השבוע שבו התרסקה שארית הכבוד שנותרה בבית המשפט העליון בסיום כהונת נאור / קלמן ליבסקינד  

הסיפור של השבוע הזה חייב להחזיר לסדר היום במלוא העוצמה את הדיון על סוגיית הסניוריטי. ייתכן שמרים נאור היא שופטת מצוינת, ייתכן שהיא אישה משכילה, אבל השבוע היא התגלתה לפני כל אלה כמנהלת גרועה. וכמו שלא כל שף טוב יודע בהכרח לנהל רשת מסעדות, כך לא כל משפטן מוצלח מוכשר לנהל את מערכת המשפט. האדמה החרוכה שמשאירה אחריה נאור עם תום הקדנציה שלה כנשיאת בית המשפט מספקת עוד הוכחה, למי שהיה צריך כזו, שהאמונה שלפיה האיש הוותיק ביותר יהיה בהכרח המנהל הטוב ביותר היא לא יותר מאמונה טפלה.

השבוע הזה יירשם בדברי ימי בית המשפט העליון כשבוע של תהום התנהלותית, כמעט בכל מובן. כבר ראינו את העליון בהחלטות מעוררות מחלוקת, כבר ראינו את נשיאיו מרגיזים באמירותיהם, כבר שמענו את אחד השופטים מאיים לגדוע את ידיהם של מבקרי המערכת באורח שלא היה מופת של מזג שיפוטי. ועדיין, ספק אם מישהו זוכר מתי בפעם האחרונה ניפקה הערכאה השיפוטית הבכירה שלנו סדרה כזו של שקרים, מתי נאלצה הנשיאה שלה לחפש לעצמה ייצוג כשהיא מסרבת לקבל את פרשנותו של היועץ המשפטי לממשלה, ומתי התנדבה להתייצב כך, במרכזה של מהומה פוליטית.

ביום שני, בשעה 11:15, צלצל הטלפון הנייד של ליאור גדניאן, מזכירתו של מנהל מרכז ההסברה. הצג לימד על שיחה ממספר חסום. מדבר ניל הנדל, הציג את עצמו הדובר, שופט בית המשפט העליון, כשהוא משתעל. התקשרתי להודיע שאני חולה, ולכן לצערי לא אוכל להשתתף מחרתיים בטקס בגוש עציון, הסביר. הנדל ביקש מהמזכירה להעביר את התנצלותו הכנה גם לממונים עליה. גדניאן עדכנה מיד את ראש מרכז ההסברה מושיק אביב, וזה הורה לה להתקשר כמה שיותר מהר ללשכתה של נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור, כדי לתאם הגעה של שופט אחר לטקס, כמתחייב מהפרוטוקול הרשמי של אירועים ממלכתיים. גדניאן צלצלה, והמתינה לשם של שופט חדש. הן בשיחות שהתקיימו באותו יום והן בשיחה שהתקיימה למחרת עם ענת עובדיה־אטר, מנהלת לשכתה של נשיאת בית המשפט העליון, לא הוזכרה ולו ברמז בעיה כלשהי שיש לנשיאה נאור עם האירוע.

בין לשכת הנשיאה לבין מרכז ההסברה קיים בשגרה קו פתוח. בחודש וחצי האחרונים התקיימה בין שני הגופים הללו סדרה ארוכה של שיחות טלפון והתכתבויות בדואר האלקטרוני. זה התחיל מהפרטים הראשונים שנשלחו ממרכז ההסברה ללשכת נאור כבר ב־9 באוגוסט, לצד בקשה לדעת מי יהיה השופט שייצג את העליון בחגיגות ה־50 בגוש עציון, והמשיך בהחלטה שניל הנדל יהיה הנציג. בהמשך הוחלפו בין הצדדים מיילים בנוגע לשינויים שחלו במועד האירוע, ולגבי פרטים שונים אחרים, לדוגמה אותו מייל שהבהיר ב־23 באוגוסט, בתשובה לשאלת לשכת הנשיאה, ש"הטקס הוא טקס ממלכתי".

ביום שלישי לפני הצוהריים, כשבמרכז ההסברה לחוצים לדעת מי השופט שנבחר לייצג את העליון, התקיימה שיחת טלפון נוספת בין לשכת ראש מרכז ההסברה ללשכת הנשיאה נאור. גם בשיחה הזאת לא דיבר איש בבית המשפט העליון, ולו במילה אחת, על היותו של הטקס שנוי במחלוקת.

כמעט במקביל לשיחה הזאת, בעודו ממתין לדעת מי יחליף את השופט הנדל, נדהם מנהל מרכז ההסברה מושיק אביב לשמוע בגלי צה"ל על מכתב ששלחה יועצת הנשיאה נאור לח"כ עיסאווי פריג', שבישר לו שהרשות השופטת החליטה לא לשלוח אף שופט לאירוע. ח"כ פריג' פנה יום קודם לכן אל השופט הנדל ואל הנשיאה בבקשה להימנע מלהופיע באירוע. לנאור היה חשוב להדגיש שאת ההחלטה קיבלה עוד לפני פנייתו של חבר הכנסת ממרצ. "הודעה על כך נמסרה למטה ההסברה עוד קודם למכתבך ובלי קשר אליו", נכתב לפריג' מלשכת נאור.

במרכז ההסברה קראו את המכתב הזה של לשכת נשיאת בית המשפט העליון ושפשפו עיניים בתימהון. "היא לא הודיעה לנו כלום, זה לא נכון", אומר אביב, שעד לא מכבר שימש בתפקיד בכיר בחיל החינוך של צה"ל. "עד לרגע שבו שמענו ברדיו שהיא החליטה לא לשלוח שופט, היינו בשיחות עם הלשכה שלה כדי להבין מי מחליף את השופט הנדל החולה. חודש שלם אנחנו בתיאומים עם הלשכה שלה, ואיש לא עדכן אותנו שיש בעיה או שהאירוע שנוי במחלוקת מבחינתה, עד ששמענו על זה בתקשורת".

אתמול, לאור טענתה של נאור שהודיעה מראש למשרד ההסברה שלא תשלח נציג, פניתי להנהלת בתי המשפט וביקשתי לראות את ההודעה הזאת, ולכל הפחות להבין מתי נשלחה. אם נדרשה עוד הוכחה לכך שלא היה ביסוס לדברים של נאור, היא הגיעה כשבהנהלת בתי המשפט לא יכלו לספק תשובה לשאלה שלי.

אבל הגרסאות הבעייתיות של שופטי העליון לא נגמרו כאן. ביום רביעי תהה כתב המשפט של כאן רשת ב', אמוץ שפירא, איך זה שהנדל, שנימק את היעדרותו מהטקס במחלתו, יושב באולם בית המשפט כמה שעות לפני פתיחת הטקס ומשתתף בדיונים. בהנהלת בתי המשפט הבחינו בתמיהה הזאת שפורסמה בטוויטר ומיהרו להכחיש. "לא נכון", כתבו בתגובה. "הוא לא הודיע שלא יגיע כי הוא חולה. הוא הודיע שלא יגיע. זהו. בלי נימוק". כשאמוץ שפירא התעקש, חידדו בהנהלת בתי המשפט עוד יותר: "השופט אמר שזה לא נאמר".

כדאי להגיד את זה ברור. מישהו משקר כאן. ואם השקר בא מתוך בית המשפט העליון, זה עניין שאי אפשר לעבור עליו לסדר היום. מזכירת ראש מרכז ההסברה, שאיתה בדקתי את הסוגיה, עומדת בתוקף על כך שזה בדיוק מה שאמר לה הנדל, וגם זוכרת היטב את השיעול שאחז אותו בשיחה איתה. ומכיוון שאין מחלוקת על כך שהנדל אכן חש ברע באמצע השבוע, נדמה שלא צריך להיות גאון גדול כדי להניח שדוברי האמת נמצאים במרכז ההסברה.

***

ביום שני בערב, בעקבות העתירה שהגישה תנועת רגבים לבג"ץ נגד נאור והחלטתה לא לשלוח נציג לאירוע, פנתה הנשיאה ליועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, וביקשה שישיב מטעמה לעתירה. חיש מהר התברר שבין השניים יש מחלוקת עמוקה סביב החלטתה. מנדלבליט היה מוכן לטעון בשמה שההחלטה לשלוח נציג של העליון לטקסים ממלכתיים איננה בבחינת נוהג חוקתי מחייב, מה שמשאיר לנשיאה מרחב של שיקול דעת.

לנאור זה לא הספיק. נאור רצתה שהיועץ המשפטי לממשלה יטען בשמה שההופעה בטקס נוגדת את כללי האתיקה של השופטים, ושלא מדובר כלל בטקס ממלכתי אלא באירוע שנוי במחלוקת. איך אפשר לטעון שזה לא אירוע ממלכתי, שאל אותה היועץ, כשהממשלה בכבודה ובעצמה קיבלה החלטה שזה כן אירוע ממלכתי. הרי הממשלה היא זו שמחליטה. אני חושבת אחרת, השיבה נאור, הממשלה לא יכולה לקבוע מה ממלכתי ומה לא.

הנשיאה החליטה לוותר על שירותיו של היועץ המשפטי לממשלה ולמצוא לעצמה ייצוג אחר במקומו. בסופו של דבר השיב מטעמה לבג"ץ עו"ד ברק לייזר, היועץ המשפטי של הנהלת בתי המשפט. על המהלך הזה צריך להגיד משהו. נכון שנשיאת בית המשפט העליון שלוקחת ייצוג מתוך המערכת שלה, אינה דומה לממשלה שלוקחת לעצמה ייצוג פרטי. ועדיין, נוכח קיתונות הביקורת שנשפכו על הממשלה, כשהשתמשה בעורך דין שאיננו היועץ המשפטי לממשלה בפרשת חוק ההסדרה, יש משהו מפריע בשקט שנשמע סביב עניינה של נאור. כי בסופו של דבר, כשנשיאת בית המשפט העליון מחליטה לוותר על שירותיו של היועץ המשפטי לממשלה, ברירת המחדל הראשונה שלה, רק משום שלפי עמדתו המשפטית היא טועה בפרשנותה, זה משהו שלכל הפחות שווה דיון קטן.

***

כך או כך, נאור הסבירה לבג"ץ כי "האירוע עוסק בנושא השנוי במחלוקת ציבורית. על כן, ומבלי נקיטת עמדה של הנשיאה או מי משופטי בית המשפט העליון לגוף המחלוקת, החליטה הנשיאה שראוי שהרשות השופטת לא תשתתף באירוע". נאור גם ציטטה בתשובתה לבג"ץ את הסעיף מכללי האתיקה של השופטים, שלפיו "לא ייטול שופט חלק באירוע הנערך על ידי מפלגה או גוף פוליטי אחר, או במסגרת אחרת שלה זהות פוליטית או מפלגתית", וכן את הסעיף הקובע ש"שופט יימנע מהביע בפומבי דעה בעניין שאינו משפטי בעיקרו והשנוי במחלוקת ציבורית".

נאור קבעה כאן כלל חדש. אם עד עכשיו די היה בכך שהממשלה תגדיר אירוע כטקס ממלכתי, כדי שהוא יהיה כזה ויחייב ככזה, מעכשיו בית המשפט העליון יוכל להחליט בעצמו איזהו טקס ממלכתי ואיזהו אירוע "שנוי במחלוקת". ועל סמך מה יכריעו השופטים? "אין לבחון את מהותו של אירוע זה או אחר אך ורק לפי הגדרתו או כותרתו, אלא לפי מהותו", הטעימה נאור, "ובין היתר יש לבחון את מיהות המשתתפים והנואמים בו". ומי יבחן? כמובן, מי שבוחן תמיד. מהיום, נאור תעבור על התוכניות של הטקסים, תספור כמה נציגים יש לכל סיעה וכמה אחוזים מהציבור מזדהים עם הטקס, ותחליט.

ובמילים אחרות, לפנינו סוג חדש של אקטיביזם. מחר, אגב, נוכל לפתוח לדיון את טקסי האזכרה לז'בוטינסקי ולרבין, שני אנשים "שנויים במחלוקת", ולדון מחדש גם בעניינם. מדובר בטירוף מערכות. בהחלטה של הנשיאה נאור, ולא בפעם הראשונה, לקחת פטיש ולרסק לרסיסים את כל מה שהיה כאן לפניה. היא תקבע, היא תנווט, היא תכריע. היא ואין בלתה.

אבל מקוממת עוד יותר הקביעה שלה, ולפיה אירוע שמוגדר כ"חגיגות היובל לשחרור יהודה, שומרון, בקעת הירדן ורמת הגולן", הוא אירוע "שנוי במחלוקת". "שנוי במחלוקת" הוא ביטוי שהתקשורת עושה בו שימוש אינפלציוני, בכל פעם שהיא רוצה להדביק כתם על משהו שלא בא לה טוב. יש פסק דין שאנחנו לא אוהבים? "שנוי במחלוקת". יש ארגון שמרגיז אותנו? "שנוי במחלוקת". ובאמת, אין הרי במדינה הזאת שום דבר שאיננו שנוי במחלוקת. החלטות הכנסת שנויות במחלוקת, הסכם השלום עם מצרים היה שנוי במחלוקת, פסקי הדין של מרים נאור שנויים במחלוקת, ואפילו השאלה אם יום העצמאות הוא חג משמח או שמא נכבה מצערת גם היא שנויה במחלוקת. הרי יש כאן מיליון ערבים שלא ממש חוגגים ביום הזה. מיליון. זה הרבה מאוד אנשים. איזו מחלוקת אפשר לבלוע בשקט ואיזו מאפשרת להחרים אירוע בגללה? ומי בכלל יקבע כמה שנוי האירוע במחלוקת, עד כדי שיהיה ראוי לפסילה?

***

לשאלות הללו יש תרופה טובה. קוראים לה ממלכתיות. והממלכה, באמצעות הממשלה הנבחרת שלה, קבעה ששחרורם של חברון עיר האבות ושל שילה, מקום המשכן, הם עניין לחגיגה. האם יש מי שחושב שבהסכם שלום אפשר יהיה לוותר עליהם? בטח שיש. ועדיין, בלי קשר, הממלכה מאמינה שבין אם מרים נאור תתמוך במהלך כזה ובין אם תתנגד לו, היא תכאב את הפרידה ממערת המכפלה שבה קבורים הסבים והסבתות של מירי רגב ושלה.

ביהודה ושומרון יש מאות אלפי אזרחים ישראלים. ביהודה ושומרון מתגוררים שופטים של בית המשפט העליון. בקריית ארבע, באריאל ובמעלה אדומים פועלים בתי משפט שמרים נאור ממונה עליהם. האם היא לקחה בחשבון מה היא בעצם אומרת לכל אלה, כשהיא מודיעה שמערכת המשפט לא תיטול חלק באירוע? האם היא מבינה שיותר משהאירוע הזה שנוי במחלוקת, היא מכריזה על בית המשפט העליון מוסד שנוי במחלוקת? האם היא תופסת שאחרי כל הביקורות שנשמעו כל השנים על פסיקות בית המשפט העליון בתחומים שונים, עבור ציבור ענקי היא חתמה השבוע על פסק הדין הפוליטי ביותר שלו מאז היווסדו? האם לא ברור לה שההחלטה שלא להשתתף בחגיגה, היא לא פחות פוליטית מההחלטה ליטול בה חלק?

והשאלה שהכי הטרידה אותי השבוע הייתה מה עשו בפרשה הזאת שאר שופטי העליון? האם כולם שם פודלים? האם לא היה שם אפילו שופט אחד שאמר לנשיאה "עם כל הכבוד, הפכת את כולנו לפוליטיים"? האם לא היה שם מישהו שאמר לה "הכתמת לשווא את שמנו"? האם לא היה אחד שהזהיר אותה שממחר כל פסיקה של המוסד הזה בעניין נתיב האבות בגוש עציון או מגרון או עמונה תתקבל בעין עקומה הרבה יותר ממה שהתקבלה ממילא, עד היום? האם יכול להיות שלא היה שם איש אחד כזה?

כבר התרגלנו לכך שאף על פי שהחוק שולח שלושה שופטים שונים לוועדה לבחירת שופטים, אנחנו מקבלים אותם תמיד כגוש אחד, כאילו מוח אחד ולב אחד וראש אחד מספיקים לכל יושבי המוסד הזה. ועדיין, מוגזם יהיה לצפות שנשמע קול אחר? הרי לא צריך להיות מירי רגב כדי לחלוק על הנשיאה. כאמור, די להיות אביחי מנדלבליט.

***

תלי תילים של ביקורת נשפכו אצלנו במהלך השנים על הנשיא לשעבר אהרון ברק. שהוא היה אקטיביסט. שאמון הציבור בבית המשפט התפורר בתקופתו. שהוא ראה את בית המשפט שלו כממשלת־על. שהוא לא ספר את נבחרי הציבור. שהוא הסתכל עליהם במבט של מי שמשוכנע שהוא טוב מהם, מבין מהם וצודק מהם.

ומי היה מאמין שמרים נאור, דווקא היא, שלא התבלטה, שלא נראתה אקטיביסטית גדולה, שלא נתפסה כמי שיש לה עניין גדול לטלטל את הספינה הרעועה גם כך, דווקא היא תצליח לייצר געגוע גדול כזה לאהרון ברק.

מרים נאור ואהרון ברק בדיון בכנסת על שיטת הסניוריטי. צילום: מרק ישראל סלםמרים נאור ואהרון ברק בדיון בכנסת על שיטת הסניוריטי. צילום: מרק ישראל סלם

***

הסיפור של השבוע הזה חייב להחזיר לסדר היום במלוא העוצמה את הדיון על סוגיית הסניוריטי. ייתכן שמרים נאור היא שופטת מצוינת, ייתכן שהיא אישה משכילה, אבל השבוע היא התגלתה לפני כל אלה כמנהלת גרועה. וכמו שלא כל שף טוב יודע בהכרח לנהל רשת מסעדות, כך לא כל משפטן מוצלח מוכשר לנהל את מערכת המשפט. האדמה החרוכה שמשאירה אחריה נאור עם תום הקדנציה שלה כנשיאת בית המשפט מספקת עוד הוכחה, למי שהיה צריך כזו, שהאמונה שלפיה האיש הוותיק ביותר יהיה בהכרח המנהל הטוב ביותר היא לא יותר מאמונה טפלה.

[email protected]