חמץ בבית חולים? כשל ערכי וגסות רוח  

אלפי מגיבים תמכו בקריאתו של רם פרומן מהפורום החילוני לאפשר הכנסת חמץ לבתי החולים בפסח, מבלי להבחין אפילו כי הצעתו לא חפה מאלמנטים דמגוגיים ופופוליסטיים הן בהיבט ההלכתי והן במישור הערכי והתרבותי.

למה דמגוגי ולמה פופוליסטי? כי פרומן מנצל כמעט בחוצפה את הקונוטציה הכואבת של בתי חולים ומטופלים הגוססים על מיטותיהם – "החולה המסכן ההופך קורבן להלכות הכשרות" - ורותם אותה לכללים הבירוקרטיים הפועלים מאז ומעולם בבתי החולים, המבקשים לאפשר לרוב אזרחי ישראל לשמור על אמונתם ותרבותם.

שכן מה סבורים פרומן וחברי הפורום החילוני שלו, שבתי החולים יאפשרו פגיעה כלשהי במצבם הבריאותי של חוליהם? שבאמת קיים ח"כ או רב שפוי, בכיר או זוטר, שיאסור על הכנסת חמץ לבתי החולים אם יתברר שהדבר עלול לסכן ולו במשהו את הטיפול בחולה? נדמה שאין צורך להיות חסיד גור כדי לתפוס שבסופו של יום מדובר בסך הכול בבירוקרטיה הגיונית שמבקשת לאפשר אורח חיים תקני במדינה שרוב אזרחיה מבקשים לשמור על דפוס התנהגות מסוים.

מי אמר לי שאני צודק? הפרקליטות. הנה עו"ד אורן ממחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה: "מדובר בנוהל סביר וראוי אשר נועד להבטיח את הצורך לשמור על בתי החולים נגישים עבור אנשים אשר נוהגים מנהגי כשרות בפסח".

ובמילים אחרות, אין כאן רצון להשתלטות דתית, ואפילו לא להמרת בתי החולים לשטיבלאכים בבני ברק. זו אך בירוקרטיה טהורה, שמעצם הגדרתה נועדה לשרת ביעילות את כלל הציבור, שחלקו הגדול, עדיין, מבקש לשמור על כללי ורוח החג. פרומן וחבריו מ"הפורום" פחות מרוצים? אולי, אבל מרבית הציבור חושב אחרת. זוהי מהותה של הדמוקרטיה ומכאן של הבירוקרטיה שלה.

במובן זה, בית החולים הוא אפילו לא מתחם עבודות הרכבת בשבת בעיר חילונית גדולה. רוחם של מוסדות ציבוריים מן הסוג הזה, צריך לזכור, מנותקת מאיכונם הגיאוגרפי והם מחויבים רק לקונספציה הכללית של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ובמדינה כזו, מה לעשות, אנשים עדיין בוחרים שלא לאכול חמץ.

הדרישה אפוא לאסור על בדיקת החמץ בתיקים בפסח בבית החולים איכילוב בתל אביב ותל השומר ברמת גן היא לא רק חסרת בסיס, היא בפשטות גסת רוח וחצופה. בהיבט זה היא לא תהיה שונה מדרישה עזת מצח לא פחות של חרדים בבני ברק ובירושלים שיתבעו מנשים חילוניות שלא להיכנס לבית החולים מעיני הישועה וביקור חולים כשהן במכנסיים.

אבל העתירה של פרומן וחבריו פסולה לא רק בהיבט החוקי-בירוקרטי. גם במובן הערכי נדמה שהקבוצה החמיצה משהו חשוב.

חג הפסח בכלל, ואיסור החמץ בפרט, אינם זקוקים להגנה שלי. או כמו שאמר פעם הפרופ' ישעיהו ליבוביץ המנוח, שסירב בשעתו להשתתף בדיון סביב חילול שבת באוניברסיטה בנימוק ש"משום כבודה של השבת אני נמנע מלבקש את מחלליה שיגנו עליה".

אבל הניסיון לכפור, לפגוע ולהילחם בחג החירות היהודי, המועד שכונן את מיתוס העם היהודי, את שחרורו מעבדות, את יצירת תרבותו הדתית והחברתית ואת המסע שלו לארצו, שומט גם את הבסיס הציוני-ישראלי – לא הדתי - הרעוע שעליו עומדים יהודים כמו ד"ר פרומן וחבריו.

בישראל החילונית, שרחובותיה - בשבתות ובימות החול, ברשות היחיד ובמדיה התקשורתית, במוסדות החינוך וברשויות המקומיות - פרוצים וחשופים לחלוטין לתרבות, להתנהגות ולסוציאליזציה המערבית, הטיעון של פרומן כי "החרדים לא מכבדים את הצרכים האנושיים שלנו" מעלה לכל היותר גיחוך מר. הד"ר וקבוצתו, כפי שהם יודעים היטב, רשאים לאכול וללגום מלא הפה חמץ בכל מועד ואתר שבו יחפצו. איש אף לא יציע להם לא לעשות זאת. אולם האם גם במוסד אולי הישראלי-קולקטיבי האחרון שבו מתקבצים בריאים וחולים מכל קצוות החברה הישראלית, הם מבקשים לנפץ את רוח החג, את המיתוס, אולי ההישרדותי ביותר, של העם היהודי בארצו, באמצעות כמה פירורי לחם?

אנא חשבו על כך שוב.