עדתיות בבית המשפט העליון?

בית משפט עליון הנו מוסד מרכזי וחשוב בכל דמוקרטיה. תפקידו העיקרי של בית המשפט העליון  הנו הכרעה בסכסוכים באמצעות  פרשנות מחייבת לחוקי המדינה  והתאמתם למציאות משתנה. מאז אמצע שנות השמונים של המאה העשרים בית המשפט העליון אימץ את האקטיביזם השיפוטי והפרשנות התכליתית ובכך הפך למעשה לשותף מרכזי של המחוקק בקביעת נורמות מחייבות החברה. 

במדינת ישראל בה החברה שסועה ומקוטבת, הכנסת חלשה והרשות המבצעת נלחמת ללא הרף על הישרדותה הפוליטית, בית המשפט העליון התמקם כזירה מרכזית לדיונים אידיאולוגיים, ציבוריים, חברתיים, ביטחוניים ופוליטיים. פתיחת שערי בית המשפט העליון לכל דיכפין, האימפריאליזם השיפוטי והכותרת המרשימה של ההגנה על זכויות האזרח  שינו את מערכת האיזונים והבלמים הנדרשת בין שלושת הרשויות.

 לאור תפקידו ומעמדו של בית המשפט העליון ניתן היה לצפות  שהרכבו ישקף את תפיסות העומק של החברה על כל מאפייניה במיוחד בחברה מגוונת, רב תרבותית וחסרת חוקה. שיקוף תפיסות העומק של החברה יכול להיעשות רק כאשר שופטי בית המשפט העליון  באישיותם, במוצאם ובהשקפת עולמם מבטאים  את ההוויה המורכבת של החברה הישראלית.

 

רוב שופטי בית המשפט העליון בראשית שנותיה של המדינה השתייכו אידיאולוגית ויש אומרים גם ארגונית למפלגת השלטון הידועה כיום בכינוי מפא"י ההיסטורית. משפטן דגול שלימים הפך להיות מאבירי זכויות האזרח בישראל, בדק וחקר כל מועמד להרכב הראשון של בית המשפט העליון. מועמד שנחשד באהדה לרביזיוניסטים או לחוגים האזרחיים נמחק מיד מרשימת המועמדים. כדי ליצור מראית עין של פלורליזם מונה מפעם לפעם שופט ממוצא ספרדי לבית המשפט העליון (שלכמה מהם הוצמד התואר – "אני מסכים") ושופט דתי או שניים שמעל לכיסא שלהם ריחפה כיפה.

העמדה הפוליטית "הנכונה" כבסיס לבחירת שופטים השפיעה גם בערכאות  הנמוכות. רק המהפך ההיסטורי בשנת 1977 ופעילותם בועדה לבחירת שופטים של השר משה ניסים, יו"ר הכנסת לשעבר מר דב שילנסקי ומאוחר יותר ח"כ שאול יהלום, פתחו של שורות השפיטה לכל מגוון המשפטנים בישראל  וחיסלו את המונופול המפא"יניקי.  

 ברצוני לקבוע כי בבית המשפט העליון של מדינת ישראל מעולם לא היתה אפליה על רקע עדתי. לכל הדיבורים בענין זה יש  מימד דמגוגי. בעשורים הראשונים למדינה המפתח לבחירת שופטים היה השיוך הפוליטי ומאז אמצע  שנות השמונים הקריטריונים לבחירת שופטים היו  נכונותם של המועמדים והסכמתם לקו האידיאולוגי והמשפטי שאותו הוביל נשיא בית המשפט העליון. אידיאולוגיה המשקפת את עמדות הציבור המתקדם והנאור בישראל (חמישה מנדטים בלבד בבחירות דמוקרטיות לכנסת).  האפליה אם כן היתה על רקע של דעה ולא על רקע של עדה. אם היה מועמד לשיפוט המוכר לנשיא בית המשפט העליון כמסכים ומתיישר עם הקו אותו הוביל הנשיא קרי: אקטיביזם שיפוטי, נשיאת דגל זכויות האזרח ותפיסת ישראל כמדינת כל אזרחיה, הרי שמוצאו העדתי לא היה  מכשול לבחירתו . כמובן שהיה קושי למצוא מועמדים לשפיטה ממוצא ספרדי או מרקע דתי השייכים לתפיסות העולם הפוסט מודרניסטיות שהוביל בית המשפט העליון.

 רק בתקופה אחרונה בית המשפט העליון מתחיל לשנות כיוון. לאט לאט השופטים מתחילים להשתחרר מהמורשת הכבדה שהונחה על כתפיהם. עידן השיפוט האידיאולוגי הולך ומתרחק. שופטי בית המשפט העליון הפנימו את המחיר שבית המשפט משלם באבדן אמון הציבור.  כנסת   רצינית ומשמעותית היתה מקצרת בהרבה את הדרך להשבת בית המשפט העליון לתפקידו הראוי בחברה דמוקרטית.

 

 

One Response to “עדתיות בבית המשפט העליון?”

  1. מאת אוה:

    "אימפריאליזם שיפוטי", היה מי שכינה זאת "פיראטיות שיפוטית".

Leave a Reply


+ שלוש = 7