מעשה בשני עיתונים במדינה משוסעת  

בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, העיתונים הנפוצים ביותר היו "דבר", שייצג את מפלגת פועלי ארץ ישראל וההסתדרות ששלטו דאז, ו"מעריב". לאט אבל בטוח, החל משנות השמונים של המאה העשרים הפך "ידיעות אחרונות" לעיתון הנפוץ במדינה, בעוד העיתונים המפלגתיים, כמו "דבר" ו"על המשמר" (שייצג את "הקיבוץ הארצי" ואת מפלגת הפועלים המאוחדת שהיו יותר שמאליות ממפא"י וממפלגת העבודה), הולכים ומתפיידים.

אבל כיום, המצב שונה: "ישראל היום" הוא כיום העיתון הנפוץ ביותר בארץ, מה גם שהוא מחולק בחינם- חוץ מלמנוייו, שמקבלים את העיתון לביתם ומשלמים דמי משלוח זולים בעיקר.

הסיפור שלי, עם כל זאת, לא עוסק ב"ידיעות אחרונות", לא ב"מעריב" ולא בעיתונים ישראליים בכלל. הסיפור שלי עוסק במדינה המשוסעת שנמצאת מצפון לישראל, לבנון. שם מתקוטטים מזה עשרות שנים שני עיתונים על הבכורה, מי העיתון הכי נפוץ. מדובר בעיתון "אל-נהאר" (היום), שתומך במחנה שמתנגד לשליטה ולדומיננטיות סורית במדינה, מול עיתון "אל-ספיר" (השגריר), שתומך בסוריה, בחיזבאללה ובאיראן ובדומיננטיות של כל הגורמים הנ"ל בתוך לבנון.

כשהזכרתי את עיתון "אל-ספיר", בטח עולה בראשכם עיתון שכל המערכת שלו מורכבת משיעים דתיים ומזוקנים או בנשים מכוסות ראש, כולם מוסלמים אדוקים, או בעיתון שמפעילה משפחת אסד בשלט רחוק דרך נציגים שלה. אבל זה לא נכון. עיתון "אל-ספיר" הוא עיתון שנערך ונכתב בעיקר על ידי נוצרים חילונים, ממש כמו מתחרהו, "אל-נהאר". העניין הוא שאותם נוצרים תומכים בסוריה ובחיזבאללה. עיתון "אל-נהאר" מבליט את פשעיו של אסד בסוריה ועיתון "אל-ספיר" מגמד אותם.

שני העיתונים הללו מסמלים באופן מובהק את השסע העדתי והדתי בלבנון, ממש כמו "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" בישראל.

אבל יש הבדל גדול: לבנון היא מדינה מורכבת עד כדי כך, שהצדדים הניצים בה היו ועודם מוכנים להרוג אחד בשני בשביל דומיננטיות. לבנון, עד שנת 1943 הייתה תחת מנדט (שילטון זמני של מעצמה במדינה אחרת, באישור "חבר הלאומים", שהיה האו"ם של אותם ימים) צרפתי יותר מעשרים שנים. ההשפעה הצרפתית ניכרת בלבנון עד כדי כך, שעד היום האליטה באותה מדינה, שהיא ברובה ערבית-נוצרית, היא דוברת צרפתית יחד עם ערבית.
בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים המערכת הפוליטית בלבנון החל תהליך הרכבתה של לבנון המודרנית, תהליך שנמשך עד היום. באותן שנים, אוכלוסיית המדינה התחלקה כך: העדה הגדולה ביותר הייתה העדה הנוצרית-מארונית (ענף מזרחי של הכנסייה הקתולית, שמקבל את מרות האפיפיור ברומא), ולאחריה העדה הדומיננטית הייתה מוסלמית-סונית. בדרומה של לבנון, באיזור שמוכר בשם "ג'בל עאמל" (שעל חלקו שכנה "רצועת הביטחון" המפורסמת), וכן בבקעה הלבנונית במזרח המדינה, שכנה קהילה פאסיבית, ענייה יחסית ומושתקת: המוסלמים השיעים. לפי מפקד אוכלוסין שנערך בשנת 1942, כך היה יחס האוכלוסייה, ומפקד זה קבע את יחס הכוחות הפוליטי בלבנון עד היום: נשיא המדינה ומפקד הצבא שייכים לרוב (דאז) הנוצרי, ראש הממשלה הוא מוסלמי-סוני, ויושב ראש הפרלמנט הוא מוסלמי שיעי. בנובמבר 1943 הוכרה על ידי צרפת עצמאות לבנון, שהוכרזה ארבעה חודשים קודם לכן כתוצאה מ"אמנה לאומית" אותה יזמו הנשיא הנוצרי הראשון של המדינה, בישארה אל-ח'ורי, וראש הממשלה המוסלמי סוני הראשון שלה, ריאד אל-צולח.

עם השנים, התחולל בלבנון שינוי דמוגרפי-פוליטי, שטרף את כל הקלפים: העדה השיעית הפכה לאקטיבית, דומיננטית ובעיקר המובילה והגדולה במדינה מבחינה דמוגרפית. העדה הזאת הצמיחה אירגוני לחימה וטרור מתוכה, כמו "אמ"ל", ששילב בתוכו שיעים חילוניים ודתיים, ו"חיזבאללה", שהוקם בשנת 1982, אירגון טרור שיעי דתי במימון ובהנחייה של איראן. כיום השיעים בלבנון מהווים 40 אחוז מאוכלוסיית המדינה, ונחשבים לעדה הגדולה ביותר בלבנון. עם זאת, החלוקה הפוליטית בלבנון נשמרת בדיוק כמו עם הקמתה.

אבל הסיפור הגדול במקרה זה הוא לא העדה השיעית. הסיפור הגדול הוא העדה הנוצרית, שכוחה הלך והידלדל עם השנים, כשנוצרים רבים בורחים מלבנון לקנדה ולאירופה. העדה הנוצרית הלבנונית לא הייתה מאוחדת, המשחק הפוליטי הגדול בלבנון לא היה רק לפי חלוקה לעדות, אלא גם לפי השתייכות לחמולות, משפחות דומיננטיות גדולות, בתוך העדות עצמן. לכן העדה הנוצרית, כדוגמא, הייתה מפולגת בינה לבין עצמה-בייחוד בסוגיות שנוגעות למינוי הנשיא, שכאמור חייב להיות נוצרי מארוני, ובהחזקה בהרבה עמדות כוח במדינה- בין ראשי משפחות נכבדים, כשאפילו מפקד הצבא, נוצרי בדרך כלל שבא לרוב מהמעמד הבינוני, היה מעורב ולעיתים הפך לגורם הדומיננטי במדינה, עד כדי הגעה לנשיאות, כמועמד של פשרה. משפחה דומיננטית ידועה בלבנון, של אנשי תקשורת, הייתה משפחה נוצרית בשם משפחת טווייני, והיא שייסדה את העיתון החילוני-ליברלי "אל-נהאר" בשנת 1933.
העיתון "אל-נהאר"' שזוהה עם המעמדות הגבוהים והימין הנוצרי בלבנון, הפך לדומיננטי ונפוץ במדינה, כשהוא מלווה את תהליך תקומתה הקשה של המדינה שלווה בעימותים ובמלחמת אזרחים אחת גדולה שפרצה בשנת 1958, סביב סוגיית מינוי הנשיא.
גם לאחר מלחמת האזרחים הראשונה מאז עצמאותה, המשיכה לבנון לסבול מזעזועים פוליטיים, כששכנתה ממזרח, סוריה, נושפת בעורפה. באמצע שנות השבעים סוריה בהנהגת חאפז אל אסד "נקראה" ליתר דיוק "הזמינה את עצמה" להתערב בתוך לבנון, שהקיטוב התוך עדתי והבין עדתי ומפלגתי בה הוביל לפיצוץ, שגרר החל משנת 1974 מלחמת אזרחים שנייה מאז עצמאותה, או ליתר דיוק "מלחמת הכל בכל" לבנונית בין מפלגות שונות, בין עדות שונות ובין פלגים שונים אף בתוך העדה הנוצרית, העדה הסונית והעדה השיעית- כשהפלסטינים, שמהווים חלק מאוכלוסיית המדינה אך לא נחשבים אזרחי לבנון מבחינה רשמית- השתתפו וטבעו עמוק בתוכה. לצד הטייקונים-פטרונים העשירים בעדה הנוצרית בלבנון, קמו במדינה גם ראשי משפחות נוצריות שתמכו בהתערבות סורית ישירה, בייחוד משפחתו של סולימאן פרנג'ייה, שהיה נכבד לבנוני נוצרי מצפון לבנון ונשיא המדינה בראשית שנות השבעים. לצד סוריה ולצד משפחת פרנג'ייה התייצבו מפלגות השמאל בלבנון, הסוציאליסטיות, תומכות הלאומיות הערבית ואף הלאומיות הסורית. ושוב, בראשן של רוב המפלגות הפרו-סוריות לא עמדו שיעים ואפילו לא סונים. רוב ראשי אותן מפלגות שמאל היו גם נוצרים, שנהנו גם מתמיכת אנשי המעמד הבינוני, מעמד הפועלים והשכבות החלשות בקרב הנוצרים הלבנונים, כל זאת בתוספת של משפחות מוסלמיות סוניות דומיננטיות ופרו-סוריות מובהקות כמו משפחת כראמה.
בתקופת ראשית מלחמת האזרחים, הצד השמאלי בלבנון היה זקוק לעיתון משלו כדי להפיץ את דעותיו ולהביען. לכן בשנת 1974 נוסד עיתון "אל-ספיר", שתמך בשמאל הלבנוני ובסוריה, על ידי העיתונאי טלאל סלמאן, והיה בדומיננטיות נוצרית מבחינת שליטה בעיתון ומבחינת עדתם של הכותבים בו.