המסע למען שליט הנו העתק מדויק של צעדת ויקי כנפו  

כדי שלא תגידו שלא ידעתם שעובדים עליכם, מומלץ בחום
לקרוא את התחקיר הבא:

http://www.the7eye.org.il/articles/pages/article4604.aspx

תמצית:
יואל מהרשק והקרן החדשה לישראל עשו מניפולציות על העם בישראל
באמצעות שימוש בכלי התקשורת.
הקרן החדשה מימנה יועצי תקשורת שתדרכו את העיתונאים.
הכתבים ידעו על כל השקרים(כגון שהנכה אינו נכה, שיואל מהרשק
מסיע נשים ממקום למקום רק לשם צילום..ולא כתבו על כך)
בדיעבד, מצטערים ומתרצים עורכי העיתונים את פעולותיהם הניבזיות

אני ואת נשנה את העולם

מאת: חנן עמיאור

תאריך פרסום: 01/09/2003

כמה דברים שלא ידעתם על מאבק האמהות החד-הוריות ועל האופן הבעייתי שבו סיקרו אותו הכתבים לענייני רווחה

בליל שבת ה-4 ביולי הופיעה ויקי כנפו בחיינו. זה היה בכתבה בתוכנית "יומן" של הערוץ הראשון. הכתבה תיארה את מצוקתה האישית כתוצאה מקיצוץ הקצבה שקיבלה עד אז, ואת החלטתה היוצאת דופן לצעוד מביתה שבמצפה-רמון אל משרד האוצר בירושלים, משום ש"אין לה כסף לאוטובוס". בכתבה נראתה כנפו צועדת בשולי הכביש לאורך כמה מאות מטרים בנוף מדברי. התמונות צולמו עם יציאתה ממצפה רמון, ביום רביעי בבוקר, ה-2 ביולי. בעת שידור הכתבה, בליל שבת, נחה כנפו בקיבוץ בארי שבנגב המערבי, לשם הוקפצה כדי לעשות את השבת ולנוח. המפגש הבא של הציבור עם כנפו נקבע ליום ראשון בבוקר, בעיתון "מעריב". כתבה במוסף "היום" תיארה את מנוחת השבת של כנפו בקיבוץ בארי. מאז גדל והתעצם נפח נוכחותה של כנפו בכל כלי התקשורת, עד שהיה לנושא הבוער ביותר שעל סדר-היום.

במשך שבוע ימים הקדישה התקשורת ברובה מקום ניכר לדיווח אוהד על מסכנותן של ויקי כנפו ושל אמהות חד-הוריות נוספות שהחלו לצאת מבתיהן ולצעוד לכיוון הבירה. באמצעות התקשורת נוצר מאבק חברתי ובד בבד נבנה סיפור עיתונאי. "מעריב" בחר להקדיש את כפולת עמודי 2 ו-3 היוקרתיים לוויקי כנפו עצמה, כשהוא מביא את דבריה מפיה ומלווה אותם בצילומי צבע גדולים. החרה החזיק אחריו "ידיעות אחרונות", גם אם באיחור של יום-יומיים. אל שני היומונים הצטרף מאוחר יותר גם "הארץ", שדיווח מדי יום בהרחבה על הנעשה באוהל המחאה שהוקם מול משרד האוצר. כלי התקשורת התחרו ביניהם, באמצעות כתבי הרווחה, בגילויי האמפתיה וההזדהות עם האמהות החד-הוריות: "מעריב" בחר בלוגו "זעקת האמהות", וגם "’מעריב’ עם החד-הוריות", בעוד ש"ידיעות אחרונות" בחר במעקב יומיומי אחרי המצטרפות החדשות תחת הלוגו "מצעד האמהות". בערוץ 10, במשדר מיוחד שכותרתו "ערוץ 10 הולך עם הלב", הודה המגיש יעקב אילון ש"הנשים הצועדות שבו אותנו, את כולנו כאן בטלוויזיה..." שם גם קבע חבר מערכת החדשות של ערוץ 10 רינו צרור ש"המאבק יצליח". מעל דפי "ידיעות אחרונות" פנה הכתב בדרום, צבי אלוש, לשר האוצר בכותרת "ביבי תתעורר". ניידות השידור וכתבי הרווחה חנו באוהל המחאה לראיונות שוטפים מסביב לשעון.

השיח הציבורי כולו נסוב על אומללות החד-הוריות כתוצאה מגזירות האוצר ופקידיו נתבעו לתת תשובות. באולפן "מהיום למחר" של הערוץ הראשון פנתה המגישה, ענת שרן, לאביב בושינסקי, ראש המטה של שר האוצר, ואמרה לו: "מחר בטח יתעצם המאבק ויגדל וכנפו תפתח בשביתת רעב...". ככל שהרבתה התקשורת לסקר את הצעדות, כך נוצרה התחושה שהצועדות מתרבות, עד כדי עלייה המונית לרגל של אזרחים ואזרחיות במצוקה. באקלים שנוצר השתררה תחושה שהתוכנית הכלכלית של האוצר, מהלך ממשלי מרכזי שאושר בכנסת, עשויה להתבטל.

הישגן התקשורתי של האמהות החד-הוריות ראוי לציון גם כשלוקחים בחשבון שההודנה פינתה את עמודי חדשות לנושאים אחרים מלבד פיגועים. זאת ועוד, בשבועיים שבהם עמדו החד-הוריות בראש החדשות נחטף נהג המונית אליהו גוראל, ואירע פיגוע הדקירה בטיילת בתל-אביב. חרף זאת נותר מאבקן בכותרות. לאורך השבועיים הראשונים של מאבקן זכו החד-הוריות לפרסומים חיוביים בלבד. החלטת מערכות כלי התקשורת להטיל את עיקר משימת הסיקור על כתבי הרווחה ולא על הכתבים הכלכליים היא שהכתיבה את אופן הסיקור האוהד. כשבוע לאחר פתיחת המאבק כינס שר האוצר מסיבת-עיתונאים ובה הציג נתונים ובצדם את תגובתו לטענות המפגינות. גרסתו נתקלה בביקורת של כתבי הרווחה ושל מומחים לנושא שנשאלו לדעתם, והוא הואשם בזריית חול בעיניים ובאי מתן פתרונות מעשיים למצוקת הנשים השובתות. היה ברור שהעיתונות נקלעת למאבק אידיאולוגי על המדיניות הכלכלית-חברתית הראויה, כשהיא אינה משכילה לשמור על המרחק המקצועי הדרוש: הכתבים הכלכליים הזדהו, בדרך-כלל, עם עמדת האוצר ואילו הכתבים לענייני רווחה קיבלו לחלוטין את טענת הנשים המוחות ואת השקפת הארגונים שתמכו בהן. ההזדהות היתה כה גדולה, שחלק מהכתבים לענייני רווחה לא סיפקו לציבור את כל המידע הרלבנטי שהיה ידוע להם, בהניחם שבדרך זו הם מגוננים על האמהות השובתות.

קפרא חושפת סוד

רק בשבוע השלישי למחאה החלה הכף התקשורתית לנטות לחובת הנשים המפגינות. העיתונאית מיכל קפרא פרסמה ב"מעריב" שבנה של ויקי כנפו אסיר - עובדה שהיתה ידועה לרוב כתבי הרווחה אך הם נמנעו מלדווח על כך - ואמנון אברמוביץ’ העיר בערוץ 2 הערה סרקסטית על "נשים שיוצאות מחצור ואחרי שעתיים הן כבר בירושלים".

אפשר בהחלט לחלוק על הטענה שהמידע על מאסרו של בנה של כנפו נוגע למאבקה, אבל בהתחשב בעובדה שפורסמו עליה כתבות דיוקן נרחבות, שבהן הוצגה למשל בתה השואפת להיות דוגמנית והוזכרו בעיות האכילה שלה, אין מנוס ממסקנה שהעלמת המידע על בנה היה מכוון ונבע מרצון הכתבים לגונן על מושא סיקורם.

לא מופרך להניח שמאבקן של ויקי כנפו ואילנה אזולאי, שדחפה, כביכול, את כיסא הגלגלים של בנה המשותק לכל אורך הדרך מערד לירושלים, חדר ללבבות בזכות מאמץ הצעידה. לא בכל יום קמה אשה וצועדת 200 קילומטרים כדי לבטא את מחאתה. האם אכן צעדו עשרות האמהות, שעליהן דיווחו כלי התקשורת, את כל הדרך? האם בנה של אזולאי באמת רתוק לכיסא גלגלים?

במאהל המחאה ליד משרד האוצר, בינות לעשרות אנשי התקשורת המסקרים את המאבק מדי יום, מתרוצץ יוסי, בנה המשותק של אילנה אזולאי, על רגליו, נעול בסנדליו ומתבדח עם כל עובר ושב. כיסא הגלגלים שלו, שניבט אלינו מכל עיתון ומסך טלוויזיה, אינו נראה בסביבה. אזולאי אמנם צולע מעט, אבל לא נראה כמי שזקוק לכיסא גלגלים. לא פשוט לאתר אותו ואת אמו במאהל, משום שבשבועות האחרונים הם שוהים חלק ניכר מהזמן בחדר ששכרה בעבורם ח"כ יולי תמיר (עובדה שהתפרסמה בתקשורת רק חמישה שבועות לאחר תחילת המאבק, הגם שהיתה ידועה כבר קודם לכן לכתבים המסקרים). אמו של יוסי מאשרת בעצמה כי לפחות את הקטע שבין שער-הגיא לבירה עשתה במכונית. היא גם מודה שבנה הוקפץ במכונית לאורך רוב המסלול. קל וחומר שרוב האמהות החד-הוריות האחרות ש"צעדו לירושלים ושבו את לב כולנו כאן בטלוויזיה" לא עשו את כל הדרך ברגל, בניגוד לרושם שיצרה התקשורת. היחידה מביניהן שקרוב לוודאי (אין תיעוד מלא) צעדה את כל הדרך היתה ויקי כנפו, שעשתה זאת במשך שישה ימים, בסיוע צמוד של מזכיר התנועה הקיבוצית, יואל מהרשק. כל יתר האמהות החד-הוריות זכו להקפצות של עשרות קילומטרים מהדרך, במערך לוגיסטי משומן שהופעל על-ידי מהרשק, שחלקו בהתרחשות הוזכר בתקשורת לרוב רק בדרך אגב.

מהרשק מתגאה בשרשרת המאבקים שהוא מנהל נגד הממשלה: "התחלתי כשפורקה ממשלת האחדות. בהתחלה ב’כיכר הלחם’, אחרי זה הקמנו בירושלים (מאהל החד-הוריות ח"ע), אחרי זה הקמנו בבאר-שבע, אנחנו עושים עכשיו מאהל בצומת מסמייה, והיעד הוא מה שיותר מאהלים וכיכרות כאלה, כדי להתסיס את החברה ובסוף זה ישפיע פוליטית...". לשם כך גייס מהרשק מערך הסעות שדאג להקל על הצועדות. מהרשק, יש לזכור, הוא נציגה של התנועה הקיבוצית, המזוהה עם מפלגת העבודה ומרצ, שכזכור יושבות באופוזיציה. את קטע הדרך מצומת שער-הגיא ועד לכניסה לירושלים עשתה כנראה רק ויקי כנפו. משטרת התנועה הארצית אילצה את מהרשק, לדבריו, "לעשות הקפצות לגינות סחרוב בגלל הסכנה שבצעידה". דוברת משטרת התנועה הארצית מאשרת שמכיוון ששולי הכביש החל מצומת שער-הגיא צרים והסיבובים מסוכנים, המליצו השוטרים לנשים לבחור בדרכים חלופיות או לעשות את הדרך במכונית, וחלק ניכר מהן אכן עלו במכונית לירושלים. לשאלה כמה צועדות עלו לבירה במכוניות, ענתה הדוברת שהמשטרה לא ניהלה רישום מדויק, אבל הן היו "חלק ניכר".

כל זה לא הפריע למצלמות הטלוויזיה להמתין מדי יום לנשים המגיעות לירושלים ולצלמן כשהן נכנסות בהליכה לגינות סחרוב. זכורות במיוחד תמונותיהן המרגשות של אזולאי ושל בנה בכיסא הגלגלים. כנפו אומרת שמהרשק אמר לה שהוא "מסיע את הנשים, רואה תקשורת, מוריד אותן מהאוטו שילכו לפני המצלמות ומעלה אותן חזרה עד הפעם הבאה שיש תקשורת". מהרשק מכחיש את התיאור הזה. עוד מספרת כנפו כי משראתה את אזולאי מגיעה לבירה ואת בנה קם מכיסא הגלגלים ומתחיל ללכת, חשה רע בגלל הגימיק שהיה בעיניה לא ראוי. לפי עדותה, היא היחידה שהלכה את הדרך לכל אורכה. למרבה האירוניה, האשה היחידה שהלכה את כל הדרך היא גם היחידה שסברה שאפשר לקבל את הצעת התמריצים שהציג האוצר כשבוע לאחר תחילת המאבק וללכת הביתה. שאר הנשים שהצטרפו אליה לחצו עליה, לדבריה, "שלא תעז להישבר". לדבריה, היא נשארה במאהל משום שחששה לשלומה. היא חששה ממה שיעשו לה שאר הנשים. את העדות הזו של כנפו ניתן לקלוט בביקור בן חצי שעה במאהל (כפי שעשה החתום מעלה), אך כתבי הרווחה נמנעו מלדווח על כך לציבור.

יש בין כתבי הרווחה שמודים כי נדברו ביניהם שלא לדווח על הצדדים השליליים של מאבק הנשים החד-הוריות, כדי לא לפגוע בסיכויי הצלחתו. לפיכך, את הסיפור על בנה האסיר של כנפו פרסמה קפרא ולא איש מכתבי הרווחה, על אף שכולם ידעו זאת, כמו שידעו שיוסי, בנה של אילנה אזולאי, אינו רתוק לכיסא גלגלים. איש מהם גם לא שאל את הנשים הצועדות אם עשו את כל הדרך ברגל, והרי הצעדה הרגלית הפכה לסמל המרכזי של מאבקן. בדיעבד אומר כתב לענייני רווחה: "לא צריך להיות חייל חי"ר כדי לראות אותן נכנסות לירושלים אחרי שכביכול צעדו 200 קילומטרים ביומיים, ולהבין שזה לא יכול להיות. אנחנו לא אמרנו את זה משום שהציבור מבין זאת בעצמו וגם משום שהעובדה שהן לא צעדו את כל הדרך עדיין לא מבטלת בעינינו את גודל הסיפור התקשורתי".

הכתבים חצו קווים

היחידה שהסכימה להתראיין בשמה לכתבה זו היא אורלי וילנאי-פדרבוש, הכתבת לענייני רווחה של הערוץ הראשון. היא מודה שלא היתה מפרסמת את עניין בנה האסיר של כנפו לו ידעה עליו, ושגם היא ידעה שיוסי אזולאי לא רתוק לכיסא גלגלים. "בעיני זה קטנוני לדווח שהן (הנשים הצועדות ח"ע) לא ממש הלכו. אם מישהו הקפיץ אותן חלק מהדרך זה לא ממש חשוב. אז מה אם היא הלכה פחות? זה מוריד מחשיבותו של האקט?". יחד עם זאת היא מסכימה כי "לו הייתי מלווה אותה בצעידה, אולי הייתי שואלת אותה אם מישהו הקפיץ אותה, אבל לא אני עשיתי את זה כי הייתי בחופש". כתבת רווחה אחרת, שסיקרה בהרחבה את המאבק, מגדירה את השאלה - האם האמהות הלכו או לא הלכו - "עניין טכני לא חשוב". "המאבק אמנם הורכב מערימת גימיקים אחד על השני, אבל הוא היה יותר חשוב מהם, לדעתנו, ולכן לא התעסקנו בזה".

ההסעות שאורגנו לחלק מהצועדות ליישובים שאירחו אותן ללינה קשורות למערך הלוגיסטי הרחב שפעל מאחוריהן. המאבק, על כך מסכימים כולם, החל בצורה ספונטנית, אבל כבר לאחר השלב ההתחלתי זכו הצועדות לעידוד ולסיוע צמודים של גופים שונים. לגרסת אנשי האוצר, נתניהו צפה בוויקי כנפו בטלוויזיה וביקש מיועציו להסדיר ביניהם פגישה. ביום ראשון בערב, לקראת סוף מסעה לבירה, כאשר נחה בקיבוץ נחשון, צלצל אליה פקיד בכיר מלשכת נתניהו ואמר לה ששר האוצר רוצה להיפגש עמה. כנפו, לטענת האוצר, ניאותה ברצון וההחלטה המשותפת היתה שהיא תצעד משש בבוקר את המרחק שבין קיבוץ נחשון למחלף לטרון, שם, בשעה שמונה, ימתין לה רכב שיסיע אותה לפגישה עם השר. כעבור שעתיים צלצל יואל מהרשק אל אותו פקיד והודיע לו שכנפו לא תיפגש עם נתניהו, אלא לאחר שתשלים את המסע ורק בנוכחות תקשורת. כשנשאל מה לו ולה ענה, לטענת אנשי נתניהו, שהוא העוזר שלה (גרסת מהרשק: "אמרתי שאני מסייע לה").

סיוע נוסף העניקה למפגינות "הקרן החדשה לישראל", שותפות פילנתרופית הפועלת לשינוי חברתי, גוף שזהותו החברתית-מדינית השמאלית אינה סוד. היא העמידה לרשות המפגינות יועצת פוליטית ותקשורתית, שהכינה אותן לראיונות בכלי התקשורת. גם על כך נמנעה התקשורת מלדווח בתחילה, משום ש"כשראינו איך תופסים על המאבק טרמפ כל מיני עמותות וגופים", אומר אחד מכתבי הרווחה המעורבים, "החלטנו לא לתת להם פרסומת בחינם, אלא לדווח רק על המאבק". בהתאם לרוח זו לא בדקה התקשורת, בימי המאבק הראשונים, מי מממן את המאבק, מי מנסח הודעות לתקשורת, מי מחלק חולצות וסטיקרים וכד’, למרות שכל הכתבים ששהו באוהל המחאה מודים שמעורבות הארגונים היתה לנגד עיניהם. רק בשלב מאוחר יותר פורסמה מעורבות ההסתדרות וגופים נוספים.

התחושה שרוב כתבי הרווחה נסחפו ולא שמרו על הריחוק המקצועי הראוי בסיקור מאבק האמהות החד-הוריות מחריפה לנוכח וידויו של אחד מהם: "אותי שלחו לשם (למאהל) כדי להביא צבע ואת קולות האמהות. היתה לי תחושה שלא מדובר במאבק חברתי עממי סוחף, זה שעליו נתבקשתי לדווח מדי יום, אלא בוויקי כנפו ועוד שתיים-שלוש נשים ולא יותר מזה. באוהל היו הרבה יותר כלי תקשורת ממפגינות ולא זו התמונה שהצטיירה בדיווחים. כך זה נמשך יותר משבוע. היו גם כל מיני ריבים ודיבורים מכוערים בלילה באוהל בין הנוכחות, אבל לא העברנו למערכת. לשיא האבסורד הגיעו הדברים כשוויקי כנפו הלכה בסופו של דבר להיפגש עם נתניהו. היא נכנסה לשם עם כל מיני יועצות שבאו לעזור לה למרות שהן עצמן לא חד-הוריות ולא בשום מצוקה, ובחוץ נשארו רק שתי נשים עם מגאפון. היו שם גדודים של עיתונאים. חיפשתי בשלושת האוהלים שהיו שם איזו אם חד-הורית כדי לראיין אותה לגבי הציפיות שלה מהפגישה בפנים, בזמן שכל התקשורת בארץ עוסקת רק במאבק ובפגישה, ולא היה לי את מי לשאול, כי חוץ מהשתיים שהיו עסוקות עם המגאפון, לא היתה אף אחת. זאת לא היתה מחאה עממית. זה היה בעיקר פרויקט של העיתונות שמנסה להמציא ולטפח מוטי אשכנזי חדש. זה היה ניסיון ליצור מציאות יותר מאשר לדווח עליה".

עורך בכיר באחד העיתונים היומיים מוסיף: "ברור שכשיש הודנה ואין פיגוע, יש עמודים ריקים, והנושא המדיני ממצה את עצמו. אבל לא בגלל זה הלכנו על זה בכל הכוח. כבר כמה זמן שיש לנו תחושה שעוד בקדנציה שלנו בעיתון נראה מהפכה, שבמהלכה המוני אדם מבאר-שבע ודרום תל-אביב מסתערים ובוזזים את עומר וצהלה. הסיפור של החד-הוריות הביא איתו את הריח של המהפכה הזו. זה איתות למחלה חברתית קשה ומעניינת. בנוסף לכך, העיתוי החדשותי היה בשל". גם העורך הבכיר, כמו וילנאי-פדרבוש, מסכים ש"אם עיתונאים מהעיתון שלי ידעו על מה שציינת ולא דיווחו, זה לא בסדר. יחד עם זאת, כשאני שואל את עצמי על איזה סיפור ללכת, אני שואל את עצמי לאיזה סיפור יש פוטנציאל לרגש ולעורר סערה ודיון ציבורי. כשאני מנסח כותרת, אני רוצה שידברו עליה בארוחת השבת המשפחתית. כל החוכמה היא לעלות על הנושאים שיעוררו את הדיון וכל מה שנשאר לך כעורך הוא לשאול את עצמך אם סדר-היום הציבורי יעכל את זה".

ושלא תגידו אח"כ שלא אמרנו לכם!