דברים שענה העיתונאי בן דרור ימיני לעוכר ישראל
בשם, ניר ברעם.
"ההיסטוריה", אמר לי ניר ברעם, "תזכור אותך כאיש חשוך".
להלן סיפור על ה"נאורים" של אוקספורד, שפעלו בשירות החשוכים.
הפולמוס עם ברעם
הדברים שלהלן הם פולמוס ביני לבין ניר ברעם. הוא העלה טענה. אני נזכרתי בסיפור היסטורי שנשכח. הוא ענה, ואני הגבתי. הדברים מוצגים כאן במלואם.
הסיפור התחיל לפני ימים אחדים. בפגישת רחוב מקרית טען בפניי ברעם שההיסטוריה לא תעשה עמי חסד. שה"התקפה" שלי על ה"מתקדמים" למיניהם תיזכר כעניין חשוך. אין לי מושג איך, ואם בכלל, מישהו יטרח לזכור את הביקורת שלי על "כוחות הקדמה". אבל הדברים של ברעם הובילו אותי לתעתועי ההיסטוריה. הרי זה לא הסיבוב הראשון של "שמרנים" מול "מתקדמים". הרי כבר היינו בסרט הזה. הרי "כוחות הקדמה" תמיד חשבו שהם יודעים הכל. כך שכדאי להזכיר עוד סיפור היסטורי.
הפציפיסטים מתוצרת אוקספורד
זה קרה ביום סגרירי בפברואר שנת 1933. באוניברסיטת אוקספורד התקיים ויכוח נוקב על המצב הפוליטי. עשרה ימים לפני כן עלה אדולף היטלר לשלטון. החששות ממלחמה מחודשת, עשור וחצי לאחר מלחמת העולם הראשונה, הציפו את הדיון הציבורי. וגם אז, כמו עכשיו, התייצבו להם המחנות זה מול זה. כך גם באוקספורד, במועדון הוויכוחים היוקרתי. נוסח ההחלטה שעמד לדיון היה כדלקמן: "בלי שום קשר לנסיבות, הבית הזה לא יילחם למען המלך או המדינה". 157 הצביעו נגד. 253 הצביעו בעד. תוך ימים ספורים גרמה ההחלטה, בסך הכל החלטה של מועדון סטודנטים, לסערה ציבורית.
הוויכוח הגיע לעמודים הקדמיים. שמונה ימים עברו. וינסטון צ'רצ'יל יצא בנאום בוטה: "זו הצהרה מעוותת ומזוהמת ... מדובר בסימפטום מאוד דוחה ומדאיג". לאחר שבועות לא רבים גם אוניברסיטאות מנצ'סטר וגלזגו אימצו החלטות דומות. רוח הפציפיזם התפשטה גם לאוניברסיטאות ארה"ב שמעבר לאוקיאנוס. המושג "שבועת אוקספורד" או "התחייבות אוקספורד" ("Oxford oath" או "Oxford pledge") הפך למטבע לשון.
עברו עוד שישה חודשים, ואלפרד צימרן (Alfred Zimmern), פרופסור ליחסים בינלאומיים, גם הוא מאוקספורד, כתב לראש מועדון הסטודנטים: "אם יהיה צורך להביס את הגרמנים פעם נוספת, זה יהיה גם בגללכם". האם הגזים פרופסור צימרן בתוכחה-נבואה שלו? האם החלטה של גוף סטודנטיאלי יכולה להשפיע על ההיסטוריה? האם קומץ של סטודנטים או אינטלקטואלים פציפיסטים, נאורים-בעיני-עצמם, אנשי "כוחות הקדמה", יכולים להשפיע על הלכי רוח או מוטיבציות של הצד השני? ויכוח נוקב התקיים על השאלות הללו. גם באותם ימים וגם לאחר המלחמה העקובה מדם, שגבתה מחיר של שישים מיליון קורבנות.
מה חשב היטלר?
רוב הציבור, צריך לציין, לא היה בצד של הסטודנטים. אז מה הפחד מקומץ אנשים שמשמיעים עמדה אחרת, ביקורתית ומתריסה? זו הייתה, בסך הכל, החלטה סטודנטיאלית. ועם כל הכבוד, לא אגודות סטודנטים, ואפילו לא כמה מרצים תבוסתנים, תומכי סרבנות ופציפיזם, קובעים את רוח העם. כך שצריך לחזור ולשאול: האם, כלשון ימינו, ההחלטה של סמול מנותק, מיעוט בציבור, אבל רוב בחוגים מסוימים, הייתה בבחינת "רוח גבית לפשיזם"? התשובה של צ'רצ'יל, בנאום התרסה, הייתה חד-משמעית. הפצפיזם האליטיסטי היה מסוכן. הוא קירב את המלחמה. האמנם?
לפי עדויות מאותם ימים - של גרמנים ואיטלקים - ההחלטה הייתה הוכחה ברורה לתיאוריית קורי העכבישים, של אויבי הדמוקרטיה. הדמוקרטיות הליברליות, חשבו הפשיסטים, מאבדות את יכולת העמידה. הן עומדות בפני התמוטטות. החלטת אוקספורד הייתה הוכחה ברורה. אם דמוקרטיה אינה מסוגלת להיאבק על ערכיה, אז הקריסה שלה היא רק עניין של זמן.
עדות מעניינת מגיעה ממאמר שפורסם ב"דיילי טלגרף" ב-4 במאי 1965. הכותב הוא אריך פון ריכטהופן: "אני קצין לשעבר בווהרמאכט ושירתתי במטה הכללי הגרמני בזמן קבלת 'החלטת אוקספורד'. יכול אני להבטיחכם, מידיעתי האישית, ששום גורם אחר לא השפיע על היטלר ועל הדרך שבה בחר, יותר מאשר 'סירוב להילחם למען המלך והמדינה', משום שההחלטה התקבלה בקרב מה שנחשב כאליטה האינטלקטואלית של ארצכם".
הייתי רוצה לסיים מאמר כזה בתוכחה בנוסח: ההיסטוריה הוכיחה מי צודק. הצ'רצ'ילים או הסטודנטים של אוקספורד. אלא שהסיום הרבה יותר עצוב. עברו כמעט שמונים שנה. ושום דבר, אבל שום דבר, לא השתנה. בריטניה נמצאת באותו מקום. וגם ידידי, ניר ברעם, וחבריו מכוחות הקדמה. כך שברעם כנראה צודק. כוחות הקדמה עדיין שולטים באוקספורד. בעיני עצמם ובעיני ברעם - הם הנאורים. אז ועכשיו. עבדכם הנאמן, כמה עצוב, ייכנס לרשימת החשוכים. למעשה, אין מה להמתין. הוא כבר עמוק בתוך הרשימה.
קראו את תגובת ברעם, ובהמשך את תגובתי, ותבינו ששום דבר לא השתנה.
ההמשך כאן :
http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=f2b4c1b55be76d1e6d7b777256ea0370&id=1279
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
)
