''מחאת הדתיות נגד קסטרו: דיון אופנה הפך לשיח נגד דתיים''  

בימים אלו רץ ברשת פוסט ויראלי במיוחד של חיה דובוב מבלוג האופנה החרדי "גלאטפאשן" אודות העובדה המצערת והפשוטה שלבחורה דתיה אין היום יותר מדי מה לחפש בקניון. משלטי החוצות החושפניים והמעורטלים ועד הפריטים המינימליסטיים, הכל משדר לה "מותק פה זה לא המגרש הביתי שלך".

הפוסט זכה לתמיכה עצומה בקרב הציבור הדתי-לאומי והחרדי ואילו התגובות מהצד החילוני היו בעיקר תוקפניות והפנו את הזרקור לדיון בנושאי דת ומדינה נפיצים כמו תחבורה ציבורית בשבת ונישואים ברבנות. העניינים הגיעו עד לכדי כך שדף הפייסבוק "לא לתת" (כן, כן ההוא שאמר שצריך להפסיק לעזור לתושבי הדרום כי הם הצביעו ביבי) כתב: "דתיים בוכים שנותני שירות לא משרתים את כלל הציבור? באמת?".

"האמירות הארסיות אכן מכניסות את הציבור הדתי למגננה ויוצרות פירוד, וחבל''. מחאת הדתיות נגד קסטרו צילום: גולדי רבקין

הרשת החברתית התמלאה בפוסטים של אנשים שצילמו עצמם עם דף, בדומה לצילום בקמפיין, ובו הם מלינים על אספקט אחר בהקשר המדינה היהודית והציבור הדתי והחרדי. מדהים איך מדיון על אופנה ושיווק זה הפך להיות דיון פוליטי-חברתי. כמובן שמרוב התלהמות שוכחים שרבות ממי ששיתפו את הפוסט הן מהמגזר הדתי-לאומי שאין מה להלין על תרומתו למדינה בשירות צבאי וכד', כמו כן שהרבה מהחרדיות ששיתפו את הפוסט הזה הן חרדיות פתוחות שחלק מבני זוגן שירתו בצבא, והגיוני שגם רכשו השכלה ועבודה.

לא צריך בכל דיון להשתמש בכל הארטילריה. נכון, יש סוגיות בוערות בנוגע לרבנות ולתחבורה אבל כשהנושאים הללו עולים, בלי סיבה אמיתית, מרגיש שיש פה כבר סוג של תגובה אוטומטית וצפויה מראש. מעניין שמחאת המידות הגדולות ("אין לי מה ללבוש-מלכוד 42") זכתה להדים חיוביים ותמיכה גורפת, זה הפך להיות הבשורה לבעיית דימוי הגוף והאנורקסיה בעולם האופנה. אבל כשזה בא מדתייה אז קסטרו כבר לא חייבת לאף אחד כלום? רשתות האופנה הישראליות לא בדיוק משפרות את מעמד האישה או משדרות מסר בריא ואחראי לנערות לגבי דימוי גופן.

חשוב לזכור שהביקוש ללבוש צנוע, או לפחות לא כל כך חושפני, מגיע ללא רק מכיוון הנשים הדתיות. יש קהל גדול מלבדן שדורש את קו האופנה הזה: נשים מבוגרות, ערביות וכן גם הרבה חילוניות שלא מתאים להן ללכת לעבודה בשמלת חוף או מכנסונים.

אז מה בעצם הבחורה הדתייה בת ה-25 הזו רצתה? בעומק של האמירה "אין לקסטרו מה להציע לי" עומדת התחושה שמסתובבים איתה רבים מהמגזר הדתי/חרדי- אין לציבוריות הישראלית הרבה מה להציע לי. קסטרו כמשל. הרי כדי להרגיש שאתה חלק, שתאמינו או לא זו משאת נפשם של רוב הדתיים, צריך להרגיש שלוקחים אותך בחשבון, ששמים לב אליך.

גילוי נאות: אני חוזרת בתשובה דתית- לאומית כבר קרוב ל-6 שנים, ואחד התהליכים האישיים שהכי מרתקים אותי הוא המעבר מלהיות "הרוב" ללהיות "מיעוט". ממצב שהעולם פרוש לרגלייך ומותאם בדיוק לך, לצרכים שלך ולערכים שלך אתה הופך ל"מגזר" ולמישהו שצריך להתאים את עצמו במקרה הטוב או להתבדל במקרה הרע.

כשהייתי בשליחות בארה"ב הופתעתי לגלות כמה מעט יודעים האמריקאים על ישראל (ועוד היהודים שבהם) ואילו כמה אנחנו ישראלים שולטים ברזי התרבות האמריקאית על בוריה מתרנגול ההודו של חג ההודיה ועד משחקי הסופרבול. כשחזרתי בתשובה הרגשתי בדיוק את זה - כמה מעט חילונים יודעים על דתיים אבל כמה דתיים מעורים בעולם החילוני.

המחאה שפרצה היא ניסיון לפרוץ את תקרת הזכוכית הזו ולהרגיש קצת מיינסטרים וקצת בבית בכל מקום. כן, גם בקניון. בעשורים האחרונים יש תהליך השתלבות מדהים בצבא, בשוק העבודה וכו', ולפעמים מרגיש שהמגיבים המתלהמים פשוט מפחדים מזה ורוצים לסמן גבולות גזרה ברורים. האמירות הארסיות אכן מכניסות את הציבור הדתי למגננה ויוצרות פירוד, וחבל.

המשימה שלנו, הדתיים היא לא לקחת ללב, ובאמת לא לקנות מרשתות שמאלצות אותנו ללבוש בסיס והשלמות. ואילו המשימה של החילונים לשדר קצת אמפטיה וסולדיריות, לא להלביש על כל בת 25 את כל תחלואי החברה. תשחררו ותנו לנו קצת לטעום איך זה מרגיש כשאתה חלק.