Archive for the ‘כללי’ Category

המדיה נגד המדיה החדשה: קריאה לתיקון או אסטרטגיית הישרדות?

יום רביעי, יולי 23rd, 2014

הביקורת על ההפצה ההמונית של הודעות שקריות עד זדוניות בווטסאפ, צבר  תאוצה מאז אותו יום שישי לפני כחודש וחצי, שנודע חטיפת השלושה. השבוע, דווחו בווטסאפ שמות חיילים שלכאורה נהרגו, ושרק לאחר יום מורט עצבים נורא נודע שהם חיים ושלמים. נוספו לכך הראיונות עם סבי הנערים שנרצחו שקיבלו מידע דרך הרשתות החברתיות, התקשורת הלא רשמית.
הריצה אחרי הסקופ והמידע הראשוני היא מחלתה של העיתונות, מחלה פוגענית ומידבקת מסתבר.
המדיה החברתית הופכת כל אחד לספק וצרכן מידע ראשוני, ומתחרה מעצם טבעה בעיתונות הממסדית . בעקבות זאת, העיתונות הממסדית מאבדת מהשליטה והמונופול שלה על המידע להמונים, מתנהלת בימים אלו מערכה סמויה, תוך ניצול הבעיות במדיה החדשה, ויש בעיות, לגמד את השפעת המדיה החברתית, מתוך אינסטינקט ההישרדות העצמי של העיתונות.
שימו לב: יש הבדל בין הצורך להציף את הבעיות, ולטפל בפטפטת המיותרת עד האכזרית במדיה החדשה, לבין מסע הצלב המתחסד של התקשורת.

אני רוצה לשתף אתכם בסיפור אישי, ובלקחים ממנו.
לפני כמה שנים,
לפני המצאת הווטסאפ, ולפני שפייסבוק הפך לכלי פופולרי –
בן משפחה שלנו הלך לעולמו בנסיבות טרגיות, בארה"ב.

בצהרי יום שישי, ערב שבת, אימו קיבלו הודעה על מותו.
לא מהמשטרה ולא משום גורם מוסמך,
אלא מהודעה שיצאה לתקשורת על ידי גוף תקשורת מוסמך, סוכנות ידיעות גדולה, וותיקה, מקצועית ומפורסמת בארה"ב.
בידיעה צויין שמו המלא, בלי שהם יוודאו שהמשפחה קיבלה הודעה מסודרת ומוסמכת.
ממש כמו חוסר האחריות בווטסאפ, אלא שהדבר נעשה על ידי עיתונאים מקצועיים וותיקים.
קשה לתאר את הסיוט של קבלת ידיעה על מות הבן, דרך קריאה בתקשורת.
בגלל הבדלי השעות, כבר נכנסה שבת בישראל, והאמא לא התקשרה ליידע את האחים שגרו כאן.
אלא מה, האחות בישראל, שלא שמרה שבת, גלשה באינטרנט, ופתאום נחו עיניה על הידיעה המזעזעת הכוללת את שמו של אחיה.
בהלם ובזעזוע היא רצה לבית של אח נוסף שגר לא הרחק ממנה. הם נשארו עם הידיעה הקשה לבדם, ביודעם ששאר בני המשפחה שומרים שבת ונמצאים רחוק מהם.
רק עם צאת השבת, הם יצרו קשר עם שאר בני המשפחה בישראל.

כל זה קרה בעקבות כלי תקשורת גדול, אמין, וותיק ומקצועי.

בהמשך,
מצאנו את עצמנו במירוץ אחרי השעות והתקשורת כדי להודיע לסבתא לפני שהיא תקרא את הידיעה בג'רוסלם פוסט, שפרסם את הידיעה המלאה. וזאת, ככלי תקשורת שלא לקוח בחשבון שאסון המתרחש ביום שישי בארה"ב כשכבר שבת בישראל, יכול להגיע לידיעת קרובים שומרי שבת רק לפנות בוקר בין מוצאש לראשון, שעה בה לא מתקשרים לבני משפחה שאינם מדרגה ראשונה ממש.

הזעם שלי על העיתונות , אותה סוכנות ידיעות וותיקה, חסרת האחריות שפעלה שלא בתום לב, וללא לב, היה רב.

המסקנות שלי:
המנהג הנלוז לרוץ ולספר לחברה, לרוץ ולהיות ראשון, הוא הציר המרכזי עליו חיה העיתונות, ה"חטא הקדמון" לבעייתיות שאנחנו חווים היום.
המעבר לתקשורת המונים הנשלטת על ידי רבים, "המדיה החברתית", לא מסייע לאותו סימפטום, אך גם לא מחמיר אותו באופן אמיתי.

לאחר הרבה נפילות, היום בעת מלחמה, תקשורת ההמונים בישראל נוהגת באחריות ובאיפוק, ולא מפרסמת שמות הרוגים ללא אישור שהמשפחה קיבלה הודעה מסודרת.

בימים אחרים, שלא בשעת מלחמה, לא תמיד הכלל נשמר. אנשים זיהו בטלויזיה מכוניות הרוסות אחרי תאונה קשה, זיהו תיקים של הרוגים.

פעם התקשורת לעגה לפורומי החדשות שהתחרו על מונופול המידע. הטענות הקשות שהופנו כלפי פורומי החדשות, על היותם בלתי אחראיים, מופנים ביתר שאת לקבוצות הווטסאפ. אישית, בחודש וחצי האחרונים, אני שמחה שאני לא בקבוצות ווטסאפ ולא מכורה לטפטופי המידע, הרכילות והלשון הרע המכוער שנוטף שם בקבוצות העיתונות למיניהם.

המרחב פרוץ , זה נכון.
אפשר לתקן במישור המיקרו והמאקרו: כדאי ואפשר לצאת מקבוצות לא אחראיות, אפשר וצריך לפעול חוקית נגד מי שמפיץ ידיעות זדוניות במודע, וגורם לפאניקה ולעגמת נפש. די לנו שעולם המידע פתוח גם למידע מחו"ל שחלקו גם אינטרסנטי ונועד לפגוע באוכלוסיה האזרחית בישראל.  אפשר לדווח לאחרים, גם ווטסאפ, על קבוצות לא אחראיות ולעודד אחרים לצאת ממנה.

אך עם זאת, יש לנהוג בתבונה ולא לשמש באופן לא מודע ככלי במאבק בעל אינטרסים מובהק.  יש לזכור שלעיתונות הממסדית עצמה – יש חלק ניכר בהתנהגות לא-אחראיתשל התמכרות ציבורית למידע ראשוני, בלי לחשוב במי המידע פוגע. מתוך השינויים לטובה שחלו בעיתונות בעיתות מלחמה במה שקשור לפרסום מידע על אסונות – יש לה מה ללמד ולהציע – אך אין לה מקום להטיף בשער.

מדאיג אותי כשהתקשורת הממסדית פותחת במערכה-רבתי על המדיה החברתית,
תוך שימוש בעילה של שמירה על הציבור.  זו סכנה רצינית לדמוקרטיה.
פתיחת ערוצי המדיה החדשה לציבור הרחב היא היא הבשורה הדמוקרטית האמיתית,
שמאיימת על ההגמוניה הוותיקה,
ויש סכנה אמיתית שאותה אליטה כוחנית תצליח לסתום לציבור את הפה, באיצטלה ציבורית זו או אחרת.

כן – לשיח אחראי, לא – להפצת שמועות זדוניות,
כן – לשיפור במדיה הפתוחה, לא – לקמפיין אינטרסנטי לסתימת פיות

 

(הפוסט פורסם ב"סרוגים" 23-7-2014)

פרס מוסקוביץ: תופעת ה"משוגע לדבר" ואיש הניהול המצליח

יום שלישי, מאי 20th, 2014

יש אנשים שקמים ומתחילים לפעול ולעשות מעשה.
אנשים שמשהו בוער בהם בפנים, בקישקעס, והם רוצים לשנות, לתקן עולם בעניין מסויים שנראה להם חשוב ביותר.
הם לא בעלי אמצעים, לא עשירים. לא מפעילים את כל העולם ואשתו בעזרת המעמד שרכשו לעצמם וכסף,
אלא פועלים בעצמם, עם כל הכוחות שיש להם,
תוך שהם רותמים את המשאבים האישיים וכן את המשאבים הכספיים הלא-רבים שלו עצמו, לעתים על חשבון משפחתו.
אחד האנשים שעשה מעשה מהפכני בעם ישראל בזכות מסירות הנפש שלו,
הוא הרב אליהו אביחיל.
עדיין זכור לי שהוא הגיע אלינו לפני יותר מ-30 שנה לאולפנא להרצות על עשרת השבטים.
היה נשמע לנו הזוי:
איש חינוך שהלך לקצות העולם, בעצמו, בכספו, כדי למצוא את השבטים האבודים בעם ישראל.

הוא הגיע למקומות נידחים בהודו, באפגניסטן, בדרום אמריקה, במקומות בהם אין תנאי נסיעה וחיים שבני המערב רגילים להם.

מה שהניע אותו היה הרצון העז לקדם את הגאולה של עם ישראל כפי שחזו הנביאים "ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים". הוא מצא עמים , שבטים ועממים שיש להם מנהגים וסימנים אחרים שקושרים אותם לעם ישראל.

עם חלקם הוא יצר קשר מתמשך, דאג ללמד אותם תורה, יהדות, הלכה והשקפה, כפי שעם ישראל מכיר ומקיים היום.

יש שראו בו משוגע.
כמו שאמרו גדולים בעבר – לולא המשוגעים לדבר, לא היה הדבר מתקיים.
הוא היה המשוגע לדבר.
בין השאר, הוא מצא את השבטים האבודים במזרח הודו, והעלה אותם לישראל .
מבצע שדרש ממנו הכל –
לא רק כסף,
לא רק כוחות נפש וגוף להגיע לכל המקומות הנידחים האלה,
לא רק תעצומות נפש לעמוד מול המלהגים, המלגלגים,
הביורוקרטים שלא מזיז להם,
לא רק לגייס את פוסקי ההלכה לטפל בענייני קבלת קבוצה כזו לעם ישראל,
למצוא להם מקום מגורים מתאים שיקרב אותם לחיי תורה בארץ ישראל,
ללמד אותם,
ללוות אותם בכל שלבי הקליטה בישראל – הגיור, מגורים, מקומות עבודה, פתרון בעיות אישיות, שידוכים, עד לפרט הכי הקטן.

לא רק עבודה משרדית שמסתיימת עם ההגעה הביתה, אלא מסירות נפש, הוא הקדיש להם, לעולים הייחודיים האלה את חייו, במלוא מובן המילה.

הרב אביחיל, בסך הכל היה איש חינוך,
לא איש שיושב על מטמון גדול,
לא איש תקשורת או פוליטיקה בעל קשרים ענפים.
יהודי שהיה אכפת לו עד כדי כך – שהוא הקדיש את כל חייו הבוגרים למימוש שיבת ציון של עשרת השבטים.

"בני מנשה", אותה קהילה ממזרח הודו שעלו לישראל תוך שעברו תהליך גיור הלכתי –  הם שכנים שלי, חברים שלי, ואני מחבבת מאוד את הקהילה הזה, שנמצאת כאן בזכותו.
לא רק בהם הוא טיפל: יש גם קהילות מדרום אמריקה כמו פרו , ועוד מקומות בעולם.
כולם עברו דרכו, הגיעו לישראל, עברו הליכי גיור, והפכו להיות חלק אינטגרלי בעם ישראל השב לארצו בארץ ישראל.
לארגון שהקים הרב אביחיל קראו "עמישב".

לאחר שנים של פעילות, נוצר קשר בינו לבין יהודי ציוני פעיל, צעיר ממנו בדור, שרותם את נכסיו למען מטרות יהודיות וציוניות חשובות. שמו מיכאל פרוינד.
פרוינד התגייס לעזור במשימה הייחודית הזו, ונרתם לעזור.
מה שקרה ביניהם לא ידוע לי, ולא ממש מעניין אותי. מוצדק או לא מוצדק, זה לא העניין.

מה שקרה ביניהם זו תופעה נפוצה, בה ה"משוגע לדבר", שלא היה מוציא לפועל את הרעיון שנראה לכולם שגעון לכתחילה – הוא לא איש ניהול מצטיין.

קורה פעמים רבות שבין האידיאולוג שלא מבין בניהול, לבין איש המשאבים והניהול מתגלעות מחלוקות, עד לפיצוץ. גם הפרש השנים והבדלי מנטליות תרמו את שלהם , מן הסתם. אולי לא מסכימים על דרכי עבודה, על אסטרטגית פעילות .

מזכיר לי במשהו את הסאגה של הקרדיט על הקמת "עליית הנוער" בין רחה פרייאר לבין הנרייטה סאלד. "ההנהגה הציונית כפתה את סולד על פראייר, גם בגלל קשריה המסועפים בארצות הברית, אבל גם בגלל יכולותיה הארגוניות", אומרת פרופ' שרה בן ראובן שכתבה ספר על הארגון החשוב, בכתבה ב"מעריב". http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/962/089.html

איש ארגון מקושר ומבוסס כלכלית ממשיך את פועלו של ארגון, והמייסד מוצא את עצמו מחוץ לשוליים. השורה התחתונה היא שהרב אביחיל נוטרל מהעמותה שלו, פרוינד הקים את  "שבי ישראל", והיום – הוא קוטף את כל התהילה על פועל חייו של הרב אביחיל.

אין לי מילה רעה להגיד על פרוינד, שעושה עבודת קודש.
פרוינד הוא בעל אמצעים, יודע להתבטא מצויין, מקושר. הוא גם דואג ליחצ"ן את העבודה שלו, וזה חשוב.

הרב אביחיל לא היה בעל ידע וכישורים בכל מה שקשור לפרסום. להיפך, הוא רצה לעבוד בשקט, בצנעה.

הוא לא הקדיש משאבים שלא היו לו כדי לעסוק ביחסי ציבור ודוברות (בעיה ידועה וכואבת של דור הסרוגים הבוגר), ורק אנשים מהמגזר הכירו אותו .

אני עוקבת אחרי הפרסומים של מייקל פרוינד ו"שבי ישראל": מתפרסמות כתבות בישראל ובחו"ל,  סרטים שהופקו והיום קל להפיץ אותם במדיה החברתית, ראיונות. אך בכל פעם שאני שומעת וקוראת על "שבי ישראל", נצבט לי הלב:  חסר לי שם משהו מאוד חשוב. חסרה לי ההתייחסות לרב אביחיל.
איפה הרב אביחיל בכל הסיפור?
למה למחוק את ההסטוריה ולהתחיל מפרק ב'?

מישהו ירק דם במשך שנים.
מישהו הקריב את כל חייו כדי לחרוש תלם באדמת בור.
את כל הכסף שלא היה לו הוא השקיע בפרוייקט מציאת עשרת השבטים והעלאתם לישראל. למישהו הזה יש שם, ומגיע שהוא יוזכר והרבה.
כבעל השפעה ציבורית, אני פונה אליך מר פרוינד –
תן לו הערכה. תן לו קרדיט ציבורי. מגיע לו. מגיע לאשתו, מגיע לילדיו.

לפני כחצי שנה יצרתי קשר עם המשפחה, לאחר שפנו אלי מקהילת "בני מנשה", לעורר את תודעתי למצבו הרפואי המידרדר של הרב אביחיל. ביקשו ממני רעיון מה לעשות למענו.
הרב, שלא רצה לקלקל את מה שנעשה לטובת קהילת בני-מנשה,
שמר על שתיקה כל השנים.
השאיר את הכאב האישי שלו בבטן. הוא לא שיתף אחרים.
היום הוא כבר בשנות השמונים לחייו, ומצבו הידרדר בשנים האחרונות.
עלה לי אז רעיון: להציע את מועמדותו לפרס ישראל, על מפעל חיים.
יצרתי קשר עם בני משפחתו, הקדשתי כמה שעות טובות לעניין במשך כמה שבועות.
הפניתי אותם לאן שצריך, ואני לא יודעת מה קרה עם זה בפועל. לא יודעת אם הגישו את מועמדותו. בכל אופן, הוא לא זכה בפרס. אגב, הוא כן קיבל זכה בעבר להיות "יקיר ירושלים".

בשבוע הבא, ביום ירושלים, מיכאל פרוינד אמור לקבל את פרס מוסקוביץ, על פעילותו ב"בשבי ישראל".
אני מברכת את מר פרוינד הנכבד,
פעילותו, כהמשך לפעולו של הרב אביחיל, ברוכה וחשובה מאין כמותה, והוא עושה את העבודה בצורה נהדרת ומעוררת הערכה.

אני רק מבקשת ממך דבר אחד:
תן לרב אביחיל את מה שמגיע לו.
הוקרה, הערכה הציבורית.
עמוד על הבמה הציבורית המכובדת בליל יום ירושלים –
והבע הערכה והוקרה לפועלו של הרב אליהו אביחיל,
שלולא מסירות נפשו של הרב ובני משפחתו – לולא ה"משוגע לדבר" –
אף אחד לא היה שומע על יהודי מזרח הודו ו"בני המנשה",
והם לא היו כאן איתנו בישראל.

____________

הבהרה: הדברים כאן נכתבו על דעת עצמי בלבד, כמי שכתבה כתבת מגזין ב"הצופה" לפני כ-15 שנה על "בני מנשה" ומכירה אישית את הקהילה.

שלטון החוק: איך כמעט נהפכנו לעבריינים

יום חמישי, מרץ 3rd, 2011

אין יום שידורים שעובר בלי שהאוזן קולטת את האיום המתמיד "העסקת עובד זר ללא היתר זה לא חוקי ולא כדאי".

כמה מהמאזינים יודעים במה מדובר? רוב צרכני התקשורת מכירים את העובדים הזרים מהסיפורים הקשים המעטים שמתגלים על התעללות בקשישים ומתפרסמים בכותרות העיתונות. יש שרואים את הפרצופים הזרים בפגישה אקראית ברחובות הראשיים בעיר. מי שמתגורר בשכונה מתבגרת כמו קטמון ורחביה בירושלים, פוגש אותם יום יום במכלת, בפארק וסתם בטיול יומי, בעבודתם הנאמנה הקשה ומצילת החיים עם הקשישים.

המטפלים הסיעודיים האלה, מהפיליפינים, מסרי לנקה, נפאל, הודו ואחרים – הם האנשים שמאפשרים לי לחיות. העובדת הזרה שמטפלת באמי, היא מלאך משמיים ששלח אלוקים לעזור לנו לעזור לאמא שלנו בשנותיה הזהובות, שמשום מה לא נוצצות כל כך. לקח זמן רב עד שמצאנו את השידוך המתאים. ימים של מריטת שיער, תסכול וקושי נפשי ללב, כשהילדים הקטנים בבית רוצים את אמא, אך גם אימה צריכה את האמא שלהם.

עד לפני כשנתיים אימי היתה טסה לארה"ב, ארץ הולדתה, בכל שנה, כדי לבקר את החלק השני של המשפחה שלנו שנשאר לגור בניכר: בנים, נכדים וב-15 השנים האחרונות – גם נינים. בשנה האחרונה מצבה הגופני הידרדר. למרות שהיא מאוד רצתה, היא לא יכלה להגיח לביקור אצל המשפחה. היא מאוד רצתה לנסוע, בעיקר בגלל מצבו הרפואי הקשה של בן משפחה קרוב, אך לא יכלה. לפני כמה חודשים הרופא קבע שהיא יכולה לנסוע,  והחלטנו  לארגן לה ביקור בארה"ב בליוויינו. אחי ואני עזבנו לשבועיים את משפחתנו, וטסנו עם אמא לארה"ב.

במקביל, שאלנו את המטפלת הפיליפינית אם היא רוצה לנצל את הזמן החופשי ולטוס לביתה בפיליפינים. בשמחה רבה. האור חזר לעיניה, כשהיא מייחלת להתאחד שוב עם בתה בת ה-8 , בעלה, הוריה ואחיה. בזריזות רבה היא ארגנה לעצמה את הניירת הדרושה רק שהיא ביקשה שנאפשר לה לשהות זמן רב יותר : חודש חופש היא ביקשה וקיבלה. ידענו מה המחיר: שבועיים נוספים של מציאת מטפלת זמנית, ווירטואזיה מתמדת של הלו"ז כדי למלא את הצרכים של אמא, במקביל לצרכי המשפחה. חשבנו על פתרון פשוט: אולי העובדת שלנו מכירה חברה מאותו מוצא, שמחפשת עבודה זמנית? רק שאין הגדרה כזו.  אם נפטר מעסיק של העובד הזר, יש לו תקופה של חודש לפחות, בו הוא יכול לחפש עבודה ועדיין לשהות בישראל. אם העובדת/ת לא מוצא/ת עבודה, מאריכים במעט את תקופת החסד. חשבנו שעסקה כזו יכולה להוות בשבילנו פתרון. לצערנו, או שלא, לא נמצאה עובדת כזו. כעת מתברר שבעצם גם העסקה כזו מנוגדת לחוק. הויזה של העובד צריכה להיות רשומה על שם המעסיק, ואין עבודות זמניות.

חזרנו לארץ. למשך כמה ימים אמא נשארה אצל  אחי וגיסתי, כעת תורי. לאחר נסיונות שונים למצוא פתרון – אמא חזרה לביתה, ואני חיפשתי לה מטפלת זמנית. פרסמתי, שאלתי מפה לאוזן. בסופו של דבר – חברת כח אדם מקומית מצאה לה מטפלת צעירה וטובה, שכבר יומיים עומדת יפה במשימה. טפו טפו טפו. הבעיה היא, שתשלום עבור עובדת ישראלית הוא יותר מכפול ממה שעובדים זרים מרווחים. לא, אנחנו לא מרעיבים אותם והם לא עבדים נרצעים. זיכרו שהעובדים הזרים מרוויחים כסף נטו: ללא מס הכנסה, ללא ביטוח לאומי, ללא ביטוח רפואי, הוצאות אוכל ולינה – הכל על חשבון המעסיק. לעובד ישראל משלמים בין 35 ל-45 ₪ לשעה. עובד זר מרוויח כ-250 ₪ ליום. יחי ההבדל הקטן.

הבוקר התקשרה אלי עובדת חברת כח האדם שמעסיקה את המטפלת הקבועה שלנו. "אמא חזרה מחו"ל"? היא ביקשה לדעת " המטפלת שלה עדיין בפיליפינים?  מי שומר עליה"? לא הבנתי לאן היא חותרת, חשבתי שיש לה עובדת זמנית להציע לי. אך לא זו היתה מטרת השיחה: האם העובדת שלך זרה? כי אם כן, אני מזהירה אותך: יש מבצע של משטרת האכיפה. הם בודקים מי מהעובדים יצא לחו"ל, ובודקים אצל המעסיק שלו האם הוא מעסיק עובד זר.

הרגעתי אותה שעובדת אצלנו בחורה ישראלית, אך חשבתי לעצמי – אילו שכרתי את שירותיה של עובדת זרה – הפכתי לעבריינית בין לילה?

הייתי המומה מהדוגמה הנוספת של בריונות שלטונית: חזקים על חלשים. הולכים לחפש אצל משפחות ששלחו את העובד/ת לחופשה, ומתעמרים בכיס של האזרח הקטן שבסך הכל רוצה להגיע לעבודה והביתה בשלום. אנחנו העבריינים הקשים שאתם מחפשים?!

"עליך לקבל היתר העסקה על שמך", מתנוסס לו הבאנר החוקי באינטרנט. חוק הוא חוק, מטיפים לנו אנשי החוק והתקשורת, ואני נחרדת, הרי כמעט נהיינו עבריינים. כמעט בצענו עבירה חמורה ביותר. ניסינו מאוד לחפש אשה, רצוי פיליפינית, שתישאר עם אמי למשך השבועיים הללו, עד שהעובדת הקבועה שלה תחזור מהפיליפינים. האם היה נפתח נגדנו תיק פלילי?

בבקשה, ממשלת ישראל ומשטרת ההגירה: אנחנו לא פנינה רוזנבלום שרוצה עובדת זרה כדי לצחצח את הוילה כל היום. הכסף לא נוזל אצלנו מהברזים. אנחנו אנשים קשי יום, שרק רוצים את חיינו בחזרה. לשם כך הענקתם לנו את הזכות להעסיק עובדת זרה. מה אנחנו אמורים לעשות אם העובדת מנוטרלת?? מה עושים כשהיא נוסעת לחו"ל? או כשהיא בחופשה אחרת? מה עושים אם למשך כמה ימים היא חולה ולא יכולה לתפקד? אין לכם תשובות. אתם רוצים שנוציא את הסכום הבלתי הגיוני הזה, לשלם לעובד ישראלי 45 ₪ לשעה, וסכום גבוה יותר לשינה בלילה בבית המעסיק. היינו שמחים לעבוד עם עובדת זרה חוקית , שמחפשת עבודה זמנית – וגם את זה אתם לא מאפשרים. קל יותר לשלשל כספי קנסות לכיס העמוק של המדינה, לחלוב את האזרח הקטן בכספו וכוחו הנפשי. קל יותר מאשר שתמצאו פתרון חוקי למשפחות.

שוטרי ההגירה ימלאו את המיכסה. ישלשלו דו"חות לעבריינים הקשים, מפקדיהם יהיו מרוצים והמדינה תזכה בעוד קנס מנופח.

אתם כופים על משפחות להפוך לעברייניות או ליפול לחובות. אני מכירה די והותר משפחות שרק כספי הביטוח הסיעודי והלאומי מכסים את עלות העובד/ת הזר. ומי ישלם את ההפרש?

אני רק חושבת לעצמי כמה כסף כבר תרמתי למדיניות ה-שלח-יד-ארוכה-אל-כיסו-העמוק-של-האזרח, בהעלאת תעריפי הדלק, המים , הפירות והירקות שהתייקרו, התחבורה הציבורית. קנסות מפורשות וקנסות עקיפות. מס הקנסה.  הרי גם ככה חייו של אדם קשיש במדינת ישראל עולה ביוקר. ההכנסה יורדת וההוצאות גבוהות. את המטפלת הזרה – הביטוח הלאומי והסיעודי מסרבים לממן, וזו שערורייה לפרקים נפרדים בבלוג. הכל הולך יותר לאט ויותר ויקר בשנים האלה. גם ביבי יודע, גם לו יש אבא קשיש – רק שמי שמליוני דולרים שוחים אצלו בחשבון הבנק – לא ממש מרגיש אם אלפים יטפטפו ממנו.

מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה? עוד כסף ? לשלם קנסות על עזרה לאמי היקרה, שעזבה את הגולדענע מדינע, את ארה"ב, לפני קום המדינה, כדי לבנות במו ידיה קיבוצים בעמק בית שאן ובמישור החוף? זו הדרך להגיד לה תודה רבה ושלום? בשם דור המייסדים, אני עומדת ואומרת לכם: אל תשליכינו לעת זקנה. תתביישו.

לא בא לשכונה בחור חדש

יום חמישי, נובמבר 25th, 2010

בס"ד נכתב באור לר"ח כסלו תשע"א  6.11.2010

–          גלי צה"ל?

–          כן, אפשר לעזור?

–          אני מתקשר בקשר לנושא שאתם עוסקים בו לאחרונה

–          כן?

–          רציתי לשכור בית

–          אהה ו..?

–          האמת היא, שבכוונה אני רוצה לגור בשכונה שלא כולם כמוני. שיראו שאני לא עם קרניים, ושיקבלו אותי כמו שאני, גם אם אני נראה אחר. שיכירו אותנו כבני אדם.  אני אוהב את הבתים עם הגינות היפות. אתה לא חושב שיש לי זכות?

–          סבבה.

–          בשכונה שלנו אין מודעות לטיפוח הסביבה. אני רוצה לעבור לאיזור יותר יפה, גם אם נהיה במיעוט, זה רע?

–          כלומר, לגור בשכונה שהתושבים אינם מהמגזר שלך? בוודאי שזו זכותך. טוב שהתקשרת, אנחנו עוסקים בנושא הזה בשבועות האחרונים. אם גם אתה קורבן לאפלייה, לדעות קדומות, לגזענות – התקשרת למקום הנכון.

–          בדיוק ככה אני מרגיש. כשאני מגיע לחפש דירה שם, אנשים מאוד חשדניים כלפי. וזה לא שאני פארנואיד: ראיתי בלוח מודעות באיזור את הודעה של הוועד שרוצה להשאיר את האוכלוסיה בלי אנשים כמוני, והם קוראים לבוא להפגנה "די להשתלטות".

–          ממש מזעזע. בוודאי חשת עלבון נורא.

–          בהחלט. גם אשתי חשה כך. זה שיש לנו בגדים קצת שונים, אוכלים אוכל אחר ומדברים קצת אחרת, לא צריך לגרום לכך שאנשים לא יהיו מוכנים להשכיר או למכור לנו בתים. נכון?

–          בוודאי שלא. זו מדינה דמוקרטית, וכל אזרח שווה לשני. אין זכות לאף אחד להפלות.

–          היה שכן אחד שראה שאני מסתובב באיזור ואמר לי בקול רווי שנאה: "אני מכיר אתכם, אתם תבואו, אחר כך תמצא דירה לאח שלך, לבן דוד שלך, לחבר שלך. השכנים הנורמלים יברחו, ותיכף תשתלטו על כל הבתים. ובכלל – כל החמולות הענקיות שלכם עושות לנו שחור בעיניים וחור באוזניים."

–          ככה הוא אמר?? זו גזענות בשפלותה. הספקת להקליט אותו?

–          לא, לא הספקתי. לאחר מעשה הצטערתי, אבל כל כך הייתי המום מהשנאה שלו שלא הספקתי לחשוב על כך.

–          טוב תשמע, אנחנו עושים גם מחר אייטם אצל רזי ברקאי על הנושא תרצה לעלות לשידור?

–          בוודאי.

–          רק תגיד, באיזה יישוב מדובר?

–          בית הכרם.

–          בקעת בית הכרם, זה בגליל, נכון? אתה גר בכפר סמוך?

–          לא, לא. בית הכרם, זה שכונה בירושלים.

–          (שתיקה) מה, יש שם וועדת קליטה שאמרה שהיא לא מקבלת ערבים?

–          לא, אין וועדת קליטה. זה בעיר. ומה פתאום ערבים?! קוראים לי יוסי סוויסה.

–          לא הבנתי. למה לא רצו אותך בשכונה?

–          תראי ב"ה עברתי תהליך תשובה. אני ואשתי, מה שאומרים, "התחזקנו". ב"ה אנחנו עובדים, פרנסה טובה, ואנחנו  רוצים לעזוב את איזור סנהדריה לדירה טובה עם גינה יפה, וחיפשנו  בשכונת בית הכרם.

–          אתם חרדים?

–          כן, אבל לא מהסוג ש…(נקטע)

–          אני מצטער, זה לא מתאים לנו. אולי באייטם הבא על ההתחרדות של השכונות החילוניות, אבל בעצם אין לנו מקום, יש כבר את כל המרואיניים: מאיר מרגלית, נציג מר"ץ בעירייה, את הח"כ ניצן הורביץ, נציג חופ"ש  וגם את וועד השכונה. אין מקום במרואיינים נוספים. אבל תודה שהתקשרת (טריקת  טלפון, מסנן בין שיניו "חצוף, הוא אפילו לא מתבייש לבקש שנעזור לו בהשתלטות שלהם על השכונות שעוד נותרו חילוניות. שיתבייש")

לקריאת דו-שיח בענייני חינוך לשוויון ואהבת האחר

מה גלית מגלה, ועוד גילויים על גלי צה"ל

יום חמישי, נובמבר 4th, 2010

ראש מחלקת החדשות של גלי צה"ל, גלית אלטשטיין, העניקה ראיון אישי ב"דה מרקר" (30.10.10).

בהזדמנות חגיגית של יומולדת הששים לגל"צ, הזדמן לנו, כמאזינים, לקרוא בין השורות, בשחור על גבי עיתון, את מה שמסתתר מאחורי השלטר החשוב ביותר בעולם הרדיו הישראלי. הגזמה? לא על פי הכתבה: סקרי TGI מראים שלתחנות גלי צה"ל יש רייטינג שנושק ל- 50 אחוזי האזנה (!). כלומר, כחצי ממאזיני הרדיו במדינה שומעים את גלי צה"ל.

עוד מסופר בכתבה כי המשכורות בגלי צה"ל צנועות יחסית. מה, אם כן סוד המשיכה לעבוד בתחנה? כוחה של גל"צ הוא בכוחה: 50% האזנה פירושם כח והשפעה, וככזה – הוא מושך אליו את אנשי הרדיו הבכירים העובדים בה, למרות שלכוכבים אין שכר בשמיים. במילותיה של רמ"ח החדשות, ההודאה נשמעת כך:

"אבל כעיתונאית, וכמי שעובדת עם עיתונאים, אני רואה שיש תמריץ להשיג רייטינג כדי להשיג עוצמה, לקבוע סדר יום"

"לגלי צה"ל יש רייטינג מטורף. תחשבו כמה כוח יש לזה.“

“המטרה היא לא להביא עוד מפרסמים, אלא להשפיע“.

אם לוקחים בחשבון שמדובר בכספי מסים המועברים ממשרד הבטחון, ושמדובר בשירות צבאי לכל דבר של עשרות חיילים – עוצמת התהייה על המשך קיומה של תחנת שידור צבאית בעלת ההשפעה הפוליטית הגלויה, רק מתגברת.

עוד תהייה אגבית על צה"ליות התחנה מסתתרת במידע אישי על אלטשטיין, מי שנבחרה לנהל עשרות חיילים בגל"צ:

"על שירות צבאי פסחה, כמו בנות נוספות במחזור שלה, לאחר שקיבלה פטור בשל עודף בנות. "יש בזה מן האירוניה", היא מודה …” . לא מוזר? האם גם משירות לאומי בהתנדבות היא קיבלה פטור? האם מקומה של מי שהחליטה שלא לשרת את המדינה – הוא בתחנת צה"לית?

אולם אלטשטיין אינה הבעיה המרכזית בגלי צה"ל. גל"צ הוא בית הספר המרכזי להכשרת עיתונאי העתיד במדינה, ומהווה את ראש החץ בהשפעה עיתונאית על המהלכים הפוליטיים במדינה, בכל תחום. אלטשטיין מתאימה לגל"צ, כמו שאר האזרחים המועסקים בתחנה, בגלל שהיא מתאימה לאג'נדה.

לא קשה להבחין כי ארגוני הקרן לישראל החדשה זוכים לסיקור וקידום בלתי פרופורציונלי בגל"צ:  מחקר פנימי של מרכז תדמי"ת הראה כי לא פחות מ- 11 אישים וארגונים הקשורים ב NIF קודמו בתוכניות האקטואליה בחודש יולי 2010, ביניהם: 'בצלם', 'נשות הכותל', התנועה הרפורמית, התנועה הקונסרבטיבית, 'ידיד', 'המכללה הכלכלית חברתית', 'מרכז בינה', האגודה לזכויות האזרח ועוד.

בכנס העיתונות באילת שמארגן  "אג'נדה", מארגוני ה NIF, השתתפו אשתקד אנשי 9 כתבים ומגישים מגל"צ בלא פחות מ-14(!) פאנלים, שניים מהם בהנחיית מגישות בכירות מהתחנה.

מי לא משפיע בגל"צ? לפני כמה שבועות פורסם כי במחזור החדש של כתבי גל"צ, חיילים במדים, אין אף חובש כיפה. זאת, באותו צבא שהודיע אך לפני שבוע כי מעל 20% מבוגרי קורס קצינים האחרון הם חובשי כיפה.

האג'נדה באה לידי ביטוי, לעתים ביתר שאת, בחומרים שהמערכת בוחרת לגנוז. בבדיקה מהשבוע האחרון מתגלה קו ברור ועקבי – העלמת אירועי אלימות לאומית של המגזר הערבי:  בדואים בנגב המשיכו בהשחתת עצים בתגובה על הרס בתים לא חוקיים. תמונות נחשפו בבלוג ובפורום "רוטר" בו גולשים בכירי גל"צ,   והועברו על ידי תדמי"ת לבכירים בגל"צ. התוצאה: כלום, אפס דקות שידור.

ביום שישי , 29.10.2010, ערב שבת חברון, חיי שרה, רוססו כתובות נאצה בחברון נגד "מתנחלים". התוצאה בגל"צ:  אפס סיקור. יחידת הצילום  "תצפית" העבירה תמונות בלעדיות על נסירת עצי זית ביו"ש על ידי ערבים תוך נסיון לביים  אירוע "תג מחיר". בגל"צ אין סיקור.  חומת-אש סביב היישוב הר-ברכה ביום שני, 1.11.10, אש שהוצתה במקביל בכמה מוקדים .  עד שעות הערב לא הועלתה ידיעה על כך באתר גל"צ. אסור לשבור את הדימוי: המתנחלים הם האלימים.

הראיון עם אלטשטיין רק אישש את מה שכולם יודעים כבר מזמן: מטרת קיומה של גלי צה"ל היא כוח ההשפעה הפוליטי שלה. הרדיו הצבאי מהווה במה לקידום אג'נדה שמאלנית בוטה, בשיתוף פעולה הדוק עם ארגוני ה- NIF. כל יום שתחנה זו משדרת – האמון  בדמוקרטיה הישראלית נפגע קשות. הגיע הזמן לומר בפה מלא: די לכיבוש המשחית ביפו.