צבי סוכות על מתווה עמונה והמאבק  

עולא בר קושב תבעתיה מלכותא ערק ואזל ליה ללוד גבי רבי יושוע בן לוי אתון ואקפון מדינתא אמרו להן אין לית אתון יהבין ליה לן אנן מחרבין מדינתא סלק גביה רבי יהושע בן לוי ופייסיה ויהביה לון והוה אליהו זכור לטוב יליף מיתגלי עלוי ולא איתגלי וצם כמה צומין ואיתגלי עלוי אמר ליה ולמסורות אני נגלה אמר ליה ולא משנה עשיתי אמר ליה וזו משנת החסידים"

(תרגום) עולא בר קושב היה מבוקש של המלכות. ברח ללוד אצל רבי יהושע בן לוי. הגיעו החיילים כיתרו את העיר ואמרו שאם הם לא מסגירים אותו הם מחריבים את כל העיר. הלך רבי יהושע פייס אותו והסגיר אותו למלכות.
עד אז אליהו הנביא היה מתגלה אליו ומאז הפסיק. כמה צומות צם עד שהתגלה אליו חזרה ונזף בו "וכי למוסרים אני נגלה"?
ענה לו ר' יהושע: וכי לא עשיתי כדברי המשנה (ייחדוהו) ענה אליהו: וכי זו משנת חסידים?

וסיפור אחרון:
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה
תנו רבנן: כשחלה רבי יוסי בן קיסמא, הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו. אמר לו: חנינא אחי, (אחי) אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה? שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו, והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת, ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה וספר מונח לך בחיקך! אמר לו: מן השמים ירחמו. אמר לו: אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמו, תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש! אמר לו: רבי, מה אני לחיי העולם הבא? אמר לו: כלום מעשה בא לידך? אמר לו: מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים, אמר לו: אם כן, מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי. אמרו: לא היו ימים מועטים עד שנפטר רבי יוסי בן קיסמא, והלכו כל גדולי רומי לקברו והספידוהו הספד גדול, ובחזרתן מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וס"ת מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בס"ת, והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה. אמרה לו בתו: אבא, אראך בכך? אמר לה: אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וס"ת עמי, מי שמבקש עלבונה של ס"ת הוא יבקש עלבוני. אמרו לו תלמידיו: רבי, מה אתה רואה? אמר להן: גוילין נשרפין ואותיות פורחות.

המשמעות היא שלמרות שברור שברגע זה רק נפסיד, לכשייצרב בציבור שמישהו היה מוכן למות בשריפה כדי ללמד תורה זה מעלה את ערך לימוד התורה בהמון, אותיות פורחות באויר. ובוודאי גם מקשה על הממשל להמשיך עם הגזרה. כל ממשל שמעניש בונה על זה שהעונש לבודדים ירתיע. אם כולם לא יורתעו מהעונש הממשל יורתע. (פרשנות ששמעתי ממיכאל בן ארי בשם יאיר שטרן נדמה לי)

לא אכנס לדיון התורני שבהחלט מעניין. אנסה להתמקד במהות.

יש 3 רמות:
א. (בעיקר שכל, פחות לב) מי שמפחד תמיד ממאבק = ילד הכאפות של הכיתה
יתרון: אין הפתעות וסיכונים חריגים.
החיסרון: כולם ידרכו עליו כשירצו
ב. (הרבה שכל והרבה אומץ ולב) לעשות שיקולים של רווח מול הפסד ולהשתמש במאבק ככלי במוצא אחרון = זו ההלכה.
יתרון: התנהלות בכללי המשחק המקובלים. כישרון טוב יביא לתוצאה טובה.
חיסרון: כללי המשחק לא מביאים הפתעות בקנה מידה גדול. לנוער גם קשה להכיל את זה והם החיילים העיקריים במגרש.
ג. (בעיקר לב פחות שכל) הכל או כלום = כשמדובר במצווה זו מידת חסידות.
יתרון: מפחדים להתעסק אתך.
חיסרון: ידאגו שתהיה חלש כי אי אפשר להידבר אתך. וצריך לקוות שמן השמים ירחמו. על רבי חנינא בן תרדיון לדוגמא לא ריחמו כנראה.

ונעבור אלינו. יש בעיה קשה של ההתיישבות ביו"ש.
בואו נודה על האמת, רובה הוקמה בקומבינות בעידוד הממשלה. מה שאומר שחלק גדול מההתיישבות לא חוקית למהדרין. נוסיף לזה את העובדה שבארגוני הקרן החדשה יושבים אנשים במשכורת כדי להפיק דוחות בעניין והנה לנו בעיה קשה.

אפשר לומר שאנחנו ניצלנו את המערכת לבנות (המון בחסות הממשלות) והם מנצלים להרוס.
אף אחד הרי לא חושב שמעניין את יש דין זכויות תושבי סילוואד. הם השקיעו אינסוף מאמצים לאתר יורשים ולספר להם שעמונה בעצם גוזלים להם את הקרקע. המטרה היא שלא יהיו שם יהודים.

אף אחד גם לא רוצה מאבק. אבל אם אנחנו לא נצא למאבק קשה על כל בית ובית נפסיד את כולם בשיטת הסלמי.

וזה חברים. כבר קורה בשטח

אם הייתה לתושבי יו"ש מנהיגות שמסוגלת למאבק זה מה שהייתה עושה. והייתה הסדרה כבר בסיפור מגרון או באולפנא בבית אל.
אין הנהגה. ולכן העסק מסתבך יותר כשאדם פרטי הופך בעל כורחו למשפיע על כולם. העול נפל על תושבי עמונה שמצד אחד מטבע הדברים דואגים לישוב שלהם, ומצד שני קבלו בעל כרחם על הכתפיים את דאגות ההתיישבות כולה.

נפסק בשו"ע שכשיש מלחמה בגבול כל העיירות מחוייבות להשתתף עם עיירת הגבול במלחמה כי בהמשך זה יגיע אליהם.
פה לצערי כל המקומות האחרים בהתיישבות לא התגייסו. וכשחלק התגייסו בימים האחרונים, כנראה היה מאוחר מידי. לכן קשה לצפות מעמונה לוותר לגמרי על יישובם הפרטי בשביל המקומות האחרים. בעיקר כשהרווחים של המאבק שלהם (חוק ההסדרה) מגיעים לכולם ולא להם.

ההתיישבות צריכה הנהגה שלא מפחדת להיאבק, ומכירה גם במגבלות הכח שלה. = ההלכה.
גם חנוכה ופורים לא נגמרו בניצחון מוחלט.
בחנוכה אפילו היה סוג של הסכם. וביום העצמאות חוגגים למרות שחתמנו על תכנית החלוקה.
בכלל, חברון אלון מורה וקדומים (ראשית ההתיישבות) נולדו בהסכמים.
המכנה המשותף לכולם: מנהיגים שלא חששו להיאבק ולהכיר במגבלות הכח.
די הזוי להפיל על עמונה את האחריות לכאן או לכאן. שהרי היו גם קולות רבים שטענו שאם הם לא מקבלים את ההסכם זה נזק להתיישבות כולה.
הנהגת עמונה ראויה להערצה על ההובלה בלי חשש ממאבק ובהכרה במגבלות. הם עשו את זה הכי טוב שאפשר ולקחו על עצמם אחריות לאומית הרבה יותר ממה שמצופה מהם..

נקודה נוספת היא ציבור הנאבקים.
אנשים שבאים מבחוץ. חלקם הגדול גם לא תושבי יו"ש. כשהם נקראים לדגל הם צריכים הגדרה ברורה למה הם באים. להערכתי היו מגיעים גם אם היו יודעים שהמלחמה היא פרטית על עמונה.
בכל אופן הבלבול יצר פה בלאגן. תושבי עמונה באמת רצו לדאוג לכולם ואכן דאגו לכולם בחוק ההסדרה. אבל להמשיך את המאבק של כולם, לא בכל מחיר.
היינו צריכים להבהיר את זה טוב לפעילים והם לא הבינו.