קופת השרצים של אדריכל מלחמת לבנון השנייה  

עמוס הראל, הארץ

פרשת הולילנד, שבגינה הורשע אתמול אהוד אולמרט בקבלת שוחד, נולדה במחצית השנייה של שנות התשעים וגלשה אל השנים הראשונות של העשור הקודם. בדיעבד מתברר שבזמן שפיגועי האוטובוסים ריסקו את ירושלים, לראש העיר שלה היו עוד אי אילו עיסוקים אחרים. גם שאר הפרשיות המפותלות, שממרביתן - עד עכשיו - נחלץ אולמרט בעור שיניו, נטועות באותה תקופה.

מרכז ההשקעות, מעטפות הכסף, ראשונטורס, בנק לאומי, כולן אירעו כשאולמרט היה איש ציבור שנשא בתפקידים מרכזיים (ראש עיר, שר מסחר ותעשייה, שר אוצר). במלים אחרות, כל החשדות הללו לעבירות התגבשו הרבה לפני שהשבץ המוחי שבו לקה אריאל שרון גילגל את אולמרט ללשכת ראש הממשלה בינואר 2006.

לוח הזמנים הזה מעלה שאלה אחת: מה, לעזאזל, הוא חשב לעצמו? הרי על סמך קביעות בתי המשפט ידוע שאולמרט פעל מתוך ניגוד עניינים לקדם פרויקטים של מקורביו במרכז ההשקעות, שקיבל סכומי עתק במעטפות מאיש עסקים אמריקאי (אף שבית המשפט לא השתכנע שהדבר היה לצרכים אישיים ולכן זיכה אותו), שהתנהלה סביבו תעשייה מסועפת וחריגה של נסיעות לחו"ל וכעת, שקיבל חצי מיליון שקל כשוחד לצורך הכשרת תוכניות בנייה פסולות. לכל הדברים הללו היה אולמרט מודע במידה כזו או אחרת, גם כשירש את מקומו של שרון.

מילא העובדה שנכנס לתפקיד ללא רקע ביטחוני־מדיני מהותי, דבר שבלט עד כאב באופן שבו ניהל את מלחמת לבנון השנייה כעבור חצי שנה. האם כשמונה למשרה החשובה ביותר בישראל לא חשש שהוא עלול להיות נתון לסחיטה? שיותר מדי אנשים מעברו מחזיקים עליו מידע שיכול לעלות לו בתפקידו? במבט לאחור נדמה שיש מקומות שבהם אדם צריך לומר: תודה על הכבוד, אבל האמת שהתפקיד קצת גדול עליי בנסיבות הללו.

ראשי ממשלת ישראל בדור האחרון רחוקים מלהיות טליתות שכולן תכלת. איש מהם לא זכאי כנראה להיות מופת של אתיקה ומינהל תקין. פרשות הקשורות בכולם הגיעו לחדרי החקירות: אהוד ברק והעמותות, אריאל שרון, האי היווני, סיריל קרן ועוד עמותות, בנימין נתניהו והמתנות. אולמרט ידע, מן הסתם, שהוא נתון בצרות עמוקות יותר מכל אלה. הרשעתו אתמול, אם לא תתהפך בערעור, מוכיחה שמינויו לראש ממשלה ב–2006 היה פסול מהיסוד.

עולה, בהקשר הזה, עוד מחשבה עגומה. על אולמרט הגנה בעקביות, במשך כעשור, מערכת תקשורתית שהיללה את כישורי ההנהגה והניהול שלו, שיבחה את מתינותו המדינית והתייחסה בביטול לסדרת תחקירים עיתונאיים על מעשיו (לעתים בעודה פועלת בניסיון לערערם). היו עורכי דין ויחצ"נים מקצועיים שהתפרנסו מכך, אבל לצדם פעלו לא מעט עיתונאים ומקורבים שעשו את עבודתם בהתנדבות. הכרעת בית המשפט פיזרה אתמול את מסכי העשן שהופצו סביב פרשת הולילנד.

זו הזדמנות נוספת לומר דברים ברורים גם על ההישג המפוקפק השני שבזכותו ייזכר אולמרט, מעבר להיותו ראש הממשלה הישראלי הראשון המורשע בשוחד - המלחמה בקיץ 2006. המלחמה ההיא, למרות הטענות שמפיצים אולמרט וחסידיו מאז, נוהלה בצורה איומה. ההנהגה הישראלית יצאה אליה בשחצנות ובחוסר מחשבה, בלי להבין את משמעות ההכרעות שקיבלה. היא זיגזגה בהחלטותיה ב-30 הימים שלאחר מכן, תוך שהיא מפעילה את יחידות צה"ל בלא מטרה ברורה. ובשלב האחרון, הקריטי של המלחמה, אישרה מהלך התקדמות נואל שעלה בחיי 33 חיילים ב-60 שעות, בלא שנזקף לזכותו ולו הישג ממשי אחד.

השקט השורר בגבול לבנון זה קרוב לשמונה שנים אינו תוצאת הניהול המבריק של אולמרט, אלא של ההרס שגרמו הצדדים זה לזה. ישראל וחיזבאללה הבינו היטב מה מסוגל כוח האש של האויב לגרום להם בעורפם. מה גם שחיזבאללה טרוד בשלוש השנים האחרונות בסיוע למשטר אסד בסוריה.

יכול מאוד להיות שאולמרט הנהיג בתבונה את מבצע הפצצת המתקן הגרעיני הסורי, שיוחס לישראל ב-2007. ייתכן שהוא מנהל מלידה ואיש חם ומיטיב, כפי שמוכן להישבע כמעט כל מי שעבד אתו. אך הוא לא היה צריך לסיים את הקריירה הציבורית שלו במארס 2009, עם התקדמות ההליכים במשפט טלנסקי ולא אתמול, בעקבות ההרשעה. די במה שעולל בלבנון. היה עליו לפרוש ב-14 באוגוסט 2006, היום שבו נכנסה לתוקף הפסקת האש שהסכים לקבל באיחור כה יקר.

מאז פרסום הכרעת הדין אינני יכול להשתחרר מהמחשבה על שני מפקדי פלוגות שעליהם כתבתי, שנהרגו באותו חודש ארור בלבנון. מה היו חושבים על האיש ששיגר אותם למלחמה, לו ידעו שמאחוריו תלויה, כבר אז, קופת שרצים כזו?