ראשת ממשלה: ח''כ מיכאלי מוכנה להנהיג את המדינה (NRG)  

מי שבילה את הימים האחרונים בכבישי המרכז, באחד השבועות הפקוקים ביותר שנרשמו בכניסה לתל-אביב, יכול היה לכלות את זמנו בצפייה בסרטון שהעלתה חברת הכנסת מרב מיכאלי לעמוד הפייסבוק שלה, תחת הכותרת "הכץ לפקקים".

הכותרת המתוחכמת לבדה שולחת אצבע מאשימה לעבר אלה שלשיטתה של מיכאלי מציבים במו ידיהם את מחסומי הדרך. "לא גורל ולא כוח עליון", אומרת שם הח"כית על העומסים בכבישי הארץ, "מעשה ידי אדם. יש אנשים שזו העבודה שלהם - לדאוג שלא יהיו פקקים, שתהיה תחבורה יעילה, שיהיה חופש תנועה אמיתי. יש ראש ממשלה, יש שר תחבורה, יש משרדים שלמים שאמורים לטפל בזה, והם לא".

מיכאלי מסבירה בסרטון את החוק שהיא מקדמת בעניין - הסדרת השימוש באפליקציות "מוביט" ו"וייז ריידר", שנועדו לחבר בין נוסעים זרים לצורך נסיעה משותפת ברכב פרטי, תוך חלוקה שווה של ההוצאות בין הנהג לטרמפיסטים. מתברר שהאפליקציות האלה - שמטרתן להפחית את מספר כלי הרכב על הכביש, על כל החיסכון בפקקים ובזיהום אוויר המשתמע מכך – אינן חוקיות היום בישראל, מכיוון שהסעה בתשלום דורשת רישיון מיוחד.

אבל כפי שאומרת מיכאלי, הטיפול בנושא הזה הוא רק טיפה בים הפקקים שתחבורה ציבורית יעילה ונגישה היא פתרונו האמיתי. וכמו סרטונים רבים אחרים שהיא מקפידה להעלות מדי שישי בשבוע, תוך שהיא מגייסת את כל הכישרון והניסיון התקשורתי שלה, גם הסרטון הזה מבטיח שינוי, אם רק תוחלף הממשלה.

"הממשלה הנוכחית עושה קמפיין לבחירות הבאות במקום לנהל את המדינה", אומרת לי מיכאלי. "היא לא דואגת לאזרחיות ולאזרחים, וזו הבעיה שלי איתה. נתניהו לא פועל לטובת אינטרסים ששייכים גם לחלק גדול בימין. התפרסם עכשיו שוב שהשכר לא עלה, וכך זה 14 שנה. 14 שנה! שמונה מתוכן נתניהו ראש ממשלה והוא אפילו לא מתייחס לזה, בטח שלא מנסה לפתור את זה. לא פלא שהציבור מתקשה להתקיים.

"הממשלה לא פותרת את הבעיות של המדינה, היא מחמירה אותן. ראי את חוסר הביטחון ברחובות, את סיכון היחסים עם ארה"ב, את השם הגרוע שנהיה לנו בעולם, את העוני. והכי גרוע - הממשלה הזאת עושה לנו הפרד ומשול וקורעת אותנו מבפנים. זה הכי עצוב והכי מסוכן לנו".

בסרטונים שלך את חוזרת ואומרת שיכול להיות אחרת. את רואה מצב שבו השמאל חוזר לשלטון בשנים הקרובות?
"מה שנתניהו הצליח לעשות בהצלחה מסחררת – וזה הגיע לשיא במערכת הבחירות האחרונה – הוא דה-לגיטימציה מטורפת לכל מי שלא במחנה שלו. אבל הציבוריות הישראלית תבין שממשלות נתניהו לאורך השנים נטשו את החוזה בין השלטון לאזרחיות ולאזרחים, ותחליף את ראש הממשלה. אני לא יודעת לומר מה הקונסטלציה הפוליטית שבה זה יקרה, אבל אני בטוחה שזה יקרה. זה מה שמניע את כל הפעילות שלי. לא הייתי יכולה לעשות אותה, אם לא הייתי מאמינה בזה".
איך תיראה ממשלת החלומות שלך?
"ממשלה שעובדת בשביל הציבור, בשביל החברה, בשביל המדינה, בשביל כל אזרחית ואזרח; וגם בשביל הגר, כל זמן שהוא פה, בין השאר כי מצבו של הגר משפיע גם על מצבן של החברה והמדינה שסביבו. ממשלת החלומות שלי מורכבת משרות ושרים שמייצגים את כל החלקים במדינה ובחברה, כמו שאני רוצה שהכנסת תהיה. כולל מינימום ארבעים אחוז ייצוג לכל אחד מהמינים.

"ממשלת החלומות שלי עושה כל הזמן מהלכים שיביאו למקסימום טוב משותף, לחברה כמה שיותר שוויונית מבחינה אזרחית וכלכלית כאחת. זו ממשלה שמעודדת יצירתיות והצטיינות בכל שלב בחיים ובכל תחום, ומחפשת כל הזמן הזדמנויות לייצר שלום ושיתופי פעולה איפה ועם מי שאפשר".

זו אמירה כללית, שהרבה ח"כים מימין ומשמאל היו מוכנים להיות חתומים עליה. תני לי שמות. יש מישהו שלא היית מוכנה לשבת איתו באותה ממשלה?
"ממשלה היא לא מטרה בפני עצמה. היא לא יעד, היא קיימת בשביל להגשים יעדים. אני מתעבת ספקולציות ולא משחקת בנדמה לי. אני כן יודעת שממשלה יכולה להיות כלי שעובד בשביל לשפר את חיי האזרחיות והאזרחים והמדינה. זה החלום שלי".
לצאת מהפינה העלובה
מיכאלי, בוגרת תנועת הצופים, הייתה רשג"דית ומרכזת שבט ראשונים בפתח-תקווה, עיר הולדתה, וכן ריכזה שבט פיתוח בשכונת שעריה בעיר. היא התנדבה לשנת שירות בירוחם מיד בתום לימודי התיכון, ותכננה מסלול צבאי קרבי כיאה לבוגרת הצופים, אך לאכזבתה נאצלה לוותר על החלום.

"התברר שיש לי פרופיל 31, על סף אי גיוס לצה"ל",היא אומרת. "ברגע שהבנתי שאני מוּעדת לחיי פקידה שתכין קפה ותקבל הוראות מיותרות מהמפקד, היה ברור ששום דבר טוב לא ייצא מזה לצבא או לי. הייתי בוגרת מגמת ספרות, חובבת תיאטרון וכתבתי המון, אז חיפשתי משהו מתאים. איכשהו, בשילוב של נס ועקשנות, הגעתי לגלי צה"ל מחוץ למחזור הרגיל, כשחיפשו קרייניות וקריינים".

בגל"צ החלה הקריירה התקשורתית של מיכאלי, שהתפתחה בהמשך להגשת תוכניות רדיו וטלוויזיה רבות, ביניהן תוכנית הנוער "רואים 6/6", תוכנית ספורט בערוץ הראשון, "שישי חי" בערוץ 2, "מרב מיכאלי" בערוץ 3, "לחמניות" ברדיו תל-אביב שהיא הייתה ממייסדיו, ו"התקווה" ברדיו ללא הפסקה. כמו כן הייתה ממקימי גלגלצ ואף העניקה לתחנה את השם, וכתבה טור קבוע בעמוד המאמרים של "הארץ" במשך חמש שנים.

מיכאלי משכה תשומת לב רבה, בין השאר בגלל הזוגיות המתוקשרת שלה בזמנו עם איש הרדיו והטלוויזיה ארז טל, אבל בעיקר משום שהייתה חריפה, דעתנית ולא צפויה. היא הרגישה בנוח לעסוק בנושאים שנחשבו - וחלקם עדיין נחשבים - למוצנעים, דיברה בפתיחות ובכנות בכל עניין, והצליחה להרגיז לא מעט צופים ומאזינים. את אחת הסערות המפורסמות סביבה הקימה מיכאלי כששימשה מגישה ב"חדשות הוט", אז הורידה חולצה בשידור כמחאה על ריאיון בגל"צ סביב פרשת קצב, שבו נאמרו לטענתה דברים לא ראויים כלפי נשים.

היום הלבוש המצוי אצל מיכאלי יכול להיחשב מהוגן גם בקהילות שמרניות למדי. השיח שלה, המתלהם משכבר, הפך כמעט ממלכתי. החריפות, לעומת זאת, בעינה עומדת.

אם הייתי מאפשרת למרב של לפני עשרים שנה הצצה על חברת הכנסת מיכאלי, היא הייתה מופתעת?
"דווקא לא. הגעתי לפוליטיקה אחרי שנים ארוכות של הבעת עמדותיי הפמיניסטיות והאחרות בכל התוכניות שהשתתפתי בהן. התנדבתי בעמותת על"ם לקידום נוער בסיכון, ובעמותת קדמה לקידום התרבות המזרחית. כך שאפשר לומר שכבר אז ניהלתי שתי קריירות משיקות – אחת תקשורתית והאחרת פוליטית. הן משיקות ולא מקבילות, משום שגם במסגרת העבודה הרשמית היה לתפיסות הפוליטיות שלי ביטוי.

"לדוגמה, את החתירה לשוויון ולשלום קידמתי בכך שכבר ב-2003 הייתי הראשונה שנתנה זמן מסך בערוץ הראשון למגוון דעתנים שעד אז לא נראו שם בעמדת הפרשנים. היו שם בין השאר קובי אריאלי שבא מהמגזר החרדי, יפעת ארליך שהיא מתנחלת דתית-לאומית, נטשה מוזגוביה ונינו אבסדזה שהן עולות מברית המועצות לשעבר ועוד ועוד. מדובר במגזרים שבעבר היו ממודרים מעמדה כזו בתקשורת. היום הם כבר לא המיעוט, הם השלטון".
החיבור הפוליטי המעשי הראשון התקיים ב-1995, אז פנו אל מיכאלי שתי רכזות של מרכז לנפגעות אונס בתל-אביב, וביקשו ממנה להנחות ערב התרמה. "האירוע הזה היה אמור להתקיים במועדון חשוך ועלוב בדרום העיר", היא מספרת.

"אמרתי להן: אני אעשה כל מה שתבקשו ממני, אבל למה להנציח את הטאבו של האונס? למה להשאיר אותה בדיוק בפינה העלובה בשולי העיר? קחו את זה להיכל התרבות, תהפכו את זה לנושא עסיסי ומדובר, תביאו את החשובים והעשירים. הן היו מוקסמות מהרעיון, אבל אמרו שזה בלתי אפשרי; הרי אף אחד לא מוכן להיות מזוהה עם נושא האונס. צריך לזכור שב-95' זה היה עדיין נושא שבאופן קיצוני לא מדברים עליו. אז אמרתי או-קיי, והקמתי את קבוצת 'עזרת נשים' שעובדת למען מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית".

מאותו רגע ההתגייסות למען קורבנות האונס הייתה חלק מהפעילות הקבועה של מיכאלי, כשהיא מדברת על הנושא בכל מקום ומעל כל במה שכבר הייתה נגישה לה. מהר מאוד הפכה, לדבריה, ל"פמיניסטית מקצועית", כפי שמכנה אותה בן זוגה, הסאטיריקן ליאור שליין. "אבל הפעילות שלי לא התרכזה רק בענייני נשים", היא אומרת.

"התחלתי לקדם ולטפל בכל נושא שקשור לזכויות – החברה הערבית, העולים מאתיופיה, ארגוני עובדות ועובדים, מטפלות המשפחתונים והעובדות הסוציאליות, וכמובן ארגוני שלום. ומהרגע הראשון שהתחלתי לדבר פוליטי – כי פמיניזם זה פוליטי – שאלו למה אני לא הולכת לפוליטיקה. עצם הצבת השאלה אמרה שישנה אפשרות כזו. קיבלתי פניות בעבר, אבל זה לא התממש עד 2013, ואני שמחה שלא. גם כי היה לי כיף במה שעשיתי, וגם כי זה חתיכת דבר. לא עניין פשוט בכלל. ואני שמחה שלא באתי אליו צעירה יותר".

יש משהו שעשית בעבר, כעיתונאית, שלא היית עושה אילו ידעת שתתגלגלי לפוליטיקה?
"אין דבר כזה. גם כשעשיתי דברים פרועים יותר, כמו בתוכנית הרדיו 'היפות והאמיצות', לא הייתי פחות רצינית ומגויסת אידיאולוגית מהיום. מיכל, ראש המטה שלי, אומרת שבשנה הראשונה הייתי נשכבת על הרצפה שבלשכה ואני כבר לא עושה את זה. טוב, הלשכה נעשתה צפופה יותר, מפוצצת אנשים. יש מתמחות ומתנדבות ומתנדבים וצוות. פחות נעים לשכב על הרצפה עכשיו. זה אנושי".

היית חשופה לציבור כבר כאשת תקשורת. זה הכין אותך לחשיפה שמביאה איתה הפוליטיקה?
"כפוליטיקאית את נהיית רשות הציבור. אין מה להשוות לאשת תקשורת".
השוביניזם של הכספומט
מיכאלי נחשבת לפרלמנטרית חרוצה ורבת תחומים. כשהיא מדברת על חשיפת יתר, היא כמובן לא מתכוונת לכותרות סביב העשייה אלא לכיוון אחר לחלוטין. "הבלוגר תומר אביטל, לדוגמה, קורא לציבור לעקוב אחרי ח"כים, לצלם ולהגיד באיזה בתי קפה הם יושבים. כל דבר הוא עילה לכותרת. אין דבר שאת עושה שהוא פרטי שלך, הכול חשוף. כשאזרחים ניגשים אליי ברחוב זה משמח ומחזק, אני אסירת תודה על כך, אבל החשיפה התקשורתית היא אחרת. בהתחלה הפסקתי ללכת עם סמרטוטים ברחוב, כי הכול היה מתועד. עכשיו אני קצת חוזרת לזה בטיולים עם הכלבה.

"מחיר אחר של המעבר לפוליטיקה הוא כמובן התובענות האינסופית של העבודה הזו. זו הרעת תנאים משמעותית לקרובים אליי. המשפחה, החברות וכמובן אהוב לבי ליאור. זה לא רק ברמת הזמן שאין, אלא גם כשאת נמצאת, את לא אותו דבר. אין אותה פניות, אין אותה נינוחות. כל הזמן נכנסים דברים, וצריך להגיב להכול".

מרגיז אותך לראות שאת הכותרות הפוליטיות קוטפים ח"כים כמו אורן חזן, מהסיבות הלא נכונות?
"בכל כנסת יש מישהו כזה. יש מי שמזדהים עם אורן חזן. זה לא מייצג את הכנסת ולא את הממשלה. רוב מכריע של חברי המשכן תופסים את עצמם כשליחי ציבור, והם כן עובדות ועובדים קשה מאוד. חלקן וחלקם הייתי מעדיפה שינוחו", היא מוסיפה בחיוך. "הן והם עושים בעיניי דברים מזיקים וחמורים, אבל עובדות/ים.

"יש לי יותר קושי עם ציניות פוליטית. חזן לא ציני, אבל יש בינינו פוליטיקאיות ופוליטיקאים שגורמות נזק ביודעין בשביל רווח פוליטי. בשנים האחרונות כל הדינימיקה השתנתה. יש דברים שלא היו מסוקרים בעבר. לא רק לחברי הכנסת, גם לתקשורת היה פאסון אחר. היום ההתלהמות הפכה לשפה שלנו, בכל מקום. הרף נמוך. עולים מאפס למאה בשניות. אין ריסון כמו שהיה פעם. אם מישהו אומר משהו נורא ואיום, כבר לא אומרים לו 'חזור בך' שנייה לפני הפיצוץ. מיד תוצת אש נוראה. כמה נאיביות נראות היום הצעקות של 'פופוליטיקה'. היום זה נחשב לשיח מנומס".

העולם אכן יתנהל טוב יותר אם נשים ינהיגו אותו? דווקא הן לפעמים חוסמות קידום של נשים אחרות, או משאירות להן יותר צלקות מאשר הגברים בחייהן - ולא שחסרות צלקות מהסוג השני.
"לי אין צלקות כאלה. זה לא שלא נפגעתי מנשים בחיים שלי, אבל אני נותנת יותר אמון בנשים מאשר בגברים. הרבה יותר נוח לי לעבוד איתן, על אף שאין לי קושי לעבוד עם גברים, ואין לי הנחת יסוד שנשים הן בני אדם טובות יותר. איך אומרת הדמות הראשית בסרט 'מלאכיות מברזל'? 'אין לי אשליה שנשים הן מלאכים, אבל אין דבר כזה לשלם מסים ולא לקבל זכות הצבעה'. או כמו שהילרי קלינטון אומרת: 'זכויות נשים אלה זכויות אנשים'. באיזה עולם מישהו אחר יכריע מה מותר לך ומה אסור לך? רק בעולם שהוא לא דמוקרטי, ושיש בו שלטון עם זכויות-יתר".

הכרעה חיצונית כזו היא מוצאת למשל בצה"ל: "גם היום 15 אחוז מהמקצועות הצבאיים סגורים בפני נשים. הם לא סגורים בפני מי שלא מתאימות, אלא בפני נשים. אין אפילו אופציה להיבחן אליהם".

אולי מתוך חשש שאישה שנופלת בשבי מסתכנת יותר מגבר, או משלמת מחיר גבוה יותר?
"ומי מחליט בשבילה? מה פתאום שמישהו אחר יחליט עליי איזה סיכון אני לוקחת ואיזה לא? זו התייחסות שנשארה מהימים שבהם שפטו נשים כמו ילדות וילדים. לא היה לנשים מעמד אוטונומי בפני החוק, כי הגבר מכריע, זה עסק שלו. המחשבה הפטרונית שמישהו יחליט בשביל אישה היא שאריות של ההתייחסות הזו".

התפיסה הפמיניסטית של מיכאלי נבטה עוד לפני שנחשפה בכלל למושג הזה. "הבית שלי היה מאוד מסורתי - אמא הייתה עקרת בית עד שהגעתי לכיתה ה'. רק אז היא הלכה ללמוד סיעוד, והיום היא אחות טראומה. אני הריאקציה לזה. כשבכיתה ט' שלחו את הבנות לכלכלת בית ואת הבנים לשיעור אלקטרוניקה, הודעתי שאני לא הולכת לכלכלת בית. אני אהבתי ללמוד אלקטרוניקה. ואכן הצלחתי לעבור לשם - בת יחידה בין כל הבנים".

מאז את מורדת בהגדרות המגדריות?
"תמיד עצבן אותי שאומרים לי מה לעשות. הרגשתי הזדהות עזה עם כל הדמויות הבלתי צייתניות בעליל - עם בילבי, עם האסופית. ב'נשים קטנות' התחברתי כמובן לג'ו ולא לאחרות. כשבגרתי למדתי בחוג למגדר שמה שעשיתי מכונה קריאה חתרנית. פורמלית הספר מנסה לחנך אותך להיות 'ילדה למופת', אבל האפשרויות האחרות היו שם, והן אלה שמשכו אותי".

שימוש בלשון נקבה בהתייחסות לרבים, או כברירת מחדל חלופית לזו הקיימת, באמת יביא לשוויון בין המגדרים?
"אני לא יודעת. לא לכל דבר יש לי פתרונות מגובשים וסופיים. אבל אני כן מבינה שהעובדה שאני מאולפת מגיל אפס לדבר בלשון זכר ולהגיד על עצמי 'אנחנו חושבים', זו בעיה. זה מביא אותנו לחשוב על עצמנו דרך האינטרס הגברי, מכפיף אותנו לתוך המנגנון של הפטריארכיה. שפה מעצבת תודעה, תודעה מעצבת הוויה, וחוזר חלילה. בלשון נקבה אנחנו לומדות לחשוב על עצמנו, להביע את הקול הנשי – בספרות ובכל מקום. לשון נקבה זה הקול הנשי בהגדרה, בה"א הידיעה. זה האופן שבו אנחנו מבטאות את עצמנו, והנה התרגלנו להגיד: מבטאים.

"כשאת מתחילה לדבר בנקבה, פתאום נחשפת אמת מוסתרת. למשל 'ארגון המורים'. איזה מורים? הרי הגברים בתחום הם מיעוט. זו שביתת המורות, לא שביתת המורים. וזה חשוב, כי זה מסתיר מאיתנו שמה שאִפשר למקצוע הזה להגיע לשפל, זו העובדה שהוא מקצוע נשי טוטאלי. אם זה היה מקצוע של גברים, זה לא היה קורה. המשכורות לא היו כאלה. אנחנו ממשיכות/ים להגיד 'עניים', כשיש הרבה יותר עניות. והנה אנחנו אומרות מנהלים, ובאמת יש מעט מאוד מנהלות. כשאין חיבור למציאות, הכול נשמע אותו דבר והפער בין נשים וגברים מתפספס.

"מטריף אותי לשמוע 'אנחנו חושבים' ו'אנחנו אומרים'. אפילו בשיווק כל ההוראות ניתנות בלשון זכר – דחוף, משוך, הכנס, צלצל, קנה. זו אמורה להיות פנייה אישית, אבל באיזה עולם זה יהיה אישי אליי?"

הכספומט בסוף צריך לבחור לשון אחת ולהשתמש בה לכולם.
"הכספומט אומר לי 'הוצא את כרטיסך'. מילא בכניסה, אבל אחרי שהכנסתי את הכרטיס, אתה יודע עליי פרטים אינטימיים, למשל שאני אישה. דבר בלשון נקבה!"
להילחם על הפרשנות
עוד כשהייתה אשת תקשורת הפיקה מיכאלי שני סרטים דוקומנטריים. האחד מהם, "בכל מחיר", ליווה את סיפורה של אתי אלון, שהורשעה במעילה בסך של למעלה מ-250 מיליון שקלים ונידונה ל-17 שנות מאסר. לאחרונה יצאה אלון לחופשי, לאחר ניכוי שליש ממאסרה.

איך הרגשת כשראית אותה יוצאת מהכלא?
"אני יודעת שיש המון כעס על אתי אלון. זה לגמרי מובן, הרי היא הראשונה להודות שמעלה. היא אפילו הסגירה את עצמה. אבל יש לי גם הרבה אמפתיה כלפיה. המפקדת של כלא נווה תרצה הצהירה שאלון עברה שם שיקום מופלא ותהליך מדהים, ואני שמחה שיש לה הזדמנות לבנות מחדש את החיים שלה.

"הסיבה להתעניינות שלי בסיפור הזה היא שזיהיתי מההשכלה הפמיניסטית שלי את המקום שאלון הייתה בו הקורבן. לא מעט מחקרים מראים שרוב האסירות כלואות על פשעים שביצעו בשירות הגברים בחייהן (אתי אלון גנבה את כספי הבנק למסחר למען אחיה, עופר מקסימוב, שהסתבך בחובות בגלל הימורים). נשים גם נענשות באופן קשה יותר מגברים שביצעו עבירות זהות. זה קורה קודם כול משום שהן חרגו מהתפקיד הנשי שיועד להן. גם בעבירות צווארון לבן חמורות – כמו פרשת ויסות מניות הבנקים, למשל - מעולם לא היה עונש בסדר גודל כמו זה שאלון קיבלה.