משא ומתן? בימין ילכו לבחירות על הרבה פחות  

יוסי ורטר, הארץ

ביום שלישי אחר הצהריים, כשנדמה היה שהעסקה הסיבובית המשולשת שכאילו נולדה במוחו של ממציא הקובייה ההונגרית - פולארד־פלסטינים־ערבים ישראלים־חצי הקפאה־המשך המו"מ - אפויה כל צורכה, נזעקו אנשי הימין המודאגים ופשטו על לשכת ראש הממשלה. הם תפסו את אחד החדרים מחוץ לדלת הזכוכית הענקית שמאחוריה היו ספונים בנימין נתניהו ויועציו הבכירים והקימו שם חמ"ל, או מאחז (חוקי, נתניהו אישר). היו שם סגן שר החוץ, זאב אלקין מהליכוד, שר הבינוי והשיכון, אורי אריאל מהבית היהודי, והזאב בסנדלים הנצחי מן ההתנחלויות, זאב חבר ("זמביש"). בחדר פקח עין שלום שלמה, ראש מטהו של יו"ר הבית היהודי, השר נפתלי בנט, שהיה בסיור בדרום.

בחדר ישיבות הקבינט הצמוד לחדרו של ראש הממשלה, בתוך ה"אקווריום", התכנסו מנהלת המו"מ, השרה ציפי לבני, השליח האמריקאי, מרטין אינדיק, הפרקליט יצחק מולכו וחברי הצוות האמריקאי. הטלפונים העלו עשן. ג'ון קרי היה על הקו. מעת לעת הם נכנסו לחדרו של נתניהו מהדלת הפנימית. הם רק יצאו, ומיד התדפקו אריאל ואלקין על הדלת החיצונית, וחוזר חלילה. אינדיק, שהיה כאן שגריר כמה שנים, בשתי קדנציות נפרדות, מכיר היטב את המציאות הישראלית הזאת - ממשלה בתוך ממשלה, כל אחת סוחבת לכיוון שלה. חבריו לצוות הביטו במחזה בהשתאות. זה לא מה שהם מכירים מהבית.

אלקין ואריאל ביקשו להבין קודם מה יש בעסקה. כשהבינו, או חשבו שהבינו, ניסו לרכך אותה. לעגל פינות. להוריד מחיר. אלקין נכנס לנתניהו, לבדו. הוא הבהיר לו שאם יעבור התבשיל המדיני שנוסח ממש באותן דקות לכדי "הצעת מחליטים" במזכירות הממשלה, הוא יתפטר לאלתר מתפקידו יחד עם תאומו הפוליטי ובעל בריתו בליכוד, יו"ר הקואליציה ח"כ יריב לוין. אתם היה אמור להתפטר גם סגן שר הביטחון מהליכוד, דני דנון, שהיה הראשון להשמיע איום זה לפני כשבועיים. מובן שבתסריט הזה גם סגנית שר התחבורה והאם הטרייה, ציפי חוטובלי, לא היתה נשארת רגע בתפקידה. אולי גם אופיר אקוניס היה נאנס להיפרד מהפיקציה המגוחכת הקרויה "סגן שר במשרד ראש הממשלה".

מרד כזה, פרישה קולקטיבית של הדרג השני במפלגה, זה לא צחוק. גלי ההדף היו עלולים להפוך את הספינה על פיה בן רגע. סגני השרים מהליכוד היו גוררים אחריהם גם את הבית היהודי - והופ - אין ממשלה ואנחנו במערכת בחירות. לא בגלל הסדר קבע. לא בגלל הסדר ביניים. לא בשל מתווה קרי, שמפרט את נושאי הליבה. אפילו לא בגלל נייר מסגרת או מסמך עקרונות, אלא בתגובה למהלך טקטי: שחרור כמה אסירים והאטה מסוימת בהוצאת מכרזי בנייה. על השטות הזאת מדינה שלמה היתה עלולה להיגרר לבחירות מיותרות, שנה ורבע אחרי הקודמות.

אם נתניהו חשב שהימין בקואליציה ייתן לו מרחב גמישות טקטי על מנת להרוויח עוד שנה של מו"מ־שמום, שברור לכל שלא יוביל לשום־כלום, הוא התבדה. זה הימין הישראלי הדוגמטי, העיקש, הלא חכם, שלא למד דבר אך שכח את לקחי 1992 (אז הוא הפיל את יצחק שמיר וקיבל את יצחק רבין) ו–1999 (אז הוא גירש את נתניהו וקיבל את אהוד ברק). הים אותו ים, הערבים אותם ערבים – לא יחמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות – והימין אותו ימין. אבו מאזן הפסיד את האסירים שלו. ישראל הפסידה את ג'ונתן פולארד וכולנו הרווחנו מכרזים לעוד 700 יחידות דיור בגילה, באדיבות אריאל. יהיה לנו על מה להודות סביב שולחן הסדר.

פיגוע מיקוח

אלקין ודנון הם מהפוליטיקאים היותר מחושבים בליכוד; הראשון איבד את ההנאה מהתפקיד ברגע שאביגדור ליברמן חזר ללשכת שר החוץ, לבוש בעור של כבש והומה כיונה. הוא לוטש עיניים לתפקיד יו"ר ועדת חוץ וביטחון. השני מיצה מזמן את תפקידו הווירטואלי והריק מתוכן. שניהם מעוניינים להיות האידיאולוגים הימניים במפלגת השלטון. התפטרות רועמת על רקע העסקה המדוברת היתה משרתת אותם היטב בפריימריז הבאים. אלקין, אגב, אינו מאשר ואינו מכחיש את איום ההתפטרות. "שיחותי בארבע עיניים עם ראש הממשלה נשארות בארבע עיניים", הוא אומר.

בעוד דנון את אלקין רק מחכים להזדמנות לטרוק את הדלת מאחוריהם, אריאל המסכן היה מבועת לנוכח האפשרות שייאלץ לוותר על משרד הבינוי והשיכון ולחזור לספסלים האחוריים של האופוזיציה. על פי עדי ראייה, הוא הזיע קשות באותו יום בלשכת ראש הממשלה. שילובו של ג'ונתן פולארד במשוואה - תרגיל מבריק, חייבים להודות, של ביבי - הרס אותו. בכנסת הקודמת הוא היה יו"ר השדולה הפרלמנטרית למען שחרורו של המרגל היהודי־האמריקאי. איזה פרצוף יהיה לו אם ירים יד נגד המהלך שמשחרר את האסיר מכלאו ומביא אותו "הביתה, לליל הסדר", כפי שדיווחה התקשורת בהתרגשות יהודית.

אריאל ואלקין המשיכו להפעיל את כל המנופים האפשריים. בינתיים פתח נתניהו בסדרת שיחות טלפוניות עם שריו, כדי לגבש רוב להצעתו בישיבת הממשלה הלילית שתכנן לכנס. "זאת עסקה טובה", הוא אמר להם פחות או יותר במלים אלה, "אנחנו מקבלים את פולארד. 400 האסירים הפלסטינים הם גנבי רכב ועברייני רכוש שממילא היו אמורים להשתחרר בקרוב. את האסירים הערבים הישראלים שנשחרר נגרש או שנשלול את אזרחותם, ולגבי ההקפאה, זו אינה ממש הקפאה. ימשיכו לבנות בשטחים. מכרזים חדשים יעוכבו. עניין פורמלי. בתמורה המו"מ יימשך לתוך 2015, עד סוף ינואר לפחות". שרי הליכוד מכירים את הבוס. הם יודעים מה זו שנה בשבילו. נצח. נתניהו הוא אלוף הדחיות. הוא אמן בלשחק על זמן, לדחות את הקץ, למרוח, לעכב, לא למהר. לאן יש למהר. מה בוער.

בלשכת ראש הממשלה נערכו ללילה לבן. הרוב לא היה מובטח. נתניהו התכונן למאבק קשה, ללוחמה בשטח בנוי, מבית לבית, משר לשר. אלא שאז, כמו תמיד, הפלסטינים ברחו. סמוך לשעה שמונה בערב, ערוצי הטלוויזיה שידרו מהמוקטעה את מחזה החתימה של אבו מאזן על 15 האמנות הבינלאומיות. בדיוק אז הגיע נפתלי בנט ללשכת ראש הממשלה. נתניהו לא היה לגמרי מודע למה שקורה בחוץ. אולי נאמר לו שזוהי הצגה בלבד. הוא התחיל להסביר לבנט מהם סעיפי העסקה, מדוע זה דיל טוב שיקנה לישראל, כבר אמרנו, שנה של שקט תעשייתי מצד הקהילה הבינלאומית.

"אתה לא יודע מה קורה בחוץ", אמר לו בנט, "הפלסטינים הולכים לאו"ם. כל הכותרות הראשיות בעולם מדווחות שהם פוצצו את המו"מ. על מה אנחנו מדברים כאן? הם מממשים את איום ההליכה לאו"ם ואנחנו מתכוננים לכנס את הממשלה, להעביר להם אסירים ולהקפיא בנייה?".

במשבר הזה בנט גילה אחריות ובגרות. הוא למד משגיאות העבר. הוא לא התלהם ולא איים. הוא החליט לא לשחק לידי הפלסטינים והקהילה הבינלאומית. לא לתת להם את התענוג לתלות בו את האשמה בפיצוץ. הוא ביקש גם מחברי סיעתו להשתדל ולשתוק. ח"כ מוטי יוגב, האתנחתה הקומית הקבועה במקרים אלה, דווקא התראיין בבוקר יום ראשון לאריה גולן בקול ישראל. "השאלה האמיתית", הוא הסביר, "היא מי בעליה של הארץ הזאת". אה! אז זאת השאלה האמיתית! ועוד אמר האסטרטג מהבית היהודי: "שלום יושג רק כשנספח את יהודה ושומרון". וואו, איך לא חשבנו על זה.

בלילה של יום רביעי התכנסו חברי הסיעה בלשכתו של שר הכלכלה בנט בירושלים, לשמוע ממנו עדכון. יוגב הציע להודיע לאמריקאים שישראל תשחרר את עמי פופר, המרצה מאסר עולם על רצח שבעה פלסטינים. השר אורי אורבך אמר לו: "לי יש הצעה אחרת: בואו נפרוץ לשגרירות האמריקאית, נתפוס דיפלומט אחד, נכלא אותו אצלנו וננהל מו"מ עם האמריקאים על שחרורו בתמורה לפולארד".

דילמת האסירה

התהליך המדיני נראה השבוע כמו חולה סופני בהוספיס. מונשם ומורדם, מדי פעם משמיע חרחור או מדגמן פרכוס רגעי. על גופו צלקות אין־ספור מניתוחי חירום שעבר. על חזהו סימנים כחולים, עדות כואבת להחייאה אחר החייאה אחר החייאה. ריאותיו וכליותיו קרסו והן נתמכות במכשירים חיצוניים. גרונו מחורר. לבו מוחזק באופן מלאכותי. המוניטור מעל לראשו מבשר רעות.

אפילו ראש צוות הרופאים, ציפי לבני, כבר איבדה תקווה. היא לא תוציא מפיה את המלים "אין פרטנר", כי זה יהרוס אותה. היא תהיה לציפורה הרוסה. מרבית מצביעיה, שראו בה את מנהיגת מחנה השלום, ינטשו אותה בו ברגע. הקמפיין שלה בבחירות היה המו"מ המדיני. יש עם מי לדבר, היא אמרה, רק תנו לי להיכנס לחדר. בתשעת החודשים הללו היא קיבלה מנתניהו חבל ארוך מכפי שחלמה. בראייתה, היא סייעה לו לצאת מן המקום הבטוח שלו וללכת אתה למחוזות מסוכנים. אם העסקה האחרונה היתה מתממשת, הוא, שכתב את "מקום תחת השמש", היה הופך לראש הממשלה הישראלי ששחרר הכי הרבה מחבלים פלסטינים שידיהם מגואלות בדם יהודים. ובתמורה למה? להמשך המו"מ. במהפך שחל בביבי, גם אם אינו אסטרטגי, לבני רואה הישג שלה.

העילה לקיומה הפוליטי של לבני תתבטל ברגע שהמו"מ ייפסק. נוכחותה בממשלה תהפוך למיותרת, אפילו לפתטית. המו"מ היה צינור החמצן שלה. הרוח מתחת לכנפיה. יאיר לפיד אמר לא פעם שהוא לא יישב בממשלה שלא תנהל מו"מ מדיני. נו, נראה אותו. היא אפילו לא היתה צריכה לומר זאת. בשנותיה כיו"ר האופוזיציה היא הרבתה ללעוג לברק על ישיבתו בממשלה שאינה מקדמת את המו"מ. קרב היום שבו תתעורר בבוקר ותגלה שהיא־היא אהוד ברק מודל 2014.

ביום רביעי בערב היא לקחה פסק זמן מהמגעים, ובאה לכנס פוליטי של עמיר פרץ ממפלגתה. היא האשימה את אבו מאזן בהכשלת המו"מ על ידי הפרת ההתחייבות שלו לא ללכת לאו"ם. אפשר היה להבין שזוהי תחילת בנייתו של הנרטיב שיצדיק את המשך חברותה בממשלה. מצד אחד, אם הפלסטינים הם שפוצצו, מדוע היא צריכה לשלם מחיר ולהיעלם לתמיד מהמפה הפוליטית? הרי הזדמנות שלישית היא לא תקבל. מצד שני, מה יש לה לחפש בממשלה שרק תבנה בשטחים? שרת המשפטים הוא תפקיד מכובד ללא ספק, אלא שהיא מילאה אותו כבר לפני כעשור, בממשלת שרון. ניהול ישיבות ועדת השרים לענייני חקיקה מדי יום ראשון אחר הצהריים אינו משאת נפשה. היא תעדיף להסתובב בעולם ולהרצות על השלום האבוד. מעמד בינלאומי יש לה.

הדילמה של לבני היא גם פרסונלית. בשנה החולפת שרת המשפטים בנתה יחסים קרובים וטובים עם נתניהו. היא מבינה שעזיבת סיעתה תותיר את הקואליציה עם 62 ח"כים, ביום טוב, ותגזור על הממשלה גסיסה לא נעימה. ביבי בוודאי יעשה הכל כדי שהיא תישאר. הוא זקוק לה, לצורכי חוץ בעיקר, כמרככת וכמלבינה שלו ושל ממשלתו. אלא שהלחצים על לבני יהיו גם מבית. עמיר פרץ ועמרם מצנע, המזוהים יותר מכל אחד אחר עם "מחנה השלום", אינם מחויבים לנתניהו אישית, כמוה. אם הקיפאון יימשך, הם ילחצו לצאת. הם גם יכולים להתפלג ולהקים סיעה נפרדת, או לחבור לסיעת העבודה ששניהם היו, כזכור, מראשיה. זה, פחות או יותר, מה שמצפה ללבני בתקופה הקרובה. גם אם החולה האנוש מההוספיס יזכה בעוד כמה שבועות של חסד, לפני שיוכרז כמת קליני, הספירה לאחור שלה החלה.

"אתה לא יודע מה קורה בחוץ", אמר לו בנט, "הפלסטינים הולכים לאו"ם. כל הכותרות הראשיות בעולם מדווחות שהם פוצצו את המו"מ. על מה אנחנו מדברים כאן? הם מממשים את איום ההליכה לאו"ם ואנחנו מתכוננים לכנס את הממשלה, להעביר להם אסירים ולהקפיא בנייה?".

במשבר הזה בנט גילה אחריות ובגרות. הוא למד משגיאות העבר. הוא לא התלהם ולא איים. הוא החליט לא לשחק לידי הפלסטינים והקהילה הבינלאומית. לא לתת להם את התענוג לתלות בו את האשמה בפיצוץ. הוא ביקש גם מחברי סיעתו להשתדל ולשתוק. ח"כ מוטי יוגב, האתנחתה הקומית הקבועה במקרים אלה, דווקא התראיין בבוקר יום ראשון לאריה גולן בקול ישראל. "השאלה האמיתית", הוא הסביר, "היא מי בעליה של הארץ הזאת". אה! אז זאת השאלה האמיתית! ועוד אמר האסטרטג מהבית היהודי: "שלום יושג רק כשנספח את יהודה ושומרון". וואו, איך לא חשבנו על זה.

בלילה של יום רביעי התכנסו חברי הסיעה בלשכתו של שר הכלכלה בנט בירושלים, לשמוע ממנו עדכון. יוגב הציע להודיע לאמריקאים שישראל תשחרר את עמי פופר, המרצה מאסר עולם על רצח שבעה פלסטינים. השר אורי אורבך אמר לו: "לי יש הצעה אחרת: בואו נפרוץ לשגרירות האמריקאית, נתפוס דיפלומט אחד, נכלא אותו אצלנו וננהל מו"מ עם האמריקאים על שחרורו בתמורה לפולארד".

דילמת האסירה

התהליך המדיני נראה השבוע כמו חולה סופני בהוספיס. מונשם ומורדם, מדי פעם משמיע חרחור או מדגמן פרכוס רגעי. על גופו צלקות אין־ספור מניתוחי חירום שעבר. על חזהו סימנים כחולים, עדות כואבת להחייאה אחר החייאה אחר החייאה. ריאותיו וכליותיו קרסו והן נתמכות במכשירים חיצוניים. גרונו מחורר. לבו מוחזק באופן מלאכותי. המוניטור מעל לראשו מבשר רעות.

אפילו ראש צוות הרופאים, ציפי לבני, כבר איבדה תקווה. היא לא תוציא מפיה את המלים "אין פרטנר", כי זה יהרוס אותה. היא תהיה לציפורה הרוסה. מרבית מצביעיה, שראו בה את מנהיגת מחנה השלום, ינטשו אותה בו ברגע. הקמפיין שלה בבחירות היה המו"מ המדיני. יש עם מי לדבר, היא אמרה, רק תנו לי להיכנס לחדר. בתשעת החודשים הללו היא קיבלה מנתניהו חבל ארוך מכפי שחלמה. בראייתה, היא סייעה לו לצאת מן המקום הבטוח שלו וללכת אתה למחוזות מסוכנים. אם העסקה האחרונה היתה מתממשת, הוא, שכתב את "מקום תחת השמש", היה הופך לראש הממשלה הישראלי ששחרר הכי הרבה מחבלים פלסטינים שידיהם מגואלות בדם יהודים. ובתמורה למה? להמשך המו"מ. במהפך שחל בביבי, גם אם אינו אסטרטגי, לבני רואה הישג שלה.

העילה לקיומה הפוליטי של לבני תתבטל ברגע שהמו"מ ייפסק. נוכחותה בממשלה תהפוך למיותרת, אפילו לפתטית. המו"מ היה צינור החמצן שלה. הרוח מתחת לכנפיה. יאיר לפיד אמר לא פעם שהוא לא יישב בממשלה שלא תנהל מו"מ מדיני. נו, נראה אותו. היא אפילו לא היתה צריכה לומר זאת. בשנותיה כיו"ר האופוזיציה היא הרבתה ללעוג לברק על ישיבתו בממשלה שאינה מקדמת את המו"מ. קרב היום שבו תתעורר בבוקר ותגלה שהיא־היא אהוד ברק מודל 2014.

ביום רביעי בערב היא לקחה פסק זמן מהמגעים, ובאה לכנס פוליטי של עמיר פרץ ממפלגתה. היא האשימה את אבו מאזן בהכשלת המו"מ על ידי הפרת ההתחייבות שלו לא ללכת לאו"ם. אפשר היה להבין שזוהי תחילת בנייתו של הנרטיב שיצדיק את המשך חברותה בממשלה. מצד אחד, אם הפלסטינים הם שפוצצו, מדוע היא צריכה לשלם מחיר ולהיעלם לתמיד מהמפה הפוליטית? הרי הזדמנות שלישית היא לא תקבל. מצד שני, מה יש לה לחפש בממשלה שרק תבנה בשטחים? שרת המשפטים הוא תפקיד מכובד ללא ספק, אלא שהיא מילאה אותו כבר לפני כעשור, בממשלת שרון. ניהול ישיבות ועדת השרים לענייני חקיקה מדי יום ראשון אחר הצהריים אינו משאת נפשה. היא תעדיף להסתובב בעולם ולהרצות על השלום האבוד. מעמד בינלאומי יש לה.

הדילמה של לבני היא גם פרסונלית. בשנה החולפת שרת המשפטים בנתה יחסים קרובים וטובים עם נתניהו. היא מבינה שעזיבת סיעתה תותיר את הקואליציה עם 62 ח"כים, ביום טוב, ותגזור על הממשלה גסיסה לא נעימה. ביבי בוודאי יעשה הכל כדי שהיא תישאר. הוא זקוק לה, לצורכי חוץ בעיקר, כמרככת וכמלבינה שלו ושל ממשלתו. אלא שהלחצים על לבני יהיו גם מבית. עמיר פרץ ועמרם מצנע, המזוהים יותר מכל אחד אחר עם "מחנה השלום", אינם מחויבים לנתניהו אישית, כמוה. אם הקיפאון יימשך, הם ילחצו לצאת. הם גם יכולים להתפלג ולהקים סיעה נפרדת, או לחבור לסיעת העבודה ששניהם היו, כזכור, מראשיה. זה, פחות או יותר, מה שמצפה ללבני בתקופה הקרובה. גם אם החולה האנוש מההוספיס יזכה בעוד כמה שבועות של חסד, לפני שיוכרז כמת קליני, הספירה לאחור שלה החלה.

הימים הנוראים

אהוד אולמרט חטף לא מעט מכות בחייו. הוא ראה הכל, עולל הרבה ונחלץ כמעט מהכל. לא פעם תהינו כאן ותהו אחרים, איך הוא עומד בזה. הוא בוודאי הפוליטיקאי הישראלי הכי נחקר, חשוד, נאשם, מזוכה, מורשע ושוב נחקר, בסאגה בלתי פוסקת. ובכל זאת, מכריו מספרים כי מעולם לא מצאו אותו כה מפורק וגמור, כהגדרתם, כמו ביום שני השבוע, אחרי הכרעת הדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב.

זאת לא היתה רק ההכרה שהלמה בו, כי הפעם זה רציני כמו מוות. הפעם זה בית סוהר לכמה שנים, כמקובל בעבירת שוחד, וקלון שלא יימחה אלא אם כן בית המשפט העליון יהפוך את ההחלטה. זה היה גם ההלם שאחז בו כששמע את ההרשעה. הוא לא ציפה לה. פרקליטיו העריכו שיזוכה בתיק הולילנד. הסנגורים האחרים דיברו על זיכוי. השופט דוד רוזן העיר בדיונים כי נאשמים אחרים היו בוודאי שמחים להתחלף עם אולמרט בכל הנוגע לחומר הראיות נגדו. אפילו הפרקליטות מן הסתם חשבה כך, אחרת לא היתה חותמת על הסכם עדת מדינה תקדימי עם שולה זקן, כמה ימים לפני מתן הכרעת הדין.

אנשים ששוחחו עמו ביום שלפני לא זיהו אצלו דאגה מיוחדת לנוכח פסק הדין המתקרב. הם שמעו ממנו דברי כעס ועלבון כלפי זקן, שהקליטה את שיחותיהם האינטימיות. זה פגע בו, אירוני ככל שזה נשמע בנסיבות הללו.

אלא שכל זה כבר פולקלור. מים עכורים מתחת לגשר. חייו החדשים של אולמרט הם מעתה חיי אסיר פוטנציאלי בהמתנה. דרכונו של איש העסקים הבינלאומי והמרצה המבוקש, שבילה כמחצית מזמנו בחו"ל, זוכה לכבוד מלכים, נעול לבטח בכספת המשטרה. על שיבה לחיים הציבוריים כמובן אין מה לדבר, אבל למי יש ראש לפוליטיקה עכשיו, בטח לא לו.

פעם רווחה אצלנו התזה שמערכות אכיפת החוק נוטות להקל על השמאלנים, רודפי השלום למיניהם, ובהם החוזרים בתשובה והעורקים מצד לצד. על אריאל שרון, מוביל הנסיגה מעזה, אמרו למשל: "עומק החקירה כעומק העקירה", בהקשר של פרשת הכסף שקיבל מסיריל קרן. אין פוליטיקאי שהרחיק שמאלה יותר מאולמרט, במו"מ עם הפלסטינים שניהל כראש ממשלה. משמאלו היה רק הקיר. אלא שהתיאוריה המקושקשת הזאת, שקנתה לה מאמינים רבים, הופרכה: הפרקליטות לא הרפתה ממנו. השבוע היא זכתה לחגוג ניצחון מתוק אחרי סדרה של כישלונות צורבים.

שנים ארוכות, ארוכות מאוד, ידע אולמרט להלך על קו התפר שבין שחיתות לאי נאותות, בין הפלילי לציבורי, בין הכשר והמסריח. מספר התיקים והפרשיות שמהם הצליח לחמוק ללא פגע הוא בלתי נתפס במונחים של איש ציבור בכיר. כנראה עם השנים מנגנון הזהירות שלו קהה. אולי התחיל להאמין שהוא חסין. אולי חשב שהוא הודיני של אנשי הציבור המושחתים, שהטריק תמיד יעבוד ויחלץ אותו בדקה התשעים ממכל המים. השבוע התברר כי היום הגדול בחייו, היום שבו הפך באקראי לראש הממשלה, תחילה כממלא מקומו של שרון החולה ואחרי הבחירות בזכות עצמו, היה גם היום שבו ניעורו השדים משנתם וכדור השלג מעברו החל להתגלגל מראש ההר, עד שקבר אותו תחתיו.