ראש ממשלה טוב שהשחיתות הפילה  

יוסי ורטר, הארץ

תלמידי אזרחות צעירים שיתבוננו, מטעמי לימודים, בתמונתם החגיגית של שרי הממשלה ה-31 של מדינת ישראל שצולמה ביום השבעתם בבית הנשיא בחודש מאי 2006, ישאלו את עצמם בתימהון: מה היה שם לעזאזל? זה רציני? הם באמת ניהלו את המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון רק לפני שש־שבע שנים, כשהיינו ילדים? לא ייתכן, הם יאמרו לעצמם בחוסר אמון, שנשיא המדינה היושב באמצע התמונה, הורשע באונס ונשלח לכלא, שראש הממשלה הישוב לידו הורשע בקבלת שוחד ועוד קודם לכן בהפרת אמונים, ששר האוצר בעל החזות הסבאית, הניצב מעליהם, הורשע בגניבה ונידון למאסר וששר המשפטים החביב והחייכן הורשע בעבירת מין, מינורית אמנם, וריצה עונש של עבודות שירות.

זהו, שכן. ייתכן, למרבה הצער. הרשעתו של אולמרט בעבירה החמורה ביותר שספר החוקים מייחס לאיש ציבור, מקרבת אותו בצעדי ענק לבית הכלא. זאת בהנחה כמובן שהכרעת הדין לא תתהפך בבית המשפט העליון, בערעור שבוודאי יוגש. בנוסף, עומדות בפניו שתי מהמורות רציניות נוספות: החלטתו הצפויה של העליון בערעור המדינה על זיכויו בפרשות מעטפות הכסף מהמאכער מוישה מוריס טלנסקי והנסיעות הכפולות של "ראשונטורס". ועדיין לא ברור מה יעלה בגורל פרשת שיבוש ההליכים הטרייה המיוחסת לו לכאורה בהקלטות שהגישה למשטרה ראש לשכתו לשעבר, שולה ("הלוחמת בשחיתות" כהגדרת הסניגוריה) זקן. רק שלא תבקש להדליק משואה ביום העצמאות הקרוב, לצד הנשים האחרות.

רבים בוודאי שמחים היום לאידו של אולמרט. רק מעטים, אלה שייחלו לשובו, חשים אכזבה וצער. אבל דווקא היום צריך לומר דבר שאינו אופנתי: אולמרט היה ראש ממשלה טוב, אפילו מהטובים, שכיהנו כאן: הוא השכיל לנווט ולנהל את הממשלה והקואליציה, ועשה זאת בתנאים בלתי אנושיים, תוך גילוי יחסי אנוש יוצאי דופן; הוא קיים מערכת יחסים מעולה עם רבים ממנהיגי העולם שרחשו לו אהדה עצומה ופיתחו עמו ידידות אישית נדירה; הוא הרשים בקור הרוח שלו בתהליכי קבלת החלטות בעניינים ביטחוניים הרי גורל. הוא ידע לקחת סיכונים מבוקרים ומתחייבים כששלח מטוסים וחיילים אל מעבר לקווי האוייב, כפי שגילה אומץ לב וחזון בנכונותו ללכת לקראת הפלסטינים כפי שאף אחד מקודמיו לא עשה. אפילו מלחמת לבנון השנייה שהפכה אותו לשנוא בעם וזכתה לדו"ח קטלני, נראית סבירה יותר בפרספקטיבה של שמונה שנים, בהינתן השקט השורר מאז בגבול הצפון וההרתעה שהושגה.

כשלושה עשורים מהלך אולמרט, בשלל תפקידים ציבוריים שמילא, על החבל הדק שבין המותר והאסור, הפלילי ל"ציבורי", הנסבל והלא ראוי, הכשר והמסריח. פעם אחר פעם, מאמצע שנות השמונים, הוא הצליח להיחלץ מאימת הדין, לעתים ממש בעור שיניו. הסדרתיות הזו הולידה שתי אסכולות לגביו: האחת גרסה שהאיש הוא מושחת מבסיסו אך אמן בהיחלצות מציפורני החוק. השנייה ייחסה למערכת אכיפת החוק אובססיה בלתי נשלטת ובלתי נסלחת בעניינו. הראשונה טענה שהוא-הוא הסמל המובהק לשחיתות שלטונית. השנייה זעקה, בדמעות, כמו בסרטון הוויראלי ההוא על בריטני ספירס: "די כבר, תניחו לאולמרט!"

היום ניצחה האסכולה הראשונה. לאחר כמה מכות קשות שספגה הפרקליטות באשר לשיקול דעתה לגבי אנשי ציבור בכירים - האחרון שבהם היה שר החוץ, אביגדור ליברמן, שזוכה במשפטו - באה ההרשעה היום ויישרה את גוום השחוח של התובעים מרחוב צלאח א דין במזרח ירושלים.

סילוקו של אולמרט, הפעם באופן סופי ורשמי ובלתי הפיך, מכל רלוונטיות פוליטית שהיא, לא משפיע כהוא זה על המערכת הפוליטית. ערב הבחירות האחרונות, לפני שנה ורבע לערך, הייתה סביבו תזזית רצינית: ישוב או לא ישוב? יקרא תיגר על נתניהו או לא יקרא? אולמרט התלבט והתחבט והתייסר (או שמא רק העמיד פנים לצורך עסקיו הבינלאומיים המסועפים שנקטעו היום בעת שנדר להפקיד את דרכונו במשטרה), ובדקה התשעים החליט שלא להחליט ונשאר מחוץ למגרש. טוב עשה. שערו בנפשם שהיה רץ ונהיה ראש ממשלה, בקונסטלציה פרלמנטארית הזויה זו או אחרת, ושנה לאחר מכן מורשע בתיק הולילנד.

גם באותם ימים, כשמדינה שלמה ודמויות פוליטית ולאומיות רציניות מאוד, מציפי לבני ושאול מופז, עד ליאיר לפיד ורוני בר-און ודליה איציק ומאיר דגן ויובל דיסקין, המתינו בנשימה עצורה להכרעתו של הלשעברניק שהשתוקק לחזור, הוא לא היה מועמד פופולארי על מרבית העם. רחוק מזה. תומכיו, שלא לומר מעריציו, נמנו על שכבה דקה, עליונה, בעיקר מקרב האליטות של מחנה המרכז-שמאל: מהתקשורת, הביטחון, ההון, הכלכלה והאקדמיה.

מועמד פוטנציאלי אחר שריכז סביבו לרגע תקוות וציפיות דומות, הוא הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי. שניהם היום מנוטרלים ומנועים מלהצטרף לזירה הפוליטית. ההבדל הוא גדול: אשכנזי הוא זכאי וחף מפשע כמובן, אלא שהוא מסובך בפרשה ההיא. ואולמרט, כאמור, יעסיק עוד שנים את בתי המשפט. בהעדרם של שניים אלה, קשה בשלב זה לראות מיהו המועמד שיצליח למנוע מבנימין נתניהו תקופת כהונה רביעית כראש ממשלה. זה בוודאי לא יהיה יאיר לפיד, שאכזב. זה כנראה לא יהיה יצחק הרצוג, שניחן בכמה מהכישורים לשמש ראש ממשלה.

אשכנזי ואולמרט, אולמרט ואשכנזי - זהו, בשתי מילים, בקליפת אגוז, סיכום תמונת מפח הנפש של מחנה המרכז-שמאל בישראל, באפריל 2014.