הליברלים סובלנים? בעיקר לעצמם  

מארק ברנדט אינו הראשון לחקור את הפער שבין התפיסה העצמית של הצודק, החומל והפתוח לבין רגשותיו האמיתיים, ואת ההבדלים ונקודות הדמיון בין המחנות הפוליטיים. ג'ונתן היידט, פסיכולוג אמריקאי, גילה — להפתעתו — כבר לפני שנתיים שהמוסר הוא לא נחלתו הבלעדית של השמאל וששמרנים הם לא בהכרח מפלצות עם קרניים, ואף כתב על כך ספר ששמו "The Righteous Mind". אני מקווה שהגילוי לא צילק אותו יותר מדי, ושהזובור שחטף מחבריו הליברלים היה נסבל.

חוסר הסובלנות הוא תוצר מתבקש של הנפש האוטופיסטית, ואוטופיה היא מצפן מסוכן. בעוד שאגפים מסוימים של הנאורות המודרנית יכולים לבוא על סיפוקם בהצגת עמדה מנומקת, חלקים אחרים שלה כל כך מסורים לרעיונות יפים ופרחוניים שנולדו במוחם היפה והפרחוני עד שכל עדות לחוסר היתכנות של רעיונות אלה נכנסת לקטגוריה "דברים שאסור להגיד" כשהיא עטופה באריזה של שמות גנאי, להזהיר את הציבור מפניה. לעתים מוסיפים סנקציות כמו פיטורים או חקיקה שמצרה את חופש הביטוי, שזה הכי ליברלי.

כאשר רעיון יפה ופרחוני נכשל — יכנו אותו בשם אחר. למשל מרקסיזם. הניסיונות המעשיים ליישם אותו הסתכמו בקריסה כלכלית, שחיתות וכמובן מרחץ דמים קומוניסטי לתפארה, ואפשר היה לשער שהרעיון יאבד את קסמו לטובת התמודדות עם המצב האנושי, שלא ממש נוטה להסתדר בקופסאות בצבע ובגודל אחיד. אבל אז מחליפים "מרקסיזם" במשהו שנשמע מדמם פחות: "שוויון", ומניחים מראש שהוא קשור למציאות כלשהי, ושבהינתן שוויון הזדמנויות יגשים האדם את יכולותיו ויהיה בול כמו השכן ממול. וכאשר האנושות מוכיחה גם במעשים ואפילו, אם צריך, גם במחקר של אוניברסיטת ייל, שלא כולם יכולים או רוצים להיות זמרים מפורסמים או ביל גייטס — מיד יימצא לוחם צדק שיזעק "זה לא פייר! הסללה, טייקונים, דיכוי, אפליה", והכל בא על מקומו בשלום.

אם תרבות מסוימת היא נחשלת, כושלת ואלימה יותר — יניח הליברל שאין לכך שום רקע תרבותי או גנטי, כי מן הסתם מדובר בתוצאה של קולוניאליזם או גזענות. גם אם העדויות מצביעות בפירוש על כך שיש מדינות שעברו בהצלחה מקולוניאליזם לשגשוג וכאלה שניצלו את עצמאותן כדי לדמם למוות בעוני, דיכוי ואלימות. אלא שהליברליזם המערבי נוטה להניח שהאיסלאם בן זמננו (איסלאמופוביה, אני יודעת) הוא כמו שוודיה, רק בערבית. לייחס לו כוונה אחרת לבד ממחאה מוצדקת על דיכוי אימפריאליסטי יהיה — בואו נגוון — גזענות.

הערכים הליברליים המובילים היום הם לאו דווקא פתיחות או סובלנות. כלומר הם כן — אבל רק לרעיונות הנכונים. הנפש השמרנית דווקא מזהה אותם כפלגים של מרקסיזם, כולם נובעים מערך השוויון ומראיית העולם כהיררכיה של מנצלים ומנוצלים, מדכאים ומדוכאים, חלשים וחזקים, מלווים בתורת מוסר שעל פיה החלש צודק תמיד. ואם החלש לא תמיד מטריח את עצמו להתגלם בדמות ילדה רעבה מהעולם השלישי — יחליפו אותו במי שנעלב באופן הכי אפקטיבי, הכי נוגע ללב, ולעתים הכי רצחני, ממשהו שמישהו אמר.

החוקר ההולנדי לא היה צריך להיכנס למעבדה. הוא היה יכול להדליק טלוויזיה ולראות את מהומות הסטודנטים בקולג'ים האמריקאיים ואת ההפרעות לדוברים מהמחנה הרפובליקאי. הסובלנות הליברלית היתה נגלית בפניו במלוא יפעתה בדמותם של פעילי אנטיפה מעלים באש את אוניברסיטת ברקלי (טריגר: הרצאה), בכתבה ב"אולפן שישי" שטוענת שגל"צ ימנית כי לאראל סג"ל יש תוכנית של שעה ביום, במחאת שלום עכשיו נגד הופעה של רמי קליינשטיין בחברון או כאשר האוניברסיטה העברית מבטלת את שירת "התקוה" כדי לא לפגוע ברגשות הסטודנטים הערבים, אבל אוסרת על סטודנטיות דתיות לרקוד מאחורי מחיצה.

הוא היה יכול גם להתרשם מהתשואות ל"מעשה השפחה", ספר דיסטופי שמרגרט אטווד כתבה לכבוד רונלד רייגן ושהפך לסדרת טלוויזיה לכבוד דונלד טראמפ. מזווית מסוימת הסדרה יכולה להיראות כמו קול פמיניסטי עדכני שמתריע בפני האיום הכל כך ריאלי של שעבוד נשות אמריקה לצורכי ילודה. אבל אם את לא חוקר הולנדי אלא סתם שמרנית, את מוצאת את עצמך קוראת מהטריבונה: הלו, חבר'ה, סעודיה מוסרת שגם היא רוצה סדרה.