רק לא ביבי || לכחלון אין בעיה אמיתית עם הליכוד - הוא חדור רגש נקמה בנתניהו  

יוסי ורטר, הארץ

בערך מאז אמצע הקדנציה הראשונה של נתניהו, בין 1996 ל-1999, רווח בארצנו המונח "רק לא ביבי". תחושת המיאוס מראש הממשלה הצעיר השתלטה על חלקים גדולים בציבור ובתקשורת ובעיקר על חברים במפלגתו: בזה אחר זה פרשו מהממשלה השרים בני בגין ודן מרידור ודוד לוי ויצחק מרדכי. ראש עיריית תל אביב, רוני מילוא, הקים מפלגה שכל ייעודה היה לסלק את נתניהו מהשלטון. בהמשך הצטרפו אליו מרידור, שחק ומרדכי ונולדה מפלגת המרכז ז"ל. בגין ניסה לכרסם בו מימין. הסנטימנטים היו אישיים, נטו. הם פשוט לא סבלו אותו וצברו, כל אחד לחוד וכולם יחד, מסה קריטית של רגשות נקם.

משה כחלון מונע כיום על ידי אותו רגש בדיוק. אין לו שום בעיה עם הליכוד. זאת אינה מפלגה כה אנטי-חברתית, כדבריו, והוא, כמי שתמיד היה באגף הימני שלה, לא יכול להתלונן על עודף ימניות. הוא לא היה מהסס לרגע לחזור הביתה, אם רק בעל הבית לא היה שם. שנים של הצקות, קנאה, חוסר פרגון (מאז האמירה "תהיו כחלונים" המצב ביניהם רק הלך והידרדר) והתנכלויות קטנות, חוזרות ונשנות מצד נתניהו, הבריחו את השר הפופולארי ביותר לביתו ערב הבחירות האחרונות, והם חומר הבעירה הבלתי מתכלה שמניע אותו בדרכו חזרה למערכת הפוליטית.

הנה סיפור קטן, שהוא משל בלבד: עד לפרישתו, כחלון היה יו"ר מרכז הליכוד. לא היה יו"ר נוח יותר לנתניהו: כחלון זרם עם ראש הממשלה וסייע לו לממש את כל מאווייו המפלגתיים. הוא מעולם לא קרא עליו תיגר, מעולם לא ניסה לשים לו מחסום בדישו. כשנה לפני הבחירות לכנסת דובר על בחירתה של ועידה חדשה. כחלון ביקש להתמודד על נשיאות הוועידה. "לא", אמר לו נתניהו, "אני רוצה להתמודד" (מול ח"כ דני דנון). כחלון משך בכתפיו, אמר בסדר וזז הצדה. ואז נתניהו הבין שהוא עומד לנחול תבוסה משפילה וברח ברגע האחרון. דנון נבחר וביבי קיבל שניים בכרטיס אחד: נשיא ועידה ויו"ר מרכז מהגיהנום ואת כחלון הפגוע. וזוהי, בקליפת אגוז, שיטת נתניהו המפורסמת: הוא שם עין רעה על אדם לויאלי, מקובל, פופולארי, שמצד אחד הביא הרבה אהדה לליכוד ומצד שני לא טיפח יומרות להתמודד על ראשות המפלגה ואט-אט דוחק אותו החוצה.

התאווה הבלתי נשלטת של ראש הממשלה לשלוט בכל ולנהל הכל ולהוריד לכולם את הראש - כחלון היה יוצא מדעתו לנוכח ההתערבויות הבלתי פוסקות של לשכת ראש הממשלה במשרד התקשורת והניסיונות הבלתי נלאים לטרפד רפורמות שתכנן בתחום הטלוויזיה - היא זו שבתסריט מסוים עשויה להפוך את כחלון לשובר השוויון לאחר הבחירות הבאות. אין ודאות שהוא יבחר דווקא במועמד השמאל. הוא בהחלט יכול ללכת עם נתניהו ולהעניק לו קדנציה רביעית כראש ממשלה, בהבדל אחד, גדול: עם כחלון כשר בכיר ויו"ר סיעה בקואליציה, שיכולה בכל רגע לפרוש ולהפיל את הממשלה, ביבי לא יעז הפעם לשים לו רגל על כל צעד ושעל. בפעם הבאה כחלון יכול להיות היאיר לפיד שלו.

אולי לא הכל אישי בפוליטיקה, אבל יש הרבה מן האישי. לאחרונה הצטברו כמה סימנים מבשרי רע לנתניהו: כחלון כבר אמרנו; החרדים שמתים לבוא עמו חשבון על תמיכתו בסנקציות פליליות בחוק הגיוס; החיבור ההדוק שיש לליברמן עם לפיד מחד גיסא וקבלת הפנים האוהדת שהוא העניק לכחלון מאידך גיסא. ואפילו האמירה של אותו ליברמן, על ראש ממשלה דובר רוסית שיהיה כאן "בקרוב".

נכון, נתניהו הוא עדיין המועמד הרלוונטי היחיד לראש ממשלה בעיני הציבור, במרחק גדול מכל אחד אחר. אלא שבישראל לא בוחרים ראש ממשלה, אלא מפלגות. מצבה של רשימת הליכוד-ביתנו בסקר "הארץ" שפורסם היום (שישי) מצוין, אבל בבחירות הבאות שתי הסיעות לא ירוצו יחד. ואחרי הבחירות, אלוהים גדול ולביבי כדאי להתחיל ולהביט מאחוריו, מצדדיו ומלפניו. ייתכן שמכינים לו מארב.