ארוכה הדרך לעצמאות

שר החוץ הגרמני, זיגמר גבריאל, שהתעקש לפגוש את אנשי ארגוני השמאל הקיצוני, "שוברים שתיקה" ו"בצלם", נתקל באולטימטום שהציב לו ראש הממשלה לבחור בין הפגישה איתם לפגישה איתו. היתה זו הפתעה נעימה נוכח השתיקה וההשלמה הישראלית המסורתית עם התערבות בוטה של מדינות זרות המנסות להשפיע על מדיניותה, כי עד כה כולם מרשים לעצמם לבחוש אצלנו, בייחוד באמצעות טיפוח עמותות חתרנות בסכומים המסתכמים במיליארדים. גרמניה היא שחקנית בולטת שב-2016 בלבד העבירה ל"שוברים שתיקה" 821,000 ₪ ול"בצלם" 740,000.
לגרמנים יש אינטרס ישיר להכפיש את ישראל, כי אם אפילו קורבנות הנאצים מבצעים פשעי מלחמה, כנראה שמעלליהם שלהם בשואה אינם ייחודיים, ובכך ניתן למרק את הפשעים ולהיפטר מהעבר המעיק. האינטרס השני, העקיף, נובע מאובססיה אנטישמית בלתי נשלטת. המדינה היהודית המוצלחת משגעת את האירופים בכלל, והגרמנים, שרבים מהם חזרו לסורם האנטישמי, בפרט. וכך, מצד אחד קיימים רגשות אשמה המניעים את סבסוד הצוללות לישראל, (אבל גם מספקים תעסוקה למספנותיהם), ומאידך, היותם שחקן ראשי במימון עמותות הפועלות לדה-לגיטימציה ודה-הומניזציה של ישראל, במהלך אסטרטגי של השנאתה על העולם ודחיקתה ל"גבולות אושוויץ". הנסיגה מעזה מוכיחה כי גם בקווי 67 הם לא יתנו לנו להגן על עצמנו, באמצעות מעגל סגור של לחצים, הבאים בתגובה לעלילות על צה"ל, המגיעות מארגונים שאותם הם מממנים. במלחמת העולם שיתפה אירופה פעולה עם הנאצים בסיוע לשואה, וכעת קשה להשתחרר מהמחשבה שאירופה מנסה לחזור על התרגיל באמצעות דרישות ולחצים לכיווץ שטח המדינה ולשלילת יכולתה להגנה עצמית, כלומר ניסיון עקיף להסגרתנו חסרי אונים לשוחט המוסלמי. לו ישראל היתה לפחות מטיחה האשמה כזו בפניה של אירופה, ניתן היה לרסנה.
נוכח זאת, כמה מאוחרת וחלשה תגובתו של נתניהו, כי אין מדינה שהיתה מתירה חתרנות שכזו. החוק היה צריך להגדיר את ארגוני החתרנות כ"סוכנים זרים" ולהגביל את פעילותם. מדינה המכבדת את עצמה היתה כבר מזמן תובעת בתוקף מהמדינות הללו לחדול מהמימון וההתערבות בענייניה, עד כדי ניתוק יחסים. במקביל ניתן בקלות להזרים כספים לארגונים אופוזיציוניים באירופה. אפשר לממן ולעודד את בדלני קטלוניה בספרד, את דרישות ארגנטינה על "איי המלווינאס" הנקראים בפי הכובשים הבריטים "איי פוקלנד", את בדלני קורסיקה, את השסע בין הפלמים לוולונים בבלגיה, בדלנים סקוטיים, וכו'. או אז אפשר היה להגיע עם אירופה להסכמים הדדיים של הפסקת חתרנות ומימון, ומכאן המסקנה שכבוד לאומי מתורגם לביטחון לאומי.

הפרובוקציה של השר הגרמני מראה לאן הידרדרה ישראל כתוצאה מהמחילה העקבית על כבודה ועל החופש שהיא מעניקה לכל זב חוטם להשפיל אותה ולממן את חורבנה. ישראל היא שהתנצלה ושילמה פיצויים על מעשה התוקפנות של ארגון טרור תורכי במשט המרמרה. ישראל מסכימה לקיומה של סוכנות "אונר"א" הקיימת במיוחד רק כדי לשמר ולא לפתור את תופעת "הפליטים הפלשתינים", במקום סוכנות האו"ם "UNHCR" האחראית לפתור בעיות פליטים ביתר העולם. אך מה כל זה מול העובדה הבלתי נתפסת שישראל מספקת חשמל ומים לישות הטרוריסטית של עזה, החוטפת את חייליה והמחזיקה כרגע באזרחיה ובגופות חייליה, ואפילו בעת מלחמה פעילה. לפי ההיגיון הזה על צ'רצ'יל היה לספק דלק להיטלר במהלך מלחמת העולם.

ביום העצמאות התקבלה באונסק"ו החלטה שישראל היא כוח כובש בירושלים. תגובת ראש הממשלה היתה גינוי ההחלטה כאילו היה טוקבקיסט. מדינה בעלת כבוד לאומי היתה מנצלת את מעשה התוקפנות הזה כהזדמנות לסילוק האו"ם היושב כדייר על שטח ריבוני ישראלי של "ארמון הנציב" בירושלים "הכבושה", ואף בנה שם תוספות באופן בלתי חוקי. מהלך כזה היה גורם לארגון העוין הזה לחשוב פעמיים לפני צעד נוסף מסוג זה, ומשדר מסר של שינוי כללי משחק.
הידיעה המאכזבת שנתניהו ניסה בסוף להתקשר לשר החוץ הגרמני, שלא טרח לענות, מעידה שאפילו מה שנראה כצעד ראשון לכיוון הנכון, עדיין לא החל.
חגגנו השבוע את העצמאות הפיזית. כעת נותר השלב הקשה יותר, לצאת מהגלות הנפשית.

Leave a Reply


− 1 = שמונה