.תרשו לי לא להתרגש, אבל ממש לא, לא מהחולצות הלבנות עם הלוגו, לא מהחיוכים האמיתיים או המאולצים, לא ממבצע החסד והרוח הישראלית המפנקת, האוהבת, התומכת, הסועדת, תרשו לי אבל ממש לא להתרגש. וידוי אישי, אני מאלה שאוהבים לראות את חצי הכוס המלאה ולא רק בגלל נמיכות קומתי, אני אוהב חיוך, פשרה, ותרנות, שלום, חסיד של טוב ונרקומן של אנרגיות חיוביות. אך בניגוד לפאסדה ולנשף המסכות המגוחך שעוטים עליהם רופאים שקוטפים כרוביות לחצי שעה וחמישים תמונות אינסטוש, טויטר, פייסבוק, ובניגוד לפוטו הכי מגוחך בעולם של קשישות מובלות לרחבת ריקודים על ידי תלמידי בתי ספר שנדרשו לספק תמונות עם צבע, בניגוד לפסטיבל ההבל וכלום הזה, העטוף בשום דבר ומוגש על מגש של גיחוך, אני לא יכול לשאת את היום הזה, לכן אני לא מתרגש, לא כועס, פשוט לא סובל.
אין לי צל צלו של ספק, בלי גרם ציניות, פרומיל רשעות וקורט של סתלבט, אני בטוח שבבסיסו הרעיון מצוין, יום אחד בו כולם למען כולם, יום מעשים טובים. כן יוזמה חובקת ארץ שבסופה, ממש בקצה אין לי ספק שיש מי שכבר עמלים ושוקדים להפכה לכלת פרס ישראל ומדליקת משואת ה 70, ייתכן שבצדק וייתכן שלשווא, גדודים, גדודים של ישראלים טובים, באמת טובים, מבקשים להשפיע טוב, חונקים מאהבה, מטריפים את הדעת בחולצותיהם הלבנות עם הלוגו, וחלילה לא נשכח או שמא לא יונצחו הרגעים האלמותיים האלה. טרפת היום הזה מתחילה מראשי ערים שזו עבורם הזדמנות פז לצילומים עם התושבים לקראת בחירות על אחת כמה וכמה. דרך ועדי עובדים, מפעלים, עבור לתלמידי בתי ספר וכלה באגודות ומוסדות ציבוריים, ממד''א, דרך משטרה וכלה בלוחמי האש, כולם מחפשים עם מי להיטיב, את מה לעצב, רק טוב.
לו אפרים קישון היה חי עמנו נדמה לי כי היה כותב באחד מקטעיו המקסימים את: 'סוד קיר המעשים הטובים' והיה בוודאי מספר בחן השמור לו על קיר בית בודד שעמד בקצה העיר 364 ימים, איש לא נד לו, לא ראה, לא שמע, לא נגע ויום אחד בשנה, יום המעשים הטובים מגרדים אותו ילדי כיתה ג' מבית ספר 'הכותל', מלטפים אותו בצבע כתום מקסים, שעתיים אחרי מגיעים פלוגת לוחמי מג''ב עם פחי צבע ושפכטלים, מסתערים על הקיר הכתום כאילו היה בית כנסת בנווה דקלים לפני הגירוש, מגרדים אותו, מתקנים בגבס וצובעים אותו בירוק זוהר, מג''ב או לא מג''ב. בשעות הצהריים מגיעה חבורה עליזה של ילדי מתנ''ס ומשתלטים על הקיר, מגרדים את מה שנשאר, צובעים בתכלת ולא מפסיקים לחייך לסלולרי בפוזות משונות שאפילו הקיר לא מבין.
אחה''צ מגיעות בנות חבורת הזמר, הן שרות סרנדה לקיר התכלת, מביטות לשמיים, מגרדות בעדינות תוך פזמון שיר ארצישראלי שכותבו נח בשלווה בקבר, וצובעות אותו בעדינות בצבע כחול לצלילי: כחול ולבן זה הדגל שלי. בערב הקיר עומד שוב בשממונו, בודד, נח מעמל יומם של שוחרי המעשים הטובים, השמש שקעה, צינה באוויר, או אז מגיעים חבורת דו-קיום מקלנסווה ועין צור, הם מגרדים בשם הדו-קיום את הקיר, צובעים אותו בפסים של תקווה, פיס, שלום, אהלן מצטלמים, מעלים, כותבים, מגיבים, משתפים ומלייקים, כבר חצות, חתול מיילל שהושקה בחלב עד כי כמעט מת מאהבה, עומד להטיל מימיו ליד הקיר שראה כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה פרצופים, כל כך הרבה פלשים, החתול מטיל מימיו והקיר שגירדו אותו כל כך נופל ומתנפץ לרסיסים. אח קישון מי יגול עפר מעיניך. סתם, סתם, חברים שלא תרוצו במסגרת יום המעשים הבא לבית העלמין ירקונים לגול עפר מעיניו.
יום המעשים הטובים אינו לבד, יש לו אח חורג, קטנצ'יק עדיין, אבל בהתהוות, תהליכי, ''יום ללא רעב'', יום בו בעלי עסקים נענים נענים להוריד את המחירים של מוצרי המזון למחיר של שקל או שלשה, ביום המטופש עד להחריד הזה, גדודי נערים ונערות משוטטים ברחובות כהולכים בחשכה וכל חלומם עוד שווארמה בלאפה, עוד מנת פלאפל, עוד פחית ושוב פיצה עם זיתים, ועוד פלאפל, ועוד ברד, שווארמה בלחמניה-באגט, ועוד פלאפל, מקיאים, רצים, עוד ברד, לנוח, לפיצה הזו טרם הגענו, לנשום עמוק, עוד פלאפל, להקיא.
אם הרעיון של יום המעשים הטובים ניתן להכלה והבנה, ביום חסר כל התוחלת הזה, חוץ מהאבסה עד כלות, בולימיה באישור אין שום ערך. עדרי ילדים וילדות שמדלגים ממזללה למזללה, אכול ושתו כי מחר נמות, מבאסים ומאביסים עצמם לדעת, לא רעב יש כאן, לא יום, כי אם מופע חזירות ובהמיות, יום ללא רעב הוא יום ללא טיפונת בושה, בלי שום ערך, סליחה, ערך קלורי יש גם יש.
החרפה הזו מתקיימת בחלק מיישובי הפריפריה כבר שנה שלישית, בעלי העסקים בטוחים שהם תורמים לחברה ביום עם השם הבומבסטי הזה, לא ראיתי ילד אחד, נערה אחת, שטעמו ממאות מנות הפלאפל ועשרות מגשי הפיצה, מאות מנות השווארמה, שהוא ילד רעב, ילד שאין לו מה לאכול בביתו. ספורטיאדת החזירות הזו ראוי לה שתיפסק, ובעלי העסקים היקרים ראוי להם שיימצאו אפיקי עשיית טוב ותרומה לחברה בנושאים אחרים.
יום המעשים הטובים מעניק לנותן יותר מאשר למקבל, זה ברור, אך אנא לא שעה וחצי ומאה תמונות בפייס ובאינסטוש, בואו נעשה שנה של מעשים טובים, קטנים, אישיים, אוהבים וחומלים, בלי חולצות עם לוגו ופרסום, בלי הצפה של המדיה הדיגיטלית והעיתונות המקומית, בואו נעשה מעשים טובים בכביש, בכיתה, בשכונה, ברחוב, בתור בביטוח הלאומי, בבנק, בחנייה, בואו נהייה טובים כל הזמן, כי הטוב לא זקוק ליום בודד.