תעשיית הקיפוח של ערביי ישראל  

הערבים ומליצי היושר מהשמאל אוהבים להתלונן על "שנים של קיפוח" שהובילו להצטברות של מתחים וליצירתו של "זעם" מעמדי אותנטי. זה תירוץ נחמד שמאפשר להתעלם מזוטות כמו ההיסטוריה המוסלמית ב-1,500 השנים האחרונות. אבל כשבוחנים את הנתונים היבשים מתברר שלתלונות אלו אין בסיס של ממש, בטח לא מהסוג שמאפשר נרטיב לאינתיפאדה שלמה.

יותר טוב מהחיים בחיפה
כשבוחנים הבדלים בין אוכלוסיות נוטים בדרך כלל להתייחס לנתוני ההכנסות – כמה כסף מרוויחים היהודים לעומת הערבים ומה-זה-אומר-עלינו-כחברה. אבל מדד זה הוא מטעה ושגוי: אין בו התייחסות להכנסות לא מדווחות, ואין בו התייחסות להכנסות שאינן כספיות (מתנות או דברים המועברים כסחורות). בהתחשב בהבדלים בדפוסי הפרנסה והעבודה בין המגזר היהודי למגזר הערבי, אלו נקודות קריטיות ביותר.

בשל כך, כדי לעמוד על ההבדלים האמיתיים בין הקבוצות, צריך להניח את ההכנסות ולהתרכז בצריכה: כמה כסף אנשים מוציאים? איזה רכוש עומד לרשותם? כמה מכוניות הם מחזיקים? וכן הלאה.

כשבוחנים את ההוצאות הכספיות של צריכה מתגלה תמונה דומה: המשפחה הערבית הממוצעת ביישוב עירוני מוציאה כל חודש 13,100 ש"ח על צריכה. אמנם, זה פחות מפתח תקווה (13,612 ש"ח), ותל-אביב (15,365 ש"ח); אבל זה יותר מאשדוד (12,541 ש"ח) וחיפה (12,105 ש"ח).

ועל מה יוצא הכסף? הערבים מוציאים יחסית הרבה על מזון (2,397 ש"ח, לעומת פחות מ-2,000 ש"ח ברשויות היהודיות), וזו ממש לא צריכת מצוקה: הערבים מוציאים יותר מפי-2 על בשר ועופות מהיהודים (781 ש"ח, לעומת 377-230 ש"ח); מוציאים יותר על דגים (102 ש"ח לעומת 80-50 ש"ח ברוב הרשויות היהודיות) יותר על שמנים ומוצריהם (99 ש"ח לעומת 83-54 ש"ח); והרבה יותר על משקאות קלים (145 ש"ח לעומת 99-63 ש"ח).

הערבים מוציאים באופן משמעותי גם יותר כסף על ריהוט מאשר היהודים (895 ש"ח לעומת 520-378 ש"ח); על חפצי קישוט לבית (98 ש"ח לעומת 55-30 ש"ח) וגם על הלבשה והנעלה (520 ש"ח לעומת 453-373 ש"ח ברוב היישובים היהודיים). ערבים משקיעים יותר במוצרי טבק (235 ש"ח לעומת 133-74 ש"ח אצל יהודים); קוסמטיקה (210 ש"ח לעומת 183-112 ש"ח); ובשירותים משפטיים (232 ש"ח לעומת 167-72 ש"ח).

לעומת זאת, יש סעיפים בהם יהודים מוציאים יותר, כמו למשל שכר דירה (1774-377 ש"ח לעומת 64 ש"ח ברשויות הערביות), וההסבר פשוט: רוב מוחלט של הערבים (כ-92.6%) מתגוררים בדירות שבבעלותם, בשיעור העולה על זה של האזרחים היהודים (כ-70%). ואפילו על זה של העשירון העליון (84.4%)

יהודים מוציאים גם פי-שניים ושלושה על חינוך ילדיהם (1118-614 ש"ח לעומת 460 ש"ח ברשויות הערביות); ומשקיעים יותר בבריאות (891-616 ש"ח לעומת 520 ש"ח), במופעי תרבות וספורט (420-194 ש"ח לעומת 63 ש"ח) ומוצרי תרבות בני קיימה (355-162 ש"ח לעומת 179 ש"ח בלבד). על עיתונים ספרים ומכשירי כתיבה היהודים משקיעים בין 67-37 ש"ח בחודש, ואילו הערבים כמעט ולא מוציאים דבר.

למרות פערים מסוימים, שקיימים גם בין רשויות יהודיות עשירות ועניות, ההבדלים בין דפוסי הצריכה משקפים בראש ובראשונה הבדלים בסדרי עדיפויות ובתרבות. אז היהודים אוכלים פחות בשר וקוראים יותר ספרים. נו, שויין. אם על זה הערבים יוצאים לרחובות, אולי באמת עדיף פשוט לקרוא קצת יותר ספרים?

SUPERMARKET
עניין של סדרי עדיפות צרכניות. אזרחים ערבים מוציאים קצת כסף. צילום: פלאש90.
הממשלה שופכת מליונים
אבל הצריכה האישית היא לא כל הסיפור. לא רק שהערבים מסתדרים יפה מאוד בעצמם, מדינת ישראל, באמצעות כספי משלם המיסים, עוזרת להם להסתדר אפילו יותר.

מדי שנה מעבירה הממשלה מענקי איזון במאות מיליוני שקלים לרשויות ולמועצות בישראל, שנועדו לפצות על גירעונות תקציביים שנובעים בעיקר מבעיות בגביית הארנונה. סכומים אלו מועברים לרשויות יהודיות וערביות כאחת, בהתאם למצבן הפיננסי של הרשויות. באופן לא מפתיע, שיעורן של הרשויות הערביות בתקבולים האלו גבוה משמעותית מחלקם באוכלוסייה.

כך, לפי מחקר שנערך בשנת 2009, בעוד ששיעור התושבים ברשויות הערביות הוא כ-14 אחוז מהאוכלוסייה, הם גבו רק 2 אחוזים מההכנסות הארציות מארנונה, ומנגד זכו בלא פחות מ-38 אחוזים ממענקי האיזון. ובשנת 2013, הרשויות הערביות זכו למיליארד ש"ח לעומת 1.6 מיליארד ליהודיות. במילים אחרות, הרשויות הערביות קיבלו מהממשלה כ-1,000 ש"ח לנפש, לעומת 258 ש"ח בלבד ברשויות היהודיות.

תופעה דומה קיימת גם בהעברות התקציביות של משרד החינוך: בעוד שבשנת 2009, העביר משרד החינוך לרשויות הערביות הועברו סכומים שהגיעו לכדי 1,169 ש"ח, לרשויות היהודיות הועבר חצי: 558 ש"ח לתלמיד.לא רק הרשויות נהנות מכספי משלם המיסים הציוני. גם האזרח הפשוט זוכה לתגמולים נאים. כידוע, הממסד המרושע הקים גוף המכונה "ביטוח לאומי", שנועד לאפשר באופן חוקי העברת הכנסות של אזרחים עובדים ופרודוקטיביים לכיסם של אלו שאינם. אתם יודעים, סולידריות קוראים לזה. מסתבר שהאזרחים ה"פלסטינים ישראלים" יודעים להנות היטב מהסולידריות הציונית. למרות שאין בידינו נתונים מלאים על שיעורי התקבולים של ערבים ויהודים מהביטוח הלאומי, בסעיף אחד – הבטחת הכנסה – יש מספרים: המגזר הערבי, שמהווה כ-20 אחוזים מהאוכלוסייה, מקבל 51.6 אחוזים מתקבולי הבטחת ההכנסה של הביטוח הלאומי.

במדינת רווחה אלו הכללים, והערבים שווי הזכויות רשאים כמובן להנות מכך. אבל אם אפשר, בבקשה, קצת פחות להתלונן ולתקוף צירי תנועה ראשיים באבנים ובקבוקי תבערה, זה יכול להיות נחמד.

png;base642f855fa3cfeca57b
מקור: מרכז המחקר והמידע של הכנסת
התנהלות רקובה
הסיבה המרכזית למצבן הרע של הרשויות הערביות היא התנהלות לקויה של המועצות, הנובעת מפוליטיקה חמולתית ומהעדר תרבות ניהולית ראויה. 18 מתוך 25 הועדות הקרואות שהוקמו בישראל מאז שנת 2005, הן ברשויות הערביות וכמעט אצל כולן הוחלט על צעד זה בשל "התנהלות תקציבית לקויה".

משהו על המשמעות של ההתנהלות הזו אפשר ללמוד מהמקרה של המועצה האזורית בוסתן אל מרג' בגליל. בשנת 2009 מונתה ועדת חקירה לחקור את התנהלות המועצה לאחר שהמועצה סבלה מגרעונות מצטברים בסכומים ניכרים. בבדיקה שערכה הוועדה התברר כי ראש המועצה אחמד זועבי נהג להתערב בכל ההליכים המקצועיים שנערכו במחלקות השונות, תוך שהוא מונע מהפקידות המקצועית לבצע את עבודתה. כל הליכי גיוס העובדים למשל, טופלו באופן בלעדי על ידיו – כולל הצבתם במחלקות השונות וקביעת שכרם. מנהלי המחלקות במועצה טענו כי הם לא היו מודעים בכלל למה שקורה וש"לא תואם איתם כל נושא קליטת העובדים, תפקידם ומטלותיהם". מנהל מחלקת החינוך למשל טען שהוא אפילו לא מכיר חלק מהעובדים ש"עובדים לכאורה במחלקתו", ושקליטתם בכלל לא הייתה על דעתו.

ומה קורה כשמגייסים עשרות עובדים בלי הצדקה ובלי התייחסות לאילוצי התקציב? הגירעון מתחיל לצמוח.

ראש המועצה היה מודע כנראה לחורים בתקציב, ולכן הוא טיכס עצה. משרד החינוך העביר בשנת 2008 כ-10.5 מיליון ש"ח למועצה כחלק ממימון שירותי החינוך בעיר. על פי החוק, המועצה אמורה להוסיף עוד 25 אחוזים, והסכום הכולל (13 מיליון ש"ח) אמור להפוך לתקציב החינוך המקומי. אבל מה עושים כשחסר כסף? פשוט מאוד: יוצרים "ספיירים" ומשתמשים בהם לדברים אחרים. על פי התקציב הרשמי של המועצה, בבוסתן אל מרג' העבירו למחלקת החינוך 9.9 מיליון ש"ח בלבד, ושמרו 1.5 מיליון לעצמם. צריך הרי לתת משהו למקורבים, לא?

ראש המועצה מצא דרכים מעניינות נוספות להעביר כספים מתקציב המועצה לצרכים אחרים. כך למשל, במסגרת תביעה של חברה קבלנית הוטל על נכסי המועצה עיקול על סך מיליון ש"ח, בגין אי-תשלום ודברים נוספים. אך במקום להיאבק על הצדק, המועצה בכלל לא התגוננה בבית המשפט: היועץ המשפטי של המועצה מעולם לא ראה את כתב התביעה, לא שותף בבדיקת טענות ההגנה של העירייה – והחמור מכל, לא היה מעורב בהסכם פשרה שנחתם לבסוף. ומי כן היה מעורב? ראש המועצה כמובן, שבמשרדו נחתם הסכם פשרה בו התחייבה המועצה לשלם את הסכום כולו, כולל 65,000 ש"ח מע"מ על שכר טרחה, למרות שבכלל לא התנהל הליך משפטי בבית המשפט.

בחקירה מפורטים עוד ועוד מעללים, שמסבירים היטב מדוע תוספת של כך וכך כספים ממשלתיים, לא תוכל לפתור דבר. כמו למשל, הלוואה שנטל ראש המועצה בשוק האפור מ"חלפן כספים בשם אכרם דניאל" בסך 100,000 ש"ח לטובת המועצה, בריבית של 7% לחודש, 88% שנתית. החוקרים מציינים כי הלוואה, שהוחזרה אחרי חודש, נלקחה בתקופה שבה מצב המועצה עוד היה יציב, כך ש"המניעים ללקיחת ההלוואה לא ברורים".

ניתן לפרט עוד ועוד ולהזכיר מקרים רבים נוספים, כמו העיירה עראבה בגליל שנהגה להעניק הנחות מארנונה למי שקיבל קנסות על עבירות בנייה, אבל נדמה שהתמונה ברורה.

Bustanelmarj
דרכים מקוריות לגיוס משאבים. בנייני המועצה האזורית בוסתן אל-מרג'. צילום: ויקימדיה
הפשע די משתלם
נתוני הפשיעה במגזר הערבי מצביעים על עומק הבעיה. במסמך שפרסם מרכז המחקר של הכנסת לרגל מהומות החטיפה ביולי האחרון, רוכזו כמה נתונים על שיעורי הפשיעה במגזר. אז בואו ניתן למספרים לדבר: 49 אחוזים מהאסירים הפליליים בישראל משתייכים למגזר הערבי, המונה, כידוע, חמישית מהאוכלוסייה בלבד. למקרה ששאלתם, הם לא יושבים שם על הרצת מניות או שיווק ביצים נגד תקנות מועצת הלול: הערבים אחראים על 46 אחוזים מהתיקים על רצח; 31 אחוזים מניסיונות הרצח; ו-52 אחוזים ממקרי החבלה הגופנית החמורה.

אבל נתונים אלו משקפים רק את הפשע והתקיפות שיצאו לפועל. על פוטנציאל הסכנה אפשר ללמוד ממספרי העבירות הקשורות באחזקה ורכישה של נשק לא חוקי במגזר: בין השנים 2013-2006 נפתחו למעלה מ-11,000 תיקים במגזר הערבי בגין עבירות אלו, ומדובר כמובן רק במקרים שהגיעו לידיעות המשטרה ולטיפולה. על-פי ההערכות, כפי שפורסם לא מזמן בתחקיר מיוחד של 'מידה', בכפרי הצפון ובמקומות נוספים נמצאים אלפים רבים של כלי נשק ותחמושת, שכנראה לא נועדו רק לירי בחתונות.

png;base6443574e597d7e9419
מקור: מרכז המידע של הכנסת
אז מה עושים?
לנוכח העובדות קשה לקבל את תיאוריית "הנישול והקיפוח" כהצדקה למעשי האלימות והפשע. כשמקלפים את בליל טענות הגזענות שמשמיעים ארגוני השמאל והערבים, נשארים בעיקר עם תלונות על תחושת אפליה בקבלה למקומות עבודה. אבל במדינה שמכהנים בה שופטים, רופאים בכירים וראשי מכללות ערביים קשה לקבל את זה כעילה למרד.

את הסיבות לפרצי האלימות צריך אפוא לחפש במקומות אחרים, בתרבות השבטית והחמולתית שעדיין חזקה מאוד במגזר הערבי, ובהתחזקות הגורמים האסלאמיים בשנים האחרונות. הללו, מצליחים אט-אט לנתב את האנרגיות והיכולות הארגוניות של הפשיעה וההברחות לכיוונים לאומניים, ולחבר גם את ההמונים למאבק על המולדת הפלסטינית במשולש ובוואדי ערה.

בשל כך, תכניות המשטרה לשיטור קהילתי ו"הגברת האמון" באמצעות לימוד הפערים התרבותיים והרגישויות העדתיות, פשוט לא רלוונטיות. דברים אלו מכניסים את השוטרים לאווירה של הצדקת הפשע, מתוך הכרה ב"רקע הקשה" של הפורעים, וב"נרטיב" שלהם לאירועי מלחמת העצמאות.

בשנים האחרונות נחשפים השוטרים לתכנים מסוג זה בעיקר דרך תכנית ייחודית שמקדם ארגון השמאל 'יוזמת קרן אברהם' בשיתוף המשטרה. התכנית "שיטור בחברה משוסעת" מלמדת את בכירי המשטרה להתחשב בהבדלים תרבותיים, להבין את המניעים של העבריינים ולנסות לשקם את האמון ביניהם. התוצר של רעיונות אלו היא טקטיקת "ההכלה", הגורסת יש לאפשר את קיומן של מהומות כדי לתת לאוכלוסייה המקופחת אפשרות להביע את "הזעם האותנטי" שלה באופן מוגבל.

משטרת ההכלה נמנעת מלעורר פרובוקציות, עושה הכל כדי להנמיך את האש, ומפזרת בכל מקום שוטרים עם ידיים קשורות שאמורים לבלום בגופם את זליגת ההתפרעויות אל השכונות היהודיות וכבישי התנועה הראשיים.

אנחנו לא המצאנו את דבר. בשנת 1966 התרחשו מהומות על רקע גזעי ברחבי ארצות-הברית. ראש העיר דטרויט שהיה ליברל ומתקדם, ניסה להבין את הפורעים, לדון עמם ולהכיל את זעמם. למרות שהמשטרה הוזהרה מראש מפני נשק שנמצא בידי המפגינים, היא לא פעלה כראוי, והמחיר היה גבוה: 43 הרוגים. באותו זמן התפרעו גם בשיקגו. ראש העיר שם, שהיה קצת פחות מתקדם, נתן למשטרה הוראות תקיפות: תוך שלשה ימים המהומות שככו, ונמנו בהן שני הרוגים בלבד.

בפעם אחרת נתן ראש עריית שיקגו הוראה ברורה למשטרה, ששודרה גם בכלי התקשורת "לירות על מנת להרוג". הוראה זו זיכתה אותו במטח של ביקורת נלעגת מצד כלי התקשורת ואינטלקטואלים מהחוג לשוויון, אך זה היה שווה את זה: הסדר הושב על כנו מהר יותר ועם פחות נפגעים.

למרות ההבדלים בין מהומות השחורים האמריקנים למהומותינו אנו, טבע האדם גורם לכך שלכל המהומות יש מאפיינים משותפים. כמו שהסביר הכלכלן תומס סואל שחקר את הנושא "כל דבר יכול לגרום למהומות לפרוץ, אבל יש רק דרך אחת לסיים אותן: הפעלת כוח נחרץ בזירה". כדאי שננסה את זה פעם.