האליטות ידעו, והשחיתו את ממלכתן  

ארי שביט, הארץ

השחיתות היתה כתובה על ההר. כל מי שחי בירושלים ידע שההר מושחת. כל ירושלמי שלא קיבל מראש עיריית ירושלים סקופים או חיבוקים או אחוזי בנייה ידע שראש עיריית ירושלים מושחת. ובכל זאת – ראש עיריית ירושלים עלה מעלה־מעלה: שר בכיר, ממלא מקום ראש ממשלה, ראש ממשלה. בתמיכה פעילה של האליטות הישראליות, ראש העירייה המושחת של ירושלים היה לראש הממשלה המושחת של מדינת ישראל. האליטות אשר בחרו לא לראות את הכתובת הכתובה על ההר התגודדו סביב המושחת מן ההר ומשחו אותו למלך. בכך הן מעלו בתפקידן. בכך הן השחיתו את ממלכתן. לאן, לאן הן יוליכו כעת את החרפה.

אף פעם לא אשכח את הימים החשוכים ההם. בימי שישי הייתי מתייצב לתוכנית טלוויזיה שבה אביו של שר האוצר (הנוכחי) ודודו (המטאפורי) של שר האוצר היו מגדפים ומקללים אותי, כי אמרתי שיש שחיתות בראש ההר. בערבי שבת שר האוצר היה לועג לי כיוון שאמרתי לו שבטוריו, בראיונותיו ובחינחוניו, הוא מגן על המושחת מן ההר. בימי חול הייתי צריך להתגונן מפני הממונים עלי שהיו מקורבים אל המושחת מן ההר. באותם ימים לא היה בארץ כלי תקשורת אחד שאמר לאזרחי ישראל מה שכל ירושלמי ידע כשנשא את ראשו אל ההר.

באותם ימים לא היתה אליטה אחת שהתריעה על השחיתות הגלויה לעין בראש ההר. כולם היו סחבקים של המושחת. כולם החליפו חיבוקים ודחקות ומידע פנים עם המושחת. היו שקיבלו ממנו דלתות פתוחות. היו שקיבלו ממנו פרס ישראל. היו שקנו ממנו תקווה מדומה לשלום. המושחת הלך והשחית כל חלקה טובה בארץ וכל אליטה הגונה בארץ: עסקית, תקשורתית, ביטחונית, פוליטית ואפילו משפטית. הסיפור הגדול של חרפתו הוא הסיפור הענק על חרפתנו. בדעה צלולה ומתוך עיוורון־מרצון העמדנו את המושחת מראש ההר בראש המדינה.

התהליך הפלילי היה תהליך ארוך ומתיש. אבל לא היה צורך בשמואל דכנר ובשולה זקן ובשופט הנדיר דוד רוזן כדי לדעת מיהו אהוד ומהו אולמרט. הצעיר המבטיח והלוחם בשחיתות של אחרי־מלחמת־יום־הכיפורים הפך בתוך שנים ספורות להתגלמות השחיתות הציבורית בישראל. הכל היה גלוי וידוע: בנק צפון אמריקה, חשבוניות הליכוד, הבית בכ"ט בנובמבר. לא צריך היה את העבודה המדקדקת של חוקרי משטרה חרוצים ואת אומץ הלב הציבורי של פרקליטי מדינה נחרצים כדי לדעת שהדג מסריח מהראש והראש מסריח כדג. אבל הרשת של אולמרט היתה בכל מקום. השליחים של אולמרט פעלו בכל תחום.

בצירוף גאוני של פיתויים, איומים ואינטליגנציה רגשית סיציליאנית, הליכודניק־שלנו והמקור־שלנו והפוליטיקאי־הידידותי־שלנו והאודי־חמודי שלנו הצליח לפרוש את רשתו על מדינה שלמה. כאשר קם דן מרגלית אמיץ אחד כדי לומר את האמת - הוא הוקע ונודה. כאשר המשטרה התחילה לעשות את עבודתה נאמנה - היא הותקפה ואוימה. כאשר מבקר המדינה (הקודם) והיועץ המשפטי (הקודם) לממשלה הצילו את צלמה המוסרי של המדינה - הם נרדפו עד צוואר.

חתני פרס ישראל למיניהם ושרי אוצר למיניהם ורבים אחרים פעלו והופעלו כזרועות התמנון הארוכות של האיש המושחת מירושלים. הם הטילו את חתיתם על כל מי שניסה לומר אמת וכל מי שניסה לעשות צדק. הם דירדרו את ישראל לתהום מוסרית. מה יעשו היום בעומדם מול המראה? לאן, לאן יוליכו כעת את החרפה.

סיפור הולילנד הוא כנראה סיפור השחיתות הגדול בתולדות המדינה. עם מקבלי השוחד ונותני השוחד נמנים ראש ממשלה, ראש עירייה, מהנדס עירייה, חברי מועצת עירייה, יו"ר הבנק הגדול במדינה ואדם אשר שלט במידה רבה בערוץ התקשורת החשוב בישראל. אבל סיפור אולמרט הוא סיפור הגדול מן החיים. הוא דורש סופר גדול אשר יכתוב עליו רומן גדול ברוח בלזאק. כיצד פיענח האיש את מבנה הכוח הישראלי. כיצד השתלט האיש על רשתות העוצמה הישראליות. כיצד חי חיים כפולים ומשולשים ומרובעים. כיצד היה בו הן הכוח הנפשי והן הקסם הזדוני אשר אִפשרו לו להוליך מדינה שלמה אל כשל מוסרי שלא היה כמוהו בשישים ושש שנותיה.

במובן מסוים אהוד אולמרט היה לישראלי האולטימטיבי של הדור האחרון: גם ישיר וגם ערמומי, גם אינטליגנטי וגם שטחי, גם פתייני וגם כוחני, גם מקומי וגם בינלאומי, גם רודף בצע וגם חבר, גם רב קסם וגם אפל. אבל הישראלי האולטימטיבי הזה היה מושחת עד היסוד. הוא הושחת, הוא השחית והוא כמעט הפך את המדינה האחת שיש לנו לממלכת רקב של שחיתות.

http://www.haaretz.co.il/news/law/.premium-1.2284885