביעים מימין. הפרשנים בטלוויזיה קראו לזה "מהפך", אבל המעבר הזה הושג כתוצאה מטשטוש אמיתי או מזויף של כוונותיו של לפיד. לפיד פתח את מסע הבחירות באריאל והצניע את דעותיו השמאלניות בנוגע לעתיד יו"ש לאורך כל הקמפיין, ובכך גרם לאנשי ימין רבים להצביע עבורו לאחר שגרם להם להירגע בנוגע לכוונותיו המדיניות. התקשורת שיתפה פעולה עם הטקטיקה, ולא נגעה בעובדה שהוא וחלקים חשובים מרשימתו הינם בעלי השקפה יונית בולטת. עדר פרשני השמאל בתקשורת, שהבליטו כל אמירה קיצונית בעברם של אנשי "הבית היהודי", הסתירו את האמירות הבעייתיות של לפיד ואנשיו, והקלו עליו להצטייר כ"מרכז". זהו בדיוק התרגיל של ברק ורבין בבחירות 1999 ו-1992. רבין אמר שלא יהיה מו"מ עם אש"ף ולא נרד מהגולן, גם תמורת שלום, וברק הכריז שעפרה ובית אל יישארו תמיד בידנו וירושלים לא תחולק. כשהגיעו לשלטון, הפרו את התחייבויותיהם ונשאבו לתוך החור השחור של הנסיגות והויתורים במקום לפתור את הבעיות הפנימיות שבהן הבטיחו לטפל.
בפני לפיד עומדת כעת אותה ברירה. הוא יכול להיכנס לממשלה ולהשפיע באופן מכריע על שינוי סדר יום כלכלי חברתי, שוויון בנטל, שיפור מעמד הביניים ויתר ההכרזות הגדולות מהבחירות, שתוצאות הבחירות פתחו את הדרך ליישומם. לצורך כך עליו לנטוש את המחלוקת הישנה ולזנוח את האובססיה של הנסיגה מיו"ש. האמת היא שהמציאות תומכת בגישה כזו, כי כיום, בניגוד לימי ברק ורבין, אין אפילו אשליה של "פרטנר" והעולם הערבי קורס אל תוך עצמו ואינו מסוגל לגבות אפילו מראית עין של שלום. אם יתעקש לפיד לדחוף לכיוון של צעדי נסיגה ביו"ש, יבעיר מחדש את "הפוליטיקה הישנה" של הויכוח ימין-שמאל, ימוטט את הממשלה השברירית שאולי תקום וישים לאל את יישום כל הבטחותיו.

בנימין נתניהו שבר הפעם את שיאי התמחותו משכבר הימים – גולים עצמיים. אין פסול בתחרות ובמאבק על כח פוליטי בתוך גוש הימין, אך לאופן ההתנהלות של נתניהו אין, לכאורה, הסבר הגיוני. הטעות הראשונה היתה ניצול אמירתו של בנט על סירוב הפקודה. ההתנפלות עליו התפרשה בקרב קהל בוחרי הימין האידיאולוגי כלא פחות ממסע לגיטימציה לפקודת גירוש נוספת, והיא עלתה לליכוד מיד באבדן קולות לטובת בנט. אדם סביר, משנוכח שטעה, משנה כיוון ונמנע מלחזור על טעותו. לא כן נתניהו. הוא החל במסע פרוע של הכפשות, השמצות ועלילות על אנשי רשימתו של בנט ושרף את עצמו מיידית אצל קהל הבוחרים שאת אמונם ביקש, לכאורה, לקנות. במקביל, הוא הקפיד שלא לפגוע בלפיד, למרות שלא היה חסר לו חומר. אפשר היה להיות מרושע כמו כלפי בנט, ולהציג את לפיד ויעקב פרי כנציגי המאיון העליון, מיליונרים הרחוקים שנות אור ממעמד הביניים הנאנק תחת עול המשכנתאות. היה קל מאד לחשוף את לפיד, בעל העבר הצבאי המפואר בעיתון "במחנה", שלא עשה דבר בחייו פרט לכתיבת טור והנחיית מהדורות חדשות, ולהציגו כמי שאינו כשיר להנהגה. אפשר היה ללעוג לו כג'ובניק שמעולם לא סחב אלונקה על רקע המודעות שלו על "מי יישא את האלונקה", אפשר היה לחשוף אנשים ברשימה, כמו יעל גרמן, שהם אנשי מר"ץ, לא היתה בעיה להציף את דבריו של עופר שלח לאחר אירוע המרמרה ש"ידיה של השייטת מגואלת בדם אזרחים" ולהציגו כשמאלן קיצוני הזוי וסייענה, בעקיפין, של חנין זועבי, ובכך להרוס את הלגיטימציה של רשימת לפיד. במקום זה בחר נתניהו במסע הכפשה מלוכלך ושקרי בנוסח אמנון אברמוביץ', שהציג את הרב ליאור כפוסק של בנט (הרב ליאור בכלל תמך בגלוי ב"עוצמה לישראל"), הציג את אל"מ מוטי יוגב, האדם המתון והעדין ביותר, כקיצוני הזוי, שיקר בנוגע לדבריה של אורית סטרוק, שאמרה שיש לגבות תג מחיר משפטי מכל חייל ושוטר עבריין ואלים, אמירה מהתקופה שצמד המילים "תג מחיר" עדיין לא היה מקושר לשריפת מסגדים, והשיא היה הניסיון המתועב מצד הליכוד לחבר בין בנט ליגאל עמיר.
התוצאה היתה כפולה. הליכוד הפסיד קולות לבנט וכל המתלבטים בין לפיד, בנט והליכוד החליטו לטובת לפיד. ללא ספק תרמה מערכת היחסים בין בנט לשרה נתניהו לבחירת הקו התמהוני הזה, אך אי אפשר להאשים את שרה בכל איוולת של בעלה. נתניהו מעוניין היה בחיזוקו של לפיד ובהליכה לממשלה ללא חלק מהשותפים הטבעיים שלו בימין, אך התרגיל הצליח לו יתר על המידה. הוא שיחק באש ונכווה קשות, ובמו ידיו הוביל למצב שקשה מאד יהיה להקים ממשלה יציבה שתוכל להתמודד על היעדים הגדולים והכבדים העומדים בפנינו.
כעת נוצר מצב שבו ניתן בקושי להקים ממשלה יציבה שגרעינה יהיה הליכוד, לפיד ובנט. יתכן שש"ס תבלע כמה צפרדעים ותצטרף. התנאי היחידי ליציבותה הוא להניח בצד את האובססיה הפלשתינית. כל ניסיון להתקרב לויתורים יפרק את החבילה בליכוד ובבית היהודי.
עוד היבט. מי שמבין שמסירת יו"ש משמעותה סופה של מדינת ישראל, עשוי דווקא לשאוב עידוד מתוצאות הבחירות. ברק חוסיין אובמה נמצא בתחילת הקדנציה השניה, כשאין לו יותר מה להפסיד כלומר בקטע הזמן המסוכן ביותר עבורנו. בעוד שממשלה ישראלית חזקה, הקורסת תחת הלחץ שלו, עלולה היתה להיות בעלת יכולת להעביר "ויתורים כואבים", ממשלה חלשה ובלתי יציבה תתקשה לעשות זאת. אם הבחירות הבאות תהיינה בעוד שנתיים, תקום הממשלה הבאה בסוף הקדנציה של אובמה, בתקופה שיהיה "ברווז צולע".
לפעמים חולשה היא כוח.

"עמוד ענן" זו מלחמת ההתנתקות השניה, 4 שנים לאחר הראשונה, "עופרת יצוקה" – 7 שנים לאחר הבריחה מעזה שמחירה אינו פוסק מלהאמיר. איך הגענו לכך?
לאחר מלחמת ששת הימים איבדה ישראל שליטה על המצב ברצועה וצמחה שם ממלכת טרור. המחבלים הסתובבו חמושים בגלוי, חיילים נהרגו בתקריות ירי והמצב הלך ורע. מדינת ישראל וממשלת גולדה מאיר היו אז בעידן טרום ההבלים מהסוג של "אין פתרון צבאי", "מעולם לא נוצח טרור בכח", "הידברות" ו"תהליך מדיני", מינו את אריאל שרון לשמש כאלוף פיקוד דרום וגיבו אותו היטב. שרון, בעידן הטרום מושחת שלו, חיסל את המחבלים באופן חכם, אכזרי, שיטתי וסלקטיבי – כמעט ללא פגיעה בחפים מפשע. בתחילת שנות השבעים שב השקט לרצועה, עד כדי כך שישראלים הסתובבו בעזה ללא חשש, אכלו במסעדות והידרו במצוות ניגוב החומוס, ערכו קניות וקיימו קשרי סחר.
חולשת הרוח הישראלית הובילה לאינתיפאדה הראשונה ולאי דיכוייה מיד, וכך תמו ימי השקט והביטחון בשטחי יש"ע. ישראל התפשרה עם הטרור וייבאה מחו"ל את יאסר ערפאת וכנופיות אש"ף. "השלום" החזיר את הטרור החמוש, ובנוסף לפיגועי ירי והתאבדות התפתח בעזה טרור רקטי. ראשוני הקסאמים התחילו להתעופף בתחילת שנות האלפיים, זמן לא ארוך לאחר תחילת מלחמת אוסלו ("אינתיפאדת–אל-אקצה" בפי האוייב).
מכאן התנהל היחס של ישראל ליהודה ושומרון ולעזה בשני מסלולים הפוכים.
בפסח 2002 חזר צה"ל וכבש במבצע "חומת מגן" את שטחי יו"ש, שנמסרו לרשות הפלשתינית. המהלך ארך שבועות ספורים ובמחיר של כמה עשרות הרוגים (ושוב תודה לפרס, ביילין וחבריהם ליוזמת אוסלו). כך התחדש "הכיבוש" וראה זה פלא – הטרור דעך. המנטרה "הכיבוש משחית" קיבלה משמעות מציאותית בעקבות הסבה קטנה, כשהסתבר כי דווקא "הכיבוש משקיט", ודווקא יש פתרון צבאי לטרור, וכן ניתן לדכא טרור בכוח, ומה שנקרא "שלום" ו"תהליך שלום" היה תהליך של מלחמה, טרור, דם ודמעות שעלה במחיר חייהם של 1500 יהודים ואלפי ערבים.
ביהודה ושומרון דעך הטרור בעקבות חיסול תשתיות הטרור, חידוש התשתית המודיעינית והנוכחות של צה"ל בכל מקום שנדרש. הנוכחות האזרחית ההולכת וגוברת של המתיישבים ביו"ש תורמת מצידה להוכחה יום יומית שאנו כאן כדי להישאר. השקט איפשר את חידוש חופש התנועה הערבי שהוביל לשגשוג כלכלי, הבולט לעיני מי שמסתובב בשטח ורואה בעיניו את הוילות והארמונות הנבנים ללא הרף, את חיי הכלכלה התוססים ואת כלי הרכב המפוארים.
כיום, כאשר מישהו ביו"ש נוגע בטרור, צה"ל מגיע אליו בעזרת מודיעין מדויק ועוצר אותו בקלות, בלי חיסולים ממוקדים, בלי מסוקים וטילים חכמים ומבלי שהדבר יוזכר בכלל בחדשות. כך בדיוק הסתיימה יוזמה בשומרון להקים מפעל רקטות. הגיעו כמה ג'יפים, עצרו את היזם וחיסלו את הסטארט אפ, זה שכל כך משגשג בעזה.

ובינתיים, בעזה, התרחש תהליך הפוך. מאחר ו"הכיבוש" בעזה לא חודש, הלך הטרור מחיל אל חיל, ויצר לחץ ביטחוני שתרם לשכנוע הציבור שצריך להסתלק משם, בעזרתה האדיבה של התקשורת. ההנהגה שהובילה את "חומת מגן" ביו"ש, קרסה בעזה, עשתה את ההיפך, והשיגה את ההיפך.
בתוך כל המהומה הנוכחית מקפידה התקשורת בכל כוחה להשכיח ולנתק את הקשר הישיר שבין ההתנתקות, שאותה דחפה בכל הכוח, לבין תוצאתה הישירה, המפלצתית (ותודה מיוחדת למשפחת שרון, דב וויסגלס, ו"פורום החווה").

אז מה עושים עכשיו עם עזה?
הטרור יוכרע רק בכוח, בכיבוש ובהתיישבות יהודית בשטח, אבל כיום השתנו התנאים וכרגע מדובר בחלום. כניסה צבאית לעזה 2012 אינה דומה לג'נין ובית לחם ב-2002. המחירים עלולים להיות גבוהים בהרבה, וזו עדיין הבעיה הקטנה. במצרים שולטים האחים המוסלמים שהוא ארגון הגג של חמאס, כך שמלחמה בחמאס הופכת להתנגשות מול מצרים שהפכה לצד בעימות. מצד שני היתה זו הזדמנות טובה להעמיד את מורסי בדילמה ואת כל ההסכם עם מצרים במבחן סף מינימאלי, שבמסגרתו, אם המצרים יבליגו, סימן שההסכם חי וקיים, ואם לא, אז לפחות נפסיק לרמות את עצמנו. התקפלות מול האיום המצרי הופכת את ההסכם איתם למלכודת שבמסגרתה אנו אמורים להשלים עם התוקפנות מעזה ולהמשיך לסבול, כדי לשמר פיקציה של שלום.
המצב השתנה גם מכיוון ארה"ב. הנשיא אובמה, בניגוד לתעמולה, אינו ידיד ישראל ולא יגבה פעולה אמיתית נגד עזה.
ואם כן ניכנס קרקעית? מה נעשה? נהרוג, נהרוס ונשמיד תשתיות, ולאחר שנעזוב תתחדש כל מערכת הטרור. אם נבחר להישאר שם לאורך זמן עם צבא בלבד נקבל לבנון נוספת, והחלופה היא להישאר לנצח ולהקים מחדש התיישבות אזרחית יהודית המשדרת קביעות. מישהו רואה הנהגה המסוגלת לעשות זאת?
היבט נוסף – מלחמה שתפיל את החמאס תוביל למצב קפקאי שבמסגרתו חיילינו ישפכו את דמם כדי שבסופו של דבר יבוטל הפיצול בין עזה ליו"ש ויוסר הגורם העיקרי המונע הקמת מדינה פלשתינית. זו המשוואה הפרדוקסלית. חולשת מנהיגנו המוכנים להקים מדינה פלשתינית מותירה תפקיד "חיובי" לקיומו של החמאס.
לכן, כל מה שנשאר בסיבוב הנוכחי הוא לגבות מעזה "תג מחיר" כואב ויקר, באמצעות כתישה אווירית וארטילרית בלבד, כי חבל על חיי החיילים. השקט הזמני שישתרר לאחר מכן צריך להיות מנוצל להכשרת התודעה העולמית לכוונתנו לכבוש את רצועת עזה ולהתיישב בה מחדש, תוך הבהרה כי תמה תקופת הנסיגות. מהרגע שיובן שזו כוונתנו, נהיה במצב שבו אי אפשר להפסיד. אם החמאס יירתע, נחיה בשקט. אם יכפה עלינו מלחמה ננצל אותה לפתרון אמיתי של המצב.

אי אפשר להתיחס למצב שנוצר במגרון מבלי להזכיר ששאלת הבעלות על הקרקעות של מגרון מעולם לא התבררה. השמאל בחר לפנות לבג"ץ כי רק שם ניתן להגיע לתוצאה המקווה של הרס הישוב מבלי להביא ראיות והוכחות בעלות על הקרקע. הממשלות שהשיבו לעתירות לא התעקשו לדרוש הוכחות ולהביא את הדיון לבית משפט מתאים, ובכך הן לא הותירו בכלל ברירה לבג"ץ כיצד להחליט. בכלל, לפני שכועסים על בג"ץ חשוב לדעת שלממשלות נוח מאד לתת לשופטים לעשות עבורן את העבודה השחורה ולהתחבא מאחורי ההכרעות שהן גרמו להן בעקיפין באמצעות תשובות גרועות או הימנעות מתשובות טובות שקיימות בידיהן.
עותרי השמאל, והערבים שהם ליקטו מהכפרים בסביבה, אלו שטענו שהם בעלי הקרקע, הסתחררו מהצלחתם בבג"ץ ופנו לבית משפט אמיתי ל"מימוש רווחים", כלומר לדרישת פיצוי על השימוש ב"אדמותיהם", ואז, כשמדובר היה בכסף, שינתה הפרקליטות את אופי תשובתה ולפתע דרשה מהעותרים הוכחות לבעלותם על הקרקע. העותרים ברחו מבית המשפט כל עוד רוחם בם ונאלצו לשלם פיצויים על תביעת הסרק. כלומר, אין איש בעולם המסוגל אפילו לנסות להוכיח שהקרקע שייכת לו. על הרקע הזה, המשך תהליך עקירת מגרון אינו חוק ומשפט אלא פוליטיקה מתובלת במנות גדושות של רשע.
הפשרה שגובשה היתה ויתור גדול על הצדק. בהיעדר בעלים לא היתה כל סיבה להמשיך בתהליך ההרס. בחוגי ההתיישבות פרץ ויכוח גדול האם להיות 'צודקים' או 'חכמים', וזאת בהתחשב בעובדה שנתניהו טירפד כל נסיון חקיקה לתיקון השיטה של עקירת ישובים בטענת קרקע פרטית ע"י בג"ץ, מבלי שראיות הבעלות נבחנו ע"י ערכאה כלשהי.
לאחר שהממשלה קיבלה ללא ויכוח את טענת היסוד שמדובר בקרקע פרטית, והתחייבה לעקור את מגרון, וכל שביקשה היה זמן לעשות זאת, מהוה החלטת בג"ץ יריקה בפרצופה של הממשלה, שמקורה הוא ידיעה ברורה שהממשלה הזו ניתן לצפות לציות מוחלט. ניתן היה להבין את ההחלטה שלא למרוח את ההליך על פני כל כך הרבה שנים, לו היה שוויון ועקביות בהחלטות מול עתירות הפוכות.
בשנת 2007 עתר אריה קינג, פעיל התיישבות יהודית בירושלים, ודרש פינוי שטח ליד הגבעה הצרפתית, השייך לבעלים יהודיים. מדובר בהר שלם שהיה מיועד להקמת שכונה יהודית בשם "שער המזרח" ושנשדד כולו ע"י ערבים. כאן דווקא ישנן הוכחות חד משמעיות לבעלות פרטית על הקרקע, הבעלים חיים וקיימים, והרשויות לא נקפו אצבע למנוע את ההשתלטות רבת השנים. לאחר החלטת בג"ץ להרוס את הבתים בעמונה, לקח קינג את הנוסח המדוייק של עתירת השמאל ורק שינה את השמות והמקומות ל"שער המזרח", תוך שהוא מציין שמדובר ב"עתירת ראי", סימטרית לחלוטין. כאן בג"ץ לא הציב הגבלת זמן לפינוי, ומבלי להתבלבל, קיבל את עמדת המדינה שביקשה לקבל את שיקול דעתה המוחלט לגבי מועד הטיפול, כשכולם יודעים שלא יבוא לעולם. הפער העצום בין התשובות הקבועות לעתירות שמאל מול עתירות זהות מימין הוא זה המוביל לחוסר אמון מוחלט כלפי בג"ץ ויתר פטפוטי "שלטון החוק".

השמאל הזדעק נוכח הפשרה במגרון, דבר המצביע על כך שלמרות הכל היא היתה טובה ליהודים. המאמרים ב"הארץ" עשו את שלהם והתקשורת ציידה את השופטים בשלל נימוקים מדוע לא לתת לימין הישג. צהלותיה המוקדמות של מועצת יש"ע ומכתבי ההוקרה המתוקשרים לשר בגין, הוכיחו לשמאל שחששותיו אמיתיים. לקח לעתיד – גם כשזכית בפיס – אל תפסיק ליילל.

כעת חייבת הממשלה לשנות את המצב האבסורדי שרק ביו"ש אפשר להרוס ישובים שלמים בתירוצי "קרקע פרטית" מבלי שיימצאו לה בעלים, ומבלי שתהיה ערכאה שבה יוכל הדבר להתברר. בנוסף, את מגרון החדשה שבגבעת היקב הסמוכה יש לבנות ולהגדירה כישוב חדש וחוקי שקם בזכות "שלום עכשיו". והיכן יגורו התושבים בינתיים? יש להקים להם שכונה זמנית בישוב אדם הסמוך, שתמשיך להתקיים גם כשיעברו לבתים שייבנו, וכך תקום עוד שכונה בזכות השמאל הקיצוני והכסף החתרני הזר. את מגרון הנוכחית, נקודה אסטרטגית חיונית, אין להרוס אלא להכניס לשם את צה"ל בתפיסה בטחונית של הקרקע, שנגדה לא יוכל השמאל לעשות דבר בתרוצי "חוק". ממילא אין אף ערבי "בעל הקרקע" שייפגע מכך. זהו "תג מחיר" נאה נגד החתרנות הזרה המופעלת באמצעות ארגונים קיקיוניים. האם הממשלה תעשה זאת? הצחקתם את ביבי. אם הוא לא היה מעוניין בתוצאה הזו, יכול היה למנוע אותה מראש בקלות.

מהומות בהר הבית, מהומות במחסום קלנדיה, בא-רם, בביתוניה, בעזון, ידויי אבנים פרועים בציר 60, מהומות בחברון, שרשרת מקרי שוד אלים של מכוניות, וגם מטען צד גדול שבחסדי שמים לא פעל.
מי שנזכר בתקופה של ערב האינתיפאדה "הראשונה", אינו טועה. הסיבה לאינתיפאדה היתה חולשה ישראלית ששיאה בשלושה אירועים מרכזיים: שחרור 1150 מחבלים לשטחי יש"ע במסגרת "עסקת ג'יבריל", "ליל הגילשונים" שבו מחבל בודד הצליח להרוג 6 חיילים בבסיס בצפון, ומהלך של מעצר חשודים במחנה הפליטים בלאטה שקופל בגלל התפרעויות ערביות. בנוסף, הנסיגה מסיני ב-1982 הצטיירה בעיני הערבים כביטוי להתקפלות והתכווצות ישראלית, שחרור המחבלים חסר התקדים הצטייר כתבוסה ישראלית במלחמת "שלום הגליל" למרות הניצחון שבו החלה, ושרר חוסר אונים משפטי וביטחוני מתמשך כלפי טרור "רך" של ידויי אבנים. מערכת הסתה נוהלה ע"י הממסד האש"פי ביש"ע וירושלים שפעל כמעט בגלוי. החיבור בין כניסתם של המוני מחבלים מנוסים וחדורי מוטיבציה לשטח עם אובדן כושר ההרתעה הוביל למצב שבו די היה בתאונת דרכים קטלנית אקראית בין משאית ישראלית לרכב עזתי כדי להצית את השטח. המהומות שפרצו "פגשו" שני אלופי פיקוד, אנשי שמאל, ש"הקלותיהם אומנותם"– עמרם מצנע במרכז ומתן וילנאי בדרום, בעזה. טיפולם באירועים לפי מיטב האידיאולוגיה הפייסנית שלהם – נסיגה, "הכלה", ניתוק מגע, "הקטנת חיכוך" והפקרת סוכני שב"כ לאספסוף הרצחני, הבטיח את המשך המהומות ועודדו את המתפרעים. הגיבוי לכך הגיע מהצד השמאלי של ממשלת האחדות דאז – שר הביטחון רבין ושר החוץ פרס, שכהרגלו חתר הן תחת רבין והן תחת ראש הממשלה, שמיר.
היום המצב דומה באופן מבהיל. עסקת שליט מקבילה מושלמת לעסקת ג'יבריל. ההתנתקות מצטיירת כהמשך ההתקפלות הישראלית שהחלה בסיני. הכניעה למחבל ששבת רעב מהווה תמרור חולשה גדול ובוהק. אהוד ברק, הממלא כיום את תפקיד האגף השמאלי והחתרני בממשלה, ממנה ומגבה קצינים המקדמים מדיניות שמטרתה הסופית היא להוציא את ישראל מיו"ש. צה"ל כבול ע"י מערכת המשפט ופקודות פוליטיות המונעות ממנו לנקוט מדיניות התקפית יוזמת. ברק ממנה דווקא את "מר אוסלו", ניצן אלון, לתפקיד אלוף הפיקוד לאחר שכאוגדונר הוכיח שהינו האדם הכי פחות מתאים לגזרה.
צה"ל, שמעולם לא נצטווה להפסיק כליל את ידויי האבנים, מסורס היום יותר מתמיד. הכוחות ביו"ש סובלים מהיעדר משאבים חריף ופקודות מגבילות דוגמת "אפס הרוגים ערבים".
את הממסד האש"פי החתרני הצנוע של שנות השמונים החליפה הרשות הפלשתינית, "מעצמת הסתה", המעודדת את המהומות. עליית האחים המוסלמים, תומכי החמאס, לשלטון במצרים ופשיטת הרגל האמריקאית כתוצאה מהבגידה בידידים הערבים במזה"ת, מחייבת את ראשי הרשות לחבור לחמאס ולהפנות את התסיסה האופנתית שברחוב לכיוון ישראל, ולו כדי לשרוד.
חידוש של ימינו הוא קבוצות של אנרכיסטים יהודים וזרים השוהים בתוך כפרים ומסיתים את הערבים לצאת למהומות, בעוד שהם מחפים, מצלמים ומספקים גיבוי משפטי לפורעים. כאן, מערכת המשפט, המשטרה, השב"כ והמנהל האזרחי, אלו המזנקים כפנתרים על כל ריסוס מגוחך של "תג מחיר", נכנסים לאדישות, ובכך מעניקים רישיון למהומות.
גם בגבולות הקו הירוק הטרור מרים ראש. הרשויות מנסות לטאטא מתחת לשטיח תקיפה לאומנית בחיפה. גניבות, פרוטקשן, השתלטות על קרקעות ובניה בלתי חוקית אדירה אינן זוכות לטיפול.
החולשה הנרחבת הזו נקלטת היטב. המגמות המרדניות מקננות, תופחות, תוססות ומחכות להזדמנות להתפרץ. החולשה מייצרת את האינתיפאדה הערבית השלישית.
גם אצל המתיישבים ביו"ש נקלט המסר היטב. הם רואים את האדישות, הכבדות והעצלנות בכל הנוגע לשמירה על ביטחונם, מול שפע המשאבים, כוח האדם, הזריזות, הערנות והנחישות ליישם נגדם את "שלטון החוק" – בקשיחות, בקטנוניות ובנחישות ללא שמץ של רגישות. גם בתוכם נמתח קפיץ. הם בולעים ובולעים, אך מי שחושב שהמצב הזה יימשך לנצח חי בטעות. האמון במדינה, במערכותיה ובצה"ל נסדק. כאן, הדיכוי של השלטון עלול ליצור את האינתיפאדה היהודית הראשונה.

הלילה נהרס מאחז מצפה אביחי שבקרית ארבע. כמות אדירה של שוטרים הגיעו באישון לילה, פשטו על המאחז, שנקרא גם גבעה 18, והשוכן בצמוד לשער הכניסה לישוב.
טלפון מהגבעה העיר אותי מתישהו בין 3 ל-4 בבוקר, ולאחר שהצלחתי לגרד את עצמי מהמיטה יצאתי למקום. כשהנעתי את הרכב הורה מד הטמפרטורה על 2 מעלות ואזהרת קיפאון הבהבה על הצג. הפעלתי את המתיז והמים שהגיעו קפאו על השמשה. נאלצתי לחכות עד לחימום הרכב ולהפשרת הקרח ע"י מערכת החימום.
זהו הלילה שבו בחר אהוד ברק לזרוק מהבית שבע משפחות, והעובדה שהגשם פסק זמן קצר קודם היתה כנראה תקלה מבחינתו – האזרחים, כולל ילדים ותינוקות שהושלכו אל הלילה הסיבירי, היו אמורים להיזרק גם אל הגשם. ראש המועצה, מלאכי לוינגר, הזעיק בתושייתו אמבולנס שאסף אליו את הילדים.
התירוצים המשמשים את המנהל האזרחי, בג"ץ ואהוד ברק לגירוש והחרבת ישובים ושכונות הם מגוונים. במקומות כמו מגרון מדובר כביכול באדמה ערבית פרטית, אלא שמשום מה הבעלים לא באים לתבוע את השטח. בגוש קטיף חוקקו חוק מיוחד כי לא מצאו תירוצים. במקומות אחרים משתמשים בתרוצי תכנון ובניה. מצפה אביחי שוכן על אדמת מדינה השייכת לקרית ארבע. פרט לאישורי בניה שנותרו מלפני עשרות שנים אין יותר אישור לבנות. תושבי המצפה אינם פורעי חוק, ולו היה פתוח בפניהם מסלול בניה חוקי, הם, כמו יתר תושבי יו"ש, היו צועדים בו. אלא שכאשר הכל אסור, הכל הופך להיות מותר, החוק נעשה לצחוק ואיש אינו מתייחס אליו ברצינות. המשחק מכור והחוק אינו אלא תירוץ בלתי משכנע לחנק מרושע מסיבות פוליטיות. אהוד ברק, כלומר נתניהו, אינם נותנים אישורים ביד אחת, וביד השניה הורסים את הבתים הנבנים כי הם אינם חוקיים, כאשר הסיבה להיותם בלתי חוקיים היא שהם קבעו זאת.
השוטרים שהגיעו למצפה הוציאו את התושבים מהבתים והכניסו, כהרגלם, פועלים ערביים לפנות את הציוד. לפחות בחלק מן המקרים נכנסו הערבים ללא השגחה, השתמשו בכלי עבודה של התושבים כדי לפרק את הבתים, שאינם אלא צריפים מאולתרים, גנבו את הכלים בטענה שהם שלהם, בחיפוי השוטרים שהתעלמו מטענות התושבים. כמו כן נגנבו תכשיטים אצל משפחה נוספת. לאחר מכן באו נערות לאסוף ציוד ושוטרי מג"ב סילקו אותן באלימות, תוך שאחד מהם דוחף ידיים אל מתחת לשמלתה של אחת הנערות. זוהי כנראה התשובה של קלגסי המשטרה לסוגיית הדרת הנשים. מי יגן עלינו מהמשטרה?
הממשלה שותקת נוכח הגיבוי הגורף שנותן נתניהו להשתוללות של אהוד ברק. ברק מבעיר את השטח, ממנה קצינים שמאלנים פרובוקטורים ויוצר קרע בין צה"ל לתושבים. המנהל האזרחי נוקט במדיניות אפלייה גלויה נגד יהודי יו"ש ואין אל מי לפנות, כי כל המערכות במדינה שותפות למדיניות הצינית הזו. איך זה מתאפשר? היהודים החיים ביו"ש הם היום היחידים הנתונים תחת ממשל צבאי. הקמת הרש"פ חיסלה למעשה את "הכיבוש" על הערבים. הם נתונים לשלטון אוטונומי נרחב ורק היהודים נשארו תחת חוקים צבאיים בלתי דמוקרטיים המאפשרים לעולל להם כל דבר.
זה הרקע האמיתי שהוביל לפעולות "תג מחיר" שאינן אלא תולדה של יאוש. אלא שפגיעה בערבים, מעבר לשאלה המוסרית, אינה נכונה פרקטית ומובילה לתוצאות גרועות יותר. תחת ארטילריית ההסתה ורצח האופי בתקשורת מקבלים הפרקליטות, המשטרה והשב"כ יותר סמכויות דיקטטוריות המאפשרות להם להגביר את הדיכוי.
הפתרון הוא לגבות תג מחיר פוליטי מבנימין נתניהו. השותפים הקואליציוניים צריכים להבהיר לו שיש גבול, והיכן בדיוק הוא עובר, וכן יש לגבות ממנו מחיר פוליטי בפריימריס הקרובים. יש לגרום לו לבחור בין החיבור התמהוני לאהוד ברק לבין צרות פוליטיות אישיות. כאן מתחיל תפקידם של הבוחרים שבחרו נתניהו, ליכוד, בית יהודי וישראל ביתנו, וקיבלו את "מר אסון לאומי", אהוד ברק, שבכל מקום שהוא מניח את ידו – לא צומח עשב.

על מיכל ההדחה בשירותים שבביתו של רופא הגר ב"ישוב קונצנזוס" ביו"ש מוצמדת תמונת האחראים להתנתקות. צמרות הצבא, המשטרה, הפוליטיקה, המשפט והנשיא דאז, כולם שם. על צד מכסה השרותים הפונה אל המשתמש, מודבקת תמונתו של הרמטכ"ל, דאז. גברים המטילים את מימיהם עושים זאת לכיוון הכללי של דן חלוץ המופיע בכל הדר מדיו, דרגותיו וכנפי הטייס.
חלוץ ושותפיו לגירוש קנו בדין את היחס הזה, אך הנקודה שאליה הגענו שבה מצא לנכון אדם מכובד מאד ופטריוט גדול, לבזות את האיש, על סמלי המדינה וצה"ל שהוא ומדיו מייצגים, זעזעו אותי אף יותר מידויי האבנים על מפקדי חטיבת אפרים. הדבקת התמונה בשירותים פרטיים אינה מהווה עבירה על שום חוק, אך היא, יחד עם גילויי השנאה האלימים מספקים אינדיקציה מצמררת לגבי עומק הנזק שחוללה מלחמת האחים שהחלה בגירוש בכוח של אלפי אזרחים מבתיהם בקיץ 2005.
הקרע שחוללו אריאל שרון ועוזריו הצליח לגרום לחלקים נכבדים מציבור התורם והכנוע ביותר להתייחס למדינה ולצה"ל בהסתייגות ובחשד במקרה הטוב, ובתיעוב במקרה הרע.
התבוסה בלבנון ושובו של האיום הקיומי העירה את צה"ל מחלומות השלום המתוקים ויצרה צורך גובר בחיילים ומפקדים רבים ואיכותיים וכן לגניזת תכנית "ההתכנסות". כתוצאה מכך התקבעה "הפסקת אש" בין המדינה וצה"ל למתנחלים, שהביאה לרגיעה יחסית בשטח. הפצע החל להתאחות.
אך כעת יש מי שחושב שחידוש השנאה הפנימית מסייע לו. אהוד ברק שואב מהתקשורת לגיטימציה ל'חטא' שותפותו בממשלת נתניהו וגומל לה בסחורה של קרע ושנאה. כך חומק האיש הכושל, האנוכי והאטום, מביקורת קטלנית על שורת כשלונותיו.
התקשורת שהיתה קוברת כל אחד אחר (בתנאי שאינו ממחנה השמאל) מרוסנת למדי נוכח מעלליו של ברק הכוללים את הבריחה מלבנון, הבריחה מקבר יוסף, הפקרת מדחת יוסף והרב הרלינג לדמם למוות, חוסר האונים במלחמת אוסלו, 'ההברקה' של ירי על שטחים ריקים, הפיאסקו במשט שגרם להסרת המצור על עזה, הטיפול הכושל בהתרעה לפני הפיגוע ליד אילת והטלת האחריות לפתחו של אלוף הפיקוד, ההתבטאויות המופקרות "אילו הייתי פלשתיני הייתי בארגון טרור", "לו הייתי מנהיג איראני הייתי רוצה נשק גרעיני" (שמשמעותה מתן לגיטימציה לאטום האיראני), עצירת "עופרת יצוקה" בטרם עת, זריעת רוח רעה במטכ"ל ויחסי אנוש מחרידים שהובילו את רוב האנשים שעבדו עבורו לתעב אותו.
תחת ברק הפך צה"ל ל"צבא ההקמה לפלשתין". ישובים חסרי "תכנית בנין עיר" (תב"ע) נחנקים בהיעדר בניה ושרותים כגון בתי ספר, גנים ומרכיבי ביטחון, ניסיונות בניה והבאת קרוונים ללא אישור נענים בתגובה נמרצת של המנהל האזרחי. ברק המפעיל את המנהל בידו האחת, הוא זה המונע חתימה על התב"ע בידו השניה. המנהל מקיים מדיניות אפליה רשמית נגד יהודים מול אדישות מוחלטת כלפי עבריינות ערבית. הרדיפה מגיעה למימדים גרוטסקיים. בריכת שכשוך קטנה, בשומרון, "בריכת כפיר", ע"ש חלל צה"ל, נהרסה, ועל בריכה דומה ע"ש עמשא משולמי ז"ל שנפל בלבנון תלוי צו הריסה. לעומת זאת את "השוטרים הפלשתינים" שרצחו את בן יוסף לבנת בקבר יוסף צה"ל אינו רודף. בסימטריה לעוינות כלפי התיישבות מתחממים היחסים עם "הפרטנרים", והקצינים שהתלוננו על שנאה בעיני יהודים נהנים כנראה ממבטים ידידותיים יותר במסעדות ברמאללה. "רוח המפקד" של ברק מזינה את הרדיפה היומיומית מצד מערכת הביטחון כחלק ממהלך מערכתי של הפיכת המתנחלים לאזרחים סוג ג'.
לאחר מעשה התפרסם כי ברק התכוון להרוס את רמת גלעד בעיצומו של המו"מ על הסכם, מאחורי גבה של הממשלה, ורק התנגדות נמרצת בממשלה והוראת נתניהו בלמו אותו. מה בער לו לבצע את ההרס? אולי כי רצה להגיע לארה"ב, יום לאחר מכן עם "הישג" שימצא חן בעיני הממשל, שלפעמים נדמה שאצלו הוא עובד.
הכל מותר. אי שמירת כללי משחק, הפרת הסכמים והתחייבויות, רמיסת כל הכללים. המטרה, טובתו של ברק, מקדשת את האמצעים. את המחיר של הרס רקמות יחסים וזריעת שנאה בין צה"ל לציבור הממלא את שורות היחידות הקרביות שלו, ישלמו אחרים, אולי כל המדינה.
לא ברור מה פשר התלות התמוהה שנתניהו פיתח בברק, אך מידת החופש שהוא מאפשר להתנהגותו המופקרת בשטח תוביל בהכרח להשנאת הממשלה על הימין שהעלה אותה. השותפות עם האיש שממנו כל המדינה כבר התרחקה הופכת את נתניהו לאחרון הפראיירים. נתניהו עתיד לשלם על כך ביוקר, כמו כל קודמיו.

הקמפיין נגד מסע החקיקה נגד בג"ץ, התקשורת וארגוני "זכויות האדם" נמצא בשיאו. החקיקה מוצגת כמסע נקמה הפוגע בדמוקרטיה מצד שלטון הימין נגד גופים יריבים.
בואו נבחן האם גל התעמולה האדיר בתקשורת שנועד למנוע פגיעה בכוחם של הגופים הללו הוא השומר על הדמוקרטיה, או אולי להיפך – טשטוש וגימוד הסכנה והאיום הנשקפים מהתנהלותם הנוכחית היא האנטי דמוקרטית:
קצת פרופורציות:
כאשר עיתונאי מרכזי מסוגל לקרוא בגלוי לשמור על ראש ממשלה מושחת כ"אתרוג", "עטוף בצמר גפן ובתוך קופסה", כדי לוודא ביצוע מהלך מדיני, והאקט "הדמוקרטי" הזה עובר בשתיקה ללא בושה וענישה, מצטרפים עיתונאים נוספים לחגיגה ומציעים הצעות מגונות: "הסדר מדיני שיוביל לקץ הכיבוש יזכה את אולמרט בחנינה" (עקיבא אלדר, "הארץ", 4.3.08). או שפה בריונית כלפי נתניהו בסגנון "לך להסדר מדיני או הביתה". הבעיה האמיתית של הדמוקרטיה היא שאין כיום מנגנון המסוגל לבלום את ההשחתה הזו, חסרת האחריות וחסרת המעצורים, שהפכה לאיום אסטרטגי על המדינה.
אמצעי התקשורת העיקריים נמצאים בשיאו של אבדן מוחלט של כללי משחק כלשהם. חד צדדיותו של הקמפיין המתנהל נגד החקיקה עצמה הוא ההוכחה הגדולה ביותר לנחיצותה. היעדרם של איזונים ובלמים מקנה לתקשורת יכולת בלתי סבירה לדחוף ולאלץ ממשלות לבצע הכל, כולל מהלכים מדיניים מכריעים. אוסלו, ההתנתקות ועסקאות שחרורי מחבלים לא היו מתרחשים ללא התגייסותה "הדמוקרטית" הטוטאלית של התקשורת.
מדינות זרות מממנות עמותות חתרניות לצורך שינוי דרכה, דמותה וגבולותיה של המדינה. הן פועלות למחיקת זהותה היהודית ולהפיכתה ל"מדינת כל אזרחיה", לעידוד ולמניעת התגוננות מפני הצפתנו במהגרים מאפריקה, לשלילת יכולת ההגנה העצמית באמצעות עלילות לגולדסטון, לדחיפה לנסיגה ע"י קיום מו"מ פרטי על גבולות (יוזמת ז'נבה), מלחמה בהתיישבות ביו"ש בתירוצי תכנון ובניה, וחדירה לצה"ל, למערכות החינוך והמשפט.

בקודקוד ניצבת מערכת המשפט והפוסק האחרון – בג"ץ. שם מתבצעת בפועל העבודה המלוכלכת של האיתרוג כחלק מהשימוש בכוח המוחלט שנצבר, להכתבת דרכה של המדינה.
כשבג"ץ הנוהג להתערב בכל נושא בחר לפתע שלא להתערב בגירוש אלפי אזרחים ולשכוח את כל חוקי היסוד, חשף השופט חשין בראיון טפח מהאיתרוג כשפירש מדוע לדעתו נדחתה העתירה להעמדת שרון לדין: "אבל באותו זמן כל העם רצה ששרון לא יעמוד לדין, בגלל שהיתה תוכנית ההתנתקות. ואם שרון היה עומד לדין לא היתה התנתקות".
פרופ' יחזקאל דרור, חבר ועדת וינוגרד, חשף בראיון את שיקולי הוועדה לגבי מלחמת לבנון: מה אתה מעדיף? ממשלה של אולמרט וברק או בחירות חדשות שבהן יעלה נתניהו?"
קצרה היריעה מלתאר את ההשחתה הפוליטית שפשתה בצמרת מערכת המשפט – "דמוקרטיה" בפי תועמלני השמאל.
תחת ההכוונה וריכוך דעת הקהל מצד התקשורת, מסייעים מבפנים אנשי שמאל בפרקליטות ובבג"ץ לעמותות ע"י היענות מרחיקת לכת לעתירותיהם, מתוך פרשנות מגמתית, רדיקלית ושנויה במחלוקת של החוק. כך נוצרה דיקטטורה של מיעוט המכתיב למדינה מדיניות קיצונית הנוגדת את רצונו של רוב העם. מי שמתנגד לכך מכונה "אויב הדמוקרטיה".

ממשלה ריבונית היתה מרסנת את כוחו המוחלט של בג"ץ ע"י ביטול "המהפכה החוקתית" המאפשרת לו להיות הפוסק האחרון. אז ניתן היה להתחיל למשול, לסלק פקידים המנסים להכתיב מדיניות ולכפות איזון או לסגור כלי תקשורת ממלכתיים מגמתיים.
מדוע אין תביעה ישראלית ישירה מהמדינות המממנות את הארגונים להפסיק להתערב בעניינינו הפנימיים – ולא, ינותקו היחסים ואנו נממן ארגונים חתרניים אצלם? הרי כמה מליוני דולרים לבסקים, לקתולים בצפון אירלנד, לבדלנים קורסיקאים ולארגוני "זכויות אדם" חתרניים באירופה עשויים היו לשמש כרמז ברור.
לא בג"ץ מונע מהלך כזה אלא חידלון הממשלה. היוזמה לחקיקה החדשה אינה אלא פעולת הגנה עצמית שבאה מלמטה, ביוזמת דור חדש של ח"כים נמרצים ונעדרי רגשי נחיתות. הם אלו הפועלים להציל את הדמוקרטיה באמצעות שיקום כוחה של הרשות המחוקקת והשבת האיזון בין הרשויות.