דניאל הרשקוביץ

לקריאת האגרת המלאה יש ללחוץ כאן

כנער בישיבת מרכז הרב, אליה הגעתי לפני גיל 17, זכיתי להסתופף בצילם של ראשי הישיבה, הגאונים בהלכה ובמידות. בעיקר זכורה לי חווית תשעה באב בישיבה, אותה ציינו במבנה הישן של הישיבה. העוצמה הגדולה של אותו ט' באב, "קרא עלי מועד", חקוקה בזכרוני עד היום. דומה שהקסם המיוחד בחוייה זו היה החיבור בין האבל והחורבן ליסוד עמוק וחסר תקנה של אופטימיות, של התבוננות במעשי ה', של חתירה להבין את מהלך ההיסטוריה האנושית והישראלית, ולהשפיע עליה. מובן שלא כל המטרות הושגו, הגם שמאז התעצם הציבור הציוני דתי והתרומם, אך היסודות הרעיוניים לעוצמת הזכרון יחד עם עוצמת הבנין נחקקו בנו אז.

בבואנו לבחון את דמותו של הראי"ה קוק בפרספקטיבה היסטורית ניתן להעלות כמה וכמה נקודות מפתח, אך אני מבקש להעלות על נס את שאיפתו של הראי"ה קוק לתרבות דיון אחרת, תרבות דיון שדומני שכל החברה הישראלית צריכה להתכבד בה. תרבות דיון זו ינקה מאותם יסודות עליהם חונכנו אנחנו, ההכרה בגדלות מעשי ה' בעולם, בעוצמת התגלותו, וביכולתנו המוגבלת לרדת לשורשם של דברים.

הראי"ה כתב, באחת הפסקאות החשובות ביותר בספרו הנודע "אורות", ששלושה כוחות מתאבקים כעת במחננו, מחנה ישראל. הכוחות הם רגש הקדושה, הדתיוּת, רגש הלאומיות ורגש האוניברסאליות. בניגוד למחשבה הראשונה של רוב האנשים, הראי"ה לא ביקש לבטל כוחות אחרים מאלה שלו עצמו, להכפיף אותם ולהכניעם אל הקדושה. על אף שכל יניקתו ושרשיו הרוחניים היו מעולם הקודש, הראי"ה, בליבו הגדול ובדעתו הרחבה, השכיל להכיר בערך החיובי וההכרחי שבכל אחד מכוחות החיים שבעם היהודי.

לאמור, הוא חינך את ההולכים בדרכו שלא די לו לאדם לאחוז רק בנתח אחד מן האמת, לא די לו להסתפק במועט. חובה על כל אדם מישראל להכיר בכך שקיים גרעין אמיתי טהור ויסודי, גרעין א-לוהי, בתוך כל אחד מהכוחות האידיאולוגיים בעם ישראל. הראי"ה חינך אותנו שהדאגה לזכויות הפרט של כל אדם באשר הוא אדם, מתוך הכרה ש"בצלם א-להים ברא את האדם", היא דאגה קדושה. ההכרה שאסור לנו לפגוע ללא עילה וללא סיבה בזכויות המיעוטים בארץ, שחובה עלינו לתת הגנה ומקלט בפני הנרדפים, שיש חשיבות עליונה במלחמה על זכותו של כל אדם לחירות ולדין צדק – היא מיסודי שיטתו.

במקביל, ולא מתוך צרות עין אלא מתוך רוחב לב, יש לפתח ולטפח את הרגש הלאומי הער בתוך כל קהל ישראל. יש להזקיף את הקומה של היהודי שהגיע נרדף ומושפל מהגלות. יש להבין שבארץ ישראל זכותו וחובתו של העם היהודי להרים ראש, להשיב מלחמה שערה כנגד כל אויב ומתקומם, ולהכריז בגלוי על זכותו של העם היהודי על ארצו ומולדתו, זכות שאין לאף אחד יכולת ליטול ממנו. ההבנה שאף אחד לא יכול להכתיב לנו היכן לבנות את בתינו בארץ, מתי לבנות אותם ובאלו תנאים; ההבנה שזכותנו המלאה היא להגן על עצמנו, וכי המתקוממים כנגדנו באמצעים נלוזים ותת-אנושיים – דמם בראשם, ואל לנו להתנצל על שניסינו לפגוע בהם בכדי להגן על ילדינו; אלה ועוד הם יסודי גישתו הלאומית של הראי"ה, גישה עמוקה שיונקת היטב מתורת הסוד וההלכה.

יחד עם שתי גישות עמוקות אלה ביקש הראי"ה, כמובן, גם להעלות על נס את כח הקדושה. ההבנה שתורת ישראל איננה צרה למדעים ולמחשבה האנושית, שיש בה עומק לפנים מן העומק, שהיא מסוגלת להביא את עמנו למרחבים א-להיים ממש, ומכוחם לבנין מפואר של מדינה במציאות, כל אלה ועוד הם ההשלמה לגישתו המאוזנת ומרוממת הנפש של הראי"ה.

את האיזון הנפשי הנדרש הזה, את העדינות אל מול כלל ישראל, את האופטימיות העמוקה, הנחילו לנו באותם ימי תשעה באב, במבנה הישן של הישיבה.

לקריאת האגרת שנשלחה לחברים ברחבי הארץ ניתן ללחוץ כאן

במלים אלה שבכותרת, אנו פונים לפני הקב"ה בסליחות של י"ז בתמוז, עם התחלת ימי בין המצרים. אולם, צריך להזהר מהבנה תמימה ומענווה פסולה באומרנו מלים מרגשות כאלה. הקב"ה מחלץ מאסון את מי שמבקש להחלץ, ועושה את הצעדים המתבקשים לשם כך.ימי בין המצרים אינם רק ימי תפילה, בראש ובראשונה הם צריכים להיות ימי תיקון ובנין. את חורבן הבית וחורבן הריבונות היהודית בימי בית ראשון ושני צריך לתקן לא רק בתענית ובתחינה, אלא בעיקר בהוספת אור ובנין בארצנו, בחומר וברוח.

עם בחירתי ליו"ר מפלגת הבית היהודי, ולאחר מכן לשר בממשלה, אמרתי, וחזרתי ואמרתי, שמטרה אחת עומדת לנגד עיניי – לאחד את השורות. אחדות השורות איננה חשובה רק במישור הפוליטי, רק לשם קידום האינטרסים הצרים של הציונות הדתית. ודאי שגם זה נכון, אך זו לא התכלית. אחדות השורות היא כורח רעיוני, היא מחוייבות ערכית שלנו כנבחרי ציבור, לשולחינו וכלפי שמיא. עלינו, כמנהיגים, לשדר לציבור הרחב שיש לנו בשורה רוחנית ולאומית גדולה, כזו שעשויה לפנות לציבור הרחב, ולקדם את מדינת ישראל. כל זמן שאנו עסוקים בביצה המקומית והסקטוריאלית של עצמנו, כל זמן שכוחנו הפוליטי דל, אין לנו אפשרות לקדם מהלכים בקנה מידה לאומי די הצורך.

 
מיטב הכוחות של הנציגים הציוניים-דתיים בכנסת ישבו על המדוכה מיום הבחירות, והגיעו להכרה שלא עוד. שומה עלינו לתקן את דרכינו, ולהמחיש לציבור שיש בכוחנו ללכד שורות למען המטרות הגדולות שהציבו ראשי הציונות הדתית והוגי התנועה, גדולי התורה והאמונה, והן: עם ישראל בארץ ישראל על פי תורת ישראל. ב"ה אני שמח שהגענו לתוצר ביניים חיובי, הצהרת כוונות מנוסחת, מוגדרת ומובנית. בכוונתנו, "הבית היהודי – מפד"ל החדשה" והאיחוד הלאומי, לפעול יחד ולרוץ ברשימה משותפת בבחירות הבאות.

שבענו די הצורך מכל האלטרנטיבות, שגילו בזמן אמת שאין להן דבר עם עולמה הערכי של הציונות הדתית, ושנאמנותן האמיתית איננה לציבור רב עוצמה זה. שבענו גם מנסיונות חסרי תוחלת לחולל מהפכה כוללת במפלגות הגדולות, ו"לשכנע" אותן ליישר קו עם עמדתנו. זה כנראה לא ילך.

כעת נותרה המשימה הגדולה באמת, ללכד את השורות בציבור הרחב, ללכד את השורות של מנהיגות הציונות הדתית בכל אתר ואתר, ולפעול לאלתר למען ביסוסה של ישות פוליטית שתבטיח יצוג הולם של גווני הציונות הדתית, למען מימוש חזון הנביאים של אומה חיה וחזקה, שמפריחה את שממות הארץ, שמחוייבת לאחדות ישראל ולכלל ישראל, שדואגת לחלשים ולנדכאים, ושמקדמת את כבודה של האומה ואת אמונתה. אני קורא לכל אשר רוח בו לפעול עמנו למען העצמת כוחה של הציונות הדתית, למען מדינת ישראל.

בזמן שעסקת שחרור המחבלים, בתמורה ליציאתו לחופשי משבי החמאס של גלעד שליט, עולה לכותרות בימים אלו, ארבע שנים לאחר חטיפתו, יחד עם הפעילות התקשורתית הסובבת את המצעד של משפחת שליט, הנני רואה חשיבות רבה בפרסום הדברים בנושא, שבחלקם פורסמו כבר בעבר, ומן הראוי לתת עליהם את הדעת כמו גם לדברי החכמה ולדעת התורה של גדולי ישראל שדנו בסוגיה בכובד ראש מכח תעצומות נפש וגדלות רוח. כיצד אנו, העם היהודי, עם ניסיון החיים המצטבר של שלושת אלפים שנה יכולים להיעזר בחכמה  זו.

שלושה מגדולי הדור שנפטרו בשנים האחרונות, הרב שאול ישראלי, הרב חיים דוד הלוי והרב שלמה גורן זצ"ל, הביעו תמיכה, על אף הסתייגויות ברורות, במהלך של שחרור מחבלים לטובת פדיון שבויי צה"ל. המכנה המשותף לכולם היה שמדינת ישראל כרתה ברית עם חייליה. ברית זו כוללת בתוכה אחריות להשיבם הביתה, ולא לוותר על כל מאמץ בכדי לממש ברית זו. נכון הוא שבעולם ההלכה הכלל הבסיסי הוא שאין פודים שבויים יתר על דמיהם, אולם חז"ל בעצמם העניקו כמה וכמה יוצאי דופן לכלל זה. גדולי הפוסקים קבעו שבבואנו לדון בחייל צה"ל, נציג המדינה, החשבון צריך להיות שונה. שוני זה בא לידי ביטוי באחריות מוראלית לכלל החיילים, בסכנה הודאית שבה מצוי החייל לעומת ספק סכנה שעלולה להתרגש על הזולת, ובמחויבות העמוקה שהוזכרה לעיל.

דעת התורה בסוגיה זו איננה כה פשוטה לאיסור, ויש בה היבטים רחבים יותר. על אף שיתכן שעמדה מורכבת זו איננה כה פופולארית בימים אלה, הרי שכשם שהיה לגדולי ישראל האומץ לומר את האמת התורנית בסוגיה, כך ראוי שגם לנו, מנהיגי הציבור, יהיה את האומץ להציג את מכלול הזוויות בסוגיה רגישה, טעונה ומורכבת זו.

בצד כל השיקולים שתומכים בעסקה, צריך לזכור שהסוגיה מורכבת מאוד, ויש בה בהחלט זוויות שמהן עולה שאין לתמוך בעסקה ממין זה. בוודאי שמנהיגי הציבור חייבים לבחון גם את השחיקה בכח העמידה של מדינת ישראל אל מול ארגוני הטרור, את הנסיגה מהעיקרון שלא מדברים עם ארגוני רצח אלה, ואת החשש האמיתי ממעלליהם של רוצחים שפלים שישוחררו בעסקה. אמנם, קיימים אי אלו בלמים ואיזונים שנועדו להפיג חששות אלה, כדוגמת הגליית המחבלים מחוץ לאזורנו, ועוד, אך כולנו יודעים שאין בכח אמצעים אלה להגן על אזרחי ישראל כולם. גם מארג שיקולים זה, שמטה את הכף לטובת אי-תמיכה בעסקה, חייב להילקח בחשבון.

הנני מזדהה בכל ליבי עם רצונם של אנשים טובים להשבתו במהרה של החייל גלעד שליט. אני פועל למען זאת, הן בממשלה והן בקבינט. יש לפעול בקור רוח ובחוכמה כדי להביא לשחרורו, אך אין מושג כזה של שחרור בכל מחיר. אין אף שר אחד שתומך בשחרור בכל מחיר ומנגד החמאס לא הגיב להצעה שהצענו למרות שכבר בה יש מחיר כבד מאוד. לצערי הדברים אינם פשוטים.

יהי רצון שיקויים בנו במהרה: "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה", ונראה בשיבת גלעד שליט, יהונתן פולארד ושאר בנינו הנעדרים בקרוב ממש.

הנני שמח להציג את הקישור לאתרי החדש באינטרנט, למעקב אחר פעילותי, ביקוריי ברחבי הארץ, העשייה הברוכה ושמירה על קשר: http://www.daniel-h.co.il.

כמו כן ניתן להתעדכן גם בדף הפייסבוק תחת השם Daniel Hershkowitz.

בשבועות האחרונים אנו עדים להתגברות קולות מקוממים מאוד מחלקים בעולם החרדי, ובהם מתקפה חמורה על שלטון החוק במדינת ישראל, ובעיקר מסרים קשים מבחינה חברתית, שמכאיבים לאוזן של כל יהודי. הקושי גדול עוד יותר כאשר הדברים נאמרים בפי יהודים יראי שמיים, שמשוכנעים, כך נראה, שהם מקדשים שם שמיים בהתנהגותם, הגם שהאמת רחוקה מכך, למרבה הצער. 

המציאות הקשה של אפליה כלפי ציבורים מסויימים, על פי רוב בעלי אוריינטציה "ספרדית" היא רעה חולה שיש לבערה מן העולם. גם ההתעטפות באצטלה של "חרדיות יתר" מקוממת. העובדה שאדם מבקש לקדש עצמו, לרומם עצמו ולהחמיר על עצמו, איננה מתירה לו לפגוע ולהעליב, ואף להדיר מהמרחב הציבורי את אלה שמבקשים לנהל אורח חיים נורמטיבי, חרדי אף הוא. הפלגנות והכיתתיות היו תמיד זרע הפורענות שבעטיו נפגעו דורות רבים בעם ישראל. זרע קודש, עם ה', אינם נבחנים רק בשאלה עם מי הם וצאצאיהם לא לומדים, כי אם בשאלה על אלו ערכים הם מתחנכים, מהן השאיפות הדתיות שלהם ושל ילדיהם, וכיצד יוכלו להתאים שאיפות אלה עם המחוייבות העמוקה שיש לכל יהודי כלפי כלל ישראל.

אני מאמין ומתפלל שראשי הציבור החרדי לא ייגררו אחרי ההתנהלות הקשה הזו, ויקדמו מהלכים של סובלנות וקבלת השונה והאחר, במיוחד כשהוא לא כל כך שונה ולא כל כך מפחיד, כמו שיש מי שמנסה להציגו. אי אפשר לטעון שלא מדובר באפליה עדתית, כי הגישה הסטריאוטיפית אכן קיימת, והיא מוכרת לכל, בחוגים אלה, והמקרה בעמנואל הוא רק דוגמה קיצונית שלה. 

הנביא הושע לימדנו בשני מקומות מהו סוד עוצמתו של החינוך היהודי לדורותיו. בפרק ד פסוק יז כתב: "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ". כלומר, אף אם עם ישראל עובד עבודת אלילים, רחמנא ליצלן, אך עושה זאת כאיש אחד, הקב"ה מניח להם, ומגונן עליהם. מנגד, כשח"ו האחדות בעם ישראל מתערערת, כמובא בפרק י מהושע (פסוק ב): "חָלַק לִבָּם עַתָּה יֶאְשָׁמוּ ". כך לימדונו חכמינו בספרי במדבר (פיסקה מב): "ר' אלעזר אומר: גדול השלום, שלא נטעו הנביאים בפי כל הבריות אלא שלום.  ר' שמעון בן חלפתא אומר: גדול השלום שאין כלי מקבל ברכה אלא שלום, שנאמר 'ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום'.  ר' אלעזר הקפר אומר: גדול השלום שאין חותם כל הברכות אלא שלום, שנאמר 'יברכך ה' וישמרך יאר ה' פניו אליך ויחונך ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום'.  ר' אלעזר בנו של ר' אלעזר הקפר אומר: גדול השלום, שאפילו ישראל עובדין עבודה זרה ושלום ביניהם, כביכול אמר המקום אין השטן נוגע בהם, שנאמר 'חבור עצבים אפרים הנח לו'. אבל משנחלקו מה נאמר בהם? 'חלק לבם עתה יאשמו' ".

לו היו קברניטי הציבור החרדי בסלונים נותנים דעתם על השלום, שמו של הקב"ה, ועל חילולו, אני מאמין שיכלו למצוא נוסחאות שהיו מאפשרות להם לחנך את בנותיהם על דרך טהרת הקודש, כפי שהם מאמינים. אולם הבעיה הקשה שלי בסיפור היא הנחת המוצא שלהם שהכנסת תלמידות ספורות, חרדיות גם הן, אך כאלה שהם עדיין לא מרוצים מרמתן הדתית (על פי רוב מדובר במשפחה, ולא בבת עצמה), תפגע בכלל בנות השכבה. ממילא, נחשפת כאן הנחת מוצא שאין להרשות מגע עם האחר, אין להרשות השפעה סביבתית. ואני תמה. האם אורם של חסידי סלונים כה רגיש ופגיע, שכל רוח קלה תערער אותו? האם בשורותיו הרוחניות של רבי שלום נח ברזובסקי זצוק"ל, האדמו"ר הקודם מסלונים, מחבר קונטרסי "נתיבות שלום" אינן צריכות לחלחל לקהל רחב? האם קריאותיו לאחדות ישראל אינן ראויות להתבצע בפועל?

אינני בא לחלוק על ממשיכי דרכו של האדמו"ר, ויכריע בנו כיצד להנהיג את עדתו. אבל אני תובע מהם תביעה מפורשת, תביעה שכל יהודי נתבע עליה, ומחוייב לה – קרבו לבבות ואל תרחיקו! התעסקו בהכנסת יהודים נוספים תחת כנפי השכינה באהבה ובחיבה! חילול ה' שנגרם כאן איננו בגלל תדמיתה המעורערת של החברה החרדית, אלא בגלל התוכן של המאבק שלכם, חוסר הנכונות שלכם לקבל יהודי יקר וכשר, שאיננו דומה בדיוק, אבל בדיוק, לכם.  

כדברים האלה כתב בעל נתיבות שלום לציון יום ההילולה של רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד, האדמו"ר מסלונים שנרצח בשואה:

"פירוש ישראל קדושים הן, יחדיו, כאשר הם מצטרפים – קדושים הן… כאשר מתאחדים שני יהודים יחד, נעשה מזה ישראל קדושים הן בשלמות… וזהו כח האחדות הנמצא רק בישראל, שנהיה צירוף מכמה יהודים יחד. מה שאין כן באומות העולם, שאין בהם כח האחדות, לא שייך אצלם ענין הצירוף הזה. וכן הוא לגבי קידוש ה' של הקדושים (=קדושי השואה). אם כי אין ספק שהיו מהם הרבה מאוד שמסרו נפשם על קידוש השם בשמחה, באהבה וברצון, ועליהם ודאי ראויים הדברים מה שאמרו חז"ל, "שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם"… אך היו ודאי גם כאלו שנהרגו פשוט מפני שלאה היתה להם ברירה. ולא היתה להם כוונה של קידוש השם, אבל בפועל הרגו אותם, ונעשה בגופם המעשה של קידוש השם…  ועל פי האמור, ישראל קדושים הן, שיש בהם כח האחדות והצירוף, שיהודי אחד היתה לו המחשבה הראויה בעת קריאת שמע, ויהודי שני מסר נפשו בפועל על קידוש ה' בלא כוונה, הרי יחדיו ישראל קדושים הן. שהמעשה של זה והמחשבה של זה מתקשרים יחד להיות קידוש השם באופן הראוי ביותר עם כל הכוונות. וזהו עניינו של הזכרון והקשר איתם, שמרים את כל ענייני קידוש ה' לדרגתם הראויה… ויחדיו נהיה קידוש השם שלם, וישראל קדושים הן".

ואני הקטן תמה ושואל את קברניטי סלונים, שידעה סבל וחורבן כה קשים בשואה. האם רק יהודים מתים מתאחדים? קידוש ה' הוא רק לנוכח גוויות של יהודים? מדוע לא תתנו יד לקידוש שם שמיים בהתחברות של אהבה והערכה עם יהודים החיים עמנו היום, עם שכניכם החרדים בעמנואל?

בציפייה לישועה ובתקווה לקידוש ה' אמיתי, קידוש בחיים.

רבי שלום נח ברזובסקי זצוק"ל, האדמו"ר הקודם מסלונים, מחבר קונטרסי "נתיבות שלום"

לרגע אני מרשה לעצמי להביט דרך עינה של מדינה כלשהי ממדינות העולם, המקיימת יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל. בבוקרו של יום בהיר אחד אותה מדינה שומעת על ההתקפה של מדינת ישראל החזקה על מספר יאכטות שביקשו להעביר סיוע הומניטארי לאזור שנוי במחלוקת הנתון למצור, עשרות מפעילי השלום הללו נהרגו בעקבות ירי חיילים עליהם.

מה הן התחושות שיעברו בי למשמע הבשורה? זעם, בלבול, אמפטיה לפעילים, שיתכן שחלקם אף אזרחי המדינה שלי, הפגנות נערכות במדינה ולחץ כבד על הממשל לצאת כנגד ישראל.

 אז מה השלב הבא? גינוי, החזרת השגריר להתייעצות, חרם, יזום פעילות בין-לאומית כנגד ישראל יחד עם מדינות נוספות.

איזה שלב נשכח? בירור העובדות.

מדינות רבות פועלות על-פי אמוציות ואינן מחויבות להיצמד לעובדות, חלקן אף לא נותנות לעובדות לבלבל אותן. הגורם המשפיע על קבלת ההחלטות בהן הם הלכי הרוח של אזרחיהן. עלינו לדעת את חוקי המשחק ולפעול על פיהם. גופי ההסברה של ישראל החלו כבר לפעול כדי להזים את השקרים המופצים ולהסביר את העובדות הפשוטות: מדינה ריבונית מחויבת להגן על אזרחיה, משט של פעילי שלום מעולם לא נערך, זאת הייתה פיקציה, הספינות ששטו לישראל הופעלו על-ידי גורמי טרור בין-לאומים ואזוריים, פעילי שלום אינם מחזיקים בידם נשק, סכינים, אלות ומוטות ברזל, משט הומניטארי צריך היה לדאוג גם לחייל ישראלי השבוי במרתפי עזה כבר שנים ללא ביקורים של הצלב האדום.

את העובדות הללו עלינו להפיץ לחברים וידידים ברחבי העולם, בטלפון, במייל, בפייסבוק ובכל דרך אפשרית אחרת. אולם, כפי שהוסבר בתחילת דברי, האמוציות הן שחקן חשוב במגרש העולמי. שמחתי מאוד לשמוע על ההפגנות הספונטאניות ברחבי המדינה של אזרחים, סטודנטים ותנועות חברתיות כמו "בני-עקיבא" ו"אם תרצו", הן מחזקות אותנו מבפנים והדברים מוקרנים כלפי חוץ. אך המשימה כעת היא גדולה ורחבה יותר, את הרוח של ההפגנות הספונטאניות הללו צריך להפיץ ברחבי העולם, בקרב קהילות יהודיות ותומכי ישראל הרבים.

כחבר בממשלת ישראל ובקבינט אני יכול להעיד כי נעשות פעולות רבות במישור הדיפלומטי, התקשורתי וההסברתי, אך אלו דברים שאין להם שיעור. אני קורא לכל מי שיש לו חברים וידידים ברחבי העולם לעורר אותם לצאת ולזעוק את זעקתנו בכל דרך אפשרית, ולהשפיע בכך על מדיניותן של אומות העולם.

"..חַזֵּק אֶת יְדֵי מְגִנֵּי אֶרֶץ קָדְשֵׁנוּ וְהַנְחִילֵם אֱלֹקֵינוּ יְשׁוּעָה וַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן תְּעַטְּרֵם, וְנָתַתָּ שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וְשִׂמְחַת עוֹלָם לְיוֹשְׁבֶיהָ.." (מתוך "התפילה לשלום המדינה")

מדינת ישראל היא מעצמה עולמית. היא מעצמה משום שיחסית לגודלה היא ספקית המדע והטכנולוגיה הגדולה בעולם, היא מעצמה משום שהיא בין שבע המדינות המובילות בעולם בתחום החלל, וישנן אף מספר טכנולוגיות חלל המפותחות בישראל והן מתקדמות יותר מאלו של ארה"ב, השולטת בכ-80% מתעשיית החלל העולמית.

אנו מדווחים כיום על מאגרי הגז הטבעי שמתגלים בישראל כמשאב שיתרום רבות למדינת ישראל. בלי לזלזל במשאב זה, ישנו במדינה משאב אחר, משאב שהוא מכרה זהב עצום, אשר במאמצים לא רבים יכול להניב תשואה של מאות אחוזים על ההשקעה בו. המשאב הזה הוא ההון האנושי, תושבי ישראל, ילדי ישראל!

אין זה פלא כי מדינות העולם עושות מאמצים רבים כדי לקלוט אליהן מדענים ישראלים, כי הן מבינות את הערך האדיר שלהם. איני טוען חלילה שמדינת ישראל לא משקיעה בהכשרת מדענים. נהפוך הוא, ההשקעה היא עצומה, כאשר מדינת ישראל משקיעה רבות במערכות החינוך למיניהן. בנוסף לכך, ישראל משקיעה את האחוז הגבוה ביותר בעולם מהתל"ג במחקר ופיתוח. אך, לצערנו, פירות רבים של השקעות אלה נקטפים על ידי מדינות המערב. ההשקעה של ישראל בהכשרתו של מדען בתחום מדעי הטבע, בעל Phd, נאמדת בכמליון דולר. מדינות המערב מעסיקות ונהנות מתגליות מדעיות אדירות של כ-3,000 מדענים ישראלים. בחישוב קל מגיעים לכך שאנו מסבסדים את המדע במדינות המערב בכשלושה מיליארד דולר !!

מעבר להתייחסות לבעיית בריחת המוחות ובחובתנו להחזיר ארצה את מדענינו תוך השקעה בסביבות העבודה של המדענים בארץ, על מדינת ישראל להתמודד עם בעיה יסודית נוספת. אנו נמצאים כיום בירידה גדולה מאוד בנכונות ללמוד מקצועות מדעיים, מדעי הטבע והנדסות למיניהן. במקביל, יורדת רמת הלימודים במערכת החינוך היסודית והתיכונית, כפי שבא לידי ביטוי בהישגי התלמידים במבחנים הבינלאומיים (כגון  מבחני PISA).  המפתח לטיפול בבעיה זאת הוא חשיפה וגירוי החל מגיל צעיר לתחומים המרתקים של המדע והטכנולוגיה, בעיקר בישובי הפריפריה, במתנ"סים, בחוגים הבלתי פורמאליים בבתי-הספר ועוד. במשרד המדע אנו משקיעים מאמצים וכספים רבים בקידום פרויקטים וחוגים מדעיים, בעיקר בפריפריות.

ההשקעה הכספית חשובה מעין כמוה לקידום המחקר בישראל, אך אין זה מספיק, דרושה גם הסקרנות הבלתי נשלטת של המדען והמדענית לחקור את העולם בו אנו חיים וכוח ההתמדה שלו בביצוע שלבי המחקר השונים. דבר זה נקנה עוד בימי הילדות, ממשיך בחינוך היסודי והתיכוני ובא לידי ביטוי והכרה בינלאומית בעולם האקדמיה והתעשייה.

שילוב של כל הגורמים הללו והשקעה חכמה בהם, פה במדינת ישראל, יביא אותה למחוזות ולגבהים מעבר לגבולות הדמיון.   מימוש החלום הזה מוטל עלינו!