סוף סוף משא-ומתן מוצלח  

מאז שמפלגת הצדק והפיתוח בראשות רג'פ טייפ ארדואן זכתה בבחירות של 2002, העיבה עננה אסלאמיסטית מבית מדרשo של "האחים המוסלמים" על היחסים עם ישראל. שכן על-פי גישת האסלאם הפוליטי, שגרסתו המודרנית היא תורת "האחים המוסלמים", אין לישראל זכות קיום כמדינה יהודית או כמדינה של העם היהודי. מבחינתם, יהודי צריך לחיות תחת כנפי האסלאם כ"אהל ד'ימה", בני חסות, עם זכויות חלקיות בלבד.

את היחסים עם ישראל ירשה ממשלת ארדואן מקודמותיה, והמשיכה אותם באופן שצמצם וקירר אותם בהדרגה. במקביל ארדואן חימם ופיתח את היחסים עם מדינת האסלאם שקמה ברצועת עזה תחת הנהגת הזרוע הפלסטינית של תנועת "האחים המוסלמים", תנועת החמאס. המרמרה הייתה מתנתו של ארדואן למען שחרור עזה מהמצור הישראלי, והסיכול הישראלי עלה לארדואן בבריאותו.

אלא שתורכיה תחת שלטון המפלגה האסלאמית בלעה עוד כמה צפרדעים חילוניות. היא ירשה אותן מתקופת הממשלות החילוניות ששלטו בתורכיה מאז שנות העשרים על-פי החזון החילוני של מוצטפא כמאל "אתא תורכ", כמו בתי הקזינו שהמשיכו לפעול עוד כמה שנים אחרי 2002, מכירת אלכוהול במרחב הציבורי וחופים שהלבוש בהם רחוק מהנהוג באסלאם כרחוק מזרח ממערב.

השבר עם ישראל היה במאי 2010 באירוע המרמרה, בימי ארדואן כראש ממשלה, ועכשיו מתגלגל העניין לידיו של ארדואן הנשיא. הוא נדרש לשאלה האם המנהיג האסלאמיסט יחדש את היחסים עם ישראל, שהוא גרם לניתוקם. ההחלטה לא קלה בכלל לאדם שאישיותו האגוצנטרית מאפילה על כל שיקול אובייקטיבי, ועליו לבלוע צפרדע אדירה.

למעשה, שש השנים שעברו לא הותירו לו ברירה. למרות ששאיפתו המדינית הייתה לחיות בשלום עם כל המדינות הסובבות את תורכיה, הוא הצליח להסתבך עם כולן: הוא מואשם בכך שהוא סיפק את הגשר להברחת הג'יהאדיסטים שהרסו את סוריה; הוא תמך ב"מדינת האסלאם" בעיקר ברכישת נפט גולמי שזו הפיקה בסוריה ובעיראק; הוא הסתבך עם רוסיה כשהפיל את מטוס הקרב הרוסי בשנת 2015; הוא מסובך עד צווארו עם הכורדים במדינתו, בסוריה ובעיראק; והוא מסובך עם האיראנים התומכים בכל האמצעים באסד שנוא נפשו.

ארדואן רואה בעיניים כלות כיצד האיראנים משתלטים על כל המרחב הערבי הנמצא על הגבול הדרומי של תורכיה, על עיראק ועל סוריה, אחרי שהשתלטו באמצעות חיזבאללה על לבנון.

אחרי שתורכיה הפכה למטרה לפיגועי "מדינת האסלאם" מצא ארדוע'אן את עצמו במלחמה עם קנאי האסלאם, בדיוק כמו ישראל. הוא גם יודע דבר או שניים על המעורבות של חמאס בהכשרת הג'יהאדיסטים של "מחוז סיני של מדינת האסלאם", בחימושם ובאימונם, ויתכן שהחלטתו להגיע להסכם עם ישראל תביא לצינון מסוים של יחסיו עם חמאס. ימים יגידו, בעיקר אם תקיים תורכיה את התחייבותה לא לאפשר לחמאס לפעול משטחה.

הישגים ומחירים
ההסכם שישראל עומדת לחתום עם תורכיה נועד להחזיר את היחסים בין שתי המדינות למצב שהיו בו לפני אירוע המרמרה. צריך לזכור כי על-פי ההסכם, תורכיה מסכימה במשתמע להמשך הסגר הישראלי על עזה, וכל הסיוע התורכי לעזה יגיע דרך נמל אשדוד אחרי שישראל תבדוק ותאשר את תכולתו. זה הישג גדול של ישראל, וייתכן שחמאס יסרבו לקבל סיוע באופן כזה.

הישג נוסף שישראל השיגה הוא בעניין שיווק הגז לתורכיה באמצעות צינור תת ימי, ואולי אף סיוע תורכי בשיווק הגז לאירופה. סעיף זה בהסכם חשוב במיוחד, לאור העובדה שבשנים האחרונות התבטאו כמה פוליטיקאים תורכים בעניין הזכויות של תורכיה בגז הנמצא במאגרים שישראל גילתה, והייתה אפשרות שתורכיה תאיים בפעולה מלחמתית נגד מתקני הגז הישראלים בים התיכון. הכנסת הגז להסכם מבטלת לתמיד כל טענה תורכית בעתיד על זכויות במאגרי הגז הללו.

המחיר ששילמה ישראל על ההסכם עם תורכיה לא פשוט כלל וכלל. בתמורה לחסימת תביעות תורכיות נגד חיילי צה"ל ופוליטיקאים ישראלים בעניין המרמרה, ישראל מתנצלת על הרג עשרת התורכים בהשתלטות עליה. תשלום עשרים מיליון דולר יהיה לא באופן ישיר למשפחות הנפגעים, אלא לקרן שתנוהל על-ידי ממשלת תורכיה.

ישראל ויתרה על דרישתה להחזיר מעזה את אברה מנגיסטו והאשם אלסייד, כמו גם את שרידי גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול. הסיבה לכך פשוטה: ישראל סבורה שאנשי חמאס יתנגדו בתוקף להסכם ולא יתרמו שום דבר להצלחתו, וכדי לא להעניק לחמאס זכות וטו על ההסכם החליטה ישראל להשאיר סוגיה הומניטרית זו למישור הבילטראלי בינה ובין חמאס.

לבד מזאת, מדינה לא יכולה למשכן את יחסיה עם מדינות חשובות לטובת פתרון בעיות אישיות. נכון ששני חללי צה"ל, הדר גולדין ואורון שאול, היו שליחיה של המדינה, ונכון שמחויבותה להם היא אבסולוטית. עדיין – ומשנהרגו – עניינם נמצא במישור האמוציונלי והסמלי של אזרחי המדינה, בעוד שיחסי ישראל עם תורכיה נמצאים בשדה האינטרסים הלאומיים, האסטרטגיים, המדיניים והכלכליים של המדינה כארגון.

בסיכומו של דבר ההסכם עם תורכיה טוב, מאוזן ועונה לצרכים חשובים של מדינת ישראל. והשאלה העולה מאליה היא, מה היו הגורמים שסייעו לישראל להגיע להסכם זה.

גורם אחד הוא הצורך התורכי שתואר לעיל. יש שמועות שישראל הייתה המתווך בין תורכיה ורוסיה, שהביא להפשרה בין שתי המדינות בעניין המטוס הרוסי שתורכיה הפילה. סביר גם להניח שסעודיה תרמה להתקרבות בין ישראל ותורכיה, ואולי גם ארה"ב תרמה את ברכתה להסכם המתגבש. עם זאת, ההסכם הוא בעיקר תוצאה של ניהול מוצלח מאוד של תהליך המשא-ומתן שהביא להסכם.

ההסכם שנחתם השבוע הוא תוצאה של משא-ומתן ארוך שהתנהל מאחורי הקלעים, וצוות המשא-ומתן הקפיד על שלוש נקודות עיקריות:

הראשונה והחשובה ביותר היא שישראל נתנה לצד התורכי את התחושה שהיא לא זקוקה להסכם עם תורכיה. מצבה של ישראל משתפר בשנים האחרונות עקב התרסקותה של סוריה והסתלקות הצבא הסורי מרשימת האיומים האסטרטגיים על ישראל. גם חיזבאללה מסובך בלבנון ובעתיד הנראה לעין הוא איננו מאיים על ישראל. לכן ישראל זקוקה לתורכיה פחות מכפי שהייתה בעבר ולכן היא תחתום רק על הסכם שמיטיב עמה.

הנקודה השנייה, נגזרת של הראשונה, היא המסר שישראל אינה אצה להגיע להסכם – יש לה כל הזמן שבעולם והיא לא מוכנה לשלם שום מחיר עבור "הסכם עכשיו".

הנקודה השלישית היא שישראל מעולם לא הכריזה על מה היא מוכנה לוותר לתורכיה, שכן במזרח-התיכון, אם צד כלשהו למשא-ומתן מכריז שהוא מוכן לוותר על משהו אז הוא נחשב כמי שכבר ויתר עליו. משלב זה, המשא-ומתן יתנהל על הדברים האחרים שעליהם הוא איננו מוכן לוותר אך ייאלץ לוותר עליהם אם רוצה הוא להגיע להסכם. לצערי, רבים הם הישראלים המכריזים יומם ולילה מעל כל במה אפשרית, וגם בתקשורת, על מה שהם מוכנים לוותר עבור שלום עם הפלסטינים, עם הסורים ועם שאר אויבינו, מבלי שאותם ישראלים מבינים שעצם הכרזתם זו מעלה את המחיר שייאלצו לשלם מהנכסים שאותם הם אינם מתכוונים לשלם.

עתה נותר ליישם
במקרה התורכי, המשלחת הישראלית פעלה נכון, לא ויתרה בפומבי לפני השיחות, לא שידרה היזקקות להסכם ולא ניסתה להגיע אליו על-פי לוח זמנים. התורכים הבינו שהם יצטרכו לשלם במטבע קשה עבור ההסכם, וכך גם עשו, בעיקר בעניין המצור על עזה.

אבי עליו השלום, נחום קופרשמיד, היה פחח בנין. לא מקצוע מתוחכם אבל דורש הגינות אבסולוטית, כי אף אחד לא יודע בדיוק מה עושה הפחח בשביל להרחיק את מי הגשם, אבל התוצאות של עבודה רשלנית ניכרות כבר בגשם הראשון. הוא לימד אותי כלל ברזל: "עם אנשים הגונים אתה לא צריך חוזה, ועם אנשים לא הגונים לא יעזור לך חוזה". בכל פעם שאני נאלץ לחתום על חוזה אני בודק קודם כל האם הצד השני הוא הגון. הדברים נכונים במישור הפרטי כמו שהם נכונים במישור הציבורי.

לסיכום, ניתן לומר שההסכם טוב, ודרך השגתו חייבת להילמד ולהיות מיושמת גם במשאים-ומתנים הבאים עם צדדים אחרים. עכשיו רק נותר לוודא שהצד התורכי מתנהג בהגינות ושומר על ההסכם ככתבו, כלשונו וכרוחו, כי כמו שאבי עליו השלום אמר: "עם אנשים הגונים אתה לא צריך חוזה, ועם אנשים לא הגונים לא יעזור לך חוזה".