''רק לימנים כואב'' - ה  

השבוע השתתפתי בחגיגת יום הולדת לאחד מחברי. במסגרת משחק חברה התבקשו המשתתפים לכתוב מה מעצבן אותם במיוחד. אחד החברים כתב: "שמאלנים. הם גרועים יותר מהחמאס". כששם לב שלא ממש חייכתי, הפציר בי להפסיק להיות "כבדה", ואמר: "אל תיקחי את זה אישית, כן?". לא לקחתי. אני יודעת שהוא לא התכוון אלי באופן אישי. הוא התכוון, כמו רבים רבים אחרים, אלי, בתוך שאר אנשי השמאל. בדיוק כמו שכתב בפתק.

ואמנם, כמו בתסריט ידוע כתוב מראש, גם הטבח אתמול, שבו נרצחו יהודים בשעת תפילתם, גרר, במקביל לקריאות נקמה בכלל בני ישמעאל, שלל גידופים כלפי אנשי השמאל. אם בכל יום רגיל נתפשים אנשי השמאל כיפי נפש אטומים, אוהבי ערבים בוגדניים, הרי שבסמוך לאירועי טרור ולפגיעות בישראלים הם מוכתרים - לעתים ללא כל תגובה מטעמם – כ"האויב" עצמו. כל ידיעה על הרוג ישראלי מזניקה אצבע מאשימה אל כל אלה שלא מוכנים לצעוק אוטומטית "מוות לערבים" כאינסטינקט יהודי. לא מוגזם לקבוע שהכעס והאיבה, כמו גם בקשות הנקמה, מופנים באופן כמעט שווה אל המפגעים הטרוריסטיים, ואל מבקשי טובתם, הגרועים מהם - הסמולנים (המאניקים/יפי הנפש - תלוי בשכונה). דוגמא קטנה אך מאלפת ניתן לראות בסרטון קצר המאגד מבחר מקריאות הנאצה כלפי אנשי שמאל, שהופץ על ידי תנועת "שלום עכשיו".

אם זה לא היה כל כך עצוב ובלתי נתפש, זה יכול היה, כמו שנהוג לומר, להיות מצחיק. אלה הטוענים כי יש להרוג כמה ערבים שרק צריך על מנת שערה משערות ראשו של יהודי לא תיפול, מוכנים לגלח את ראשו של אותו יהודי ולשלחו למות בייסורים קשים ובמיתות משונות, אם הלה מחזיק בתפישת עולם שמאלנית. אבל זוהי כמובן רק בעיה אנקדוטלית. מה שמקומם באמת הוא שלמסורת הקללות וקריאות השנאה הזאת פשוט אין קו אדום. אין גבול למה שמותר לאנשי הימין להוציא מהפה ומהמקלדת. אין קללה שהיא בוטה מדי, ואין הצהרה שהיא חציית קו. הכל עובר בחסות הכאב. והכאב כידוע, הוא נחלתם של אנשי הימין בלבד.

אז דווקא היום, רגע לפני שאתם שוב שולחים אותנו למות בעזה עם החברים הערבים שלנו, הגיע הזמן להגיד גם: הכאב הזה הוא לא רק שלכם. מראות מתפללים עטופים טלית מתבוססים בדמם מפלחים את לבנו בדיוק באותו אופן שבו הם מפלחים את לבכם. גם אם לבנו נפתח לפעמים גם כלפי נפגעים בני עמים אחרים. העובדה שאנו מגנים גזענות, יוצאים נגד קריאות נקמה בלתי מובחנות, ולא חושבים שצריך לזרוק לים את כל הערבים, לא מלמדת שאנו תומכים בטרור, והיא בטח שלא מלמדת דבר על כמה כואב לנו.

תחסכו מאתנו את השאלה: "מה יש לכם להגיד עכשיו?". אין לנו כוונה להתנצל או להצטדק אחרי כל פיגוע ופעולת טרור. זה לא כל כך מסובך להבין - אפשר לגנות פעילות ומדיניות מבית, גם מבלי להצדיק את האויב. בפעם הבאה, במקום לחפש את המלים הכי נוראיות שאתם יכולים למצוא ולכוון אותן לעברנו, עדיף שתתרכזו בעצב ובכאב על הנפגעים. כי לא הכל מותר בחסות אסונם.

הכותבת היא דוקטורנטית למשפטים הכותבת על שאלות של מוסר ומלחמה באוניברסיטת בר-אילן.

מקור: אל-ארד | עידית שפרן-גיטלמן 19.11.2014 17:2724
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2490462
.
.
תזכורת מתאריך 20.11.11:

כרזות באונ' ת''א: ישראל מחכה לרצח - ערב על אלימות הימין
http://rotter.net/forum/gil/23266.shtml

"ישראל מחכה לרצח"
https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151923695019378&set=a.10150583576774378.423696.612759377&type=3&theater

ימים יגידו.....מבחן התוצאה !!
.
.
.