אלוף בן | נאום בר־אילן האמיתי  

התקשורת הישראלית ברובה מתעלמת מהישגי בשמירת ביטחון ישראל ומתרומתי לשגשוגה הכלכלי, מכפישה את רעייתי שרה ואותי על זוטות, ומציגה אותי כפוליטיקאי חסר אידיאולוגיה או מדיניות, שעסוק אך ורק בהישרדות. אני רוצה להסביר לכם מדוע אני מתעקש להישאר בשלטון, אפילו במחיר הלא נעים של פרסומים שליליים בתקשורת ושותפות פוליטית מעיקה עם אישים שמתעבים אותי, משמיצים אותי וחותרים לרשת את כיסאי.

אני נמצא כאן כדי להנהיג את העם היהודי לניצחון מכריע על התנועה הלאומית הפלסטינית. אני יודע שזה יישמע לרבים מכם כפנטזיה, אבל האמינו לי: הניצחון אפשרי, והוא בהישג ידנו אם ננהג בנחישות, באחריות ובאומץ. יחד נביס את הרשע, ההסתה והאנטישמיות של אש"ף, את תורת המופתי וערפאת, חמאס ועבאס.

היתה לי הזכות לייצג את מדינת ישראל בארה"ב ובאו"ם בתקופת כהונתו של הנשיא רונלד רייגן, מגדולי הידידים שקמו לנו באמריקה. רייגן עלה לשלטון בשיאה של המלחמה הקרה בין ארה"ב לבריה"מ. ראשי מערכת הביטחון, קהילת המודיעין ו"ממסד מדיניות החוץ" בוושינגטון האמינו אז שצריך להתפשר עם הסובייטים ולהסתפק במאזן כוחות. רייגן חשב אחרת. "המדיניות שלי כלפי בריה"מ פשוטה מאוד", הוא הסביר בתחילת מסעו לנשיאות, "אנחנו מנצחים והם מפסידים". והוא הוכיח שזה אפשרי, והפריך בתוך שנים מעטות את כל הערכות המודיעין ותחזיות הפרשנים והמומחים.

עוד כתבות בנושא
• נתניהו: הגיע הזמן שהעולם יכיר בכך שרמת הגולן תישאר לעד חלק מישראל 17.04.2016
• הקבינט אישר את הסכם הפיוס עם טורקיה; ליברמן עזב באמצע הדיון 29.06.2016 כתבה זאת זמינה למנויים בלבד
• נתניהו: רעיון השמדת היהודים היה של המופתי של ירושלים ולא של היטלר 21.10.2015
• נתניהו לפני צאתו לפגישה עם קרי: "אבו מאזן מפיץ שקרים נתעבים על ישראל" 26.06.2016
• ביקור נתניהו ברוסיה: היחסים טובים מתמיד, אבל בעירבון מוגבל 07.06.2016 כתבה זאת זמינה למנויים בלבד

חשוב לזכור: רוסיה לא הובסה. היא היתה ועודנה מעצמת־על בעלת ארסנל גרעיני עצום והשפעה בינלאומית רבה. אבל אידיאולוגיית הרשע הקומוניסטית נעלמה, ואִתה העוינות והסכנה לביטחון המערב וישראל. רק לפני שבועיים חזרתי מביקור נוסף אצל הנשיא פוטין, שהיה תעודת כבוד למדינת ישראל למרות ההתעלמות המכוונת בתקשורת.

המלחמה הקרה לימדה אותנו שביחסים בין מדינות ועמים, יחסי הכוחות הצבאיים חשובים הרבה פחות מהנחישות האידיאולוגית והעוצמה הכלכלית. מי שמתעקש להניף את הדגל ולא מתכופף גם כשקשה לו, ינצח בסופו של דבר, אם ייהנה מלכידות פנימית ואורך נשימה כלכלי.

אנחנו מכירים דוגמה כזאת גם מההיסטוריה שלנו: השלום עם מצרים התאפשר רק לאחר הדברת הנאצריזם, ששלל את זכותה של ישראל להתקיים. בעימות הגורלי בין הציונות ללאומנות הפאן־ערבית, שנהנתה מתמיכת הסובייטים, הציונות ניצחה. מנהיגי מצרים שירשו את נאצר, מסאדאת ועד א־סיסי, העדיפו את האינטרס האסטרטגי של ארצם בשלום וחדלו מהקריאה להשמדת ישראל, וכיום אנו נהנים משיתוף פעולה חסר תקדים עם שכנינו המצרים. הליגה הערבית החליפה את הלאווים של חרטום ביוזמת שלום, שיש בה מרכיבים חיוביים, גם אם צריך לעדכן חלקים מתוכה כדי שישקפו את השינויים הדרמטיים שהתחוללו באזור.

כפי שניצחנו את הנאצריזם, אנחנו יכולים להביס גם את התנועה הלאומית הפלסטינית. קצת פרופורציה: העם היהודי קשור לארץ ישראל בקשר היסטורי ייחודי כבר 3,500 שנים. הטענה שקיים עם פלסטיני נפרד, הזכאי להגדרה עצמית לאומית, הופיעה על במת ההיסטוריה לפני עשרות שנים בלבד, והתקבלה כעמדה לגיטימית בדעת הקהל המערבית רק אחרי טבח ספורטאינו במינכן בידי הרוצחים של אש"ף, ב–1972. כן, באותה מינכן שבה נכנעו מנהיגי המערב להיטלר והקריבו את צ'כוסלובקיה, 34 שנים קודם לכן.

אני רוצה להדגיש שאיננו שונאים את שכנינו. להיפך: כפי שאמרתי בנאום בר־אילן לפני שבע שנים, בלב חבלי המולדת היהודית חי היום ציבור גדול של פלסטינים. אנחנו לא רוצים למשול בהם, לא לנהל את חייהם, ולא לכפות עליהם את הדגל שלנו או את התרבות שלנו. בחזון השלום שלי חיים בארץ הקטנה שלנו שני עמים חופשיים זה בצד זה, בשכנות טובה ובכבוד הדדי. לכל אחד הדגל שלו, ההימנון שלו והשלטון שלו. ואיש מהם אינו מאיים על הביטחון ועל הקיום של שכנו.

מדוע החזון לא התגשם? כי את הפלסטינים מנהיגה תנועה לאומית, שהיסוד והמניע לקיומה הוא שלילת זכותו של העם היהודי לקיים את מדינת הלאום שלו במולדתו ההיסטורית והנצחית. המופתי, מייסד הלאומנות הפלסטינית, הסית את היטלר לרצח יהודי אירופה. ערפאת חולל את הטרור הבינלאומי, חירחר מלחמות והוביל לפיגועים נוראיים. את ערפאת ירשו חמאס, שהאמנה שלו מטיפה לרצח עם, ומחמוד עבאס, מכחיש שואה שמסית בכל במה בינלאומית נגד ישראל תוך שימוש בדימויים אנטישמיים.

זו הסיבה לכך שהתביעה הראשונה שלי בכל מו"מ עם הפלסטינים היתה לשלול את הנראטיב הלאומי שלהם, לדרוש את שינוי האמנה הפלסטינית ולתבוע מהם שיכירו בישראל כבמדינת העם היהודי. אם יוותרו על הלאומנות ועל תביעות מופרכות כמו "זכות השיבה", יתמקדו בחתירה לפרנסה בכבוד וחיים שלווים, ויקבלו את דרישותינו — שליטה ביטחונית מלאה ביהודה ושומרון, פריסת צה"ל בבקעת הירדן, השארת כל היישובים היהודיים במקומם והמשך פיתוחם, וירושלים מאוחדת בריבונות ישראלית — נוכל להתקדם להסדר של שתי מדינות. עד שזה יקרה, נדבוק במצב הקיים בשטח, ולא נוותר על קיר המגן החיוני לקיומנו ולביטחוננו בדמות הרי יהודה והשומרון.

אומרים לי שהחזון שלי לא מעשי, שהפלסטינים לא יוותרו על הנראטיב הלאומי שלהם וימשיכו להילחם בנו. אני לא מסכים. בריה"מ ומצרים היו חזקות בהרבה מאש"ף או מחמאס, והן ויתרו על האידיאולוגיה והשתנו.

איך ננצח? קודם כל, באורך רוח ונחישות. בשמאל ובתקשורת מציגים אותי כמנהיג חלש שנרתע מסיכונים ומעדיף להגיב ולא ליזום. הם צודקים: אני נמנע מהרפתקאות חסרות סיכוי, אבל זה ביטוי של עוצמה, לא של חולשה. כולנו ראינו מה קרה לקודמַי, אהוד ברק, אריאל שרון ואהוד אולמרט, שהובילו יוזמות מדיניות נועזות. הריעו להם על אומץ הלב, אבל הצעות השלום שלהם נדחו והשטחים שפינו נהפכו לבסיסי טרור. כמו שאמר ההוגה הצבאי הבריטי לידל הארט, הגבול בין אומץ לטיפשות דק מאוד, או בעברית ישראלית, הם יצאו פראיירים. אני לא יצאתי פראייר. מאז שחזרתי לשלטון לא ויתרתי על מילימטר ולא הצגתי שום מפה או תוכנית מפורטת להסדר. ובכל זאת, בתקופת כהונתי היו הכי פחות פיגועים, מלחמות והלוויות בצד שלנו. כמו רייגן, דיברתי בתקיפות, הגדלתי את תקציבי הביטחון, וקימצתי בהפעלת כוח.

ההתפתחויות האזוריות והבינלאומיות בחמש השנים האחרונות מעניקות לנו הזדמנות חסרת תקדים להשיג את מטרותינו. סוריה התפרקה, ובכך נגוז האיום הצבאי בפלישה קרקעית לישראל, והארסנל הכימי שלה חוסל. מחירי הנפט ירדו וארה"ב השיגה עצמאות אנרגטית. התוצאה היא שהמדינות הסוניות בהנהגת סעודיה, ולצדה מצרים, ירדן ואיחוד האמירויות, רואות היום בישראל שותפה ומשענת אסטרטגית מול התעצמותה המדאיגה של איראן ונסיגת ארה"ב ממעורבותה במזרח התיכון. השבוע חתמנו על הסכם פיוס עם טורקיה, שמבטא את האינטרסים היסודיים של שתי המדינות. אני דורש היום הכרה בינלאומית בגולן כחלק בלתי נפרד מישראל, בכל הסדר עתידי לשיקום סוריה. ואני אשיג הכרה כזאת.

המכשול העיקרי שעומד בפנינו כיום איננו צבאות ערב או ארגוני הטרור, אלא התמיכה של דעת הקהל הליברלית במערב בלאומנות הפלסטינית. תמיכה זו ניזונה מעמדת השמאל הישראלי ומהשפעתו הנמשכת בתקשורת, באקדמיה, בצבא ובמערכת המשפט. אסור לקבל את המצב הזה. הממשלה שהקמתי בשנה שעברה פועלת בנחישות להחלפת האליטות ולשינוי השיח הפנימי בישראל, מתבוסתנות וויתורים לנחישות ועוצמה. נבלום את התמיכה של ישראלים, יהודים וערבים, במורשת של המופתי וערפאת. את המימון נייבש ואת הפעילים נבייש, ובעמדות המפתח נציב אנשים שמאמינים בניצחון.

גם דעת הקהל במערב תשתנה בחזרה לטובתנו. מנהיגי המערב הביטו מהצד כשמאות אלפים נטבחו בסוריה ומיליונים נעקרו מבתיהם. הכתם המוסרי ירדוף את הנשיא אובמה ואת עמיתיו האירופים, שסירבו להתערב במלחמת האזרחים הסורית, וסבל הפליטים מהתופת בחאלב, בחומס ובדרעא ישקיע את בעיית הפליטים הפלסטינים במצולות ההיסטוריה.

הרצח הסיטוני בסוריה, הזוועות של דאעש והפיגועים ההמוניים בפריז, באורלנדו ובאיסטנבול מבהירים לאומות המערב עם מי יש לנו עסק במזרח התיכון, ואת הסכנה הגלומה באיסלאם הקיצוני. הנשיא אובמה סירב להכיר בכך, אבל כהונתו תסתיים בקרוב. וצריך להודות ביושר, שלמרות חילוקי הדעות הפומביים בינינו, שלא פעם חרגו מהפרוטוקול הדיפלומטי, אובמה לא עשה דבר שסיכן את המשך שליטתנו ביהודה, שומרון ורמת הגולן. תודה לך, הנשיא. במערב גוברת ההכרה בכישלון של הרב־תרבותיות ושל מדיניות הפיוס כלפי האיסלאם הקיצוני, שמהם הזהרתי לפני שנים רבות. המנהיגים החדשים במערב יחתרו לניצחון על הג'יהאדיסטים, והעם היהודי וישראל יעמדו לצדם.

אזרחי ישראל, בשבע השנים האחרונות בחרתם בי שלוש פעמים לראש הממשלה, למרות הפרסומים הנוראיים בתקשורת על רעייתי שרה ועלי. הבנתם מה עשיתי לחיזוק ביטחון ישראל וכלכלתה, והעדפתם אותי בשלטון על פני כל מועמד או מתמודד אחר. הישארו אתי עד לניצחון המכריע שלנו על התנועה הלאומית הפלסטינית, שיבטיח את קיום מדינת הלאום של העם היהודי במולדתו הנצחית לדורות הבאים.

תודה רבה.