ישראל מחר

"הגענו לגודל האוכלוסייה הרצוי, מילאנו את הארץ, עכשיו אפשר להגביל את הילודה ולדבר על איכות חיים ועל איזו מדינה אנחנו באמת רוצים להיות", זהו נושא הספר "והארץ מלאה", שכתב פרופ' אלון טל, החוזה עתיד דמוגרפי שחור למדינת ישראל.

"הבעיה הדמוגרפית" שטל חוזה, אינה מיעוט היהודים, אלא להיפך, ילודה ישראלית גבוהה המובילה בטווח קרוב יחסית להתפוצצות אוכלוסין, שכן טל צופה שבשנת 2050 יתגוררו בישראל בין 23 ל-36 מיליון איש. פיצוץ האוכלוסין הצפוי מקורו במגזר היהודי, ההיפך הגמור מההפחדות השמאל המסורתיות. בכך למעשה מפוצץ טל את בלון "השד הדמוגרפי", ונוקט דווקא בגישה האופיינית לצוות של יורם אטינגר ויעקב פייטלסון. צוות זה הינו היחידי שמאז 2005 עוקב באופן עצמאי אחרי הנתונים, ומסקנתו היא שלא רק שהערבים אינם הולכים להיות רוב, אלא שהדמוגרפיה היהודית מנצחת בגדול. בכך הוא מפריך את ההפחדות על הפיכתנו למיעוט וסותר את הניסיון להלך אימים על "קץ הדמוקרטיה" כתוצאה משליטה יהודית על רוב או לפחות על מיעוט ערבי גדול.

בהינתן שכתוצאה מהנסיגה ערביי עזה אינם נספרים תחת שליטה ישראלית, בניפוח המביך של מספרי הערבים ביו"ש ע"י הרש"פ, התבדות התחזיות השחורות של העבר כפי שנצפו ע"י מיטב הדמוגרפים, העליה המשמעותית בשיעורי הלידות היהודיים והנפילה בגידול הערבי הן בקו הירוק ובייחוד ביו"ש, ההגירה הערבית המשמעותית מיו"ש אל כל העולם, והעליה הצפויה עקב התגברות אנטישמיות בעולם המערבי, נוצרת מציאות דמוגרפית הכוללת אוכלוסייה יהודית הולכת וגדלה ביחס לערבית בהתאם לתחזיות הפחות שמרניות, וזו המציאות המהווה את התשתית להזדעקותו של אלון טל. טל הוא אדם שתרם רבות לנושא איכות הסביבה בישראל, אך פחות לנושא כמות הסביבה, בהיותו איש שמאל המוכן לוותר על חלקים משמעותיים של ארץ ישראל. מנקודת ראותו, הרואה את ישראל מצומצמת בשטחה, יש דווקא הגיון בחרדתו מפני התפוצצות אוכלוסייה העומדת להיות גדולה בכמה מידות על "מיני ישראל" של גבולות 1967, ומכאן המלצתו לצמצום הילודה.

מדיניות השמאל מובילה לפרדוקס. הקו של השמאל הקלאסי המטיף לוותר "בכאב" על לב ארצנו כדי שלא נהפוך למיעוט, נדרס ע"י התחזיות המתממשות של גידול יהודי דרמטי, ומוביל באופן משולל כל היגיון למצב שבו נמצא את עצמנו בשטח מצומצם שבו עלינו לצמצם את הילודה כדי למנוע התפוצצות אוכלוסין. אבל אם התחזית צופה אוכלוסייה כה גדולה, אז מדוע שאפילו לשיטת השמאל לא נשמור דווקא על שטחי המולדת, נחסוך לשמאל את "הכאב" שבוויתור, על מנת שכן יהיה היכן לשכן את האוכלוסייה הגדלה והולכת? אם הבעיה הדמוגרפית היא הפוכה, ואנו הולכים להיות רבים ולא מעטים, אזי הפתרון לסכנת התפוצצות אוכלוסין צריך להיות גיאוגרפי ולא דמוגרפי, כלומר שטח גדול במקום אוכלוסייה קטנה. טל ממליץ להגיע לכ-10 מיליון איש, כמובן בגבולות שאינם כוללים את יו"ש. ההמלצה הזו תהיה בלתי נמנעת במקרה של נסיגה וויתור על יו"ש, כי שטח הקו הירוק מאוכלס בצפיפות כבר היום ומכאן שנסיגה מהשטח כלל לא תותיר ברירה אלא להגביל את הילודה והעלייה לארץ. בכך תיאלץ ישראל לסגת מהציונות, ולמעשה לוותר על עילת קיומה שהיא העלאת היהודים לארץ ישראל. כבר היום המדינה גוררת רגליים בהמרצת העלייה לארץ, למרות שהביקוש דווקא עולה, כי עליה יוצרת ביקוש גדל לדירות הגורם לעליית מחירים, שמשמעותה צרות פוליטיות לקואליציה. כלומר כבר היום משלמת הקואליציה מחיר פוליטי על גידול האוכלוסייה שאינו מקבל מענה בדיור, ועליית המחירים הנובעת מכך, וכן עתיד המדינה הנפגע כתוצאה ממחדלים המעכבים עלייה.

נוכח התחזיות לגידול היהודי הדרמטי מקבלת סוגיית "פתרון הסכסוך" ממדים הרבה פחות בעיתיים. האיום הדמוגרפי של ערביי יו"ש על הרוב היהודי מתחיל להצטייר כמצב זמני בלבד, מצב העומד להיות מוכרע לטובת היהודים, שהשעון הדמוגרפי מתקתק לטובתם. טענה הדוגלת במסירת השטח רק בגלל שבמקרה הגרוע, בתקופת ביניים כזו או אחרת לא יזכו הערבים לתושבות או אזרחות, אינה רצינית. קיפוח זכות הצבעה לתקופת ביניים אינה דרקונית, בייחוד כערביי יו"ש מנהלים את חייהם במסגרת רשות אוטונומית.

הממד הדמוגרפי הזה מגמד את כל הוויכוח לממדי אנקדוטה, שהמציאות הולכת לדלג מעליה בקלילות. אך החדשות הטובות באמת הן האפשרויות הנפתחות בפני ישראל והעם היהודי כתוצאה מכך. אם בשנת 2050 יהיו כאן 30 מיליון יהודים, אפשר לשאוף ולפעול כדי שבסוף המאה תמנה ישראל 50 מיליון יהודים, ומדינה בת 50 מיליון תושבים היא כבר מעצמה אזורית. כבר היום, ישראל עם 8 מיליון תושביה, מזנקת בהישגים מגוונים והופכת למושא להערצה ולעלייה לרגל מכל העולם, כשמצעד ראשי המדינות המגיעים ליהנות מהטכנולוגיה, הידע והיוזמה הישראליים הולך ומתארך. אבל לא רק שיש לנו את המותרות להפוך למעצמה, למעשה אין לנו בכלל ברירה. אנו ממוקמים בטבורו של אזור פרוע, רצחני ואלים, המייצר ומייצא את רוב צרותיו של כדור הארץ כיום. ברגע זה אויבנו שוחטים אחד את השני בסגנון המאה השביעית, נשים נמכרות בשווקים ואוכלוסיות נטבחות ללא מעצורים. העולם צועד לקראת חוסר יציבות הנובע מהתפרקותו של המזה"ת. המהגרים הזורמים למערב מהמזה"ת ומאפריקה, מחוללים שם פשע, טרור והרס הסדר הקיים. הארצות "הפרוגרסיביות" משותקות נוכח גלי המהגרים ואינן מבינות, ואף אדישות, עד כמה הם מסכנים את קיום הציביליזציה שלהן. לרעת המערב נזקפת גם ירידה עצומה בילודה, והתוצאה היא חברות מזדקנות החוות זעזועים חברתיים אדירים שיובילו בהכרח למשברים כלכליים. זהו אינו העולם היציב בעל חוקי משחק הידועים והמוכרים אלא עולם במשבר, עולם ש"אין לו אלוהים", ללא מבוגרים אחראיים, והעומד מול משברים גדלים והולכים המובילים לקריסות כלכליות, מלחמות ומלחמות אזרחים.

בתקופה כזו, אוי לו למי שיהיה קטן וחלש, ולכן התהליך של גידול מהיר שלנו הינו קיומי ברמה קריטית של מרוץ נגד הזמן. ועל רקע זה, איש שמאל הבוחן את המציאות הדמוגרפית ומבין שאנחנו בדרך להיות גדולים, מגיע למסקנה אבסורדית שמטרתנו להישאר דווקא קטנים. זהו לב ליבה של המחלוקת הפנים ישראלית, מה אנחנו רוצים להיות? מדינה קטנה ואליטיסטית או מדינה שאינה מתפנקת ואוספת אליה את כל היהודים, כולל את אלו שפחות מוצאים חן בעיני אניני האליטה? גישה נוסח אלון טל דנה אותנו להיות קטנים, קטנים בשטח, וכפועל יוצא קטנים באוכלוסייה, עלה נידף בסערות האזוריות. המניע שמוביל את הרצון לוותר על השטח אינו עוד אילוץ אלא הרצון להיות מדינת בוטיק קטנה, כביכול איכותית. בכך הוא ומחנהו דנים את ישראל להיות מדינה קטנה, חלשה, פגיעה ותלותית לנצח, במקרה הטוב.

מהו המחסום שעל ישראל לעבור כדי לאפשר את פריצת הדרך? הואיל וגידול האוכלוסייה היהודית כעת הוא נתון, היכן יגורו העולים והנולדים? לב המולדת, חבלי יהודה ושומרון, הם הפתרון היהודי, הציוני, הטבעי, הנחוץ והקריטי בכלל, וההכרחי לתחילת התהליך בפרט. מצד שני, מסירתם, מסכלת מלכתחילה את הסיכוי להיות גדולים. שטחי יו"ש ריקים ברובם הגדול. אם נחבר את האוכלוסיות הערבית והיהודית, ביחד הן תופסות רק כ-7% מהשטח, בעוד ששטחי ישראל של הקו הירוק בקו באר-שבע וצפונה צפופים פי 3, 20% שטח בנוי, כשהאזורים המבוקשים של גוש דן וירושלים סתומים כמעט עד אפס מקום- וגובה המחירים, בהתאם. פתיחה של יו"ש לבניה ללא הגבלה עשויה לפתור לטווח הקרוב והבינוני לחלוטין את הביקוש בירושלים ובגוש דן, שכן מערב השומרון אינו אלא "גוש דן מזרח". בניה מסיבית על השלד ההתיישבותי הקיים, יחד עם הרחבת כבישים וסלילת מסילות ברזל יספקו היצע חיוני באזורי הביקוש, פתרון מושלם למצוקת השטח.

מצד שני, ויתור על יו"ש דן את ישראל להיות קטנה באופן בלתי הפיך בעתיד הנראה לעין. העולם, העושה מאמצים אדירים לסלק את ישראל מיו"ש, לא ייתן לה לחזור לשם לעולם, ובכך יוביל לאסון משולש: ניתוק היהודים מלב מולדתם וזהותם, חסימת גידולה העתידי של ישראל ודחיקתה לגבולות שאינם בני הגנה. כלומר ויתור על יו"ש אינו רק ויתור על העבר אלא גם על העתיד.

לכן, מי שמתכוון לצעוד בנתיב הנסיגה, כדאי שיתחיל כבר כעת להגביל ילודה ולהודיע לעם היהודי שלא לעלות לארץ. זהו ויתור היסטורי כפול על הציונות שנועדה להביא את היהודים לארץ ישראל, ויתור על הארץ, וכפועל יוצא, ויתור על העם. ישראל לא תשרוד מהלך שכזה, ולמעשה כעת היא צריכה להחליט האם לעלות על מסלול של דעיכה או על מסלול העשוי להוביל אותה להיות מעצמה.

הפתרון ל"סכסוך" מובנה בחזון רחב יותר שיכול להתגשם אם נרצה בו, נראה בו יעד ונטפח את התהליכים המובילים להגשמתו. יחסית לחזון האוטופי של הרצל, מדובר במטרה קלה בהרבה, שכן הבסיס קיים והתהליכים כבר מתרחשים ומתקדמים. אם רק לא תפריעו – אין זו אגדה.

Leave a Reply


× שבע = 14