הארץ: מינוי פיאד כאינטרס ישראלי  

התנגדותו התמוהה של ראש הממשלה מעידה על היותו נתון במצור פוליטי. מחושק על ידי הפלג הקיצוני בליכוד ובבית היהודי, וכשברקע חקירותיו במשטרה, נדמה שלא נותר לו עוד מרחב תמרון. לכן הוא נגרר אחר מדיניות המוכתבת על ידי בריונים פוליטיים ומנוגדת לשכל הפוליטי הישר. בדיוק כמו בסוגיית חוק ההפקעה.

בניגוד לימין הקיצוני, החולם על ארץ ישראל השלמה, נתניהו תומך בפתרון שתי המדינות, כפי שחזר ואמר לנשיא ארה״ב דונלד טראמפ בשיחת טלפון. מהתבטאויותיו לאורך השנים התקבל הרושם, שהתנגדותו למדינה פלסטינית מקורה בחשש שאין עם מי לדבר, בין היתר, כי בצד השני יש ״חיות טרף״, וכי במידה שתקום מדינה פלסטינית היא תהווה איום קיומי על ישראל, כי בן לילה תהפוך ל״חמאסטן״ שנייה, כמו שקרה, לשיטתו, בעזה.

לו חששותיו של נתניהו מפני הנחשלות הדמוקרטית של העם הפלסטיני היו אותנטיים, ולא רק תירוץ לדחות את הקץ, הוא היה קופץ על כל הזדמנות שעשויה להגביר את המחויבות והשילוב של הפלסטינים במוסדות הדמוקרטיים. אלא שכמו מול יריביו הפוליטיים בישראל, כך גם כלפי חוץ: נתניהו מתעלם מכוחות מתונים ומתגמל רק את אלה הנוקטים אלימות. בכך הוא מאפשר לקיצונים משני הצדדים להכתיב את מדיניותו ופוגע באינטרס הישראלי.

ישראל חייבת לחדול מתגובותיה הפבלוביות, המונחות על ידי המחשבה שמה שטוב לפלסטינים בהכרח רע עבורה. עליה לקדם בברכה כל יוזמה לשילוב הפלסטינים במוסדות כמו האו״ם, ולעודד צעדים שמגבירים את המחויבות ההדדית הנגזרת מהם.

פיאד היה פרטנר רציני לשיחות עם ישראל, בכירים שעבדו אתו מלאים שבחים כלפיו, והוא זכה להערכה של הקוורטט. ייצוב המצב בלוב הוא אינטרס הומאני וישראלי, ופיאד מתאים לתפקיד שהוצע לו. מוטב שישראל תסיר את התנגדותה למינויו, ובוודאי שאין היא צריכה להתנות את תמיכתה בו במינויה של ציפי לבני לתת מזכ"ל האו"ם.