למה עזבתי את ידיעות אחרונות? אריאנה מלמד מספרת:  

הפוסט הראשון:

כן, אני יכולה לספר לכם המון דברים על התקשורת עויינת-ביבי, כי הייתי שם - במקום הכי עויין לביבי - אבל בעיקרו הסיפור הזה נורא משעמם. אז נדבר על פלאפל. וכלבים. שני דברים שאני ממש מבינה בהם. 

בא אחד, שלדון אדלסון? עושה ביביתון חינם? פוגע מאד בהכנסות וביוקרה של אחד, נוני מוזס? נו, מה יעשה נוני מוזס אם לא להילחם בו? אבל אי אפשר להילחם חזיתית. אדלסון עשיר מדי ולא פגיע אישית. אז נלחמים באתרוג שלו. 

כמו שני מוכרי פלאפל עם דוכנים מתחרים. פלאפל ידיעות היה שם קודם. בא החדש הזה, מחלק בחינם!!!

אז מנסים להוריד לו את הדוכן בדרכים חוקיות. ונכשלים. 

אז כותבים שבטחינה שלו יש ג'יפה. 

נורא משעמם, אבל גם די עצוב. 

כי מי שכותב הם אנשים שקרויים עיתונאים, והם אמורים להיות כלבי השמירה של הדמוקרטיה. 

פתאום הבוס של הכלבייה מודיע - אתה, אתה ואת? נגמרו עבודות השמירה. אתם כלבי קרקס. הנה, טבעת אש. תקפצו.

והכלבים? אפילו ליילל ביחד הם לא יכולים. הם לא מאוגדים. אין להם כוח. 

והם צריכים את המשכורת והם חייבים להאכיל את הגורים שלהם ובחוץ קר ואין עבודה. 

אז קופצים. מה יעשו? 

לפעמים מישהו מסרב לקפוץ. מייד זורקים אותו. ככה היה כשכמה עורכים בכירים בווינט ניסו להקים איגוד. פוטרו. 

כתבתי - בין שאר הדברים שעשיתי שם - טור שקראו לו "אריאנה מלמד חיה פוליטית". תמיד נדרש אישור מגבוה על תוכן הטור בטרם נכתב. פעם או פעמיים נפסל אחרי שנכתב. פעמים רבות נתבקשתי לכתוב טור ברוח מסויימת. פעם או פעמיים בלעתי את עלבוני ביחד עם חירות המחשבה שלי ועשיתי, כי לא היה בדברים שנתבקשו משום עשיית שקר בנפשי. פעמים אחרות סירבתי. לא תמיד בנימוס, סאמק. 

ואז הגיע היום בו הוכרזה הקמת המחנ"צ. 

מתקשרת לעורך. מציעה טור שכותרתו, "כל החסרונות של ציפי לבני וגם שני יתרונות". מסבירה. מחכה לאישור. 

אין אישור, אומר העורך. לא מתאים לנו. 

מה לא מתאים? הנושא הכי חם בעיתונות היום, תקבלו טור נשכני ומאתגר, אני כותבת הכי מהר בברנז'ה, שעה גג וזה אצלך. 

לא מתאים. 

אבל למה, אני זועקת. 

לא יודע. 

אני לא זוכרת אם צעקתי משהו או לא. סביר להניח שכן. 

עשר דקות אחר כך סימסתי לעורך הראשי שאני מתפטרת. בלי הצעת עבודה חלופית, בלי תקווה ועתיד בטוח, בלי כלום. לא יכולתי יותר. 

זה היה ב - 7 בדצמבר. על מה שקרה לעיתונות ולי מאז, בהמשך.

הפוסט השני:
טוב, צריך להסביר משהו. 

אני אשת שמאל וסוציאליסטית. תמיד הייתי ותמיד אהיה. 

כל מעבידי בעיתונות בכל מקום בו עבדתי, ידעו זאת היטב. 

מעולם לא נאלצתי לצנזר את עצמי ומעולם לא הופעלה עלי צנזורה או תביעה כלשהי להתיישר עם קו כלשהו בחדשות, מעריב, ואללה, העיר ודבר. בכל אלה כתבתי עד שנת 2000. 

ואז הגעתי לוויינט. 

ב 10 השנים הראשונות שלי בוויינט מעולם לא הופעלה עלי וכו'. מעולם. 

אחר כך זה התחיל. 

הבעיה שלי עקרונית: מתפקידה של עיתונות לחשוף כל ליקוי בהתנהלותם של נבחרי ציבור, אבל כ ל נבחרי הציבור. לא חלק מהם. במובן זה ידיעות וזרועותיו הם תמונת מראה מדוייקת של ישראל היום. באחד ביבי כלב. בשני ביבי מלך. בשניהם אין כל סדר יום. 

ידיעות אינו עיתון שמאלני. בכלל לא. כיסוי ועניין בנושאים חברתיים? רק כשאין ברירה.
עמדות חברתיות? עשירים זה טוב. עניים, מסכנים . 
זהו בערך וזה עומק המחשבה המוקדשת שם והמשאבים המושקעים שם בנושאים החורגים מפוליטימדיני וצבאיבטחוני. בשני העיתונים. 

וזה בעיני איום ונורא.

הפוסט השלישי:

לכל מי שהגיב לפוסטים הקודמים שלי בטענה שאני מנקה את מצפוני כדי לקבל ג'וב ב "ישראל היום" - ואיואי, איזה טמבלים אתם. אללה יוסתור. 
גם אם זה יישאר העיתון האחרון ביקום, לא. 
גם אם אצטרך לבחור בין ישראל היום לקיבוץ נדבות, לא.

מתוך הפייסבוק של אריאנה מלמד:
https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=659035120890213&id=100003511922952