מה באמת קרה לפני 68 שנים ביישוב שבו אני גר מאז שהייתי בן שמונה
עין הוד. כל הילדים והנשים פונו מהכפר לקראת התקפה מתוכננת על עתליתעופר וקנין
הפוסט הזה נידון לכישלון. הוא לכוד בתוך לולאה שהכותב לא יכול לצאת ממנה טוב משום מסקנה ומשום כיוון. זה מסוג הטקסטים שאנשים חכמים יותר היו אומרים לי – חבל שבכלל נכנסת לזה, יש דברים שלא כדאי לגעת בהם.
אבל מצד שני יש את החיזיון. לפני כמה שבועות ישבתי ברכב בשעת בוקר מוקדמת וחיכיתי לאשתי. מבטי נפל על עץ החרוב הקשיש שבאמצע פיסת הדשא המצהיב שאמורה להיות הגינה שלנו. העץ מצולק, כפוף ופלא איך הוא בכלל שרד את השריפה הקשה שפגעה בכפר ב-1998 וחרכה את מרכז הגזע שלו. הבטתי בעץ ופתאום ראיתי את זה בצורה די מוחשית – את רגע הלידה שלו, עם ערבי זקן (למה זקן? אין לי מושג), אוחז מעדר מיושן ביד אחת ובידו השנייה שתיל חרוב צעיר. הוא עדר קצת באדמה החשופה, שתל והוסיף מים. אחר כך הערבי הזדקף, הביט אל עבר הים, אל חורבות המבצר הצלבני העתיק ששוכן מאז ומתמיד על החוף בעתלית, וניסה לחשב בראשו כמה שנים יעברו עד שילדיו או נכדיו ייהנו מפירות החרוב שזה עתה שתל. זה היה החיזיון הקצר, ויש סיכוי שהתקיים כפי שדמיינתי אותו. את הסוף אתם גם יודעים – לא ילדיו ולא נכדיו של אותו ערבי נהנים מהפירות. האמת, אין פירות בכלל. זה חרא של עץ. כל עצי החרוב האחרים בכפר מניבים טונות של חרובים עסיסיים, זה שלנו בקושי נותן צל. אבל לפחות אפשר לקשור אליו את הקטנוע.
בכל אופן, אותו רגע שבו העץ מילא את מחשבותי לכמה דקות העיר אצלי את אותה שאלה ישנה שהתחבטתי בה בעבר מדי פעם, אבל היא נקברה תחת הצורך הטבעי שלנו לא לשאול את עצמנו שאלות מוסריות קשות מדי, בסיוע של קשיי החיים הרגילים – משכנתא, תור לקופת חולים, עלות אחזקת רכב וכו' – מה באמת קרה כאן לפני 68 שנה? כוונתי היא שכללית אני יודע כמו כולם מה קרה: היתה מלחמה, אנחנו ניצחנו, הם הפסידו. אין במלחמות "פוס", ויש מעט מאוד מקרים של פיוס שבו מסיבים את הגלגל לאחור וחוזרים לנקודת ההתחלה. אבל מה בדיוק קרה באותן סימטאות שבהן אני מהלך, תחת אותם עצי חרוב – בזה אף פעם לא התעמקתי.
אשתי היתה היעד הראשון לשאול את דעתה. אחרי הכל, היא האינטלקטואלית במשפחה ואפילו קיבלה דוקטורט המבוסס על חקר הדו קיום. היא משכה בכתפיה: "הייתה מלחמה... הערבים ירו על הכביש". מאחר שאני הוא מי שגדל בכפר הזה, ואשתי באה בכלל מתל אביב, החלטתי להשקיע קצת יותר מאמץ בחיפוש תשובה.
פה אני צריך לעשות סדר לטובת הקורא שדרכו טעתה אל הבלוג הזה: אני גר בעין הוד, כפר האמנים ששוכן בשיפולי הכרמל. הגעתי לכפר כשהייתי בן שמונה. ב-1971. כנשנכנסנו לבית, מבנה ערבי של שני חדרים וחצי, מצאנו בחצר שבה שיחקנו טאבונים מאבן חבוייים מחת לאלת מסטיק וצבר, כאילו שרק אתמול עוד בישלו עליהם. עין הוד היה חלק ממקבץ של כפרים ערביים ששכנו בין חיפה לזכרון יעקב, משני צדיו של כביש חיפה-תל אביב הישן – ציר התנועה היחיד הישיר מחיפה אל המרכז באותם ימים. המפורסם שבכפרים היה טנטורה (היום דור), שהתפרסם עקב טענות לטבח שהתרחש בו. הגדול שבהם היה טירה (היום טירת כרמל), שהיה למעשה יותר עיירה מכפר, עם 9,000 תושבים. היו עוד איגזים (כרם מהר"ל), ג'בע (גבע כרמל), סרפנד (צרופה), עין רזלה (עין איילה), כפר לם (הבונים) ועין מזר (עין כרמל). מכולם, רק בתי עין הוד נותרו עומדים בשלמותם – רגע לפני שפוצצו אותם, בתחילת שנות החמישים, הגיע האמן מרסל ינקו ושכנע להשאירם לטובת יישוב של אמנים במקום. ויש עוד פרט מידע שהופך את עין הוד לייחודי באזור – משפחה אחת מהכפר הערבי נמלטה אל מכלאת הצאן שהחזיקה בהר הסמוך. שם צמח מאוחר יותר הכפר עין חוד.
כשהייתי בן 11 אמא קראה לי, הניחה את האוכף האנגלי הישן על רוזיננטה, הסוסה הגמדית שלנו, הצביעה מזרחה ואמרה לי, "הגיע הזמן שתלך לבקר את אבו אל היג'א, הם מחכים שתבוא לבקר". אז, ב-1974, לא קראו לכפר עין חוד בשמו, אלא על שם החמולה שישבה מאות שנים בעין הוד המקורי – אבו אל היג'א. הבטתי באימי בחשד, שכן היתה לה יכולת מופלאה לשלוח אותי למקומות "שמחכים לך בהם" וכשהגעתי אליהם לא היה איש שידע על קיומי. שנה לפני כן, במלחמת יום כיפור, אמא הביאה אותי ואת אחי אל מתבן החציר הענקי בקיבוץ בית אורן. היא אמרה לנו, "כל הגברים במלחמה, דיברתי עם מזכיר הקיבוץ שביקש עזרה לסדר את חבילות החציר", ונעלמה. בסוף היום המזכיר הגיע ותלש את שערותיו נוכח הבלגן שעשינו לו במתבן. "מי אתם? מי אמר לכם לבוא הנה?" הוא צרח עלינו וגירש אותנו הביתה.
הפעם אמא היתה משוכנעת שהכל מתואם. רוזיננטה נראתה אדישה ורק הניעה את השפה התחתונה המדולדלת שלה בצורה שרק סוסות ערביות בנות 25 יודעות. הפניתי את הסוסה מזרחה ואחרי שעה של טיפוס בדרך לא דרך הגעתי אל "אבו אל היג'א". כמה מבוגרים וילדים הביטו בחוסר אמון בסוסה המתנשפת שטיפסה במסלעות התלולות אל מקבץ הבתים הקטן. לא, הם כמובן לא שמעו מעולם על אמא שלי ולא ידעו שאני בא. אבל הם נתנו לי ולרוזיננטה מים ושלחו אותי הביתה. כשחזרתי שאלתי את אבא שלי מה הסיפור של הכפר, והוא הגיב כמו אשתי ארבעים שנה מאוחר יותר : "היתה מלחמה, הם ירו על הכביש, אז גירשו אותם".
השנים עברו, אבו אל היג'א הפך לעין חוד, הכביש נסלל, החשמל חובר והממשלה הכירה בכפר. ברמה הלאומית נולד המושג "נכבה", ברמה הבין אישית היו לי מפגשים עם התושבים של עין חוד – כשהייתי כתב ב"הארץ" כתבתי על המסעדה הראשונה שנפתחה בעין חוד, אשתי הקדישה פרק שלם בדוקטורט שלה לחקר הדעות של בני נוער בעין הוד ובעין חוד, אני מיודד עם הקולגה סמיר שגר שם והיה כתב בריאות חרוץ בעיתון של התנועה האיסלאמית ואיבד את פרנסתו כתוצאה מהוצאת התנועה מחוץ לחוק (בלי שאגודת עיתונאים או ארגון עיתונאים כלשהם באו לעזרתו).
התהייה מהו באמת מהלך ההיסטוריה המדויק של התרוקנות הכפר מתושביו הערבים תמיד ישבה לי בירכתי הראש. מדי פעם תהיתי אם זה היה כפר שליו שפשוט נוקה מתושביו כי רצו ליישב את חוף הכרמל ביהודים, או שבאמת הוא היה פעיל בניסיון הקולקטיווי הערבי לזרוק מפה את היהודים. בסופו של דבר מצאתי שאני מתעניין יותר במלחמת האזרחים האמריקאית ובמלחמות העולם מאשר באירועים שקרו על האדמה שעליה אני חי. פעם אזרתי אומץ ושאלתי את יו"ר ועד הכפר שלנו, אולי גבעון (ז"ל) מה הוא יודע על הנסיבות. אולי כבר היה בן 70, אבל עדיין היתמר לגובה מטר תשעים, עם כתפיים רחבות ועיניים כחולות בהירות. בצעירותו הוא היה במחלקה הגרמנית בפלמ"ח, ואחרי מלחמת העולם השנייה יצא לגרמניה כחלק מפעילות "הנוקמים". לא אלה של סרטי מארוול, אלא הנוקמים היהודים שאיתרו וחיסלו בלי למצמץ נאצים רמי דרג. אולי גבעון הביט בי ולא מצמץ: "הם ירו על הכביש", הוא אמר, "גם עלי ירו פעם אחת מעין הוד כשנסעתי מחיפה לתל אביב".
השבוע פניתי אל שולי לינדר ירקוני, מידענית היסטורית שמתמחה בהיסטוריה של ארץ ישראל. חלק מהסמינריונים ועבודת המאסטר שלה הוקדשו למבצעים של מלחמת העצמאות באזורנו, ולכן המרתף שלה עמוס בקלסרים עם חומר גלם יקר ערך, חלקו ישר מארכיון צה"ל.
חנות ספרים בעין הוד
חנות ספרים בעין הוד. רגע לפני שפוצצו את בתי הכפר, בתחילת שנות החמישים, הגיע מרסל ינקו ושכנע להשאירם לטובת יישוב של אמנים אבישג שאר ישוב
צלילה אל תוך פרוטוקולים ודיווחי מודיעין ערב מלחמת 1948 מגלה ממצאים מרתקים. ממעט ההיסטוריה של מלחמת העצמאות שאני זכרתי, יישובי חוף הכרמל, שחלקם כונו "המשולש הקטן", נכבשו ורוקנו מתושביהם במבצע "שוטר" שהתרחש בהפוגת הקרבות בסוף יולי 1948, ולכן ההנהגה הישראלית הסוותה אותו כמבצע משטרתי ולא צבאי. אלא שהפרטים מעט שונים. עין הוד למשל, כך למדתי לראשונה, כלל לא נכבשה במבצע "שוטר".
את הרושם הרב ביותר בחומר הגלם שאספה לינדר ירקוני מעוררים דו"חות המודיעין. חייבים להוריד את הכובע בפני שירות הידיעות של ההגנה, שהכיר כל כפר וכפר עד רמה של מי מחזיק רכב ומאיזה סוג, מה טיב הסכסוכים בין החמולות (בכל כפר היו לפחות שלוש חמולות שלא הסתדרו זו עם זו), מה הנטייה הפוליטית וכמה, אילו כלי נשק מוחזקים בכל כפר ואיפה.
עוד אפשר ללמוד שהיתה ערבות הדדית חזקה בין הכפרים הערביים באזור, שבעת צרה (התקפה של יהודים) היו יורים זיקוקים להזעיק תגבורת. דו"חות המודיעין ממפים בדייקנות את הימצאותם של לוחמים, שלחלקם היה "ניסיון קרבי" ממאורעות 1936 – כאלה שהיו תחת פיקודו של יוסוף אבו דורה, שהטיל את חיתתו על האזור. בחוף הכרמל גם היתה נוכחות של מומחים זרים שסייעו לערבים – ירדנים, עיראקים, עריקים בריטים.
פרדיס, הכפר הערבי היחיד באזור ששרד את מלחמת 1948, היה אחד מהקטנים (900 נפש), השלווים וחסרי פעילות הלוחמים בתחומו – כך לפחות על פי דו"חות המודיעין. האם זו אחת הסיבות שבגלל דווקא הוא שרד ללא פגע?
אני נובר בין דו"חות המודיעין, לחפש עדויות לפעילות של תושבי עין חוד נגד היהודים שנעו על צירי התנועה. בינואר 1948 מזהיר מברק של איש מודיעין כי נציגים מטירה (טירת כרמל) ואג'זים (כרם מהר"ל) הגיעו לעין רזאל (עין איילה) ודרשו השתתפות של אנשי הכפר בפעולות. בעיקר הם ציפו להשתתפות בפיצוץ מחצבות הסיד שהיו בבעלות יהודית. מנהיגי הכפר התנגדו – מחשש לאובדן פרנסה במחצבות ומפעולות תגמול של היהודים. העדות הזאת מייצגת דיווחים חוזרים על אוכלוסייה שרובה עוסקת בחקלאות ובמסחר, שמחפשת להמשיך את חייה, אך בתוכה פועלים גורמים מיליטנטיים שמפגינים ביטחון ביכולתם להתמודד עם היהודים וגם מנסים לדחוף להתנגשות.
כך, למשל, מגלה דו"ח מודיעיני מ-29 בינואר 1948 כי בטירה (טירת כרמל) נפגשו בכירים מהוועדה הלאומית הערבית לדון בפעולות לאורך הציר שבין חיפה לעתלית כדי לפגוע בתחבורה עברית. בפגישה נכחו מפקדים מהיישובים הערביים של חוף הכרמל, שדנו בהנחת מוקשים על כביש חיפה-תל אביב בקטע שבין פרדיס לעין רזאלה (עין אילה).
עד יולי 1948 הלוחמה באזור נראתה כמו התכתשות בין שתי מיליציות. דו"חות המודיעין מציגים אוכלוסייה ערבית מלאה ביטחון ביכולתה לנצח, וגם חמושה לא רע. המבצעים המעטים שההגנה ניסתה לבצע נגד היישובים שתקפו כלי רכב יהודיים על הכביש, ובעיקר מטירה, ג'בע ועין רזאלה – היו מסוג פגע וברח, ונהדפו בקלות יחסית. מי שרוצה ללמוד יותר על העקשנות של יישובי המשולש הקטן, שהמשיכו להיות לוחמניים אפילו אחרי שחיפה נכבשה על ידי היהודים, מוזמן לקרוא את הכתבה המקיפה של אהוד עין גיל על האירועים.
ומה לגבי הכפר שבו אני חי היום, עין חוד? בדו"ח מתשעה במאי 1948, שכתב קצין המודיעין של גדוד המשמר הנייד, מסופר על התמקמות של כוחות ההגנה במחנה האסירים בעתלית שהבריטים נטשו. הקצין מדווח כי ערביי עין חוד התקיפו באש את אנשי היחידה. הכוח ענה באש ונראו שניים-שלושה ערבים נסוגים.
דו"ח מודיעיני נוסף, מעשרה במאי, כתוב בכתב יד, מספר על מודיע ערבי שמדווח על תוכנית להתקיף את עתלית מהכפרים טירה (טירת כרמל) ואג'זים (כרם מהר"ל) וכי לשם כך פונו כל הנשים והילדים מעין חוד. זו כנראה היתה הדינמיקה – כפר של 600 איש שאין לו הנהגה לאומית שמכתיבה אסטרטגיה, ואז קבוצה של חמושים מיליטנטים מחליטה לפעול נגד מה שנראה לה כמו מיליציה יריבה באותו סדר גודל. תוך פחות מחודשיים, המיליציה הערבית של הכפרים באזור מצאה את עצמה מול כוח סדיר ישראלי בעוצמה רבה, שמחק אותה עם משוריינים, מטוסים, מפציצים וכוח של כמה גדודים.
עין חוד היה אחד מאותם כפרים שניצבו בפריפריה של "המשולש הקטן" ואולי נראו קלים לטיפול מהזווית של כוחות ההגנה קצת לפני ייסוד צה"ל. ב-15 במאי נכבשו הכפרים סרפנד (צרופה) וכפר לם (הבונים) על ידי גדוד המשמר הנייד. ב-17 במאי הגיע תורם של עין חוד ועין מזאר (עין כרמל). עין מזאר נכבשה בקלות וכל הבתים הוצתו. בדו"ח על הקרב הקצר על עין חוד מדווח כי אנשי עין חוד הם "עזי נפש". עוד נכתב בדו"חות כי בכפר נשארו תושביו, ויש בו כ-100 לוחמים ערבים. הקרב הראשון, ב-17 במאי, הסתיים בנסיגה של הכוח הישראלי אחרי התנגדות עיקשת. ב-19 במאי 1948 נערך מבצע נוסף. גם הפעם הדפו תושבי עין חוד את ההתקפה, שעלתה בהרוג יהודי אחד ובמשוריין שנפגע ואבד. תושבי עין חוד, כך דווח, קיבלו סיוע של לוחמים מג'בע ומאיג'זים.
בשישה ביוני 1948, אחרי הקמת צה"ל, המצב כבר נראה לכאורה גמור בכל הקשור לעין חוד – דו"ח מודיעיני מעריך שבעין חוד נשארו שמונה חמושים. ב-13 ביוני מספר דו"ח מודיעיני על פגישה של נציגי מודיעין של צה"ל עם מוכתר של הכפר הגדול אג'זים, בחסות המוכתר הדרוזי של עוספיא. המוכתר של אג'זים אמר בפגישה שאנשי הכפרים מוכנים להפסיק להילחם, כדי לחכות לראות "איזו ממשלה" – יהודית או ערבית – תשלוט בארץ ולהיות נאמנים לה. הנציגים היהודים לא מסתפקים בהפסקת אש ועונים שאם ימסרו את כל הנשק "הצבאי", יובטחו ליישובים "שלום וחסות". המוכתר עונה בכנות שהוא לא יוכל לעמוד בהצעה – לא לגבי הכפרים האחרים ואפילו לא לגבי כפרו שלו. אחרי קריאת הדו"ח הזה מפתה לשחק במשחקי "אילו" ששנואים על היסטוריונים – מה היה קורה אם כפר קטן כמו עין חוד, שהיה מעט מרוחק מהמשולש הקטן האגרסיבי (הכפר שוכן שישה ק"מ מג'בע ועשרה ק"מ מאג'זים), היה מודיע על הפסקת פעולות האיבה ומוסר את נשקו? האם כמו פרדיס הוא היה ניצל מגורל של גירוש ואובדן?
ברור שמי שהכתיב את המהלכים היו הגורמים המיליטנטיים שאחזו בנשק – בשישה ביולי דיווח המודיעין על אש חזקה שנוורתה על שיירה של צה"ל (חטיבה 7) מעין רזאל ומג'בע – מגובה באש מרגמות שירו על כוחות צה"ל מכיוון הכפר עין חוד. בשמונה ביולי עוד מדווח קצין מודיעין של חטיבת כרמלי כי עקב הירי מהכפרים הערביים עדיין אין תחבורה יהודית בכביש חיפה-תל אביב וכי כל התחבורה נאלצת לעבור בוואדי מילק. ב-14 ביולי שוב מוזכר עין חוד – נפתחה אש מהכפר אל מחסום של צה"ל בכביש הראשי. יום אחר כך נפל הכפר הערבי הגדול באזור – טירה – אחרי שצה"ל תקף עם מטוסים, הפגזה מהים, משוריינים וארטילריה כבדה יחסית. מ-9,000 נפש נשארו בטירה 200 נשים וילדים. ב-16 ביולי 1948 נחרץ גורלו של עין חוד – הכפר הופגז בתותחי 65 מ"מ, החמושים שהיו בו סירבו להיכנע. צה"ל הפעיל שתי מכונות ירייה כבדות, ובשעות לפנות בוקר של 17 ביולי לא נותר איש בכפר שננטש. שבועיים אחר כך כבר לא נותר כפר ערבי אחד עומד על תלו בין חיפה לפרדיס. צה"ל הכה במשולש הקטן בכוח רב, כולל הפצצות ממבצרים מעופפים מעודפי הצבא האמריקאי. לערבים לא היו היו הרבה אבידות, אבל ההלם גרם לכל הכוחות הלוחמים להימלט באישון לילה לוואדי ערה. צד אחד הפסיד הכל, הצד השני הרוויח הכל.
זה קרה בדיוק לפני 68 שנה וככה נולדו מדינת ישראל מצד אחד ו"הנכבה" מהצד השני. האם תושבים מעין חוד ירו על הכביש ועל היהודים? כן – כמו שעשו בכל הכפרים באזור. האם הם ידעו שהם חורצים בכך את גורלם? בדו"ח של מפקד מחלקת השבויים שחקר את שבויי הכפרים באזור, הוא כותב באוגוסט 1948 ביבושת כי אנשי הכפרים השבויים שהוא חוקר מדווחים שהם רצו לחיות בשקט, וכי אחרי כל אירוע ירי על הכביש יהודים מהאזור היו מעבירים לאנשי הכפרים (שנחקרו) מסרים ואזהרות שפעולות התגמול יפגעו בהם, "אבל לחץ הכנופיות שלהם היה חזק והם לא יכלו להיכנס למשא ומתן עם היהודים", מצוטט מפקד השבויים את נחקריו.
לפני שבועיים נסעתי עם אשתי לפרדיס לארוחת ערב אצל ידידים. רבע שעה אחרי שהתחלנו לאכול שאלתי אותם על ההיסטוריה האישית שלהם. מארחי הסתכלו אחד על השני בחיוך עצוב וסיפרו שהם במקור מעין חוד. לנו היה קצת לא נעים. האח הבכור שישב איתנו סיפר שהוא נולד בעין הוד, השאר נולדו כבר כפליטים בדלית אל כרמל, ורק בשנות השישים עברו לפרדיס. "האחות הגדולה שלנו, עכשיו בת 80, עוד זוכרת כל אבן בכפר", הם אמרו. "היא נולדה בבית שצמוד לאמפיתיאטרון של עין הוד". שבוע אחר כך ישבתי באותו אמפיתיאטרון בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. הבן שלנו, בן 16, הוריד את הדגל לחצי התורן, ואשתי, שהיתה אחראית על המצגת, העבירה שקופית במחשב לטובת רביעיית ילדים חמודים ששרו על חייל שחור שמכה חייל לבן.
http://www.haaretz.co.il/blogs/davidratner/1.2944123?utm_source=mivzakimnet&utm_medium=ticker&utm_campaign=mivzakimnet
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
