פרס מוסקוביץ: תופעת ה"משוגע לדבר" ואיש הניהול המצליח

יש אנשים שקמים ומתחילים לפעול ולעשות מעשה.
אנשים שמשהו בוער בהם בפנים, בקישקעס, והם רוצים לשנות, לתקן עולם בעניין מסויים שנראה להם חשוב ביותר.
הם לא בעלי אמצעים, לא עשירים. לא מפעילים את כל העולם ואשתו בעזרת המעמד שרכשו לעצמם וכסף,
אלא פועלים בעצמם, עם כל הכוחות שיש להם,
תוך שהם רותמים את המשאבים האישיים וכן את המשאבים הכספיים הלא-רבים שלו עצמו, לעתים על חשבון משפחתו.
אחד האנשים שעשה מעשה מהפכני בעם ישראל בזכות מסירות הנפש שלו,
הוא הרב אליהו אביחיל.
עדיין זכור לי שהוא הגיע אלינו לפני יותר מ-30 שנה לאולפנא להרצות על עשרת השבטים.
היה נשמע לנו הזוי:
איש חינוך שהלך לקצות העולם, בעצמו, בכספו, כדי למצוא את השבטים האבודים בעם ישראל.

הוא הגיע למקומות נידחים בהודו, באפגניסטן, בדרום אמריקה, במקומות בהם אין תנאי נסיעה וחיים שבני המערב רגילים להם.

מה שהניע אותו היה הרצון העז לקדם את הגאולה של עם ישראל כפי שחזו הנביאים "ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים". הוא מצא עמים , שבטים ועממים שיש להם מנהגים וסימנים אחרים שקושרים אותם לעם ישראל.

עם חלקם הוא יצר קשר מתמשך, דאג ללמד אותם תורה, יהדות, הלכה והשקפה, כפי שעם ישראל מכיר ומקיים היום.

יש שראו בו משוגע.
כמו שאמרו גדולים בעבר – לולא המשוגעים לדבר, לא היה הדבר מתקיים.
הוא היה המשוגע לדבר.
בין השאר, הוא מצא את השבטים האבודים במזרח הודו, והעלה אותם לישראל .
מבצע שדרש ממנו הכל –
לא רק כסף,
לא רק כוחות נפש וגוף להגיע לכל המקומות הנידחים האלה,
לא רק תעצומות נפש לעמוד מול המלהגים, המלגלגים,
הביורוקרטים שלא מזיז להם,
לא רק לגייס את פוסקי ההלכה לטפל בענייני קבלת קבוצה כזו לעם ישראל,
למצוא להם מקום מגורים מתאים שיקרב אותם לחיי תורה בארץ ישראל,
ללמד אותם,
ללוות אותם בכל שלבי הקליטה בישראל – הגיור, מגורים, מקומות עבודה, פתרון בעיות אישיות, שידוכים, עד לפרט הכי הקטן.

לא רק עבודה משרדית שמסתיימת עם ההגעה הביתה, אלא מסירות נפש, הוא הקדיש להם, לעולים הייחודיים האלה את חייו, במלוא מובן המילה.

הרב אביחיל, בסך הכל היה איש חינוך,
לא איש שיושב על מטמון גדול,
לא איש תקשורת או פוליטיקה בעל קשרים ענפים.
יהודי שהיה אכפת לו עד כדי כך – שהוא הקדיש את כל חייו הבוגרים למימוש שיבת ציון של עשרת השבטים.

"בני מנשה", אותה קהילה ממזרח הודו שעלו לישראל תוך שעברו תהליך גיור הלכתי –  הם שכנים שלי, חברים שלי, ואני מחבבת מאוד את הקהילה הזה, שנמצאת כאן בזכותו.
לא רק בהם הוא טיפל: יש גם קהילות מדרום אמריקה כמו פרו , ועוד מקומות בעולם.
כולם עברו דרכו, הגיעו לישראל, עברו הליכי גיור, והפכו להיות חלק אינטגרלי בעם ישראל השב לארצו בארץ ישראל.
לארגון שהקים הרב אביחיל קראו "עמישב".

לאחר שנים של פעילות, נוצר קשר בינו לבין יהודי ציוני פעיל, צעיר ממנו בדור, שרותם את נכסיו למען מטרות יהודיות וציוניות חשובות. שמו מיכאל פרוינד.
פרוינד התגייס לעזור במשימה הייחודית הזו, ונרתם לעזור.
מה שקרה ביניהם לא ידוע לי, ולא ממש מעניין אותי. מוצדק או לא מוצדק, זה לא העניין.

מה שקרה ביניהם זו תופעה נפוצה, בה ה"משוגע לדבר", שלא היה מוציא לפועל את הרעיון שנראה לכולם שגעון לכתחילה – הוא לא איש ניהול מצטיין.

קורה פעמים רבות שבין האידיאולוג שלא מבין בניהול, לבין איש המשאבים והניהול מתגלעות מחלוקות, עד לפיצוץ. גם הפרש השנים והבדלי מנטליות תרמו את שלהם , מן הסתם. אולי לא מסכימים על דרכי עבודה, על אסטרטגית פעילות .

מזכיר לי במשהו את הסאגה של הקרדיט על הקמת "עליית הנוער" בין רחה פרייאר לבין הנרייטה סאלד. "ההנהגה הציונית כפתה את סולד על פראייר, גם בגלל קשריה המסועפים בארצות הברית, אבל גם בגלל יכולותיה הארגוניות", אומרת פרופ' שרה בן ראובן שכתבה ספר על הארגון החשוב, בכתבה ב"מעריב". http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/962/089.html

איש ארגון מקושר ומבוסס כלכלית ממשיך את פועלו של ארגון, והמייסד מוצא את עצמו מחוץ לשוליים. השורה התחתונה היא שהרב אביחיל נוטרל מהעמותה שלו, פרוינד הקים את  "שבי ישראל", והיום – הוא קוטף את כל התהילה על פועל חייו של הרב אביחיל.

אין לי מילה רעה להגיד על פרוינד, שעושה עבודת קודש.
פרוינד הוא בעל אמצעים, יודע להתבטא מצויין, מקושר. הוא גם דואג ליחצ"ן את העבודה שלו, וזה חשוב.

הרב אביחיל לא היה בעל ידע וכישורים בכל מה שקשור לפרסום. להיפך, הוא רצה לעבוד בשקט, בצנעה.

הוא לא הקדיש משאבים שלא היו לו כדי לעסוק ביחסי ציבור ודוברות (בעיה ידועה וכואבת של דור הסרוגים הבוגר), ורק אנשים מהמגזר הכירו אותו .

אני עוקבת אחרי הפרסומים של מייקל פרוינד ו"שבי ישראל": מתפרסמות כתבות בישראל ובחו"ל,  סרטים שהופקו והיום קל להפיץ אותם במדיה החברתית, ראיונות. אך בכל פעם שאני שומעת וקוראת על "שבי ישראל", נצבט לי הלב:  חסר לי שם משהו מאוד חשוב. חסרה לי ההתייחסות לרב אביחיל.
איפה הרב אביחיל בכל הסיפור?
למה למחוק את ההסטוריה ולהתחיל מפרק ב'?

מישהו ירק דם במשך שנים.
מישהו הקריב את כל חייו כדי לחרוש תלם באדמת בור.
את כל הכסף שלא היה לו הוא השקיע בפרוייקט מציאת עשרת השבטים והעלאתם לישראל. למישהו הזה יש שם, ומגיע שהוא יוזכר והרבה.
כבעל השפעה ציבורית, אני פונה אליך מר פרוינד –
תן לו הערכה. תן לו קרדיט ציבורי. מגיע לו. מגיע לאשתו, מגיע לילדיו.

לפני כחצי שנה יצרתי קשר עם המשפחה, לאחר שפנו אלי מקהילת "בני מנשה", לעורר את תודעתי למצבו הרפואי המידרדר של הרב אביחיל. ביקשו ממני רעיון מה לעשות למענו.
הרב, שלא רצה לקלקל את מה שנעשה לטובת קהילת בני-מנשה,
שמר על שתיקה כל השנים.
השאיר את הכאב האישי שלו בבטן. הוא לא שיתף אחרים.
היום הוא כבר בשנות השמונים לחייו, ומצבו הידרדר בשנים האחרונות.
עלה לי אז רעיון: להציע את מועמדותו לפרס ישראל, על מפעל חיים.
יצרתי קשר עם בני משפחתו, הקדשתי כמה שעות טובות לעניין במשך כמה שבועות.
הפניתי אותם לאן שצריך, ואני לא יודעת מה קרה עם זה בפועל. לא יודעת אם הגישו את מועמדותו. בכל אופן, הוא לא זכה בפרס. אגב, הוא כן קיבל זכה בעבר להיות "יקיר ירושלים".

בשבוע הבא, ביום ירושלים, מיכאל פרוינד אמור לקבל את פרס מוסקוביץ, על פעילותו ב"בשבי ישראל".
אני מברכת את מר פרוינד הנכבד,
פעילותו, כהמשך לפעולו של הרב אביחיל, ברוכה וחשובה מאין כמותה, והוא עושה את העבודה בצורה נהדרת ומעוררת הערכה.

אני רק מבקשת ממך דבר אחד:
תן לרב אביחיל את מה שמגיע לו.
הוקרה, הערכה הציבורית.
עמוד על הבמה הציבורית המכובדת בליל יום ירושלים –
והבע הערכה והוקרה לפועלו של הרב אליהו אביחיל,
שלולא מסירות נפשו של הרב ובני משפחתו – לולא ה"משוגע לדבר" –
אף אחד לא היה שומע על יהודי מזרח הודו ו"בני המנשה",
והם לא היו כאן איתנו בישראל.

____________

הבהרה: הדברים כאן נכתבו על דעת עצמי בלבד, כמי שכתבה כתבת מגזין ב"הצופה" לפני כ-15 שנה על "בני מנשה" ומכירה אישית את הקהילה.

One Response to “פרס מוסקוביץ: תופעת ה"משוגע לדבר" ואיש הניהול המצליח”

  1. מאת דוד:

    מה לעשות שסוף מעשה במחשבה תחילה, ובהסתכל בתוצאות, קשה לומר אם זה לא היה שוב ניסיון מיותר לדחוק את הקץ. בסופו של דבר מרבית העולים מאתיופיה כיום (בדגש על המצב הנוכחי) אינם יהודים כלל והועלו לכאן מחמת אוזלת ידה ורפיונה של ממשלה חסרת דרך אידולוגית וחסרת אופקים. גם היהודים שבהם באופן כמעט מוחלט נטשו את אמונתם ואת אורח החיים הדתי, וא"כ מה ערך לבואם ארצה בהיבט הרוחני של הכנת העם לקראת הגאולה, התוצאה הפוכה לחלוטין מהמטרה הראויה הן בפן האישי של יהודים אלה והן ברמה הלאומית של עם ישראל.
    אפשר להוסיף לכך את הפירצה שזה יצר מבחינת יכולתם של אוכלוסיות לא יהודיות להגר לכאן מבלי יכולת להגיב בצורה אפקטיבית לעצירת התופעה.
    בכייה לדורות….

Leave a Reply


שמונה − = 2