אינתיפאדת ירושלים מול ממסד משותק

זה קורה בלב ליבה של בירת מעצמת זכויות האדם הנודעת, מדינת ישראל, זו שבית המשפט העליון שלה אינו נרדם בלילה עקב הפגיעה המקפחת והמקוממת בזכויות המסתננים לפתח תחביבים ולקיים מערכות שידוך הולמות. בהר הבית, קילומטר בודד מבית המשפט הנכבד, מנהלת משטרת המדינה היהודית והדמוקרטית מדיניות אפליה בלתי דמוקרטית ובלתי חוקית נגד יהודים. כללי המשחק הם שליהודים אסור להתפלל, להניף דגל לאום ולחיילים במדים אין כניסה. לערבים מותר לשחק כדורגל, להניף דגלי חמאס ולהתפרע. הר הבית מנוהל בשותפות של התנועה האסלאמית של ראאד סלאח, והחמאס, שתי תנועות אחיות, המשתייכות לתשלובת האחים המוסלמים. החמאס משלם משכורות לקיום נוכחות מוסלמית מתמדת, לנשים מקללות וקבוצות התפרעות, והוואקף מבצע עבודות בניה אדירות בהר, תוך ביצוע שואה ארכיאולוגית במימדים של בכייה לדורות. ישראל מאפשרת זאת בטענה של רגישות האתר, כי הרי המזה"ת עלול לעלות בלהבות אם יהודי יניע את שפתיו בהר.

כזו היא ירושלים, עתירת אתרים נפיצים. סטודנטיות בקמפוס הר הצופים מוטרדות ומותקפות, נאסר על חיילי מחנה הר הצופים לנוע לאורך 300 המטרים שבין הבסיס לכניסה לאוניברסיטה, והם מחויבים לבצע הקפה גדולה. ידויי אבנים, ירי זיקוקים ואף ירי חי על בתי שכונות תפר, פוגרומים כלפי כלי רכב, הרכבת הקלה ושריפת תחנת דלק. בית העלמין בהר הזיתים הפך למגרש השעשועים של פורעים ערבים שניפוץ מצבות יהודיות עושה להם את זה, וידיעה טריה מספרת על שוטרים שלא הורשו להפריע לשוברי המצבות שפעלו חופשי במשך שעתיים, כנראה מפחד שהמזה"ת יעלה באש. הפתרון המבריק שנמצא הוא פשוט לא לדווח על האירועים. המחשבה שניתן להסתיר זאת בעידן האינטרנט חושפת את גודל החובבנות.

לכן אין להצטער על פרישתו של מפקד מחוז ירושלים במשטרה, ניצב יוסי פריינטי, זה שהיה אמור לשמור על הסדר בבירה, ולאור התוצאות לא ברור אם בכלל הגיע לעבודה.

אבל אולי זו מדיניות מוכתבת מגבוה, ולנו, האזרחים הקטנים, אין את התמונה המלאה? לחובת המשטרה עומדת העובדה שגם בשטחים אחרים היא לא הראתה סימני הצטיינות יוצאי דופן. בזיון רודף בזיון, ריקבון רודף ריקבון, ולא פעם עולה המחשבה, האם בכלל נרגיש בהבדל אם היו פשוט סוגרים את המשטרה, מפנים את תקציביה למשרדים אחרים ומתפללים לטוב. ברור שזו בדיחה, אבל המשטרה היא שהתחילה עם הבדיחות בכך שהפכה לבדיחה. האחראי בשש השנים האחרונות לבדיחה העצובה הזו הוא השר יצחק אהרונוביץ' שלמרבה ההפתעה משתייך למפלגתו של אביגדור ליברמן "טורף הערבים", ולא לזו של ציפי לבני.

מבלי להפחית באחריותו של השר לביזיון, מדובר גם במדיניות ממשלתית של פייסנות מול בריונות וטרור. הפשע משתלם, ולא רק בירושלים, למרות שדווקא שם קל מאד להכריע את הטרור. כיצד? באמצעות שלילת תעודות הזהות הכחולות מהפורעים. משמעות הסנקציה הזו היא סילוק המחבלים מירושלים ליו"ש, הפסקת תשלומי ביטוח לאומי וביטול הכניסה לקו הירוק והיכולת להתפרנס בתחומו. אחרי שניים-שלושה מקרים כאלו היה משתרר שקט מוחלט בעיר. אבל, כמובן, אין סיכוי שבג"ץ יאפשר לעשות זאת, כפי שאין סיכוי שהכנסת והממשלה יעיזו להשתמש בסמכויותיהן כדי להגביל את השופטים הללו, שלמעשה תפסו את השלטון.

מסתננים חוגגים, טרור ערבי, התפרעויות, בג"ץ מכתיב, סדרת השפלות לאומיות, אבדן ריבונות. אין מוצא ממעגל החידלון. זה לא מתחיל במשטרה חובבנית ולא מסתיים בשר כושל הממונה עליה, אלא שיתוק חולני של ממסד שלטוני שלם. יש לנו מדינה בעלת כלכלה מעולה, מדע, היי-טק, צבא אימתני, ארסנל גרעיני משמעותי (לפי פרסומים זרים), אבל באופן מנטאלי היא מנוהלת בידי ועד קהילה מבוהל שמגלה נחרצות ונחישות רק נגד אזרחיו שלו, אלו העלולים לעורר את חמת השכנים אם ידרשו את המגיע לנו, או סתם ירססו כתובת על קיר. סוג של סמרטוט החוטף צעקות מהבוס שלו בעבודה, חוזר הביתה ומכה את ילדיו.

הצלחנו לצאת מהגלות, אך נכשלנו לחלוטין בהוצאת הגלות מתוכנו.

 

One Response to “אינתיפאדת ירושלים מול ממסד משותק”

  1. מאת דרור מרמת גן:

    כל מילה בסלע. מדינה חולה ומתפוררת.

Leave a Reply


שבע − 4 =