לשטן, נמאס מטענת בן-אהרון שהוא לא עושה מספיק לתיקון הבחירה של העם, והציע 'קח את החוטים'..  

זה מאוד רחוק מהסילוף שמפיצים עליו.

לתשומת ליבם של תלמידי בצלאל, אולי תעשו מיצג עם התמונה ענקית של סטלין, כמו
בחדרי האוכל של פעם, ותוסיפו את הכיתוב:

מפ"ם
+
ר"ץ
====
מר"ץ

עובדה שהוא לא ציין את בוזי הרצוג שאינו נלחם ביהדות או במתנחלים כאג'נדה אלא מייצג את הצד השני, יצוג שונה אבל מכבד לרוב.

אני לא שונא ערבים- אני אוהב יהודים!

מעלילות 'הנחש' - יוסי שריד, שספר בשם זה, שנכתב עליו, הורד מהמדפים.
ציטוטח ממאמר עליו:
יוסי שריד הוא הכריז מלחמת עולם על המתנחלים, ולא חסך מהם גידופים, דברי נאצה ולפעמים גם דברי עלילה. כל יכולות הניסוח שלו גויסו לצורך הכפשתם. "זאת חבורה נפחדת והיסטרית, טפילית ומפונקת, שכל תלאה מוציאה אותה מכליה", השתלח בהם בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, בעודם מותקפים ומדממים. כמו כן טפל עליהם אחריות ישירה למצוקות החברתיות בישראל. "מישהו שמע פעם על מתנחל מובטל?" שאל בטור שלו ב"הארץ", ויצר רושם מופרך כאילו נודע לו ממקורות רווחה מוסמכים שאכן אין בנמצא מתנחל הנזקק לשירותיהן של לשכות התעסוקה.

"הייתי שם לפני שבוע", כך סיכם פעם אחרת רשמי ביקור בקריית ארבע, "ועל העיר רבץ ענן כבד, כפי שרואים רק במקומות שדליפה צהובה אופפת ומרעילה אותם, ובראשם צועד הרב משה לוינגר, תמיד כמו בעיצומו של התקף אפילפטי". ופעם אחרת כתב: "טעינו, כשלא פינינו את מתנחלי חברון מיד לאחר טבח מערת המכפלה. רבין שקל זאת, אבל מישהו דאג להפחיד אותו ברגע האחרון. כך נותרה האשפה במקומה באין מסלק".

את עיקר תהילתו זרע וקצר בתקופת מלחמת לבנון. הטנקים של שרון ובגין היו עדיין במרחק ניכר מבֵּירות כאשר שריד פתח באש. אפילו השמאלנים כעסו עליו בהתחלה. רק בהמשך המלחמה, כשהעניינים הסתבכו וחיילים נפלו בזה אחר זה, כולם יישרו איתו קו; ראו בו נביא. "המציאות הוכיחה שנה אחרי שנה שהוא באמת צדק בכול", ספד לו אמנון דנקנר ערב פרישתו מהכנסת.

זאת היתה, כמובן, הגזמה פראית. שריד לא צדק בכול. קשה אפילו לקבוע שהוא צדק בדרך כלל. כמו כל פוליטיקאי בכיר או פובליציסט צמרת היו לו נבואות מוצלחות, נבואות מופרכות ונבואות שהגשימו את עצמן. כשמספר החללים בחזית הצפון עלה על מחיר הדמים הממוצע של פעולת תגמול נרחבת, הפכה הביקורת של שריד לאופנה כללית.

פקפוקיו הקולניים בצדקת המערכה פגעו קשות במורל של הדרג הפיקודי הבכיר ובביטחון העצמי של הדרג המדיני. כל תקרית דמים הוצגה כהוכחה לחוסר התוחלת שבעצם הכניסה ללבנון, על אף שאין מלחמה בלי תקלות מבצעיות ורגעים קשים, אפילו לא מלחמות מוצלחות וצודקות.