מאז שילהי רצח רבין לא היו לנו ימים טובים כאלו, שוב הנאורות שלנו בולטת על רקע ההמון הנבער  

הכרעת הדין ההמנומקת של השופטת הלר, דומה להפליא לזו של השופט חשין,
כששלח את מרגלית הר-שפי, לכלא.

כמו שחשין, התעלם מהעובדות שהיו לנגד שני ראשי השב"כ ושבגינן הם טענו בברור,
שמרגלית הר-שפי חפה מכל פשע, כך גם השופטת הלר התעלמה מכל מה שנחשף בתכנית עובדה,
לעיני הציבור, על תפקודו הלקוי של המ"פ, ושהשפיע במישרין על החשש מחגורת נפץ שנשמע בפרוש בסירטון של עובדה.

השופט חשין הפגין וירטואוזיות מילולית בהחדרת איזמל המשפט למוחה של צעירה דתית,
אף שאורח חייה זר לו לחלוטין (בניגוד לדעת השופטת ברלינר שבאה מאותו מיגזר),
והגיע תוך התפלפלות מסוננת מכל מה שמנוגד לתזה התפורה מראש, למסקנה שהתאימה לאג'נדה, של המילייה הנחשב.

ובדומה מאד, השופטת הלר, אף היא הפגינה כושר מילולי נוקדני לעייפה, ובמשך כשלש שעות
תימרנה בוירטואוזיות בין העובדות והעדויות תוך התעלמות ממה שלא מתאים לאג'נדה הידועה
מראש, ומתוך חוסר הבנה בסיסי במנטליות של חיילים קרביים צעירים.

החגיגה בשמאל, ממש כמו אז, מתאפיינת בטפיחה עצמית על השכם, ובטהרנות מתנשאת של
המילייה, בניגוד לנחשלות של ההמון החשוך של הלה'פמילייה, אותה מייחסים לכל הימין.