המדיה נגד המדיה החדשה: קריאה לתיקון או אסטרטגיית הישרדות?

הביקורת על ההפצה ההמונית של הודעות שקריות עד זדוניות בווטסאפ, צבר  תאוצה מאז אותו יום שישי לפני כחודש וחצי, שנודע חטיפת השלושה. השבוע, דווחו בווטסאפ שמות חיילים שלכאורה נהרגו, ושרק לאחר יום מורט עצבים נורא נודע שהם חיים ושלמים. נוספו לכך הראיונות עם סבי הנערים שנרצחו שקיבלו מידע דרך הרשתות החברתיות, התקשורת הלא רשמית.
הריצה אחרי הסקופ והמידע הראשוני היא מחלתה של העיתונות, מחלה פוגענית ומידבקת מסתבר.
המדיה החברתית הופכת כל אחד לספק וצרכן מידע ראשוני, ומתחרה מעצם טבעה בעיתונות הממסדית . בעקבות זאת, העיתונות הממסדית מאבדת מהשליטה והמונופול שלה על המידע להמונים, מתנהלת בימים אלו מערכה סמויה, תוך ניצול הבעיות במדיה החדשה, ויש בעיות, לגמד את השפעת המדיה החברתית, מתוך אינסטינקט ההישרדות העצמי של העיתונות.
שימו לב: יש הבדל בין הצורך להציף את הבעיות, ולטפל בפטפטת המיותרת עד האכזרית במדיה החדשה, לבין מסע הצלב המתחסד של התקשורת.

אני רוצה לשתף אתכם בסיפור אישי, ובלקחים ממנו.
לפני כמה שנים,
לפני המצאת הווטסאפ, ולפני שפייסבוק הפך לכלי פופולרי –
בן משפחה שלנו הלך לעולמו בנסיבות טרגיות, בארה"ב.

בצהרי יום שישי, ערב שבת, אימו קיבלו הודעה על מותו.
לא מהמשטרה ולא משום גורם מוסמך,
אלא מהודעה שיצאה לתקשורת על ידי גוף תקשורת מוסמך, סוכנות ידיעות גדולה, וותיקה, מקצועית ומפורסמת בארה"ב.
בידיעה צויין שמו המלא, בלי שהם יוודאו שהמשפחה קיבלה הודעה מסודרת ומוסמכת.
ממש כמו חוסר האחריות בווטסאפ, אלא שהדבר נעשה על ידי עיתונאים מקצועיים וותיקים.
קשה לתאר את הסיוט של קבלת ידיעה על מות הבן, דרך קריאה בתקשורת.
בגלל הבדלי השעות, כבר נכנסה שבת בישראל, והאמא לא התקשרה ליידע את האחים שגרו כאן.
אלא מה, האחות בישראל, שלא שמרה שבת, גלשה באינטרנט, ופתאום נחו עיניה על הידיעה המזעזעת הכוללת את שמו של אחיה.
בהלם ובזעזוע היא רצה לבית של אח נוסף שגר לא הרחק ממנה. הם נשארו עם הידיעה הקשה לבדם, ביודעם ששאר בני המשפחה שומרים שבת ונמצאים רחוק מהם.
רק עם צאת השבת, הם יצרו קשר עם שאר בני המשפחה בישראל.

כל זה קרה בעקבות כלי תקשורת גדול, אמין, וותיק ומקצועי.

בהמשך,
מצאנו את עצמנו במירוץ אחרי השעות והתקשורת כדי להודיע לסבתא לפני שהיא תקרא את הידיעה בג'רוסלם פוסט, שפרסם את הידיעה המלאה. וזאת, ככלי תקשורת שלא לקוח בחשבון שאסון המתרחש ביום שישי בארה"ב כשכבר שבת בישראל, יכול להגיע לידיעת קרובים שומרי שבת רק לפנות בוקר בין מוצאש לראשון, שעה בה לא מתקשרים לבני משפחה שאינם מדרגה ראשונה ממש.

הזעם שלי על העיתונות , אותה סוכנות ידיעות וותיקה, חסרת האחריות שפעלה שלא בתום לב, וללא לב, היה רב.

המסקנות שלי:
המנהג הנלוז לרוץ ולספר לחברה, לרוץ ולהיות ראשון, הוא הציר המרכזי עליו חיה העיתונות, ה"חטא הקדמון" לבעייתיות שאנחנו חווים היום.
המעבר לתקשורת המונים הנשלטת על ידי רבים, "המדיה החברתית", לא מסייע לאותו סימפטום, אך גם לא מחמיר אותו באופן אמיתי.

לאחר הרבה נפילות, היום בעת מלחמה, תקשורת ההמונים בישראל נוהגת באחריות ובאיפוק, ולא מפרסמת שמות הרוגים ללא אישור שהמשפחה קיבלה הודעה מסודרת.

בימים אחרים, שלא בשעת מלחמה, לא תמיד הכלל נשמר. אנשים זיהו בטלויזיה מכוניות הרוסות אחרי תאונה קשה, זיהו תיקים של הרוגים.

פעם התקשורת לעגה לפורומי החדשות שהתחרו על מונופול המידע. הטענות הקשות שהופנו כלפי פורומי החדשות, על היותם בלתי אחראיים, מופנים ביתר שאת לקבוצות הווטסאפ. אישית, בחודש וחצי האחרונים, אני שמחה שאני לא בקבוצות ווטסאפ ולא מכורה לטפטופי המידע, הרכילות והלשון הרע המכוער שנוטף שם בקבוצות העיתונות למיניהם.

המרחב פרוץ , זה נכון.
אפשר לתקן במישור המיקרו והמאקרו: כדאי ואפשר לצאת מקבוצות לא אחראיות, אפשר וצריך לפעול חוקית נגד מי שמפיץ ידיעות זדוניות במודע, וגורם לפאניקה ולעגמת נפש. די לנו שעולם המידע פתוח גם למידע מחו"ל שחלקו גם אינטרסנטי ונועד לפגוע באוכלוסיה האזרחית בישראל.  אפשר לדווח לאחרים, גם ווטסאפ, על קבוצות לא אחראיות ולעודד אחרים לצאת ממנה.

אך עם זאת, יש לנהוג בתבונה ולא לשמש באופן לא מודע ככלי במאבק בעל אינטרסים מובהק.  יש לזכור שלעיתונות הממסדית עצמה – יש חלק ניכר בהתנהגות לא-אחראיתשל התמכרות ציבורית למידע ראשוני, בלי לחשוב במי המידע פוגע. מתוך השינויים לטובה שחלו בעיתונות בעיתות מלחמה במה שקשור לפרסום מידע על אסונות – יש לה מה ללמד ולהציע – אך אין לה מקום להטיף בשער.

מדאיג אותי כשהתקשורת הממסדית פותחת במערכה-רבתי על המדיה החברתית,
תוך שימוש בעילה של שמירה על הציבור.  זו סכנה רצינית לדמוקרטיה.
פתיחת ערוצי המדיה החדשה לציבור הרחב היא היא הבשורה הדמוקרטית האמיתית,
שמאיימת על ההגמוניה הוותיקה,
ויש סכנה אמיתית שאותה אליטה כוחנית תצליח לסתום לציבור את הפה, באיצטלה ציבורית זו או אחרת.

כן – לשיח אחראי, לא – להפצת שמועות זדוניות,
כן – לשיפור במדיה הפתוחה, לא – לקמפיין אינטרסנטי לסתימת פיות

 

(הפוסט פורסם ב"סרוגים" 23-7-2014)

Leave a Reply


2 × חמש =