ב–70 השנים האחרונות נערך בישראל ניסוי טבעי ביחסי יהודים וערבים. תוצאותיו מדברות בעד עצמן
אחת מנקודות המחלוקת בסכסוך הישראלי־פלסטיני קשורה בשאלה הבאה: באילו תנאים יזנחו הפלסטינים, הנמצאים תחת שלטון ישראלי ישיר או עקיף, את דרך ההתנגדות האלימה — ויחיו איתנו בשלום, או לפחות בשקט? האם קיימים בכלל תנאים כאלה?השאלה הזאת אינה רלוונטית לממשלה הנוכחית, שאין לה שמץ רצון או כוונה להגיע להסדר כלשהו עם הפלסטינים. אך גם זמנה של הממשלה הזאת ייגמר, ואילו אנו נישאר עם השאלה.
(...)
ניתן לדעתי לנבא כיום את התנהגות הפלסטינים בעקבות הסדר שייחתם עמם במידה סבירה של ודאות. זאת בזכות ניסוי טבעי שהתבצע כאן בישראל ב–70 השנים האחרונות, ושתוצאותיו מדברות בעד עצמן. הנה הניסוי — והנה התוצאות:
בשנת 1948 התגוררו בארץ ישראל המערבית כ–1,200,000 ערבים, רובם הגדול מוסלמים. בעקבות מלחמת העצמאות ("הנכבה" — האסון) ומלחמת ששת הימים ("הנכסה" — התבוסה) חלו שינויים אדירים בחייהם ובמעמדם של כל הערבים האלה וצאצאיהם.
ניתן לחלק את הערבים שגרים היום בין הים התיכון והירדן (כלומר, אלה שלא הפכו לפליטים באחת מארצות המזרח התיכון ולא היגרו למרחקים) לשלוש קבוצות: הערבים אזרחי ישראל; ערביי יהודה, שומרון ועזה; וערביי ירושלים המזרחית והכפרים שסביבה ("ערביי ירושלים המאוחדת"). שלוש הקבוצות האלה מהוות את קבוצות הניסוי. נתבונן בהן וביחסן למדינה היהודית.
הערבים אזרחי מדינת ישראל: לפי דעתי — שמשום מה מרגיזה יהודים וערבים כאחד — בין ההישגים הגדולים ביותר של מדינת ישראל ניתן למנות את ערבייה. הערבים "שלנו" הם מיעוט לאומי בעל מודעות פוליטית וזהות לאומית, ציבור משכיל ודובר עברית. זהו מיעוט הטרוגני בעל שיח פנימי תוסס, שרובו המוחץ מעוניין לחיות איתנו בשלום. כפי שהיטיב לתאר סייד קשוע, הסיוט הגדול ביותר של ערביי ישראל הוא שאנחנו נשחרר אותם משלטון היהודים, ונעביר אותם ואת הכפרים והערים שלהם לשליטת המדינה הפלסטינית שתקום ביהודה, שומרון ועזה (תוכנית סופר/ליברמן לחילופי שטחים ואוכלוסיות). הם מודעים לאפליה השיטתית ולהסתה נגדם מצד ממשלת ישראל הנוכחית, אבל שולטים בחוקי המשחק הדמוקרטי ומבינים היטב את ההבדלים התהומיים שבין ישראל לבין כל מדינה ערבית.
(...)
הערבים תושבי יהודה, שומרון ועזה: זו קבוצת הניסוי השנייה. בקצרה ובהכללה, הערבים האלה הם אויב. רבים מאוד מהם שונאים אותנו בלהט, ומיעוט הולך וגדל מביניהם אף מוכן להקריב את חייו לשם הסיכוי להרוג בנו. רובם אינם יודעים עברית, רובם אינם מכירים יהודים אלא כחיילים ומתנחלים, וכמעט כולם ניזונים מהסתה ארסית נגדנו בערוצי התקשורת וברשתות החברתיות. כמעט כולם עניים מרודים, חלקם חיים זה שלושה דורות במחנות פליטים, הם חסרי אונים מולנו וחסרי זכויות אצלנו, הם עומדים יום־יום במחסומים שלנו והם מלאי זעם. איני נכנס לשאלה אם היה ניתן לקיים כיבוש שהיה מביא לתוצאה אחרת. אני פשוט אומר שזה המצב היום, ודומה שהפעלת כוח נוסף לא תשנה אותו. הרי "ניצחנו" אותם שוב ושוב (שתי אינתיפאדות, חומת מגן, עופרת יצוקה, צוק איתן — ומה הלאה?). והנה, למרות כל הניצחונות שלנו, עדיין רבים מהם, רבים מאי פעם, בעזה, בחברון, וברחבי שטחי A ו–B, מוכנים להרוג ולהיהרג על מנת לסגור איתנו חשבון פתוח ומדמם. וזה מביא אותי לקבוצת הניסוי השלישית.
הערבים תושבי ירושלים "המאוחדת" והכפרים שסביבה: זו, לדעתי, הקבוצה המעניינת ביותר לצורך שאלת התנאים הדרושים לשלום ולשקט בין היהודים והפלסטינים. מצבם הכלכלי והאישי של ערביי ירושלים המאוחדת טוב בהרבה משל אחיהם שמאחורי חומת ההפרדה. הוא דומה לזה של אחיהם ערביי ישראל: הם חברי קופות החולים ומוגנים על ידי חוק ביטוח בריאות ממלכתי. הם מקבלים ביטוח לאומי, רבים מאוד מהם דוברים עברית, והם חופשיים לעבוד, ללמוד, ולנוע בישראל ובין היהודים כרצונם. נכון, רמת השירותים המוניציפליים והאזרחיים שערביי ירושלים השלמה מקבלים מן הרשויות — בתברואה, בחינוך או בפיתוח הסביבתי — נופלת מרמת השירותים שמקבלים שכניהם היהודים, אבל זה נכון גם לגבי רוב אחיהם ערביי ישראל.
זו לא הכלכלה
למי דומים, אם כן, ערביי ירושלים השלמה, שההבדל העיקרי ביניהם לבין ערביי ישראל אינו כלכלי אלא תרבותי ואזרחי? למי דומים הערבים שיש להם ביטוח לאומי ותעודת זהות כחולה, אך אין להם זכות הצבעה לכנסת ואין להם דרכון ישראלי? במרחק 200 מטר בקו אווירי מבית החולים הדסה הר הצופים נמצא הכפר עיסאוויה שסופח לישראל, והוא חלק מירושלים המאוחדת. נהג יהודי שייקלע בטעות לכפר הזה עלול לשלם על כך בחייו. ידידים שלי, ערבים ישראלים, אמרו לי שהם מפחדים להיכנס לכפר, מחשש שיחשבו אותם בטעות ליהודים.
(...)
עד כאן העובדות. עכשיו ההסברים והמסקנות. ההסבר הפשוט ביותר הוא זה: מה שמונע שנאה תהומית, רצח, והתקוממות עממית, מה שמאפשר חיים יחד, הוא מה שמבדיל בין ערביי ירושלים לערביי נצרת, ולא מה שמבדיל בין ערביי ירושלים לערביי חברון ועזה.
במילים אחרות, מה שמונע מלחמה ורצח, ומה שעושה שלום, הוא תחושת שייכות, שוויון ושיתוף, ולא שילוב של סוכריות כלכליות ויד קשה. לא קופת חולים ולא ביטוח לאומי, לא חומת מגן ולא צוק איתן, אלא שוויון אמיתי בפני החוק וייצוג הוגן בכנסת. כי זה לא הכסף, טמבל, וגם לא הכלכלה. זה "כי עוד נפשי דרור שואפת/ לא מכרתיה לעגל פז", ואפשר לשיר את זה גם בערבית.
יש הסברים נוספים ומתוחכמים להבדלים שבין הערבים של יפו, של ירושלים ושל עזה. מי שרוצה להמשיך ולהתעלם מן העובדות יוכל להתנחם בהן. אבל כדאי שהעושה כך יזכור כלל מדעי ישן, הידוע בשמו הציורי "התער של אוקאם" (Occam’s razor): ההסבר הפשוט ביותר לתופעה מסוימת הוא בדרך כלל ההסבר הנכון. ומי שלא יצליח לזהות במציאות המורכבת שבה אנחנו חיים כאן את התער של אוקאם עלול להידקר ממנו בקרוב באחת הסמטאות של העיר העתיקה.
משאלת לב שעבר זמנה
אז מה, בעצם, אני מציע? ערביי ירושלים השלמה מוכיחים שבלי שוויון לא יהיה שלום וגם לא שקט. לעומתם, ערביי ישראל מוכיחים ששלום ושקט ייתכנו כאשר יש שוויון, ולו גם חלקי. אבל שוויון לערביי יהודה, שומרון ועזה פירושו מדינה דו־לאומית, שבה היהודים יהפכו למיעוט בקרוב, ובזה אני לא רוצה. לכן, מאחר שהכיבוש — לשיטתי — הורס אותנו, אנחנו חייבים להפסיק עם הניסיונות שלנו לשלוט בערביי יהודה ושומרון במישרין או בעקיפין בלי לתת להם זכויות אזרח מלאות בישראל. זה פשוט לא עובד.
בניין לימודי יהדות באוניברסיטה העברית על רקע עיסאוויה
בניין לימודי יהדות באוניברסיטה העברית על רקע עיסאוויה. יהודי שייקלע בטעות לכפר הזה עלול לשלם על כך בחייואמיל סלמן
אז מה כן? זו השאלה העיקרית של 50 השנים האחרונות, ולדעתי כבר נכתב עליה הרבה יותר מדי. ד"ר מיכה גודמן בחן אותה ב"מלכוד 67", ואת מה שיש לי להוסיף לדיון המלומד ניתן לסיכום בכמה פסקאות.
השמועות על מותו של פתרון שתי המדינות הן משאלת לב של אלה שרוצים להמשיך "ללכת עם ולהרגיש בלי". אין ולא יהיה פתרון אחר. אנחנו צריכים להודות לאלוהים שיוזמת השלום הערבית קיימת ולקבל אותה. צריך לסגת מרוב שטחי יהודה ושומרון, לפנות ברגישות ובאהבה את 50,000 היהודים האידיאליסטים היושבים בהתנחלויות המבודדות, לספח לישראל את "הגושים", לעשות חילופי שטחים בדרום יהודה ובמערב הנגב ולהבין בצער שירושלים המאוחדת היא משאלת לב שעבר זמנה.
בירושלים — מה שיהודי יישאר ישראל, ומה שערבי יהיה פלסטין. המשטרה והצבא יישארו שלנו, וגדר ההפרדה תישאר במקומה, לפחות בשנים הראשונות, כגבול נושם שהמעבר בו מותנה בבדיקה ביטחונית שלנו. רוב מדינות ערב וכמעט כל מדינות העולם יתמכו בהסדר כזה.
ומה עם פלסטין? בשתי מילים: לא משהו. לדעתי אין ברירה אלא לתת לערביי יהודה, שומרון ועזה לשבור את הראש בינם לבין עצמם ולהנמיך ציפיות בקשר לתוצאה. מבט חטוף אל מה שקורה במזרח התיכון מביא למסקנות עגומות בקשר ליכולתם של ערבים בכלל, ופלסטינים בפרט, לשלוט בעצמם בשלטון דמוקרטי ולא־אלים. אחמד טיבי ואיימן עודה הם ישראלים הרבה יותר ממה שהם מוכנים להודות, אולי גם בינם לבין עצמם.
לכן נגזר על המדינה הפלסטינית שתהיה "מדינה מינוס" — בלי צבא אמיתי, בלי נשק כבד ובלי שליטה על המרחב האווירי ומעברי הגבול שלה. כל אלה יישארו בידינו, ועדיין כדאי שלא נשלה את עצמנו. הניסיון עם שלטון חמאס בעזה ושלטון הרשות ברמאללה רומז שפלסטין תהיה בסבירות גבוהה מדינת עולם שלישי למהדרין — מדינה כושלת עם שחיתות שלטונית פרועה, הוצאות להורג, הסתה ארסית, מיליציות יריבות וחמושות, או שלטון מרכזי אלים וחסר מעצורים. נצטרך להתמודד עם כל זה. זה לא נעים ולא נחמד, אבל זה קטן עלינו.
(...)
למאמר המלא, במקור: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.4157946