ממה באמת חושש צה"ל

ישראל הזהירה את הערבים הגרים במקומות מסויימים ברצועה, שיעזבו את בתיהם. מדוע? כנראה משום שאותם תושבים גרים באיזור שממנו יוצאת פעילות נגד ישראל, כגון שיגור רקטות וכדומה. יש להניח שאותם תושבים יודעים את זה ולא עושים דבר נגד זה. להפך, הם מסייעים לדבר. אז ישראל הזהירה אותם, שיעזבו את בתיהם, כי אנו צריכים לחסל את הטרור המסכן אותנו.

אלא שאתמול פורסם שאנשי חמאס הורו לכל התושבים האלה לשוב לבתיהם.

אם ישראל היתה תוקפת, אולי היו נפגעים כמה אזרחים, אבל אלה אזרחים שבחרו מרצונם לשתף פעולה עם חמאס. אזרחים שהחליטו לשתף פעולה עם ארגון טרור רצחני. אזרחים שהחליטו לשתף פעולה עם ארגון שלא רק רוצח ישראלים, אלא מסכן גם את החיים של אזרחיו, ומבקש מהם לשוב לאיזו שישראל הודיעה שתפציץ. אזרחים שמשתפים פעולה עם ארגון שלא חס על חייהם.

ובעיקר – אזרחים ששמעו את האזהרות אך בחרו לשוב לבתיהם.

אבל צה"ל לא תקף.

גם צה"ל מעדיף להמשיך לסכן את חיי אזרחיו (ע"י אי תקיפת משגרי הרקטות), ולא… (ולא מה?)

למה רצו המחבלים שיהיו שם אזרחים

אולי כי הם ידעו שישראל פראיירית ולא תתקוף אם יהיו שם אזרחים.

אבל כנראה, הם העדיפו שישראל כן תתקוף.

את החמאס לא מעניינים כמה אזרחים הרוגים, גם לא מהצד שלו. אבל החמאס ממש משווע לתמונות של אזרחים ערבים הרוגים. תמונות כאלה שיופצו ברחבי העולם, כבר יעשו עבור החמאס את העבודה.

ובדיוק משום כך, צה"ל לא תוקף.

והעולם מטומטם? הוא לא רואה שהערבים יורים אלפי רקטות על אזרחים?

העולם מטומטם? הוא לא רואה שצה"ל יורה רק על מטרות צבאיות, ואילו הערבים יורים אלפי רקטות, אך ורק על אזרחים?

א.       העולם אכן מטמטם.

ב.       העולם, בניגוד למה שמקובל במדע, הוא שטוח. או לפחות שטחי. לא מעניין אותו מי עושה מה. תמונה של פצוע שוברת את לבו. התמונות, זה מה שעושה את העבודה. לא השכל.

ג.        העולם יודע שישראל היא החזקה והערבים חלשים, ולכן אוטומטית ישראל היא הצד הרע. למה? ככה. כי העולם חושב שהחזקים רעים. לא תבלבלו אותו עם העובדות.

אז זהו, צה"ל לא תקף, הוא העדיף שאזרחי ישראל ימשיכו להיות מותקפים.

אם גם צה"ל, כמו החמאס, מוכן להפקיר את חיי אזרחיו, במה הוא טוב יותר מהחמאס?

אור לגויים

אנחנו מוסריים, אנחנו אור לגויים. לכן אנחנו לא תוקפים כשיש אזרחים בסביבה.

כן? ולמה על האזרחים בשדרות ונתיבות אנחנו לא חסים?

בדרך כלל כאשר אומרים "אנחנו צריכים להיות אור לגויים", מתכוונים: אנחנו צריכים ללכת בעקבות הגויים, בדרך שהגויים מאירים לנו, ולעשות מה שנאור בעיניהם, כדי שהם יאהבו אותנו.

זה אף פעם לא עוזר. הגוים ממשיכים לשנוא אותנו, ואנחנו ממשיכים ללכת לאורם.

מוסר מלחמה

ויש מה לעשות. גם אם לא יורים על יעדים צבאיים. אפשר וצריך לנתק להם את החשמל והמים.

אבל ביבי לא מנתק את המים והחשמל לעזה בגלל חוות דעת של יועצים משפטיים.

אשמח לקרוא את חוות דעתו של היועץ המשפטי שאישר לערבים לחטוף ולרצוח שלשה יהודים. וכן את חוות דעתו של המשפטן שהתיר לירות רקטות על אוכלוסיה ישראלית.

למה רק אנחנו צריכים להיות פראיירים אידיוטים?

מי בחר את אותם יועצים משפטיים לנהל את המדינה ולקבוע עבורנו מה נכון? לא זכור לי שהיו כאן בחירות ליועצים המשפטיים.

אם נמשיך להקשיב ליועצים משפטיים, נפסיד. הערבים יצליחו במזימתם לחסל את ישראל.

וזה לא יהרוג אף אחד. אפשר בהחלט לחיות בלי חשמל, ולשאוב מים מהבאר. ברצועת עזה חיו כך במשך דורות רבים, שאבו לתינוקות מים מהבאר והיה בסדר. הבארות עוד קיימות. ולהפך, ברצועת עזה של היום יש היום הרבה אנשים שרוכבים על חמורים וחיים באוהלים, והרבה אנשים שנוסעים במכוניות פאר. גם אלה וגם אלה ממשיכים לחיות (כולל אלה ששואבים לתינוקותיהם מים מהבאר) אבל כמדינה המאמינה בשוויון וצמצום פערים, כדאי לדאוג גם לצמצום הפערים בעזה. שלא יהיו שם חלק שרוכבים על חמורים וחלק שנוסעים במכוניות פאר, אלא כולם ירכבו על חמורים.

במלחמה מטילים מצור. מצור מוחלט. עד שהצד השני ישבר.

ובפרט שלא מדובר כאן על אזרחים שלוים ומסכנים. מדובר על אוכלוסיה שאוהדת את האויב ותומכת בו. מדובר על אוכלוסיה עוינת.

יש כאן חטא קולקטיבי, לכן יש מקום לענישה קולקטיבית.

המלחמה הנוכחית היא מלחמה נגד אוכלוסיה עוינת. האוכלוסיה הערבית בארץ עוינת אותנו. זוהי מלחמה של עם נגד עם.

אחד האמצעים המתבקשים הוא מצור. כבכל מלחמה של עם נגד עם. מצור מוחלט על עזה, ללא אספקה, ללא חשמל, ללא מים, עד שמיליון אזרחים רעבים ימאסו בטרור ויגישו לנו על מגש של כסף את ראשו של איסמעיל הנייה ואת מלאי הטילים שברשותם.

זה לגיטימי ויעיל.

כמה זמן זה יקח? אם נשאל היום את האזרח הממוצע בעזה, או אפילו את האזרח החלש מהממוצע בעזה, הוא בודאי יאמר שאפילו עשר שנים של מצור לא ישברו אותו. בפעל, יש להניח שהוא יִשבר תוך שנה-שנתיים, וכבר יֵצא לו כל החשק לטרור.

אלא מה? הלחץ של העולם על ישראל באותן שנה-שנתים יהיה כ"כ חזק, שראש הממשלה הישראלי הממוצע (והחלש) לא יעמוד בו.

על הערבים העולם לא לוחץ להפסיק לירות עלינו. להן מותר. זה הטבע שלהם. כל הלחץ יהיה עלינו.

בקצור: הגיע הזמן ללמוד לעממוד בלחצים בינלאומיים.

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , | להגיב

סוף סוף הם מודים

במקור ראשון ו בתמוז פורסם מאמרו של ניר מן, המתקשה לוותר על הטענה שהרצח בבר נוער בוצע ע"י הומופובים. להגנת הטענה הוא טוען שבתת מודע של כל הומופוב מקננת המשיכה החד-מינית. לא הצלחתי להבין כיצד הטענה הזאת מגנה על התיאוריה לפיה הרצח בוצע ע"י הומופובים, אבל מה שחשוב בטענה הזאת הוא שלראשונה אחד מהקהילה ההפוכה מודה שאת הנטיה החד-מינית אפשר לנתב למקומות אחרים!
והרי בשורה נהדרת. מי שנולד עם נטיה חד-מינית, לא חייב לצאת חד-מיני בעצמו. הוא יכול לנתב את נטייתו למקום הרבה פחות שלילי, שללא ספק הוא הרע במיעוטו – פשוט להיות הומופוב. לאהוב אשה, להוליד ילדים משלו, לחיות חיים נורמליים ומאושרים, במחיר נמוך מאד – תהיה לו הומופוביה. נו, מילא, להרבה אנשים יש איזו קריזה. אם הוא ממש יתבייש בהומופוביה שלו, הוא יוכל לארגן מצעד מפואר עם עוד הומופובים רבים כמוהו ולגלות שהוא לא לבד.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , | תגובה אחת

מה חוגגים ביום ירושלים

הייתי בריקודגלים.
ארוע מהמם ומרומם.
אבל תמיד אני נתקל בכאלה שלא נעים לי לרקוד אתם, אני בא לחגוג את קדושתה של ירושלים עיר הקדש, ומסתבר שהם באים לחגוג משהו אחר לגמרי. הם פשוט הופכים את הטפל לעיקר.
אתמול נקלעתי בסמוך לקבוצה ששרה מוחמד מת. וכן יבנה המקדש ישרף המסגד. למה? מה זה קשור? זוהי קדושתה של ירושלים?
נכון, לדאבוננו, כדי לבנות את המקדש, נאלץ לפרק את המבנה העומד שם היום ולהעבירו למקום אחר. לצערנו, כדי לשחרר את ירושלים עלינו להלחם. אבל להפוך את האילוץ לשמחה? את הטפל לעיקר? ולפעמים נראה שבעיניהם זה העקר.
והדבר התמוה בעיני – היו שם שוטרים. למה הם לא עצרו את השרים?
עולם הפוך ראיתי. מי ששר מוחמד מת במגרש כדורגל – נעצר. אבל מי ששר מוחמד מת בחגיגות לכבוד עיר הקדש, נענה בסלחנות. למה?
שירו מוחמד מת במגרשי הכדורגל. לזה הם נועדו, לא? לכל מיני אנשים עם IQ של כדורגלנים שבאו להוציא עצבים. שם תשירו מוחמד מת. אבל ביום ירושלים?

פורסם בקטגוריה כללי | להגיב

הר הבית בידינו? רגע לפני היעד חטפנו רגליים קרות

ארבעים ושש שנה עברו מאז בכה כל עם ישראל מרוב התרגשות, למשמע הקריאה "הר הבית בידינו", וסימן שאלה גדול מרחף מעל הקריאה הזאת.

רק בשבוע האחרון ארעו כמה מקרים המעוררים את הספק. רק בשבוע האחרון הורה ראש הממשלה לסגן יו"ר הכנסת שלא לעלות להר הבית. לדעת גורמים רבים, וביניהם סגן יו"ר הכנסת הנ"ל, ראש הממשלה קיבל בעניין זה הנחתה ישירה מהוואקף המוסלמי. ראש הממשלה מוותר על זכותו על המקום הקדוש לו ביותר, מפני שהוואקף המוסלמי מנחית עליו הנחיות מנוגדות לחוק. האמנם מקבל ראש הממשלה הנחיות מהוואקף ומציית להן? ראש הממשלה לא מאשר ולא מכחיש.

נושא חשוב מעין זה העומד על הפרק, אך טבעי הוא שוועדת הפנים של הכנסת תטפל בו. מי אם לא היא? ועדת הפנים של הכנסת היתה אמורה לסייר בהר הבית. ראש הממשלה פנה ישירות ליו"ר ועדת הפנים ודרש ממנה לבטל את הסיור. מדוע? הלא ועדת הפנים אחראית על הנעשה שם. לא?

בג"ץ כבר קבע פעמים רבות שיש לאפשר ליהודים להתפלל בהר הבית. זוהי פסיקה חד משמעית של בג"ץ, המסוייגת בהסתייגות קלה האומרת שכאשר המשטרה מעריכה שבעקבות התפילה הסדר הציבורי עלול להיות מופר, היא רשאית למנוע מהיהודים להתפלל. בפועל, בכל יום ובכל עת ובכל שעה המשטרה מעריכה שהסדר הציבורי עלול להיות מופר אם יהודים יתפללו. היכן עוד מצאנו שבג"ץ מוכן לוותר על פסיקתו ועל זכויות הפרט שהוא כל-כך רגיל לקדש אותן, בגלל שמישהו עלול להתרגז? איזו מדינה תוותר על הדבר היקר לה ביותר מפני שזה ירגיז את האוייב?

והאמנם האויב עלול להתרגז? במשך תקופה ארוכה לא הורשו חיילים לעלות להר הבית במדים פן ירגיז הדבר את האוייב. הטענה היתה שאם יעלו חיילים במדים המזרח התיכון יבער. בעקבות התערבות ועדת הפנים של הכנסת, מזה כשנה עולים חיילים במדים להר הבית, וכלום לא בוער.

ונניח שאכן השטח יבער. איזו מדינה מוכנה לוותר על סממני ריבונותה ומדי חייליה במקום הקדוש לה ביותר, רק כדי שלא להרגיז את האוייב? והשאלה הכבדה מכולן: למה רק הערבים עלולים להשתולל בגלל הר הבית, ולא היהודים? הלא הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר ליהודים.

נראה שכאן טמונה התשובה.

הר הבית, יהודה ושומרון, ובעיית הפליטים האפריקאים

במשך שלשים שנה היתה שאלה אחת שחילקה את הפוליטיקה הישראלית לשני מחנות: שאלת יהודה ושומרון.

מחנה אחד גרס שצריך להשאר ביהודה ושומרון, והמחנה האחר גרס שצריך לסגת. בניגוד לכל הגיון לוגי, הנימוקים התחלפו מן הקצה אל הקצה, אבל המסקנה נשארה אותה מסקנה. מחנה אחד טען שלמען השלום צריך לסגת. משהתברר שנסיגה לא מביאה שלום אלא דווקא מגבירה את הלוחמה ושפיכות הדמים, התחיל אותו מחנה לטעון שכדי לשמור על מדינת הלאום היהודי צריך לסגת. מחנה אחר גרס שכדי להגן על השפלה צריך לשלוט בהר. ומשום מה נדמה ששני המחנות משקרים בנוגע למניעיהם האמיתיים, שהרי את המניעים הם מחליפים כל העת.

בשנתיים האחרונות השאלה הפוליטית הזאת ירדה ממרכז הבמה. וראו זה פלא: צצה שאלה אחרת, שמפלגת את העם פחות או יותר לפי החלוקה הישנה: שאלת הפליטים האפריקאים. לפתע פתאום מתברר שכל מי שגרס שצריך להפטר מיהודה ושומרון כדי לשמור על מדינה יהודית, פתאום הפך את עורו וסבר שיש לקלוט את האפריקאים ולתת להם אזרחות מלאה. אלה שרוצים דווקא להחיל את החוק הישראלי על יו"ש, סוברים שיש להחזיר את האפריקאים למולדתם. מה קורה כאן?

קורה כאן שכל הנימוקים הבטחוניים והתועלתיים הם שקר אחד גדול. את המניע האמתי איש לא אומר. נדמה שזו בושה לומר אותו, אבל הוא חשוב יותר מכל נימוק תועלתני. זוהי שאלה של זהות: מי אנו ולמה באנו לכאן.

למה בעצם באנו

באופן בלתי מפתיע, דוקא אלה שצועקים השכם והערב שצריך לסגת מיהודה ושומרון כדי לשמור על האופי היהודי של המדינה, הם אלה שצועקים שאסור לגרש את הפליטים האומללים רק מפני שאינם יהודים, ואלה ששואפים להשאר ביו"ש אומרים שצריך לגרש את הפליטים חזרה לארצות מוצאם.

הללו מדברים על גזענות, הללו מדברים על בטחון. יש מלה שאסור להגיד. הבה נגיד אותה:

מדינת ישראל היא מדינת היהודים. ארץ ישראל שייכת לעם  היהודי כי רבש"ע נתן אותה לעם היהודי.

אנחנו לא שונאים אפריקאים ואנחנו לא שונאים ערבים. אנחנו אוהבים ולא שונאים. אנחנו אוהבים כל יהודי באשר הוא יהודי, ורואים בו אזרח. ולא רואים זאת לגבי מי שאינו יהודי, ולא חשוב מאיזו יבשת הוא הגיע.

זה מאד מרגיז את אלה שיש להם אלהים חדשים – אלהי המערב. הדת החדשה המסתובבת במסדרונות האו"ם אוסרת על הבחנה בין בני עמים שונים, לכן מי שנמצא בצד מסוים של המפה, לא מוכן לקבל את זה שיהודי שכעת בא לארץ הוא אזרח, ומי שאינו יהודי לא. הם לא מוכנים לקבל את זה שאנחנו מקבלים בשמחה יהודי מרוסיה או אתיופיה או אפילו ארה"ב, ולא מקבלים פליט מסודן.

בסופו של דבר זה מה שעמד מאחורי כל מיני דיונים אחרים. גם מינויו של סטנלי פישר לנגיד בנק ישראל עורר את חמת השמאל לא רק מפני שכל מה שביבי עושה הוא אוטומטית רע, אלא מפני שברור להם שגוי אמריקאי לא היה מתמנה לתפקיד הזה גם אילו היה מוכשר כפלים מסטנלי פישר (תיאורטית, כמובן, בפעל כל המוכשרים הם יהודים), אז מדוע היהודי כן. זה סותר את אחד מעקרי הדת. לא יתכן שאמריקאי יהיה ישראלי רק מפני שהוא יהודי.

זאת לא שאלה ריקה. השאלה הזאת כ"כ מטרידה כי היא שאלה של זהות. מה זהותנו? מה הזהות של המדינה הזאת? האם הקמנו את מדינת עם ישראל בארץ ישראל, או שהקמנו את המדינה כדי לברוח מזהותנו היהודית ולהיות עם ככל העמים.

מהסיבה הזאת, יש אנשים שמוכנים לסכן את שלומנו ובטחוננו כדי להפטר מכל מיני חלקי א"י שמזכירים לו את אלהים, ועלולים חלילה ליצור את הרושם כאילו מדינת ישראל קשורה חלילה לה' או לתורה או למסורת אבותינו, רחמנא ליצלן. לכן מוכנים אותם אנשים להסתכן ובלבד שיפטרו מחלקי א"י שנותנים משמעות אחרת למדינה היהודית, ולכן הם מוכנים לקבל גויים לארץ, ובלבד שלא יאמרו עלינו שאנחנו קולטים יהודים ולא גויים כאילו היינו חלילה מדינת היהודים.

אבל את האמת אף צד לא אומר. כל צד מנמק את דעתו בשיקולי ביטחון ותועלת.

רגע לפני היעד חטפנו רגליים קרות

נתניהו שייך לצד המאמין שמדינת ישראל היא מדינת היהודים. בכל זאת – גם לו יש גבולות.

הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר לעם היהודי. מקום בית המקדש. וזה מה שמפחיד.

צעדנו במסע ארוך מאד. מסע שנמשך אלפי שנים. היום אנחנו עומדים שני מטר מהיעד, ופתאום חטפנו רגליים קרות. פתאום אנחנו לא בטוחים שאנחנו באמת רוצים לצעוד את שני המטרים הנותרים.

עם ישראל לא היה חוזר לארצו, ולא היה מקים את המדינה, אלמלא בכה במשך אלפיים שנה וזעק: "לשנה הבאה בירושלים", "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", "יבנה המקדש עיר ציון תמלא" וכו' וכו'.

עם ישראל שמר על החלום גם כאשר הוא נראה רחוק ובלתי מציאותי. גם כאשר עם ישראל היה מפוזר בגלות ומי שדיבר על שיבה לארץ נראה לא ריאלי. עם ישראל האמין שישוב לירושלים, אל מקום המקדש.

היום החלום קרוב מתמיד. עוד שני מטר והגענו. הנה זה עומד אחר כתלנו. אבל זה מפחיד. זה מאיים על הזהות שלנו. מילא שאנחנו ארצו של העם היהודי. אבל מקדש? זה מאד קדוש ומאד מפחיד.

נתניהו אינו ראש ממשלה שנכנע לאלימות או לתכתיבים. הוא גם יודע היטב שאם הערבים ירצו להבעיר את המזרח התיכון הם יעשו זאת עם או בלי קשר להר הבית. והערבים יודעים היטב שאם ראש הממשלה ירצה לדכא את ההתקוממות שלהם – הוא יעשה זאת.

הבעיה היא אחרת: הוא לא רוצה. הוא פוחד. הקדושה הגדולה מרתיעה אותו.

רגע לפני היעד חטפנו רגליים קרות.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , | 2 תגובות