מה הישראלים הדתיים מחפשים ומוצאים בנפאל?  

הכיפות הרבות וכיסויי הראש שמילאו את לוויותיהם של הרוגי אסון הטבע בנפאל ואת חדרי המיון של בתי החולים הדסה עין כרם ותל השומר ביום ראשון השבוע, היו עוד הוכחה - הפעם עצובה - לעובדה הבולטת לעין כל מי שמטייל במזרח הרחוק בכלל ובנפאל בפרט: יש שם המון דתיים.

הסיבות לכך רבות ומגוונות, אבל ראשית כול הבה נשים את הדברים בפרופורציה. כי עם כל הכבוד לתחושת סניף בני עקיבא ששוררת לעתים ברחובות התאמל (רובע התרמילאים של קטמנדו), עדיין רוב המטיילים הישראלים המגיעים למדינת ההימלאיה הינם חילוניים למהדרין. ואתם יודעים מה, אפילו פגשתי שם לא מעט שכף רגלם לא דרכה מעולם בבית חב"ד. זה קצת דומה לשכונה מעורבת שבה 20-30 אחוז דתיים: לעתים נראה כאילו יש רק דתיים בשכונה. אז זהו, שלא.

ואחרי שאמרנו את זה, עדיין נותר לתהות מה יש בה, בנפאל, שמושך אליה כה רבים מצעירי וצעירות המגזר. לפני שנרד לרזולוציית המדינה, הרי שבתחרות המתמדת הקיימת בין המזרח לדרום–אמריקה, בנושא הקולינרי אוחז המזרח ביתרון גדול לדתיים. הצמחונות מהווה מרכיב עיקרי בהינדואיזם ובבודהיזם. דתות אלו אמנם אינן אוסרות על אכילת בשר לחלוטין, אבל הן בהחלט נוטות לכך, ובשל כך הרבה יותר קל לדתיים לאכול במדינות אלו.

כמובן שלא ניכנס כאן להגדרות הכשרות, אבל כך או כך מדובר במשימה קלה יותר לתרמילאי הדתי מאשר בדרום אמריקה הקרניבורית. לגבי מוקד המשיכה של נפאל, התשובה הראשונה לא קשורה דווקא לדתיים: הנופים. פשוט קשה להתחרות בנופי ההימלאיה המדהימים שמספקת המדינה הקטנה הזו. שנית, אם ניקח את הודו ותאילנד כמדינות המשלימות את "משולש הזהב" של התיירות התרמילאית למזרח, הרי שלתאילנד מגיעים (לא רק, אבל) חובבי סתלבט, מסיבות ובשנים האחרונות גם משפחות על טפיהן.

להודו נמשכים (לא רק, אבל) רבים מהסטלנים למיניהם. הסינון הטבעי הזה משאיר את נפאל עם החבר'ה שבאמת הגיעו לכאן כדי לטייל ולא כדי להתבטל. עם האנשים האלה שתמיד הערצת - מדריכי הטיולים, המנויים על נשיונל ג'יאוגרפיק שגם קוראים את הכתבות. היינו קוראים להם מלח הארץ אילולא הביטוי היה בכלל נוצרי. שלישית, מדובר במדינה זולה, שגם נשארת זולה לאורך זמן. פעמיים הייתי בנפאל, בתחילת שנות האלפיים ולפני כשנתיים - וכלום במדינה לא השתנה. ממחיר ראפטינג ועד למחיר חדר בגסטהאוס מצ'וקמק יותר או עוד יותר. ומי כמונו במגזר יודעים להעריך מחירים נמוכים.

רביעית, ישנו מושג השמרנות ההרפתקנית. הדבר נכון גם לגבי תרמילאים שאינם יודעים את המנון התנועה בעל פה, אבל כנראה מתחזק ומודגש עקב אופיו השמרני יחסית של המגזר: בנינו ובנותינו, דור אחרי דור, מאוד רוצים להרגיש שהם כובשים את העולם ומגלים אותו מחדש, אלא שאופיים ודרך חינוכם, בדרך כלל, גורם להם לא לרצות זאת באמת, אלא רק להרגיש שהם עושים את זה. הפתרון? ללכת במסלול כבוש היטב שסללו עבורם דורות קודמים של תרמילאים, במקרים רבים מדובר באחים גדולים שהשרישו את החלום בקרב הדור הצעיר בבית, ועדיין להרגיש - ובצדק גמור - בפסגת העולם.

הרי ברור לכולי עלמא שיש בנפאל הרבה יותר מאשר ה"אראונד", ה–ABC (שבחיוך מכונה גם "אראונד בית חב"ד) ה"פונהיל" ו"האגמים הקפואים". אבל אלה הרי המסלולים שבהם הילך קודם הרב נריה (או לפחות הנכד שלו שהשתחרר מצנחנים לפני כך וכך שנים), ולכן בהם נהלך ברגש גם אנחנו.

ויש כמובן את בית חב"ד. את חזקי וחני ליפשיץ הלא ייאמנו, שסדרת הטלוויזיה שנעשתה בצלמם ובדמותם ("קטמנדו") היא כנראה הראשונה בהיסטוריה שבה בתסריט הורידו פרטים מהמציאות כדי שזה ייראה אמין.

אז סיבות כאמור יש למכביר. ומאיתנו לא תשמעו את הקריאה לא לנסוע לנפאל כי קודם תעשו את נחל צמרורים בצפון–מערב הר העולב. ממש לא. סעו, טיילו, תראו עולם. אבל, וזה אבל שיכול להתברר כקריטי: אל תצאו בלי פורטר אישי, אל תנסו לעשות דברים שלא בטוח שאתם מסוגלים רק בגלל לחץ חברתי (הח"מ העדיף את ה"פונהיל" במקום את האראונד), ובעיקר הקשיבו לאינסטינקטים שלכם. עשו רק מה שטוב לכם, תשמרו על עצמכם ותחזרו הביתה בשלום.

http://www.nrg.co.il/online/11/ART2/636/081.html?hp=11&cat=1102&loc=109