פיזור סיכונים: אחרי החיבוק מוושינגטון, בירושלים חייבים לחשוב על העתיד  

נקודה למחשבה: לו ההמונים בעזה היו מסתערים על הגדר 72 שעות מוקדם יותר, ביום שישי, האם נטע ברזילי הייתה זוכה באירוויזיון? או שחלק ממיליוני המסמסים בעבורה באירופה היו מעדיפים את קפריסין השלווה על פני ישראל שנכתשה עד דק בדיווחים ברחבי היבשת על האירועים בגדר?

ביום שאחרי ההתפרעויות עלה סגן השר מייקל אורן לריאיון בתחנת רדיו קנדית, לרוב דווקא אוהדת לישראל. הנה מקבץ שאלות שהטיח בו המראיין: סגן השר אורן, האם יש גבול למספר הפלסטינים שישראל מוכנה לירות ולהרוג? של מי היו הקליעים שהרגו ופצעו את כל האנשים האלה אתמול? כמה ישראלים נהרגו או נפצעו אתמול? יריתם בנשים שצעדו לכיוון הגבול? מדוע יריתם בפרמדיקים ובעיתונאים על הגבול?

אורן, שמכיר ראיונות קשוחים, ירד מהקו המום. כמי שהיה שגריר ישראל בארה"ב בזמן משט המרמרה, הוא סבור שהשבוע היה גרוע לישראל יותר מהשבוע ההוא, לפני שמונה שנים. הוא מציג את הסימנים: תרזה מיי, הידידותית בראשי הממשלה הבריטיים בדור האחרון, פרסמה גינוי חריף לישראל. מושל ניו־יורק אנדרו קואומו, דמוקרט פרו־ישראלי מהזן שכבר יצא מייצור באמריקה, נאלץ השבוע לבטל את ביקורו בארץ תחת בליץ.

הממשלה נערכה היטב להדיפת האיום הפיזי בעזה, אבל כשלה בטיפול באיום התקשורתי שהתרגש עליה. האם זה קשור גם לזהותו של האיש שיושב בבית הלבן? בשבעים השנים האחרונות לא היה, וייתכן שבשבעים השנה הבאות גם לא יהיה, ממשל אמריקני תומך ישראל עד כדי כך. יש משהו ממכר ומשכר בהאזנה לדרשות הציוניות של ניקי היילי במועצת הביטחון, או לנאומים הליכודניקיים למהדרין של פרידמן, קושנר ואיוונקה. אולי יש גם משהו משקר. ההיסטוריה מעידה שרוב הסיכויים שמחליפו של טראמפ, יהא זה ב־2021 או ב־2025, יהיה דמוקרט זועם, מהזן שלעומתו אובמה ייראה כאיש מרכז. שישה דמוקרטים שהצהירו על ריצה לנשיאות, וכולם נמצאים שמאלה אפילו לברני סנדרס.