פיצוץ המו''מ מקרב את ישראל לסכנה לא דיפלומטית  

עמוס הראל, הארץ

מאז הפתיעה הרשות הפלסטינית את ישראל וארצות הברית בהודעה על הגשת בקשות ההצטרפות ל-15 האמנות הבינלאומיות, ביום שלישי השבוע, האשימו בכירים ישראלים את ההנהגה הפלסטינית בהתנהגות חסרת אחריות ואמרו כי הרשות מסכנת את היציבות האזורית. שרת המשפטים, ציפי לבני, טענה בפומבי כי הצעד של הרשות מזיק לאינטרס הפלסטיני. בתוך החדר, על פי ההדלפות מן הצד השני, הוזהרו הפלסטינים על ידי לבני - האחראית לניהול המשא ומתן מן הצד הישראלי - מפני סנקציות ישראליות כלפי הרשות, אם זו תמשיך לקדם את הפניות.

אבל הדאגה הישראלית המובנת אינה יכולה לחפות על עובדת יסוד: היתה זו ישראל, לא הרשות, שהפרה את הסיכומים המוקדמים במשא ומתן. בסוף חודש מארס אמורה היתה ישראל לשחרר את הפעימה הרביעית והאחרונה ובה 26 מתוך 104 האסירים הפלסטינים שהתחייבה לשחרר על פי הסיכום המוקדם עם הרשות והאמריקאים ביולי אשתקד. מרגע שישראל לא עמדה בהתחייבויותיה והתעלמה מלוח הזמנים, הפלסטינים ראו עצמם חופשיים להגיב.

בהתחשב בכך שאלה פני הדברים, הם לא בדיוק שברו את הכלים. הפנייה למוסדות האו"ם הוכנה זה זמן רב על ידי אנשיו של היו"ר, מחמוד עבאס (אבו מאזן), כתוכנית מגירה. אילו רצו הפלסטינים ליצור משבר במלוא מובן המלה, הם היו מכריזים על פיצוץ המגעים כעת, במקום לאפשר עוד חודש כמעט למיצוי השיחות, בהתאם לתאריך היעד המקורי שעליו הסכימו הצדדים. ועם זאת, גורם ביטחוני בכיר בישראל אמר אמש ל"הארץ" כי "השיחות הגיעו לנקודת המשבר החריפה ביותר מאז ועידת אנאפוליס ב-2007".

גם לאמריקאים, שאיימו אתמול לעזוב הכל ולחזור ולוושינגטון, ומתחו ביקורת על התנהגות שני הצדדים, היה חלק חשוב ביצירת התסבוכת. זה התחיל בהנחה של שר החוץ ג'ון קרי, שנראתה מלכתחילה שאפתנית ובלתי מציאותית, שניתן יהיה לשכנע את ישראל והרשות הפלסטינית להגיע להסדר בתום שיחות שיוגבלו לתשעה חודשים (כשהאינטרס הפוליטי המובהק של עבאס ושל ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הוא למסמס את המגעים בלי להגיע להסכם, משום שהדבר יהיה כרוך בוויתורים קשים ובמשברים בחזית הביתית).

זה נמשך בתבשיל שרקח קרי בפרשת הפעימה האחרונה. היום כבר ברור למדי שנתניהו לא נתן לקרי שום התחייבות לשחרר 14 אסירים ערבים-ישראלים השפוטים למאסרי עולם - צעד קשה ביותר במשמעותו המשפטית ובלתי אהוד ציבורית - כחלק מהפעימה האחרונה. קרי, אם מפני שהתבלבל ואם בכוונת מכוון, נתן לעבאס להבין שיהיה שחרור כזה, בלי שנתניהו התחייב לו. המתווך האמריקאי גם לא מיהר לפתור את הבעיה, חרף האזהרות הישראליות הפומביות במרוצת כל החודשים האחרונים.

הפרסומים על עסקה חדשה המסתמנת, להארכת תקופת המשא ומתן, צצו לראשונה בשבת שעברה. אבי יששכרוף דיווח, באתר "וואלה", על נכונות ישראלית לשחרר 400 אסירים פלסטינים נוספים. שני הצדדים הגיבו בהודעות מתחמקות, אבל עד יום שני בערב כבר התברר שהאמריקאים גיבשו את קווי המתאר של העסקה, שאמורה היתה לכלול גם סוכרייה משמעותית לישראל - שחרורו של המרגל היהודי-אמריקאי ג'ונתן פולארד - לצד הבנות לא מאוד מחייבות לריסון הבנייה בהתנחלויות.

על פניה זו היתה עסקה מבטיחה למדי מבחינת המעורבים. לצד התסכול מהקיפאון המדיני וההאטה הכלכלית בגדה המערבית, סובל עבאס מבעיה קריטית של חוסר לגיטימיות. העובדה שהפעם האחרונה שהתקיימו בחירות בשטחים היתה בינואר 2006, מקעקעת את מעמדו בציבור הפלסטיני ומקשה עליו להגיע להסכמות כלשהן עם ישראל. שחרור מספר רב יחסית של אסירים, ועוד יותר מכך שחרור 14 הערבים־הישראלים, היה מאפשר לו להציג הישג של ממש כמענה למצוקה הנוכחית וכתשובה להצלחת חמאס בעסקת שליט שהתבצעה באוקטובר 2011.

יותר מזה: המשך המשא ומתן, כמו ההסכמות בסיבובים קודמים, פירושו בדרך כלל הזרמה ניכרת נוספת של כספים לרשות הפלסטינית, הן מארצות הברית והן מהאיחוד האירופי. מענקים כאלה יבטיחו תשלומי משכורות לעובדי הרשות הפלסטינית, ובראשם עשרות אלפי הפעילים של מנגנוני הביטחון. פרנסה המובטחת חודשים קדימה מקלה גם על התיאום הביטחוני הפלסטיני עם ישראל, ונותנת ערובה מסוימת מפני התפרצות חדשה של אלימות בשטח - הדאגה העיקרית של הצד הישראלי.

אבל לעבאס היו גם שיקולים אחרים. הרצון להגיב על דחיית הפעימה היה אחד מהם, וכמוהו הפרסום בישראל (בעצמו אטריות ישנות למדי) בדבר מכרז לבניית 700 יחידות דיור בשכונה הירושלמית גילה, מעבר לקו הירוק. לכך נוספה כנראה ההתרשמות הפלסטינית כי ישראל חילצה מהאמריקאים, בעסקה המוצעת, יותר משקיבלו הם עצמם; ושאם נתניהו מוכן לשחרר 400 אסירים כדי לקבל הארכת משא ומתן עד סוף השנה לפחות, ואת פולארד, אולי בעצם אפשר לסחוט ממנו ויתורים מהותיים עוד יותר, כשהשעון לסיום כבר מתקתק במרץ.

היתה גם שאלה של "איכות" המשוחררים. הפלסטינים עוד זוכרים לנתניהו את התרגיל מלפני 16 שנה, בממשלתו הראשונה, כששחרר כחלק מהסכמי וואי מאות גנבי רכב מהכלא במקום מחבלים כלואים. בנקודה זו עלתה מחדש דרישה שהפלסטינים דרשו כבר לפני כחודשיים. אם כבר משוחררים סלבריטאים, בנים אובדים השבים לחיק העם האוהב, מדוע להסתפק בפולארד ולא להוסיף לרשימה גם את מרוואן ברגותי? שחרורו של ברגותי נדון גם במסגרת המגעים עם חמאס על עסקת שליט, אך אז הוא טורפד בשל התנגדות ישראל וגם משום שחמאס והרשות לא באמת רצו בכך. בינתיים השתנו הנסיבות. עבאס חש מאוים לנוכח הפעולות החתרניות של מוחמד דחלאן בגדה, בגיבוי סכומי כסף גדולים של כסף קטארי. ייתכן שכמשקל נגד לעליית כוחו של דחלאן הוא שוב זקוק לברגותי לצדו, חרף הסתייגויותיו מהאיש עצמו ומעצם הרעיון להציג יורש בפוטנציה. אבל הסיכויים שנתניהו יקבל דרישה כזו נראים קלושים מאוד.

ברקע כל זה מרחף גם עניין עקרוני יותר. בהסדר הקודם, זה שפתח את השיחות ביוזמת קרי ביולי האחרון, התקבלה נוסחה שישראל דחפה אליה: שחרור אסירים תמורת המשך הבנייה. עבאס חושד שגם בסיבוב הקודם הוא נתן יותר מדי וקיבל מעט מדי. קיימת אמנם חשיבות סמלית לשחרור האסירים, אבל בראייה פלסטינית, הסכמה שבשתיקה לבנייה, בוודאי בהתנחלויות שמחוץ לגושים, פירושה כניעה למאמץ הישראלי לקבוע עוד ועוד עובדות בשטח, שיסכלו כל סיכוי לנסיגה בעתיד מרוב חלקי הגדה.

מה הסיכויים שהעסקה בכל זאת תתממש כעת, לאחר שנראה היה בימים האחרונים כי עגלת המשא ומתן מתפרקת לחתיכות ומתפזרת לכל עבר? אפילו בעניין פולארד, שנראה כמעט סגור אחרי סרבנות נוקשה של כשלושה עשורים, בשל רצונו הנואש של הממשל האמריקאי להראות תוצאות, צצה לפתע התנגדות חריפה של חברי קונגרס ואנשי סוכנויות המודיעין.

אין ספק שהאמריקאים משקיעים כעת מאמץ בניסיון לפתור את המחלוקות. צריך לזכור שאפילו ההסכמות המינוריות ביותר, ב-25 השנה האחרונות, לוו בדרך כלל במשברים עד הרגע האחרון, באיומים הדדיים ובאזהרות אמריקאיות על נטישת התיווך ועל כך שהמתווך אינו יכול לרצות בשלום יותר מן היריבים עצמם.

אבל אבו מאזן איננו יאסר ערפאת. הוא אזרח קשיש בן 79, שזה שנים רבות אינו מאמין בכוחם של הטרור והמאבק האלים לכפות על ישראל היענות לדרישות המקסימליות של הפלסטינים. גם כעת, יש לרשות הפלסטינית הרבה מאוד להפסיד מפיצוץ מוחלט של השיחות עם ישראל. הוא עלול להאיץ את קריסתה. אפשר אם כן להעריך בזהירות שניסיונות התיווך של וושינגטון יימשכו לאורך אפריל, במטרה לגשר על הפערים בין ישראל לפלסטינים. נדמה שהסכנה הגדולה ביותר כעת אינה בחזית הדיפלומטית, אלא דווקא במישור אחר, זה של ההתרחשויות בשטח.

כבר שבועות רבים שמצטברים לאטם סימנים להסלמה צבאית אפשרית. היא מתבטאת בעלייה מסוימת במספר ההרוגים הפלסטינים מירי צה"ל בגדה, בריבוי תקריות של יידוי אבנים ובקבוקי תבערה בשטחים, במתיחות המתמשכת סביב הר הבית, בהתקפות "תג מחיר" של הימין הקיצוני על מסגדים ורכוש פלסטיני, וגם באובדן השליטה של מנגנוני הרשות על מחנות הפליטים. השאלה שצריכה להטריד כעת לא רק את האמריקאים אלא גם את ההנהגה הישראלית וההנהגה הפלסטינית היא, מה יביא בכנפיו שילוב זה של משבר ארוך במשא ומתן ביניהן והפוטנציאל המתוח הנבנה בהדרגה בשטח.