אטימות באקדמיה, אנקדותה סימבולית, בראשית שנות האלפיים, בלוויה של מרצה, ספד לה ראש החוג...  

והסיפור שמאחורי המילים, שרק באקדמיה שלנו, יכולים היו להחשב כמחמאה בהספד,
הוא כדלהלן:

היא היתה ילדה בת 12 כשפרצה המלחמה ואחריה השואה, רק היא ואחותה שרדו,
הצבא האדום היה זה ששחרר אותן וצרב להן בתודעה את ההערצה לסוציאליזם
בהנהגת סטאלין.

הן לא ידעו מאומה על סטאלין - גדול הרוצחים עלי אדמות מאז ומעולם.

הן לא ידעו שצבא גרמניה הנאצית התגבש בשנים שבין 1933 ל 1939
על אדמת רוסיה, שכן בהסכמי הכניעה של גרמניה בסוף מלחמת העולם ה-I
נאסר עליה להקים צבא מחומש ומאומן, וסטאלין הוא זה שנתן את חסותו
הנפשעת, לבניית הצבא הנאצי בניגוד להסכמי ורסאי.

הן ,כילדות, לא ידעו מאומה על הסכם "מולוטוב-ריבנטרופ" שחילק את אירופה בין שני
שתי העריצויות ה"סטאליניסטית" וה"היטלריסטית", ואפשר בכך את התחלת מלחמת העולם ה-II.

הן לא ידעו כלום על ההתנהגות החייתית של לוחמי הצבא האדום, בבואם לנקום בנשות
גרמניה, על כל הסבל שעבר עליהם במשך המלחמה העקובה מדם.

כל שידעו שתי הילדות היה, שאחרי הסיוט של חמש שנות השרדות בתנאים נוראיים,
באה להם הישועה על ידי לוחמי הצבא האדום ששיחררו אותן.

בארץ היו בראשית שנות המדינה תומכים לסטאליניזם, וביינהם אפילו משה סנה (אבא של
אפריים) שהיה בעברו במעמד של בן גוריון, וכמובן גם מפלגת מפ"ם (האמא-"מ" של מר"צ)
- השומר הצעיר.
גם ראשי הוגי הדעות של אירופה ובראשם ז'אן פול סארטר, תמכו ברוצח ההמונים - סטאלין.

לא יפלא, איפא, שנמצאו לטרנד הסוציאל-סטאליניסטי תומכים רבים באקדמיה בארץ,
ורק אחרי הועידה המפורסמת שבה פרס כרושצ'וב את פישעי סטאלין, החלה הנסיגה
של המילייה מהטרנד ההזוי הזה.

מסתבר שמי שחוו כילדות את איימי השואה, לא איבדו את אמונם הפוסט-טראומטי
בצבא האדום ובמפקדו הנערץ - סטאלין, ולזה כיוון ראש החוג בהספדו המיותר,
שגרם למעטים שהבינו במה דברים אמורים, ובתוכם בני המשפחה, לרצות להבלע באדמה!