מנכ''ל בצלם,חגי אלעד בטור דעה בעיתון ''הארץ'' לאחר התקרית עם שר החוץ הגרמני:'נתניהו מפחד'  

נתניהו, בינואר. החרדה של חסידי הסטטוס קוו צריכה להיות תוכנית העבודה שלנו
AMIR COHEN/רויטרס

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לא הצליח למנוע משר החוץ הגרמני לשמוע מ"בצלם" כמה עובדות בנוגע לכיבוש. כישלון זה של נתניהו מצטרף לכישלונו למנוע זאת לפני כמה שבועות מראש הממשלה הבלגי, ולפני כמה חודשים ממועצת הביטחון של האו"ם. העולם שמע, שומע וישמע על הכיבוש — ואין שום דבר שממשלה ישראלית יכולה לעשות בעניין, חוץ מדבר אחד: לסיים את הכיבוש.

תמונת המצב העובדתית ידועה זה זמן. כחודשיים לפני יובל ה–50 לכיבוש, כל העולם יודע שישראל שולטת בכל השטח — ובכל בני האדם — שבין הירדן לים. ושהשליטה האלימה הזאת על מיליוני נתינים בגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים) וברצועת עזה מתבטאת ביום יום אכזרי של נישול, הרס והרג ובהכפפת חיי הפלסטינים, בכל דקה בכל יום במשך חצי מאה, לשרירות לב ולרצון שליטיהם, הישראלים.

במשך רוב תקופת קיומה של מדינת ישראל ובכל יום בוחרת המדינה לקיים את השליטה הזאת בפלסטינים. לכך שותפים כל מנגנוני הממשל, המשפט, התכנון והצבא. ואולם שום כסות מוסרית או משפטית לא תצליח להסתיר את המשמעות העמוקה של האלימות היום יומיות הזאת. בני אדם הגונים יעשו כל שביכולתם כדי להפסיק את העוול הזה.

כך שאם העובדות ידועות, מה מפחיד את נתניהו? לראש הממשלה ולחבריו בקואליציה, וברוב מפלגות ה"אופוזיציה", אין שום כוונה לסיים את הכיבוש. הם התרגלו למציאות הקיימת, שבה ישראל גם מקדמת בהדרגה את האינטרסים שלה על גב הפלסטינים וגם לא משלמת על כך שום מחיר בינלאומי. מדובר בישראבלוף בממדים היסטוריים: ישראל אינה ממלאת תנאי סף דמוקרטיים אלמנטריים, אבל נהנית מחברות במועדון המדינות הדמוקרטיות. כך מתאפשר המשך השליטה על עם אחר, תוך כדי זלזול בעקרונות מוסריים בסיסיים ובחוק הבינלאומי.

כישראלים, איננו יכולים להשלים עם המשך הכיבוש והפרות זכויות האדם הנובעות ממנו. אבל כל עוד העולם אדיש למתרחש כאן ונמנע מפעולה, הישראבלוף יכול להמשיך לשגשג. לכן נדרשת נחישות של הקהילה הבינלאומית לנקוט פעולות, שיבהירו לישראל שמעשיה מעבר לקו הירוק חוצים קווים אדומים. האפשרות שזה יתרחש לבסוף, היא שמפחידה את נתניהו ואת שאר חסידי שימור המצב הקיים.

ישראלים המתנגדים לכיבוש צריכים לשאוב מכך עידוד רב. גורמים בינלאומיים השוקלים את מדיניותם צריכים להקשיב למתרחש. הרי "בצלם" הוא ארגון קטן: התקציב השנתי שלנו, לשם המחשה, הוא בקושי עשירית מתקציב האבטחה של המתנחלים בלב השכונות הפלסטיניות במזרח ירושלים. למדינת ישראל, לעומת זאת, יש מיליארדים רבים המושקעים זה 50 שנה בשימור ובתחזוק הזוועה המוסרית של הכיבוש. צבא שלם של פוליטיקאים ושופטים, יחצ"נים ודיפלומטים, סוהרים ואנשי שב"כ, שוטרים וחיילים, ביורוקרטים ופקידים מושקעים בכיבוש. ועדיין, נתניהו מפחד.

החרדה של חסידי הסטטוס קוו צריכה להיות תוכנית העבודה שלנו. הדרך הלא־אלימה לסיום הכיבוש תלויה ביכולת לשכנע את העולם, ובמיוחד את הידידות של ישראל, שהן חייבות להבהיר לה, שמה שהיה איננו מה שיהיה, ושהמשך הכיבוש יגרור פעולה בינלאומית. איננו מקבלים פקודות מנתניהו, וגם לא העולם. ובעיקר: אי אפשר לפקוד על העובדות להיעלם ואי אפשר להורות לעוול להתחזות לצדק. חודשיים לפני יובל ה–50 לכיבוש, מתוך המשך נחוש של מאבק כאן ובכל זירה בינלאומית משמעותית, יש תקווה להביא לסיומו.

הכותב הוא מנכ"ל "בצלם"