'האם חיכינו אלפיים שנה כדי להגיע לארץ ישראל ולתת את האדמות לפורעי חוק''?  

כותב שורות אלה מודיע כבר בתחילת הראיון, אני משוחד ומאוהב. אי אפשר שלא להתאהב באישיותו הכריזמטית, הכובשת, אשר תום ועוז, קנאות לרעיון ואמונה בוטחת משמשים בה בערבוביה. מלח הארץ וכל שלל הסופרלטיבים נכתבו עבור האיש הזה, הילד מהזורעים שהפך לנוטר, לשומר, למגן אדמות המדינה ונאבק במלא עוצמתו בפורעי החוק, הפולשים, הרומסים, המאיימים והמנסים לשים ידם על עשרות אלפי דונמים. והוא כמו הילד ההולנדי הקטן, שם את האצבע בחור הסכר טרם שהכל יקרוס.
בראיון עם אלקנה אתה חש רוח חדשה, רוח אחרת, רוח של אסור להתייאש, יש להיאבק. לא לנוח, לא להרפות, כי פורעי החוק מריחים למרחוק את חולשת העם ושולחים רגליהם להניח במהרה בקרקעות של המגלים חולשה ורפיון.
אלקנה 35, אב לחמישה, נולד וגדל בהזורעים, מושב בגליל התחתון, הוריו חקלאיים, סבו עבד ברפת המשפחתית, אביו ואמו עבדו בחממות הוורדים, בפאלחה בה גידלו פלפלים ובלול תרנגולי הודו הגדול. אלקנה שנשם עוד בחלב האם חקלאות, היה נער כאשר התרחשה הנפילה הגדולה של החקלאות, תקופת ההפרטות זכורה וחרותה בו, הוא זוכר את קולות ההתפרקות של מושבים וקיבוצים, הוא גם זוכר שהחקלאים שעיבדו אדמתם בידיהם הגרומות והמיובלות עברו לעבודות חופשיות בשנת הנפילה הגדולה. ''זו הייתה תקופה לא קלה, אומר אלקנה ומסיר את כובע המצחייה המעטר את ראשו כמגן מפני השמש הקופחת בשדות הגליל, נוצרה מציאות משונה, החקלאים שביקשו לעבור לשוק החופשי לא היו בעלי השכלה פורמאלית, לא בגלל יכולותיהם, אלא בגלל האמונה היוקדת שהם הרי ימשיכו בחקלאות כל ימי חייהם, אם כן מדוע לבזבז את זמנם באוניברסיטאות. זו הייתה אידיאולוגיה החקלאות''.

אביו החקלאי זיהה את המגמות ויצא לעבוד בעבודה חופשית. ''למרות זאת כנער אני זוכר את ערביי הגליל מטים שכם אחד איתנו ועובדים בקטיף בצל, אבטיחים, את הזיתים מסקו איתנו ערביי ישראל, לא היו אז עובדים פלשתינאים, עם הקדמה נכנסו יותר ויותר מכונות שדחקו את בני האדם ועשו עבודתם של האנשים''. אלקנה מדבר בלהט, נדמה כי הנושא הוא חלק בלתי נפרד ממנו, הד.נ.א. המשפחתי בניגוד לסטטיסטיקות הותירו בחקלאות. הוא נמנה על שבעת האחוזים האחרונים שעוד עושים חקלאות בארץ שחקלאות הייתה אחת מסמליה. אלקנה הנער ראה את הוריו וחברי המושב מוותרים אט אט על החקלאות לטובת קיום והישרדות כלכלית ואין הוא מתאר מצב זה באופן שיפוטי, אלא כעובדה. בעוד דור ההורים נאחז עדיין בחקלאות הרי הדור הצעיר, דורו של אלקנה בורח ממנה כמו מאש, וכך נוצר החלל הכואב, החלל ששואב אל הוואקום שלו פורעי חוק המנסים להשתלט על אדמות המדינה ונגדם אלקנה כדון קישוט עקשן הכריז מלחמה.

התמונה עצובה באמת, דור החקלאים המבוגרים ייחל, רצה, קיווה והתפלל שיהיה לו דור המשך בחקלאות, אבל אין לו דור המשך והם נורא קשורים לאדמה, לא רוצים לעזוב אותה, ובאין ברירה מביאים פועל מכפרי האזור שיהיה הבן הממשיך שלא היה, ומכאן מתחיל הסיפור, בהתחלה הכניס החקלאי המבוגר את מוחמד כפועל, כי לא היו לו פועלים, חלפו עוד 15 שנים ואין בנים ממשיכים בחקלאות, ואז אומר החקלאי: ''תקשיב מוחמד אני כבר בן שבעים ואין לי כוח, אני רוצה לשבת בבית לראות טלוויזיה ולעבוד רק שעתיים בבוקר, אין לי כוח לקום בחמש לפנות בוקר, אבל מה מוחמד, אין לי כסף לשלם לך, אז בוא קח ממאה הדונמים שלי עשרים דונמים שיהיו שלך, וזה התהליך שקורה. יום יום, שעה שעה, המציאות הזו היא עובדה, לא רק בחקלאות, כולנו מכירים את סיפורה של המשפחה מהגולן שהיו לה מאתיים ראשי בקר, היה להם פועל, בתחילה נתנו לו שתי פרות במקום שכר, והסוף הטראגי הוא שלפועל הערבי היו מאה תשעים ושמונה פרות, וליהודי נותרו שתי פרות בלבד. אחרי עשור תבע הפועל הערבי את בעל עדר הבקר ובג''צ קבע כי אכן טענות הפועל נכונות וכי השטח של המינהל יעבור לפועל הערבי וכן קנס את היהודי בשלש מאות אלף ש''ח. 5000 דונם מאדמות המדינה נגרעו מאדמות הלאום ונמסרו לפועל הערבי, וזה האסון''.

המציאות הקשה הזו בוערת בעצמותיו של אלקנה, ''אני לא מקדש את האדמה, אני יהודי שמקדש את ארץ ישראל, הרי בסופו של דבר מדוע חיכינו אלפיים שנה בגלות כדי להגיע לארץ ישראל ולתת את אדמותיה למישהו אחר? לפורעי חוק?'' שואל אלקנה והוא יודע את התשובה.
חינכו אותנו להפסיד, סבור אלקנה ואת הנחת היסוד הזו הוא מבקש לערער, ''החקלאות של הוריי הייתה הישרדות , כדור שני לשואה הם הודו כל הזמן על כך שלא המשיכו ברכבת לאושויץ, הודו לאל שיש להם מה לאכול, הם לא חשבו במושגים שלי, לא שלושים דונמים, שלש מאות דונמים, כלים חקלאיים חדישים. אני לא חושב במונחי הפסד'' אומר אלקנה.
אלקנה הוא פרופסור של המציאות, רואה נכוחה, לא סיים את חוק לימודיו, פסע במסלול כמעט רגיל של בן הזורעים, בית ספר יסודי בקיבוץ לביא השכן, ישיבה תיכונית בקריית שמואל ''פרחי אהרון'', ממנה סולק לאחר שכמו תמיד לא שחה עם הזרם, ישיבה תיכונית בחיספין ברמת הגולן, גם שם הבין שמסגרות שבלוניות לא נועדו עבורו. ''סולקתי מהישיבה בחיספין , מספר אלקנה וזיק של שובבות ניצת בעיניו, חששתי לחזור הביתה, הגעתי לאחותי המתגוררת בקצרין, שלשה ימים הייתי אצלה עד שביום השלישי אמרה שהגיע הזמן להתקשר לאבא ולספר לו את האמת על סילוקי מהישיבה, אזרתי אומץ, התקשרתי לאבא ולמזלי אימא ענתה, סיפרתי לה והיא סיפרה לאבא שעמד לידה, ואז אבא אומר ואני שומע לא נורא בוא לעבוד '', הוקל לי, ומאז אני חקלאי בלי תעודת בגרות, זה לא עניין אותנו, כולנו רצינו להיות חקלאים, זו הייתה הדיפלומה הכי מכובדת''.
תיאור זה של אלקנה מזכיר את יחס בני הקיבוצים והמושבים ללימודים, תעודת הבגרות הייתה בבחינת בזבוז זמן ותעודה שלא מעניינת איש, הייעוד היה חקלאות, כיבוש הקרקע, נטיעות, גידול, יצרנות.
''אבא אמר לי ,העיקר שתהיה בנאדם טוב, אל תפגע באנשים אחרים, ואני לא שוכח את האמירה הזו'' מטעים אלקנה.
וכך הנער שראה את עולם החקלאות המפואר שבנו בני דורו של אביו ואמו מתפרק אל מול עיניהם, נמשך באהבה רבה לרסיסי החקלאות שעוד נותרו, נאחז בהם. ''יש כאן אהבה גדולה, מי שגדל על זה מכור לזה, יש לי אהבה עצומה לאדמה, מי שקם בבוקר ולא מעבד את האדמה לא יבין זאת. זו אידיאולוגיה נטו''.
אלקנה התגייס לשיריון, לאחר שלש שנים בצבא חזר למשק, לחקלאות, נשא את בת חברים, צפיה, שהייתה קומונרית בסניף בני עקיבא בהזורעים. השניים הקימו ביתם במאחז בלתי חוקי ,אביגיל שמו בדרום הר חברון ובמשך ארבע שנים שימש אלקנה כרכז ביטחון בישוב במקביל גם עבד ברפת, לאחר ארבע שנים נחשף ליאיר בן דוד, מנכ''ל ''רגבים'' אשר הציע לו לסייע במיפוי אדמות המדינה בגליל כבן הגליל. ''עד אז ידעתי בקטן מה קורה, לא האמנתי שזה מה שהשכנים שלי עושים. הם מחכירים את הקרקעות לערבים, ואם החוכרים כבר עובדים בקרקע אז ממנים אותם כשומרים בלילה והפרוטקשיין נמשך בדרכים שאתה לא מעלה על דעתך''.
אלקנה מרים את הכפפה, חוזר לגליל, בונה את ביתו בהזורעים ליד אמא ואבא ועוד שני אחיו המתגוררים אף הם במושב, ונרתם למאבק להצלת אדמות המדינה. ''יום אחד אבא שלי מקבל שיחת טלפון מגברת בשם מרים בר יוסף ממושב שדה אילן, מרים הייתה מנהלת בית הספר 'שקד דרכא' בשדה אליהו שבעמק המעיינות, היא אמרה לאבא שלי שהיה עסוק גם בצרכי ציבור, ''יוסי תשמע המצב לא יכול להימשך'', זו הייתה תקופה רעה מאוד של טרור חקלאי, אנשים לקחו שק שינה והלכו לישון באמצע הדיר, הייתה מכת גנבות נוראית, מחומרי ריסוס ועד לגנבות מתוך הבתים של התושבים, לא בכדי אנשים כאן מחזיקים להקות כלבים בבתים, זו הייתה תקופה קשה. אבא שלי אמר למרים: ''אני עסוק מאוד בדברים ציבוריים אחרים אבל בני, בחור נמרץ קחי אותו'', מרים קראה לי לדגל, ערכנו כנסים בישובים, כל ערב היינו במקום אחר, חידדנו את התודעה הציבורית, העלנו את נשוא הפשיעה החקלאית בגליל, לאחר סדרת מפגשים ודיונים הקמנו ''ועד מתיישבים'', החלטנו שאנחנו נשמור על עצמנו, אם סבתא שלי בתקופת ההגנה לקחה רובה ושמרה על הרפת, גם אנחנו יכולים לעשות זאת. המציאות שנגלתה לנגד עיניו זעזעה אותו. ''המצב חמור הרבה יותר ממה שנראה על פני השטח, אומר אלקנה, היום אני כבר מסוגל לזהות מי הם העבריינים היהודים אשר קבלנים פורעי חוק שולטים בקרקעות שלהם, עורכים ספסרות בקרקע. הסיפור נורא כואב ונורא פשוט. הקבלנים פורעי החוק יוצרים בך תלות כלכלית בהם, הם לוקחים 50% מהסחורה, דואגים שתתמוטט כלכלית ולבסוף כשאתה טובע בים החובות שולחים לך ''גלגל הצלה'' וקונים ממך את הקרקע או הסחורה במחירי הפסד, אם אתה ממשיך כמוני, לא מוותר, אז מאיימים עליך בכל האיומים שאתה יכול רק להעלות בדעתך. עשינו כנסים של כל חקלאי עמק יזרעאל, גליל תחתון ויצרנו ערבות הדדית. קיבלנו גם ג'יפים וסמכויות מזעריות של שוטר קטן, התחלנו לשמור על רכוש התושבים, לאחר כארבעה חודשים מגיע בחורצי'ק ממושב ציפורי, יואל זילברמן, הוא אומר לי: ''אני עוקב אחריך כמה זמן, הסיפור הוא כזה, אבא שלי רוצה לצאת מהקרקעות, אחי ואני אמרנו לו שאנו לא מוכנים שנעזוב את הקרקע, הקמתי גוף ''השומר החדש'', זה בדיוק מה שאתה עושה, בא נתאחד'', וכך נולד השומר החדש''.
יואל היה שר החוץ ואלקנה הייתה שר הפנים של השומר החדש. ''עסקנו במודעות, איסוף מתנדבים, הביטחון חזר לחקלאים, הם החלו להרים את הגיו''.
השבר הגדול שחווה אלקנה היה התנהגות חקלאי מסוים אשר אלקנה גייס מאות צעירים מתנדבים שישמרו על החווה שלו ביום ובלילה, בצינה ובשרב, אך משהו בהתנהגות החקלאי עורר את חשדו, שבעה חודשים ערך אלקנה מעקב אחר התנהלות החקלאי המוגן ע''י מתנדביו, מעקב שכלל האזנות מהשיחים בחצר ועד למארב בוצי בלילה סגריר במיוחד, ''משהו היה נראה לי חשוד בהתנהלות בחוות בודדים זאת, מספר אלקנה, הרגשתי שמשהו מסריח, לילה אחד כשהחקלאי נכנס הביתה, יצאתי מהשיחים, החזקתי לו את היד ואמרתי לו ''עליתי עליך'', אשתו שהייתה בסלון פרצה בבכי, אמרתי לו ''אני יודע שיש לך שותפות בקרקע עם ערבי'', אשתו שלא הפסיקה לבכות אמרה: ''נכון עלית עלינו, אנחנו משלמים פרוטקשיין לערבי שישמור עלינו''. צריך להבין את גודל השבר, את עומק האכזבה והתסכול, זה בנאדם שנתתי לו את הנשמה, שהבאתי מאות מתנדבים בכל ערב, בלילות שבת, איך אני עומד מול האנשים ואתה בטוח שאתה שומר עליו, ובסוף לא אתה שומר עליו, אלא זהו פרוטקשיין, הכניס שותף ערבי ששומר לו על 500 פרות שמסתובבות בהרים. אני לא שופט את המשפחה, אני מבין את המצוקה הנוראית בה הם נמצאו ועשו את המעשה העברייני שעשו. אחרי שבועיים של התנתקות נפל לי האסימון והבנתי שהחקלאי הזה על אף המעשה הלא הגון שלו הוא מהמוהיקנים האחרונים של החקלאות, בסוף צריך לעזור להם, כי הם האחרונים שעוד מחזיקים בקרקעות, אנחנו צריכים לעזור לחקלאים האלה, הנמצאים בתוך מציאות קשה. בפרספקטיבה רחבה צריך להסתכל על האדמה, אני שם לא בשביל אף חקלאי, אלא בשביל האדמה, אני שומר על האדמה, ומסייע למי ששומר על האדמות. ואני מזכיר שיש רק שבעה אחוזים של חקלאים בישראל''.
זה היה הזמן בו הבין אלקנה את עוצמת התופעה ומצייר תמונת מצב מדאיגה ביותר. תשלומי פרוטקשיין הם דבר שגרתי, כמו השתלטות על עדרי בקר, על אלפי דונמים של אדמות מנהל. ''החלו להיפקח לי העיניים, אתה קולט את היקף התופעה, יש חקלאי יהודי ויש את מי שמחזיק בקרקע והם לא היהודים'', מספר אלקנה ומגלה כי גם מתחת לאפו בג"צ התערב , .
אלקנה זכה במכרז וקיבל את הקרקע . יום למחרת הזכייה החלה מסכת האירועים, ההפחדות וההטרדות כלפי אלקנה, אחד הקבלנים, החבר בקרטל התקשר אליו ואיים כי ישרוף לו את הקרקעות. ''30 שנה שהקרקע היתה בבעלות הקבלן הערבי, אחרי 30 שנה היא חזרה לידיים יהודיות'' אומר בסיפוק אלקנה, אך גם הוא יודע שמדובר בטיפה בים, במאבק שנמצא בתחילתו וסופו מי ישורנו.
''אני מייצר מהלך שאני מבקש להחזיר את הריבונות היהודית על הקרקע, לצערי יש אלקנה משוגע אחד, אצל האחרים שהם הרוב המוחלט המצב קשה ביותר, היהודים כבר לא נמצאים בקרקע. הם מקבלים כסף מקבלני הקרטל וויתרו על הקרקע, ולך תוציא אותו משם''.
אלקנה החליט אחרי שהחזיר את הקרקעות לבעליהן היהודיים, להמשיך במגמה של עבודה עברית, הוא יצר קשר עם בית ספר וקומונרית מהאזור, שבו התלמידים מסקו את הזיתים מכרמי הזיתים שלו וקיבלו שכר הוגן. וכך החליט להקים את מיזם היוגב, יחד עם אופיר שיק, מנכ''ל ארגון ''לב בגליל''. ''זו הייתה הצלחה גדולה מאוד, מטרת הפרויקט היא חלק מהד.נ.א. של ארגון 'לב בגליל' ובסופו הקמת ארגון גג שיתעסק בכל נושא החקלאות בראייה יהודית ריבונית''.
כשכף ידו הגרומה והמגוידת של אלקנה החקלאי הגאה דופקת על שולחן העץ וכוס נס הקפה התרוקנה מזמן, מתרומם אלקנה בנימוס חקלאי מופגן, לוקח את כובע הקסקט ומצהיר, ''טוב חברים יש גם עבודה לעשות, עולה על הטרקטור וממהר לכרם הזיתים. אדמת ארץ ישראל לא יכולה לחכות, גם אלקנה לא.
מקור: אני