חמשת עמודי התווך של הימין השמרני-ליברלי  

בעז לוי

אדם הוא יצור שמחפש אושר: למענו הוא פועל ואליו הוא חותר, זהו הציר המרכזי של חייו.

אנחנו בורחים ממה שגורם לנו צער וכאב, ונמשכים למה שמסב לנו עונג ואושר. נרצה או לא זהו חוק טבע, נתון שאין להתכחש אליו. כוכב הצפון שלנו הוא האושר, ואליו אנחנו מנווטים.

מהו אותו אושר? ובכן, קשה להגדיר. נסתפק בשלל המילים הבאות: מימוש עצמי, ביטחון, סיפוק, חופש, הנאה, שמחה, נחת, איכות חיים.

מוסדות האושר האנושי

על גבי ההנחה הזו, מושתתת החשיבה הימנית הליברלית-שמרנית; היא מקבלת את עובדת החיים שהאדם פועל למען אושרו, ולא מִתְפַּתָה להילחם בה ולנסות ולהנדס חברת מופת אחרת, אלטרואיסטית, שבה אנשים אינם דואגים לאושרם שלהם. למעשה, אין לימין כל אג'נדה חוצבת להבות על תיקון עולם ועל החברה האידיאלית. הוא הרבה פחות יומרני והרבה יותר צנוע מזה. יש לו רק אמת מידה אחת: האושר האנושי.

כך, הביטוי "תפסת מרובה לא תפסת", מדריך את החשיבה של הימין בהקשר המדיני-חברתי. הוא חושש מאוד מרעיונות מבריקים, מסעירים ומהפכניים, על שידוד מערכות ותיקון הטבע האנושי. במקום אלו, הוא אוחז בחזקה באותן דרכים ומוסדות חברתיים, שכבר נבדקו והוכחו במרוצת מאות השנים האחרונות כתורמים ומועילים לאושר האנושי; או כמו שאמר זאת הפילוסוף והכלכלן פרידריך האייק:

הציוויליזציה היא תוצר של ניסוי וטעיה אנושיים מתמשכים … היא מבטאת את צבר הניסיון שחלקו הועבר מדור לדור כמידע מפורש, וחלקו הרחב יותר הוטמע בכלים ובמוסדות שהוכיחו את עצמם כעליונים – מוסדות שהייחודיות שלהם עשויה להתגלות באמצעות ניתוח מודע, אך הם ישרתו את צרכי האדם גם בלי שבהכרח נבין אותם.

הימין דואג למוסדות הללו, מקדם אותם ושומר עליהם. בלי יומרות גדולות, בלי לחשוב שהוא יודע הכל, בלי מילים מפוצצות. רק מה שגורם לאושר אנושי פשוט וטוב.

מהן הדרכים והמוסדות שלפי אמת המידה של האושר האנושי חיוניות לאדם? בקיצור נמרץ:

1. חירות

אין אושר אנושי בלא חירות. החירות היא נשמת אפה של היצירה, של היוזמה, של המימוש העצמי, של היכולת לחיות את החיים במלואם וליהנות בהם. לאורך רוב שנות ההיסטוריה, רוב בני האדם היו משועבדים או כפופים לשרירות לִבַּם של עריצים. זהו המצב השכיח, אולי אפילו הצפוי והטבעי יותר, אלא שהוא כולל סבל ודלות לרבים. חירות, כך מוכח, מבטיחה הרבה יותר שפע ואושר, אלא שהיא קשה להשגה. כדי ליצור מציאות של חירות מרובה, נדרשים מספר מוסדות חברתיים שיבטיחו את קיומה.

מהם המוסדות מחוללי החירות? ובכן: הקניין הפרטי, שמבטיח כי האדם הוא הבעלים הבלעדי של פירות עמלו, והוא זה שמנהל את חייו כאוות נפשו באמצעות משאביו; בחירות הוגנות ושוות (One Man One Vote), שמעניקות לאדם ייצוג שקול בבית המחוקקים; עקרון הכרעת הרוב בחקיקה, שמבטיח כי כל אדם נוטל חלק פעיל בעיצוב חובותיו וזכויותיו; עקרון שלטון החוק, לפיו החוקים חלים בשווה על כולם; עקרון הפרדת הרשויות, שמפריד את סמכויות החקיקה, שהן החשובות ביותר, מסמכויות הביצוע והמשפט, ומבטיח פיצול הכוח השלטוני; וחופש הביטוי וההתארגנות, שמאפשר לאדם להתבטא ולמתוח ביקורת ולפעול למימוש מטרותיו בציבור.

במקום שבו המוסדות הללו נשמרים כראוי, שם יש חירות. לא מדובר בערכים עליונים ("ערכי הדמוקרטיה") ולא בזכויות אדם מופשטות. מדובר במנגנון פונקציונלי, במכניקה שלטונית, שההקפדה עליה מחוללת חירות ומעצימה את האזרחים, בעוד שהפגיעה בה בשם ערכים "עליונים" (מישהו אמר "שוויון"?) מעקרת את החירות מתוכן.

2. משפחה

התא המשפחתי הוא המוסד החברתי הבסיסי והחיוני ביותר לתפקודה התקין של החברה. לאורך ההיסטוריה, התקיימו מספר מודלים של יחסי מין והבאת ילדים לעולם – הרמון, קומונה, פוליגמיה ועוד (היהודים לא שונים בכך משאר העולם). אולם, אט-אט כבשה את מקומה המשפחה המונוגמית, שבה יש רק בעל, אישה וילדים, והשתלטה באופן טבעי על כל העולם המפותח.

מה כל-כך מיוחד בתא המשפחתי המונוגמי? ובכן, הוא מתגלה כאפקטיבי במיוחד בלידת ילדים, גידולם וחִבְרוּתַם, בדאגה להורים המזדקנים, ובהסדרת היחסים בין המינים. או בלשונם של הכלכלנים השמרנים: המשפחה היא היחידה הכלכלית הבסיסית של החברה. וכך, מרגע שדרך כוכבה, המשפחה הפכה לצעד אנושי טבעי, וכמעט כל אדם שמגיע לפרקו ממסד את יחסיו עם המין השני דרכה.

גם כאן, כמו בעניין החירות, מדובר במוסד חברתי פונקציונלי ומרבה אושר. אין כאן ערך מהותי עליון, ערטילאי ושמיימי, שיש לשמור עליו בכל מחיר ויהי מה. לו האנושות היתה מפתחת מוסד חברתי אחר שמתפקד טוב יותר מהתא המשפחתי – לא היתה דרך וגם לא הצדקה למנוע ממנו להתפשט. העיקר הוא שמדובר באינסטרומנט שממלא פונקציה חשובה בדרך אל האושר המרובה של רבים, ושהוא מוכיח עצמו אמפירית, לאורך זמן, כפי שעושה המשפחה הגרעינית. בינתיים אין מועמדים רציניים להחלפה: רק תיאוריות מופשטות וניסיונות שונים ומשונים שנכשלו בתוך פחות מדור, שבדרך כלל חסרים אפילו בסיס הגיוני רציני (להוציא "חדשנותן" המסעירה) .

3. לאומיות

מהי לאומיות? קשה אמנם להגדיר את התופעה, אך ניתן לקבץ לסל אחד את מאפייניה העיקריים: שפה משותפת; אמונה במוצא משותף; היסטוריה משותפת; דת, מסורת ומנהגים משותפים; זיקה לטריטוריה מובחנת. לא כולם יחד כל הזמן, יש יוצאי דופן, אבל בסך הכל החבילה מוסכמת.

למרות מגמות אופנתיות במחקר, הלאומיות היא תופעה עתיקה משחר ההיסטוריה. היא אמנם לא הופיעה במסגרת של מדינות לאום מובהקות עד המאה ה-19, אך התופעה של קיבוץ אנושי אחד שחולק שפה, היסטוריה ואמונות משותפות היא עתיקת יומין. די להתבונן בהיסטוריה הסינית, היהודית והאתיופית כדי להבין זאת. אם ירצו או לא, זהותם של בני אדם אינה מתמצה רק במוסד המשפחה ― כשהשאר נשאר ללא גבולות וללא מאפיינים, כמו חומר היולי חסר צורה ― אלא הם מתארגנים באופן טבעי גם במסגרות חברתיות גדולות יותר.

היתרונות של הלאומיות ברורים: היא מספקת הגנה לפרטים ולמשפחות שנכללים בה; מקלה על יצירת הסכמה אודות שלטון מרכזי, המושתת על אמון ציבורי (קשה ליצור מסגרת של אמון במדינות מרובות לאומים); ההומוגניות הלאומית גם ממזערת את הנזקים האפשריים של עקרון הכרעת הרוב; ולסיום, היא מספקת גם את תשתית האמון שנדרשת למסחר תקין תחת שלטון החוק.

גם כאן, הלאומיות טובה לא כתכלית עליונה, אלא באופן פונקציונלי. היא מספקת לתאים המשפחתיים ולפרטים את ההגנה והצרכים באופן מיטבי. אין פלא שהמערב, שהיה החלוץ – בה"א הידיעה – בגיבושם של הלאומים למסגרות פוליטיות של מדינות לאום, הגיע לשגשוג ולפריחה שאין שני להם.

4. טריטוריה

אין לאום בלי טריטוריה. כדי לקיים מסגרת חיים תקינה, האומה חייבת ארץ משלה לחיות ולשגשג בה. היתרונות של טריטוריה לאומית ברורים: גבולות בני הגנה לבני הלאום; תא שטח שניתן ללמוד אותו לאורך זמן ולהפיק ממנו את המיטב; התבססות הקניין הפרטי והמסחר; זרז לתחושת השייכות והסולידריות הלאומית.

בניגוד לאג'נדות מימין ומשמאל שמקדשות את האדמה או מבטלות את חשיבותה מכל וכל, הטריטוריה היא קודם כל ואחרי הכל תנאי, אמצעי, פונקציה של חיים תקינים ומאושרים. זה לא גורע מחשיבותה או אומר שאי-פעם לא יהיה בה צורך, זה רק מעמיד את הדברים בפרופורציות הנכונות.

המסורת, במובנה הרחב ביותר, היא השמן שבגלגלי המוסדות הללו. בלא מסורות של שלטון דמוקרטי, של חירות, של חופש קניין, של משפחתיות, של לאומיות, של פיסת ארץ, אין לדברים הללו תוחלת. האויב הגדול ביותר של המוסדות האנושיים שערבים לחירותו של אדם, היא המהפכנות והרדיקליות. המחשבה שבעזרת הריסת הסדרים הקיימים ו"התחלה מחדש" ניתן ליצור עולם טוב יותר, מחריבה בדרך-כלל את הבניין כולו.

מסורת זקוקה לסבלנות, לאמון במוסדות שהתעצבו במשך שנים ארוכות ונוסו באינספור ניסיונות. היא האטמוספרה הציבורית שמאפשרת את קיומם. במדינות ערב, למשל, לא מצליחים במשך עשרות שנים להחיל דמוקרטיה, משום שחסרים שם מסורת ותרבות דמוקרטית. המוסדות הללו שמנינו, אם כן, זקוקים לתרבות ולאווירה ציבורית שיאפשרו להם לשגשג. אלכסיס דה-טוקוויל, ההוגה הצרפתי השמרן בן המאה ה-19, הדגים את הדבר היטב. באחד מהקטעים בספרו 'הדמוקרטיה באמריקה', מסביר טוקוויל מדוע רק האמריקנים הצליחו ליצור שלטון דמוקרטי אפקטיבי ומשגשג, בעוד שהמקסיקנים, שאימצו גם הם את החוקה האמריקנית מספר שנים אחרי כינונה, כשלו לחלוטין:

משביקשו המקסיקנים לכונן את המשטר הפדרלי בארצם, לקחו להם את החוקה הפדרלית של שכניהם, האנגלו-אמריקנים, לדוגמה ולמופת והעתיקו אותה כמעט במלואה. אבל אף ששאלו מהם את כתבו של החוק, לא יכלו לשאול גם את הרוח המפיחה בו חיים. הם הסתבכו עד בלי די … עד היום מטלטלת מקסיקו בין ממשל עריצות צבאי לאנרכיה …; מנהגי האמריקנים שבארצות-הברית הם אפוא הסיבה המיוחדת שבגללה הם העם היחיד בכל אומות אמריקה, המסוגל לשאת שלטון דמוקרטי.

הזיקה למסורת תלויה בהכרה במגבלותינו התבוניות. מי שסבור שביכולתו לבנות מוסדות חברתיים טובים יותר – מן המסד ועד לטפחות – מאשר מה שהתעצב על-ידי מיליוני בני-אדם במשך מאות ואלפי שנים, תהיה לו מעט מאוד סבלנות למסורת. די להתבונן במהפכה הצרפתית היומרנית, שהרסה סדרי עולם ישנים באבחת גליוטינה אך שקעה כמעט מיד בתהום של עריצות ושפיכות דמים, כדי להבין שהאויב של המסורת הוא גם האויב של האושר האנושי.

אכן, יש מתח מסוים בין מסורת לבין חירות וחדשנות. אלא שמסורת איננה קיפאון וחירות איננה היעדר כל גבולות. שניהם נדרשים, ושניהם יכולים וצריכים לתרום לאושר. למעשה, השאלה הגדולה הרובצת לפתחנו ולפתח המערב בכלל היא האם נשכיל לשמור על המתח בונה ומפרה, או שנהפוך אותו להורס ומצמית.

הימין הפרגמטי מול השמאל האוטופיסטי

כל המוסדות הללו שמנינו — חירות, משפחה, לאומיות, טריטוריה, מסורת — משתלבים במארג אחד ומשלימים זה את זה. הימין נאבק על שימורם וביטחונם של המוסדות הללו, מתוך ריאליזם צרוף המזהה את חשיבותם לקידום האושר האנושי; הפטריוטיות שלו היא רציונלית, הוא מוכן להילחם בזרים ואף לשפוך דם על הדברים שחשובים לאושרו. הוא לא מנסה לחנך אף אחד, ולא מעביר את הזולת אינדוקטרינציה של ערכים ומוסר בדרך ל"חברת מופת". הימין רק רוצה שאנשים יחיו בטוב ויהיו מאושרים, ושומר על המוסדות שהוכיחו עצמם לצורך זה.

לעומת ימין זה, שחותר להבטחת אושרו של האדם באמצעות הגנה וטיפוח של המוסדות החברתיים החיוניים, ניצב השמאל האוטופיסטי. לִבּוֹ של השמאל איננו נמצא במציאות הנתונה ובתנאיה הטבעיים, אלא בעולם שמעבר – בעולם הערכים המוחלטים, שבו אין צורך במוסדות, בריאליה, באמפיריות ובמסורת, אלא העיקר הוא ערכים וזכויות.

אינני סוציולוג, וניתן לתקוף את התופעה השמאלנית מזוויות רבות. מה שבטוח הוא, שהשמאל אימץ לעצמו שיח של ערכים וזכויות מהותיים בדרך לתיקון עולם, במקום לאמץ שיח מוסדי ואמפירי-ריאליסטי. את השמאל לא מעניין מה מתפקד ותורם לאושר האנושי; מעניין אותו מה ראוי להיות ואיזה עולם אידיאולוגי יש להחיל כאן ועכשיו, והוא מנסה להנדס את נפש האדם מחדש כך שתהיה מאושרת במציאות ה"אידאלית" שהוא מקווה ליצור.

פירות הבאושים של השמאל

תוצאת האוטופיזם היא קעקוע שיטתי של כל מה שמבטיח את האושר האנושי: החירות מותקפת בפרויקטים סוציאליסטיים שפוגעים בחופש הקניין, ובבג"ץ שפוגע בעקרון הכרעת הרוב; המשפחתיות מקועקעת באמצעות אג'נדות של "משפחה חדשה" ונטייה לעודד "אהבה חופשית" ולזלזל ב"התמסדות"; הלאומיות מותקפת באמצעות התמיכה בפלסטינים, במסתננים, בבדואים; הטריטוריה מעורערת באמצעות פרויקטים של שתי מדינות לשני עמים, התנתקויות ועקירת יישובים; המסורת מעורערת באמצעות נטייה מהפכנית ל"פוליטיקה חדשה", למחאה, לשינויים חריפים בשיטת הממשל, וכד'.

בשיח השמאלני, אינך נדרש להסתמך על תקדימים ולהביא ראיות אמפיריות. די שתגלגל עיניים לשמיים ותאמר את צמד המילים "זכויות אדם", "צדק חברתי", "תקופות אפלות", והטענה כבר תקפה.

אין צורך שתביא ראיות לכך שחלוקת העושר מחדש באמצעות מיסוי גבוה היא אפקטיבית ומועילה לכלכלה – מספיק שתאמר כי לא ייתכן שיהיו כאלה פערים בין עניים לעשירים; אין צורך שתבחן מה יהיו ההשלכות של הגבלות על ייצוא גז – מספיק שתאמר "צדק חלוקתי" ו"טייקונים חזיריים"; אין צורך שתאשש את טענתך כי קליטת המסתננים טובה באיזושהי צורה לחברה הישראלית – די שתאמר כי המוסר מחייב, כי זה מזכיר לך תקופות אפלות, וגם להם יש "צלם אלוהים"; והפלסטינים, הו הפלסטינים. מי בכלל צריך ריאליה עם הפלסטינים חפצי השלום והדו-קיום?

סוף דבר, השמאל מנסה להנדס חברת מופת, והולך עם ערכיו "ראש בקיר". המנוע שלו הוא אידאולוגי-ערכי, פרגמטיזם ואמפיריציזם ממנו והלאה. כאשר הוא מקבל לידיו את השלטון ומנסה להחיל על המציאות את תפיסותיו האוטופיות והערכיות, התוצאה היא תכנון אגרסיבי, שדינו להיכשל בשל היעדר מציאותיות.