מאת בעז גאון, מגזין ליברל
4210. זה מספר הטוקבקים שהנפיקה עד היום כתבתו של ידידי קלמן ליבסקינד: "זו המחאה הספונטנית הכי מתוכננת שראיתם", שפורסמה ב"מעריב" רגע לפני מה שכונתה אז "הפגנת המיליון" בספטמבר 2011.
הטוקבק בן 1,936 המילים נכתב על ידי ליבסקינד כמעין קונטרה ירודה עיתונאית, למאמרי ההלל המוגזמים למחאה. עורכיו של קלמן - להפתעתו - לקחו את הטור שכתב והכתירו אותו כ"תחקיר". אחרי זה מרחו אותו על שער המוסף הפוליטי תחת הכותרת הכמו-סקופית "הקשר". מי שהוביל את המהלך הזה, אומרים ב"מעריב", היה עורך העיתון דאז ויועצו לשעבר של בנימין נתניהו, ניר חפץ. חפץ, שמונה על ידי נוחי דנקנר, היה גם מי שהחליט שלא לפרסם את מכתב התגובה שלי, שנשלח לעיתון בהזמנת סגנו דאז, שי גולדן. בין השאר הלנתי בתגובה הגנוזה ההיא, כפי שהלנתי באוזנו של גולדן, כפי שהלנתי באוזנו של ליבסקינד אחרי הפרסום, על כך ש"מעריב" לא ביקש את תגובתי על כתבה שבה תוארתי (אני?) כקצין המבצעים של מהלך שקרי וציני, או בלשונו של קלמן, של "אחת מתכניות הריאליטי הרחבות, המתוכננות והמוקפדות שראינו" (לאמור, המחאה החברתית שהרעידה את הקיץ הישראלי); שמומנה על ידי אילי הון מסתוריים ששלחו לארץ את שמעון שבס (חזור שנית?); שהפכה את מאות אלפי המפגינים מדן ועד אילת ל"חיילים על לוח שחמט פוליטי, המשוחק במגרש הממוקם גבוה בהרבה מיכולת ההבנה שלהם". בניגוד אליהם, אני ניחנתי ביכולת הבנה נעלה יותר. גם קלמן. וחפץ? הוא בכלל אורי גלר.
ההשמצות המופרכות הללו פורסמו ב"מעריב". העיתון שבו עבדתי 11 שנים, עשר יותר מחפץ. בקומה הרביעית, מרחק זריקת מהדק מליבסקינד. איש שאני אוהב ומעריך, תחקירן מעולה שבייש אותי, את "מעריב" ואת עצמו בדברים שכתב על אודותיי.
עם קלמן נסעתי ל"אי היווני" של משפחת שרון, עם קיטבג מלא בשימורים כשרים. עם קלמן התחננתי חזור וחנון בפני היועץ המשפטי של "מעריב", להכליל מילה כזו או אחרת בתחקיר מני תחקירים רבים, למרות שקלמן ואני היינו מסוגלים לעמוד מאחוריה ב-90 אחוז ולא ב-100 (היועץ תמיד ניצח, למעט בטוקבק בן אלפיים המילים, "הקשר"). אבל קלמן לא התקשר אליי לפני שפרסם את "הקשר". אראל סג"ל, ידיד נפש נוסף, שעמו ביליתי שנתיים בדרכים בכתיבת טור פוליטי משותף ב"מעריב" בשם "בדיקת דופק", העדיף להתקשר אל אלדד יניב, אז איש "השמאל הלאומי" והיום כותב "ליברל", ולא אליי כדי לגבות את תגובתו ל"תחקיר". זה התבסס על חומרים גלויים שהועלו לפייסבוק וליוטיוב חצי שנה קודם. על ידי.
אולי "מעריב" התביישו להתקשר אליי, כי ידעו שמדובר ב"פדיחה עיתונאית" כפי שכתב לי אחד מבכירי העיתון אחרי הפרסום. לחלופין, אולי חששו כי אבקש לשבת עם קלמן, או עם סג"ל, או עם היועץ המשפטי, להסתכל להם בעיניים ולהציג להם עובדות שיפרמו את "הקשר" או שאאיים חלילה בתביעת דיבה שתחייב את דחיית "התחקיר".
כי לא היה זמן לכל זה. ההפגנה ההמונית כבר עמדה בשער. על פי טל זילברשטיין, החומרים נאספו ונארזו ואפילו הובאו לידיעתו של נתן אשל - סמנכ"ל "ישראל היום" לשעבר, ראש הסגל של נתניהו דאז והיום פקיד ציבור מוכתם - שידע כנראה על הפרסום הממשמש לפני פרסום "הקשר", וגם לפני ליבסקינד. "עלינו עליכם", התרברב באזני זילברשטיין, כשלושה שבועות לפני הפרסום ב"מעריב". "אנחנו יודעים שאתה, משה גאון, בעז גאון וסטנלי גרינברג - עומדים מאחורי המחאה החברתית". זילברשטיין סיפר את זה לאלדד יניב. יניב, שהסתובב כמוני באותם ימים ברוטשילד יחד עם "השמאל הלאומי" שבו לא הייתי חבר אף פעם, הציע לי לחכות לטלפון מ"ישראל היום". הוא היה בטוח ש"התחקיר" שעליו דיבר אשל, כאשר יתפרסם - יראה אור שם. אבל הטלפון לא הגיע. עבר שבוע, ואחרי זה שבועיים. בשבוע השלישי פורסמו הדברים ב"מעריב". הייתי בהלם. ראשית מהאיכות המביכה של "התחקיר", שהזכירה יותר בלוג ב"רוטר". ושנית, כי איש מחבריי לא התקשר אליי.
***
הראשונים שארזו את החומרים שפורסמו ב"תחקיר מעריב", ערב ההפגנה הגדולה ובדרבונו הנלהב של חפץ, היו חברי קבוצת פורום קהילות רוטר, "דע את האויב!!", במרץ 2011. הרוח החיה שם היה שחף פילוביץ', חובב קונספירציות כפייתי משהו, שעשה לעצמו שם בזירת 'מי רצח את יצחק רבין'. "אני חשפתי את האויב מבית 'פורום רובינגר'", התפאר כחודשיים לפני טור הדעה של קלמן, "כבר בתאריך ים שלישי ט' באדר ב' תשע"א 15.03.11... זה פורום שעדיין נבנה בחדרי חדרים ועדיין לא נחשף והובא לידיעת עם ישראל".
כל החומרים שהעלה פילוביץ' הועלו על ידי לפייסבוק וליוטיוב במרץ 2011. לא "בחדרי חדרים" ולא בצל ירוק. ב-27 ביולי הצטרפו לריב על הקרדיט של חשיפת "האויב" של פילוביץ', אנשי האתר "ליכודניק": אריק זיו, איריס ישראל ואלי חזן. "לליכודניק הגיע מסמך", כתבו על החומר שהועלה לרשת החברתית במו אצבעותיי, "שחובר על ידי סטן גרינברג - כיצד להפיל את הימין בישראל בעשרה שלבים... עכשיו כבר ברור איך מאהל המחאה קם". חודשיים אחרי, כאשר "חשף" את החומרים שפורסמו ברוטר חודשיים קודם, ש"נחשפו" על ידי ארבעה חודשים קודם לכן, חזר ליבסקינד על הדברים הללו כמעט מילה במילה: "גרינברג... הציג לנוכחים את עשרת הדיברות שלו לניצחון. או אם להשתמש במילותיו שלו: 'כך יובס הימין אם נעבוד קשה ונכון'".
זה שקר. גרינברג לא הציג "עשרת דיברות" וגם לא "עשרה שלבים". הוא הקפיד, לתסכולם של הנוכחים, לדבר בעיקר על ארצות הברית ונמנע מלהתייחס למציאות הישראלית כמו מאש. בין השאר כי באותם ימים ממש, וזו הסיבה שלמענה הגיע לארץ ובמימונם, עבד יחד עם הסוקר הרפובליקני פרנק לונץ על מחקרים עבור ה-Israel Project, ארגון שמרני ששם לו למטרה לשפר את מעמדה ותדמיתה של ישראל בעולם והמקורב לחוגים ימניים, בין השאר לנתניהו. את "עשרת הדיברות" ניסחתי אני, שבועיים אחרי שגרינברג עזב את הארץ. כדי לעורר את המחנה לפעולה העליתי את הדברים לרשת. אם "מעריב" היו מתקשרים הייתי אומר להם את זה. הייתי גם אומר להם שגרינברג אף פעם לא אמר "כך יובס הימין אם נעבוד קשה ונכון". המילים האלו, בעברית, הודפסו על ידי על ההזמנה שנשלחה לכל העולם ואחותו. דפני ליף לא היתה במפגש הזה. מספר המילים שהחלפתי איתה עד היום מסתכם בשלוש ("שלום, אני בעז"). גם לא שפיר, או קונטס, או רמב"ם, או שחף, או "שאר החיילים נטולי ההבנה הנעלה" שפרצופם עיטר את שערי "מעריב", ערב ההפגנה שהדאיגה את נתניהו ודנקנר.
"בערב תשעה באב", כתב ליבסקינד, "הגיעו כמה מאנשי 'השמאל הלאומי' ו'פורום רובינגר' למפגש עם אנשי מאהל רוטשילד. ישבו שם, במרכז העניינים, בעז גאון וטל זילברשטיין ואלדד יניב...". אם קלמן היה מתקשר, הייתי מספר לו ששרצתי ברוטשילד כמעט כל לילה. האוויר היה ספוג אז באידאליזם ובשיח שרמתו ועומקו מאפיינים בדרך כלל אוניברסיטאות וישיבות - לא רחובות תל אביביים סואנים. בליל תשעה באב צעדתי לבד ברוטשילד כשנתקלתי לפתע בהרצאה רווית חובשי כיפות, באוהל "השמאל הלאומי". גם זילברשטיין היה שם, שאותו אכן הכרתי מימי קמפיין ברק ב-1999 (הייתי אז עיתונאי ב"מעריב"). התיישבתי להקשיב. זילברשטיין דיבר ואמר שאין לכל המחאה הזו סיכוי, הכל קשקוש. לקחתי את המיקרופון והזכרתי לזילברשטיין שזו הפעם הראשונה שראיתי אותו מאז 1999, שגם הוא היה אידאליסט פעם והקים תנועה בשם "דור שלום", וכי כעת אכן הגיעה העת "להכתיב את קווי המתאר של הפרק המפואר הבא של מדינת ישראל". כן, גם בהקשר של חלוקת הכספים בתוך הקו הירוק ומחוץ לו. וגם בהקשר של חלוקת הכספים בין חרדים לחילונים. אחרי זה הלכתי לדרכי. אני וקבוצת "אנשי פורום רובינגר", קבוצה שכללה אותי, את כתמי הזיעה של חולצתי ואת הפשפשים שבשערי. אם קלמן היה מתקשר, גם הייתי מציג לו את סך התרומות המצטברות ל"פורום רובינגר" משחר קיומו ועד היום. לאמור, בערך 5,000 שקל שאני, יורם רובינגר וחבר נוסף הוצאנו על פיצוחים, בורקסים ורוגעלכים מהפיצוצייה במתחם הבורסה בואכה מועדוני הסטריפטיז. מצד שני, בהחלט יתכן ששמעון שבס שילם על העוגיות ושרובינגר רימה אותי והשאיר את הכסף אצלו. קלמן הרי רמז שעברו דרכינו מיליונים.
אבל קלמן לא התקשר. ולו כדי לשאול אם מה שפורסם כבר ברוטר נכון או לא. בינתיים, בכיכר המדינה כבר בנו קוליסות. וחפץ היה משוכנע שזה סיפור ענק.
***
שלוש שנים אחרי, בקריאה מחודשת, אני מופתע לגלות כמה הדברים עדיין מכאיבים לי. לשמחתי, ההדורים יושרו עם קלמן באופן אישי, ואני יודע שדבריו נכתבו מתוך כאב אידאולוגי מטשטש מציאות ושלרגע לא חשב שהדברים שכתב הם "תחקיר".
במרחק הזמן, הכתבה השקרית ההיא נקראת בעיניי כראיה לקושי שבהטיית השיח הישראלי מזירת הקרב החצויה בין ימין לשמאל ("בעז נגד קלמן, וההיפך"), לבין זירת הקרב החצויה בין מי שחי בכבוד ומי שדורכים עליו ("קלמן ובעז", נגד מי שדורכים על שנינו). בין מרץ 2011 לבין ספטמבר 2011, אני ושכמותי בשוחות המחאה, משני צידי המתרס המדיני הפנמנו, ולא מיד, שאפשר וצריך לבנות כאן ישראל חדשה מן היסוד, תוך יצירתו של שיח אחר. מיטיב אבל כסאחיסטי בתביעותיו לצדק חברתי ולשינוי. וכי שיח כזה לא יכול ולא צריך - ומהבחינה הזו פורום רובינגר טעה - להיות מבוסס על דיכוטומיה של ימין/שמאל. יתכן שגם קלמן הבין את זה באיחור, כשצעד עם מפגיני "מעריב" נגד סגירתו של העיתון, כמעט שנה אחרי פרסום "הקשר". דנקנר הוא כזכור מי שמינה את חפץ, שחזר להיות יועצו אחרי קריסת "מעריב". בינואר 2014 עוד הספיק לומר כי "נוחי התנהג בצורה יוצאת מגדר הרגיל, והידיעות כאילו האימפריה שלו מתפרקת לא נכונות".
להביל מחפץ, כתב בכיר של "מעריב" כינה את מה שאירע בעיתון אחרי כניסתו לשם "קריסה מוסרית". הכתב הבכיר הזה הוא קלמן ליבסקינד, שהתראיין ב"סדר יום" לקרן נויבך בספטמבר 2012, שנה אחרי "הקשר". "את סדום", אמר, "הפכו על דברים שהם חצי מהדברים שאני ראיתי ב'מעריב' בשנה האחרונה". אני מאמין לו.
"ליבסקינד מביא עובדות בדוקות", כתב הטוקבקיסט "אחד העם" בתגובה לכתבת "הקשר" שביקשה להזיק למחאה שהזיקה לנתניהו ודנקנר. "לא ייאמן איך עבדו עלינו", כתבה אחרת, "וכמו טיפשה האמנתי". שלוש שנים אחרי, אני שואל את עצמי איזה טיעון נצרב עמוק יותר: זה של יולי 2011, שתבע לבנות במקום הזה חברת מופת עבור כלל אזרחיה; או להבדיל זה של מרץ 2011 (פורום רובינגר, בראשית דרכו) או ספטמבר 2011 (קלמן, ב"הקשר"), כאשר אני תבעתי לכסח את הימין, וקלמן ניסח השמצות ממוחזרות שקלמן התחקירן היה משליך לפח במשרדו. אחרי זה היה חוזר, מישיר לי את עיניו, ושואל איתי איך נכסח יחד - את האנשים הרעים באמת. כי הם מנצחים, בינתיים. בין השאר בזכות הכתבה שלו מספטמבר 2011.
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
