תעשיית החמלה: חרפה במוצ''ש בכיכר  

במוצאי השבת האחרונה, אנשים רבים ממחנה תעשיית החמלה צבאו בכיכר עם דגלים. מגובים בתקווה לישראל חדשה, הומנית, שוויונית וחומלת, עמדו כתף אל כתף עם מבקשי מקלט כביכול העומדים על סף גירוש היישר למותם המדומה.

זה היה ערב מרשים עבור השמאל הישראלי, תעשיית החמלה מעולם לא נראתה פוטוגנית יותר. מגובים במסרים פלורליסטים ורוח לחימה חדשה מצד זנדברג, הם ניצבו כקדושים בראש מחנה שלא נותר אדיש לכאב של הגר והאלמנה גם, ואולי בעיקר, כשהם שחורים. כשהשמאל רוצה להוכיח את צדקתו הוא לא פוחד מ"הדתה"; הוא נשען על פסוקים מהתנ"ך ומזכיר לכולנו, כיצד יהודים אמורים להתנהג.

ההפגנה המרשימה נוהלה היטב, התקשורת אוהדת והמסר כמעט גאוני: "דרום תל אביב מתנגדת לגירוש". כספים גדולים ממדינות רבות מסתובבים שם, ולצעירים לא ממש אכפת מהמקום – ברגע שיהפכו להורים, הם לא יגורו בעוטף התחנה המרכזית. אולי יהגרו לרוטשילד. שם אין שחורים. הקו בין העיר הלבנה לבין העיר השחורה ברור והרמטי, בתעשיית החמלה אוהבים אותם רחוקים. אוהבים אותם כקונספט.

במהלך ההפגנה ניסו מספר נשים מבוגרות מאוד להשמיע את קולן. חלקן נולדו בדרום תל אביב, חלקן הגיעו לשם כנשים צעירות, ושם הקימו משפחה. היום הנשים הללו כבר אינן מזהות את הרחובות המוכרים; מנת חלקן הם תחושת זרות, העדר זהות ופחד יומיומי.

המשטרה מקצה להן מקום קטן ותחום בצד, ואת קדמת הכיכר מקבלים מהגרי עבודה בלתי חוקיים שמישהו דחף להם ליד דגלי ישראל. המסתננים מניפים את הדגלים כנדרש, שום מוות לא מחכה להם בארץ אחרת, אולי רק איכות החיים שלהם תיפגע מעט. הם מעדיפים את איכות החיים הישראלית, אז הם מנופפים בדגלים - זה מס קטן בעבור תמורה גדולה. אבל על איכות החיים של הנשים המבוגרות, התחומות מאחורי הגדר, לא חושבים בערב הזה. לאנשי תעשיית החמלה יש חלוקת קשב בררנית מאוד.

בתוך הנשים האלה עמדה שפי פז, אישה לא צעירה שכמה שוטרים זיהו כ"מנהיגת העדר". הזיהוי עצמו הספיק, ובתוך שניות אחדות החלו לגרור אותה שמונה שוטרים חסונים. הם גררו אותה במהירות, והיא בקושי נשמה, אישה בת 65 מתחננת בפני השוטרים הצעירים והשריריים שיאטו את הקצב כי קשה לה. אך זה לא עוזר. רק כשהיא מתחילה להשתנק, הם מעניקים לה כמה שניות לנשימה ואז חוזרים לגרור אותה, כמו שק בשר, כמו חפץ.

כתוצאה מהגרירה האגרסיבית החולצה שלה מתרוממת מעלה וחושפת את הבטן שלה. היא מבקשת לכסות את הבטן, מתחננת שיתנו לה לסדר את החולצה, אך הם לא מקשיבים, גוררים במהירות שיא, כך 300 מטר.

במהלך גרירת הבושה עמדו אנשי תעשיית החמלה וצפו בהשפלה. במקום לעזור לה הם הריעו לשוטרים, מחאו כפיים למראה אישה בת 65 שנאבקת בין נשימה תקינה לכיסוי הבטן. במהלך הגרירה, על הבמה נישא נאום חוצב להבות על זכויות, חמלה ואנושיות. למחרת ההפגנה היא מגלה שמגיבים מהשמאל מפיצים את תמונותיה נגררת בידי גברתני המשטרה, ולועגים לגופה החשוף. כך נראית חמלה מתועשת.

לו היתה זאת אישה מבוגרת, המזוהה עם השמאל, נגררת חצי מעורטלת על האדמה לקול צהלת קהל ימני - המדינה היתה רועדת! הסרטון היה משודר במשך כמה ימים ברצף, ואנשי האולפנים היו מצקצקים במבט חמור סבר ומלהגים על הפאשיזם של הישראלי המכוער (כלומר, הימני).

אבל זאת אישה המזוהה עם הימין. אישה ימנית אינה סחורה והתקשורת מגיבה בפיהוק. לשפי פז לא מחכים כתבים אוהדים; הדבר היחיד שמחכה לה הוא כתובת על קיר סמוך לביתה - "שפי פז לגז".