הנצח זו ירושלים.גם הציבור חובש הכיפות השקופות מוזמן לחגוג  

ושוב יעלו אלפי צעירות וצעירים יהודים, חובשי כיפות, ציציותיהם מתבדרות ברוח, חצאיותיהן מטאטאות את רחובות ירושלים, לבירת הנצח של העם היהודי. יום שחרור ירושלים הוא יום חג כולל תפילת הודיה והלל. אך בניגוד ליום העצמאות שנתפס במרחב ובציבוריות הישראלית כיום חג לאומי, יום ירושלים הפך להיות חג מגזרי מצומצם מאוד.
כמעט הייתי כותב, מחוץ לחומות הקונצנזוס, המציאות הישראלית המתהווה ונדמה כי חובה בהחלט לתהות בקול, לשאול ולהבהיר, מדוע נגרע חלקו? מדוע מודרו חלקים בציבוריות הישראלית, מדוע הפכה ירושלים לשטעטעל של מרכז הרב, לארון הכיפות הסרוגות, לאולפנות וישיבות תיכוניות?
ירושלים אינה נחלתו של מגזר זה או אחר, ירושלים היא בירת עם ישראל כולו, חרדים וחילוניים, ---- וחסידים, גברים ונשים, מוסלמים ונוצרים, בדואים וצ'רקסים, עיר שעושה את כל ישראל חברים, עיר שחוברה לה יחדיו, עיר שהיא מלאכת מחשבת של חיבורים, מחברים, לולאות ותפירות עדינות וגסות. יום ירושלים הוא יום של כ-ו-ל-ם.
במונחים היסטוריים זו ללא ספק תישאר בזיכרון הקולקטיבי הישראלי כשנת ירושלים בעקבות ההכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל, העברת השגרירות לירושלים ובעקבותיה מדינות נוספות מכירות בירושלים כבירת ישראל. אל מול האופוריה וההצלחה האסטרטגית לאומית בהעברת השגרירות הגיעה העת להיפרד מכפרים עוטפי ירושלים שלא חוברה אליהם מעולם, משועאפט ועד ג'אבלמוכבר, אבני הריחיים האלה מעולם לא היו ירושלים, אין בהם טיפת קדושה, ערש העם היהודי לא נוצק שם, יהודים לא הילכו שם, ועבור ישראלים רבים זהו מקום מעבר להרי החושך שכף רגלם לא דרכה בו מעולם.
השילוב הזה של התחברות לנצח ישראל בירושלים הבירה אל מול ההיפרדות מהסרח העודף שלא קשור לירושלים בשום קשר, הוא המתכון לשמירה על ירושלים כבירה בה הפולחן הדתי של כל הדתות יישמר, כמו היום, מתוך כבוד, כולל ליהודים להתפלל בהר הבית, ויתחום את גבולותיה ההיסטוריים, דתיים, לאומיים.
ירושלים כאמור שייכת לכולם. גם ליהודים עם כיפות שקופות, עם השקפות רפורמיות וקונסרבטיביות ואתאיסתיות. לכולם. הניסיון לקבוע כי מדובר בבית הכנסת הגדול בעולם, שטיבל אורתודוקסי הוא הרה אסון. יהודים רבים החשים מודרים מסלע קיומנו, קיומם, גוזרים למעשה את חבל הטבור היחיד שעוד מחבר אותם למקום הזה, לישראל, ליהדות. האם לא נכון ולא ראוי היה שמדינת ישראל, הבית היהודי של כל יהודי ביקום, תעשה הכל, אבל הכל כדי שהאחים שהשקפתם אינה השקפת המיינסטרים יוכלו עדיין להישאר אחים? ביום ירושליים העיר מחברת ולא המפלגת, המאחה ולא הקורעת, אחריותנו לדאוג שלא יישאר אף יהודי מחוץ לכותל, מחוץ למחנה.
ואתם הרוקדים ברחובה של עיר, לכבוד שחרורה, כיבוש, שיבת ירושלים, אתם המניפים דגלים אל על, גולשים בחצות הליל בסמטאות העיר העתיקה, מרעימים בקולכם אנחנו פה, זכרו בסמטאות אלה חיים יהודים וערבים, בסמטאות אלה ימשיכו להיות יהודים וערבים, אף אחד לא מתכוון ללכת משם. בסמטאות אלה ישנן משפחות, עם ילדים וילדות, יש חיים, יש לילה ורוצים לישון, כל שירי השיטנה חובת המשתתפים לסכור את פי השרים. כל קרבות השנאה, אחריות על המשתתפים להסות את מוציאי דיבת היהודים רעה. כל דפיקה על דלת ברזל של בית, שריקות מעל חלונות מסורגים, הכנסת דגל ישראל לעין הלך, כל אלה מיותרים, יום ירושלים אמנם אינו יום חגם, הוא אפילו יום אידם, הם הובסו, אנחנו ניצחנו, ומה לנו ברחובות העיר העתיקה, בסמטאותיה, לנקר עיני המובסים? לרקוד על יגונם, להחליק על החלי דמעותיהם. לא ולא, נרקוד, נשמח, נניף את הדגל, נודה על שירושלים חזרה לאוהביה ולבניה, אך בל נהין לפגוע בתושביה, באנשיה, בל נעז לנהוג באופן שלא היינו רוצים שינהגו בנו. שישו את ירושלים, גילו בה כל אוהביה, שישו ואל תסיסו, גילו ואל תבאישו את ריחנו.
הר הבית, מסגד אל אקצא, או כיפת סלע המריבה והמחלוקת. כן, כן אני יודע, מקדש של אש ירד מהשמיים, המסגד יעלם, לויים יזמרו, כוהנים יקריבו, זבחים יוקרבו ושלום על ישראל.
דווקא ביום ירושלים יש לתקן עיוות היסטורי, הזו משהו, עיוות מוסרי ואנטי כל הנגזר ממנו. הר הבית, הלב של ירושלים, אליו עיני היהודים היו נשואות בכל הדורות, הוא חרפה על שאינו מאפשר פולחן דתי גם ליהודים. אינני מאלה הסבורים שיש לפוצץ את המסגד, אינני סבור שיש לעקרו, אינני מאמין בדם ואש ותמרות עשן, מחד. ומאידך, אינני יכול להסכים וכל עצמותיי תאמרנה זאת, שיהודים לא יוכלו מתוך כבוד, מתוך הדדיות להתפלל במקום נוראה ההוד וההדר הזה. התופעה הזו בה יהודי נעצר על אמירת 'שמע ישראל' או 'השתחויה' היא לא פחות מהזויה. חסרת היגיון, אנטי מוסרית ובלתי נסבלת. הר הבית – מסגד אל אקצא הם מקומות בעלי משמעות דתית למאמינים ותהא דתם אשר תהא, דין אחד לכולם, מוסלמים, נוצרים, יהודים. האיסור על יהודי להתפלל במקום ראוי לו שיחלוף מן העולם. ממשלה, כל ממשלה מזמן כבר הייתה חייבת להפסיק את חרפת הדרת היהודים מההר.
היא בת כמה אלפים, שמורה במצב מצוין, הזקנה לא שלטה בה, בניה, נכדיה, ניניה וחומשיה עורגים עדיין אליה, נכספים אליה, והיא הזקנה היפה והשמורה, המטופחת והמפויסת רוצה רק שיניחו ראשיהם בחיקה והיא תלטפם, תשכון שלום ביניהם. בואו בשלום, לעיר שלם ושלום ישכון בינינו לנצח.